גרמניה הנאצית בשיא כוחה. אירופה שסועה ומדממת. המלחמה הנוראה רחוקה מלהסתיים. שלושה אנשים, שני קצינים גרמנים ורופאה אוקראינית, מנסים כל […]
בחדרו במלון 'בֶּרקלי' באַוֶונוּ מאטיניוֹן, סרן קארל בּאצינגֶר התרחץ.
הוא התעורר מוקדם מדי: דאגה. בנו וֶרנר עומד לקבל צו גיוס. נכון, תחילה יוצב בברלין: מכללת חיל האוויר. ברגל אחת כפופה סיבן באצינגר את העקב. עור עדין. שעיר במידה, אך לא בראש. שם דווקא צמחו שערותיו יפה, גם אחרי ארבעים ושמונה שנים. "אחו אמיתי, גזום למופת": ביטוי של מדלן. קארל באצינגר חייך. נשים צעירות מאוד לא משכו אותו, אבל מַדְלֶן, שׂערה השחור שופע כנהר, מכורבלת על הספה לפטפוט שלאחר מעשה האהבה, על ניטשֶה, רגליה האינסופיות מגיעות לסנטרה, כן, מדלן, היא הצליחה לגעת בו. אחו גזום הוא ממש לא אהב. בביתו בסאקסוניה הניח לכבשים לרעות מתחת לחלונות, זה הסב לו נחת קטנה. הוא התבונן בפניהם. לדעתו, לכבשים יש פנים. פנים של ילדוּת. מוזר, שכן ילדותו עברה עליו מבלי להרהר אפילו בכבש אחד.
היה לקארל באצינגר בן נוסף, פטר, בן שבע. לוֹרמארי, אשתו היציבה, ניהלה את הבית. עם התקפות הנגד הראשונות של הרוסים לא נראתה כל חופשה באופק. לא משנה כל־כך, שהרי החיים בפריז שפעו שעשועים. ממאלזֶרבּ עד פאסי דרך פוֹבּוּר סן זֶ'רמן, בכל מקום קיבלו אותו בזרועות פתוחות.
בימי חמישי ארוחות ערב בבית נאלֶה, סלון מחופה עץ בהיר, צופה על גן שבו הציפורים לא מפסיקות לצייץ, אטריות בכמהין, סלט עלים ירוקים שנקטפו ביער בּוּלוֹן, יין אוֹ־בְּרִיוֹן. רק לעיתים רחוקות יותר מארבעה סועדים. ערב אחד קארל באצינגר מוצא את עצמו מול דְרִייֶה, בערב אחר הוא מופתע לפגוש שם שוב את אֶלוֹאַ בֵּיי, מכרה ותיקה מקהיר, ובערב נוסף זו קוֹקוֹ שאנֶל, עטויה שרשרות ואזמרגדים, או סֶרז' ליפַאר.
רק רגע אחד של חרדה, עד כה, בעניין יחסיו עם החברה הגבוהה הפריזאית: הערה, משב רוח, מצידו של פון שטוּלפּנאגֶל – הם חלפו זה על פניו של זה במסדרון של ה'מאזֶ'סטיק': "עוד מעט יהיה לי קשה להמשיך להחזיק אותך בפריז, קארל יקירי. תמשיך לדבר באיזו שפה שתרצה, אתה יודע כל־כך הרבה שפות, אבל תדאג לכך שלא אשמע את שמך מהביטחון!.."
באיזו שפה מדובר? אה, כן! ובכן, בבית נאלֶה, אבל מתי? היה שם סוחר העתיקות מפוֹבּוּר סנט אוֹנוֹרֶה, על כתפו הרדיד הנצחי משׂער גמל. דיברו על מכתבים של רֶמבּוֹ, המכתבים מאבּיסיניה. היה שם גם ידידו פֶוואל, הצלם מפְּלאס דה ווֹז', שבאצינגר נהג לבוא אליו בלי הודעה מוקדמת בכל פעם שעבר בסביבה. אחר־כך התגלגלה השיחה לייטס. פֶוואל התנמנם. מתחת לשולחן מדלן ליטפה בקרסולה הרך את רגלו של באצינגר, והוא התחיל לדבר אנגלית. לעיתים קרובות מדברים אנגלית בבית נאלה, זו שפת אמם. אני שוכח את המשרתים. הם נטועים שם כרוחות רפאים. הוא, קצין בוורמאכט, דיבר אנגלית בין אנשי החברה הגבוהה. הדבר נודע ברבים. החומים נמצאים בכל מקום, גם אלף קילומטר מאלבּרֶכטשטראסֶה. קארל באצינגר נרעד. מי האמבטיה התקררו.
