רבים מאיתנו מוטרדים מאד ממצב העולם. אני יודעת עד כמה אנשים מייחלים בכנות שהדברים ישתנו ושברואים בכל מקום יהיו חופשיים […]
1
להאכיל את הזאב הנכון
כבני אדם יש בנו הפוטנציאל לשחרר את עצמנו מהרגלים ישנים ויש בנו הפוטנציאל לאהוב זה את זה ולהיות אכפתיים זה כלפי זה. יש בנו היכולת להתעורר ולחיות במודע, אבל, כפי שאולי הבחנתם, יש בנו גם נטייה חזקה להישאר ישֵנים. כאילו עומדים תמיד בצומת, ושוב ושוב בוחרים לאן ללכת. מרגע לרגע נוכל לבחור ללכת לכיוון של יותר בהירות ואושר או לפנות אל בלבול וכאב.
כדי לבחור במיומנות רבים מאִתנו פונים לתרגול רוחני מסוגים שונים מתוך רצון לחיות חיים קלילים יותר ולמצוא את הכוח להתמודד עם קשיינו. אך ברגעים האלה הכרחי שנזכור גם את ההקשר הרחב יותר שבו אנו בוחרים איך לחיות: זהו ההקשר של כדור הארץ האהוב שלנו והמצב הרעוע למדי שהוא נתון בו.
עבור רבים התרגול הרוחני מייצג אמצעי להירגעות וגישה להשקיט את התודעה. אנחנו רוצים להרגיש שלווים יותר, ממוקדים יותר; ועם חיינו הקדחתניים ומלאֵי הלחץ, אין בכך פלא. עם זאת, יש לנו אחריות לחשוב בימים אלה באופן רחב יותר. אם תרגול רוחני מרגיע, אם הוא נותן קצת שלוות נפש, מה טוב. אבל האם שביעות רצון אישית זו עוזרת לנו להתייחס למה שקורה בעולם? השאלה העיקרית היא, האם אנו חיים באופן שמוסיף לתמהיל תוקפנות ואנוכיות, או שאנחנו חיים באופן שתורם לו.
רבים מאִתנו מוטרדים מאוד ממצב העולם. אני יודעת עד כמה אנשים מייחלים בכנות שהדברים ישתנו, ושברואים בכל מקום יהיו חופשיים מסבל. אך אם נהיה כנים עם עצמנו, האם יש לנו מושג כיצד ליישם שאיפה זו בפועל בחיינו? האם ברור לנו כיצד המילים והמעשים שלנו מחוללים סבל? וגם אם אנו מזהים שאנחנו הורסים דברים, האם יש לנו מושג איך להפסיק זאת? אלה היו תמיד שאלות חשובות, אך היום הן חשובות במיוחד. זהו הזמן שבו מניעת הסתבכות חשובה יותר מאושרנו הפרטי.
עבודה על עצמנו ומודעות למחשבות ולרגשות הן אולי הדרך היחידה למצוא פתרונות שדואגים לרווחת כל הברואים ולהישרדות של כדור הארץ.
סיפור שנפוץ כמה ימים אחרי המתקפה של 11 בספטמבר 2001 ממחיש את הדילמה שלנו. סבא אינדיאני דיבר עם נכדו על אלימות ואכזריות בעולם ועל האופן שבו הן מתרחשות. הוא המשיל זאת לשני זאבים שנלחמים בתוך הלב. זאב אחד הוא נקמן וכועס, והאחר – מבין ונדיב. הבחור הצעיר שאל את סבו איזה זאב ינצח בקרב שבלבו, והסב ענה: "ינצח זה שאבחר להאכיל אותו".
אם כן, זה האתגר של התרגול הרוחני והאתגר בעבור העולם – איך נוכל להתאמן ברגע זה, לא אחר כך, להאכיל את הזאב הנכון? איך נוכל לפנות לתבונה הפנימית כדי לראות מה תומך ומה פוגע, מה מסלים תוקפנות, ומה חושף את טוב-הלב שלנו? כשהכלכלה הגלובלית בתוהו ובוהו ואיכות הסביבה בסיכון, כשמלחמה מתחוללת והסבל גובר, הגיע הזמן שכל אחד מאִתנו בחייו ינצל את ההזדמנות ויעשה כל מה שביכולתו כדי לעזור לשנות את הדברים. גם המחווה הקלושה ביותר בכיוון האכלת הזאב הנכון תסייע. כעת, יותר מאי-פעם, כולנו יחד בעניין הזה.
ההצטרפות לאתגר כרוכה בהתחייבות לעצמנו ולכדור הארץ – התחייבות להרפות מטינות ישנות, לא להימנע מאנשים, ממצבים ומרגשות שגורמים לנו אי-נוחות, לא להיצמד לפחדים, לצרת המוחין, ללב הקפוץ, להססנות שלנו. הגיעה העת לפתח אמון בטוב הלב הבסיסי שלנו ובזה של אחינו ואחיותינו על פני האדמה הזאת; העת לפתח ביטחון ביכולת שלנו לזנוח דרכים ישנות של תקיעת ולבחור בחכמה. אפשר לעשות זאת כאן וברגע זה.