* * *
הוא הניח למים החמים לזרום בשעה שהמשיך לטפס במעלה הזיכרון של החודשים האחרונים. הוא נזכר ששבועיים לפני כן זימן אותו קולונל אוֹסוֶר, מהמשרד של שֶלֶנבֶּרג. זה לא היה נורא. בשנות העשרים הוא ופטר אוסוור למדו יחד בגֶטינגֶן, משפטים.
"הפעלתנות החברתית שלך, באצינגר," אמר הקולונל שלא מזמן הועלה בדרגה, "היא כבר אגדה, וההצלחות אצל נשים… מצוין, ברכותי! אבל בוא נדבר על האופן שבו נוכל להפיק תועלת מכישוריך החברתיים… לא שמת לב שהגסטאפו מתחרים בנו? אל תטעה, הם כבר מזנבים במעמדנו… ובכן, באצינגר, בין ידידיך תצטרך פשוט לבחור. ולכרות אוזן, אתה מבין מה אני אומר? הרוסייה הזאת, דוקטור טרוּבֶּצקוֹי, נסיכה – כן, אני יודע, הם כולם מציגים את עצמם כנסיכים, הרוסים הלבנים האלה – דברים לא בלתי מעניינים מתרחשים במרפאה שלה בבּוּר־לָה־רֶן… אגב, היית שם או שאתם נפגשים רק בבתי־קברות?.. והיצור המופלא הזה, אלוא ביי, שאצלה אתה שותה תה, בפְּלאס די פּאלֶה בּוּרְבּוֹן, אל תספר לי שאינך יודע שיש לה קשרים הדוקים למודיעין הבריטי… נכון, עד עכשיו הצרפתים האלה לא עשו הרבה בעיות, אבל המלחמה מסתבכת, באצינגר. בארץ אויב צריך להיות נכון לַכל."
* * *
קארל באצינגר יצא מהאמבטיה, התנגב בזריזות במגבת גדולה ולבש את מדיו. לארון הבגדים שלו היו דלתות מראה. הוא מזג לעצמו כוס אוויאן ובחן את גופו הרזה, הארוך, שלא השתנה למרות כל הארוחות האלה ומצעד היינות המשובחים. לכרות אוזן? נו באמת! הוא ידע להקשיב. הוא ידע ללטף. וכך הסתגר בתוך עצמו. העולם, המלחמה, הכל רחוק כל־כך!..
אותו יום, 11 באפריל 1942, היה יום חופש לקארל. הווילונות המוסטים הניחו לרצועת אור של בוקר לחדור פנימה. כבר אפשר היה לשמוע חריקות בלמים, האצת מנועי אופנועים וקולות גרוניים, מפוסקים בקריאות "הייל היטלר!" מצלצלות.
במראה השתקפו המדים החדשים, צלב הברזל שזכה בו לפני עשרים ושש שנים, ליד אַבְּוויל, והעיניים החומות, שמץ צהוב בתוך האישון, שלא הביעו שום הנאה מההתבוננות בדמות הזאת. אולי תירגע קצת, קארל הגדול שלי?
הנאום המגוחך הזה על ייטס אצל משפחת נאלֶה, נדמה לך שאתה עדיין סטודנט על מלגה בבּאליוֹל קולג'? אתה, שרצית להקדיש את חייך לעתיד האומה! גם אם כבר מלכתחילה חשת דחייה כלפי הקנצלר זורע החורבן הזה, האם לא היית תמיד בן נאמן לגרמניה שלך?
קארל באצינגר העווה את פניו: הוא שכח להתגלח. מייד אמר לעצמו שלא יתגלח וילבש בגדים אזרחיים. לא לחינם זהו יום חופש! לרגע חשב על מדלן. מספר הטלפון שלה – פּרֶנסֶס 23.24 – הדהד במוחו כשבעה תווים. השעה כבר תשע וחצי, היא בוודאי בדרכה לסורבון. כל יום רביעי בבוקר זה השיעור של באשלאר. מסתרי היסודות – אוויר, אש, אדמה – הפילוסוף דיבר עליהם עם בני הנוער כמו שמספרים אגדות ומדלן הייתה מוקסמת. גל של נוסטלגיה הציף את באצינגר: אותם ימים שקרא את ביקורת התבונה הטהורה או הגיונות וחש כאילו הוא כוהן דת מצרי בדרכו אל טקס ההתקדשות.
מדלן גרה בדירה הגדולה של אמה, ברחוב דֶה בֶּל פֵיי. אמה ואחותה הצעירה שבו לאחוזת המשפחה בזֶ'ר. אביה, איש הפכפך שמדלן אמרה שהיא דומה לו, עסק בטקסטיל, ובינואר 1940 נסע לקליפורניה. הוא חשב שמוטב לא לחזור משם. למדלן הייתה דודה, סימון, אחותו של אביה, ומדלן הייתה נשמת אפה. היא באה בעקבותיה לפריז: לא מפקירים נערה צעירה ממשפחה טובה לחסדי הגורל בעיר גדולה, תחת כיבוש.
מדלן טיפחה את הופעתה. כשצמה על גבה, בגרביים ובנעליים של סטודנטית, דיוושה באופניה בדרך לסורבון, בגדה השמאלית. היה בה משהו משל גארבּוֹ: גדולה, רגליים גדולות, פנים חיוורות ורזות, גבות מקושתות מרוחקות זו מזו, ועיניים כהות, יוקדות. בראש הרשימה של קארל באצינגר עמדה דאגה קטנה מנועזותה, צריך היה לעצור בה, למנוע ביטויים גלויים מדי של "ידידותם", כפי שמדלן נהנתה לומר.
פרנסס 23.24 היה המספר של עליית־גג ברחוב די דראגון, שהשאילה לה בת־דודה שנעדרה מפריז. חצר מרוצפת קטנה, שירותים בחדר המדרגות. לא הייתה שוערת, ובקומות הראשונות שכנו משרדיו של ארכיטקט. לא היה משהו פריזאי יותר בעיני קארל באצינגר. קורות עץ בוהקות, שולחן כפרי, אח אבן קטנה שבערה היטב, קירות עמוסים בספרים, ספה ומעליה שורה של ציורי נוף בגואש: גגות מלמעלה. הציורים הראשונים היו ברורים לגמרי, אך הנוף הלך ונהיה מופשט בציורים האחרים עד שהפך לסבך של קווים.
"אח של אדית צייר אותם. זה מוצא חן בעיני," אמרה מדלן. "זה מבט אל העתיד."
היא דיברה בחדות, משפטים קצרצרים שפלטה כרוח סערה. ביטויים כמו שלום, להתראות, תודה, לא נכללו באוצר המילים שלה.
"אתה הפנטזיה החביבה עלי, קארל," אמרה כשקיבלה את פניו בעליית הגג, לבושה במכנסי גברים ובאפודה. "וחוץ מזה, אתה הגבר הפטאלי שלי."
"פטאלי? באמת? תמיד חשבתי שרק נשים יכולות להיות פטאליות," התגונן קארל באצינגר באחד החיוכים הכובשים שלו.
"יום אחד, ודאי בקרוב, תיעלם מחיי ואני לא אהיה עוד מי שאני, לעולם."
"את תמיד שוכחת שאני האויב," אמר לה קארל באצינגר והניח את שפתיו על שלה.
ומדלן, שואפת אוויר:
"אני מכירה כאלה שהם אויבים יותר ממך!"
היה לה חן של עבריין, של נער רחוב. משב רוח רענן בחייו של קארל באצינגר, שנמנע מלהודות בפני עצמו שאינו מרגיש נוח במדיו. היו רגעים שהתחושה הזו החריפה; ברגעים אחרים הרחיק אותה מעליו. לא הייתה ברירה.
זה היה בליל סילבסטר של השנה שעברה, שקארל באצינגר הבחין במדלן אצל משפחת נאלֶה בבּוּלוואר מאלזֶרבּ. היא הופיעה בדיוק בחצות, מלוּוה באמה, אשה צעירה, עטופה במשהו שחור. המוזמנים יצאו ובאו בין שלושה חדרי אורחים ומרפסת, מחוממת היטב בהתחשב בנסיבות. אמה של מדלן התיישבה לשחק ברידג' בספרייה. מדלן רקדה קצת, בלי התלהבות. אחר־כך קארל באצינגר ראה אותה עומדת ליד האח הכבויה. כמה זוגות רקדו בין הצללים.
היא לבשה שמלה צמודה בצבע בז' שכמו צרה את גופה, בכתפיים חשופות, שׂערה אסוף למעלה ובקצהו קמליה. הנרות על לזבז האח האירו אותה ברכות. דומה היה שפניה עייפות. העייפות הדגישה את נעוריה המופלאים. נעורים שנשקפו משפתיה הבשרניות, וממבטה שחשף איזו שמחה נסתרת שדבקה בה.
קארל באצינגר התקרב:
"את לא שותה?"
"לא ולא! תגיד לי, אתה קארל באצינגר המפורסם, שמעביר את ימיו בסין, בהודו ובמדבריות אפריקה?" אמרה בלי להסתכל עליו. "אני משתוקקת להכיר אותך."
"נעים מאוד!" אמר קארל באצינגר, ונטל את ידה. "אבל אני חושב שאת ודאי מתכוונת למישהו אחר."
מדלן התבוננה ישר בעיניו של קארל באצינגר.
"יש לך עם מה לכתוב?"
היה לו. היא כתבה על בדל נייר: פרנסס 23.24.
"תמצא אותי במספר הזה, עדיף בערב."
אין עדיין תגובות