במפגשי היומיום נוכל לחיות בדרך שתעזור לנו ללמוד לעשות זאת. בדיבור עם מישהו שאיננו אוהבים ואיננו מסכימים אתו – אולי בן משפחה או אדם בעבודה – אנחנו נוטים לבזבז אנרגיה רבה בצבירת כעס כלפיהם. אך הטינה והריכוז בעצמי, מכּרים ככל שיהיו, אינם טבענו הבסיסי. לכולנו יש יכולת טבעית לחדול מהרגלים ישנים. כולנו יודעים כמה האדיבות מרפאה, איזה שינוי מחוללת האהבה, איזו הקלה חשים כשטינות ישנות מתפוגגות. די בשינוי קל בנקודת המבט כדי להבין שאנשים משתלחים זה בזה ואומרים דברים נבזיים מאותן סיבות שאנחנו עושים זאת. בעזרת חוש הומור נוכל לראות שאחיותינו ואחינו, בני זוגנו, ילדינו, עמיתינו לעבודה מוציאים אותנו מדעתנו באותו אופן שאנו מוציאים אחרים מדעתם.
הצעד הראשון בתהליך הלמידה הזה הוא להיות כנים עם עצמנו. רובנו השתכללנו מאוד בהעצמת השלילית ובהתעקשות על הצדק שלנו, כך שהזאב הכועס הפך למבריק יותר ויותר, ואילו הזאב האחר נותר עומד בעיניים מתחננות. אבל איננו תקועים בהוויה הזאת. כשאנחנו חשים התנגדות או כל רגש חזק אחר, נוכל לזהות שאנו נסערים ולקלוט שברגע זה אנחנו יכולים לבחור במודע להיות תוקפניים או להירגע. באפשרותנו לבחור איזה זאב אנחנו רוצים להאכיל.
כמובן, אם בכוונתו לבדוק את הגישה הזאת, נזדקק להכוונות. נזדקק לדרכים להתאמן בנתיב הזה של בחירה מושכלת. הנתיב כרוך בחשיפת שלוש תכונות אנושיות בסיסיות, שתמיד היו אִתנו, אך אולי נקברו וכמעט נשכחו. תכונות אלה הן תבונה טבעית, חמימות טבעית ופתיחות טבעית. כשאני אומרת שהפוטנציאל לטוב-לב קיים בכל הברואים, אני מכירה בכך שכל אחד בכל מקום ברחבי הגלובוס מצויד בתכונות אלה, ויכול לגייסן לעזרת עצמו ולעזרת אחרים.
התבונה הטבעית נגישה לנו תמיד. כשאיננו לכודים במלכודת של תקווה ופחד, אנחנו יודעים באופן אינטואיטיבי מה הדבר הנכון לעשות. אם לא מעמעֲמים את התבונה באמצעות כעס, רחמים עצמיים או השתוקקות, אנחנו יודעים מה יעזור לנו ומה יחמיר את המצב. בשל התגובות הרגשיות המשוכללות, אנחנו אומרים ופועלים באופן מטורף. אנחנו רוצים להיות מאושרים ושלווים, אבל כשרגשות מתעוררים, השיטות ששימשו אותנו להשיג את האושר הזה משום מה מאמללות אותנו עוד יותר. לעתים קרובות מדי הרצונות והפעולות אינם מסונכרנים. אף על פי כן, לכולנו יש גישה לתבונה יסודית שיכולה לעזור לפתור בעיות, במקום להחמיר אותן.
חמימות טבעית היא יכולתנו המשותפת לאהוב, להביע אמפתיה, להתייחס בהומור. היא גם היכולת לחוש הכרת תודה, הערכה ועדינות. זה המכלול שנקרא לפעמים איכויות הלב, איכויות שהן חלק טבעי מהיותנו בני אדם. בחמימות טבעית קיימת העָצמה לרפא כל מערכת יחסים – עם עצמנו ועם הזולת, עם בעלי חיים ועם כל מה שנקרה בכל יום בחיינו.
האיכות השלישית – טוב-לב בסיסי היא פתיחות טבעית, מרחב של התודעה הדומה לשמים. התודעה שלנו ביסודה מתרחבת, גמישה וסקרנית; היא קודמת לדעות קדומות אם אפשר לומר זאת כך. זהו מצב התודעה לפני שאנו מצמצמים אותה להשקפה מבוססת-פחד שלפיה כל אחד הוא אויב או ידיד, מאיים או בעל ברית, מישהו שראוי לחבּב אותו, לסלוד ממנו או להתעלם ממנו. התודעה הזאת שיש לכל אחד מאִתנו, לי ולך, ביסודה היא פתוחה.
נוכל להתחבר לפתיחות הזאת בכל עת. למשל, ברגע זה, לשלוש שניות, הפסיקו לקרוא ועצרו.
אם יכולתם לעצור כך לרגע קצר, אולי חוויתם רגע חופשי ממחשבה.
דרך אחרת להעריך פתיחות טבעית היא לחשוב על זמן שבו כעסתם, כשמישהו עשה או אמר משהו שלא אהבתם, על פעם שבה רציתם לנקום או רציתם לפרוק משהו מעל עצמכם. כעת, מה היה קורה אילו ברגע זה יכולתם לעצור, לנשום עמוק ולהאט את התהליך? בו במקום יכולתם להתחבר לפתיחות טבעית. יכולתם לעצור, לתת מקום, ולהעצים את הזאב של הסבלנות והאומץ, במקום את הזאב של התוקפנות והאלימות. ברגע הזה שבו עוצרים, התבונה הטבעית לרוב נחלצת לעזרתנו. יש לנו זמן להרהר: למה דחוף לנו לעשות את שיחת הטלפון הזדונית הזאת, או להגיד את המילה הגועלית, או, לצורך העניין, לשתות את המשקה או לעשן את החומר או מה שזה לא יהיה?
אין ספק שאנו רוצים לעשות את הדברים האלה, כי בלהט המצב אנו מאמינים שזה יביא לנו הקלה. התוצאה תהיה שביעות רצון כלשהי, פתרון או נוחות: אנחנו חושבים שנרגיש טוב יותר בסוף. אך ל עצרנו ושאלנו: "האם באמת ארגיש טוב יותר כשזה ייגמר?" כשנאפשר את הפתיחות הזאת, את המרחב הזה, ניתן לתבונה הטבעית אפשרות לומר את מה שכבר ידוע לנו: שלא נרגיש טוב יותר בסוף. ואיך אנחנו יודעים זאת? כי, תאמינו או לא, אין זו פעם ראשונה שנלכדנו באותו הדחף, באותה האסטרטגיה של טייס אוטומטי. ל ערכנו משאל, סביר להניח שרוב האנשים היו אומרים שמניסיונם בחיים, תוקפנות מולידה תוקפנות. היא מסלימה כעס ושנאה במקום להביא שלום.
אם כרגע תגובתנו הרגשית למראה אדם מסוים, או למִשמע חדשות מסוימות, היא לפרוץ בזעם או לחוש דכדוך או משהו קיצוני מעין זה, הרי זה משום שטיפּחנו את ההרגל המיוחד הזה זמן רב מאוד. אבל כפי שמורי צ'וגיאם טרונגפה (Chogym Trungpa Rinpoche) נהג לומר, אפשר לגשת לחיינו כאל ניסוי. ברגע הבא, בשעה הבאה, נוכל לבחור לעצור, או להאט, לשקוט כמה שניות. ננסה לשבש את תגובת השרשרת הרגילה ולא להסתחרר הלאה כבדרך כלל. אין צורך להאשים מישהו אחר ואין צורך להאשים את עצמנו. כשאנחנו במצוקה, אפשר להתנסות בלא לחזק את הרגל התוקפנות ולראות מה קורה.
העצירה יעילה מאוד בתהליך הזה. היא יוצרת ניגוד רגעי בין להיות לגמרי שקוע-בעצמי לבין להיות ער ונוכח. יש לעצור לכמה שניות, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. אין צורך להפוך את זה לפרויקט. צ'וגיאם טרונגפה נהג לקרוא לזה מרווח. אתם עוצרים ומאפשרים לרווח להיות שם אתם באשר שאתם. המסטר הבודהיסטי הווייטנמי טיך נאט האן מלמד זאת כתרגול של תשומת לב. במנזר ובמרכזי הריטריט שלו, מישהו מצלצל בפעמון במרווחי זמן, ולמשמע הצליל כולם עוצרים לזמן קצר לנשום עמוק ובתשומת לב. בתוך החיים, שהם בדרך כלל חוויה די דחוסה, רווּיַת דיונים פנימיים סוערים, אתם פשוט עוצרים.
תוכלו לבחור לעשות זאת במהלך היום. אולי יהיה קשה לזכור בהתחלה, אבל כשמתחילים לתרגל, העצירה הופכת למשהו מזין; מתחילים להעדיף אותה על מעורבות גורפת בדברים.
מי שגילה את היעילות שבכך, יוצר דרכים לשלב הפסקות שכאלה בחייו העמוסים. למשל, אפשר להניח פתק על המחשב, מילה או דמות, תמונה או סמל – כל דבר שמזכיר את העצירה, או שאדם מחליט: "בכל פעם שהטלפון מצלצל, אעצור", או "כשאלך להדליק את המחשב, אעצור", או "כשאפתח את המקרר, או אחכה בתור, או אצחצח שיניים…". אפשר להחליט על כל דבר שקורה דרך קבע ביום שלכם. פשוט תעשו מה שאתם עושים ואז, לכמה שניות, תעצרו ותנשמו שלוש נשימות בתשומת לב.
אנשים סיפרו לי שהם חוששים לעצור. איש אחד אמר שאם הוא עוצר, הוא מרגיש כמו מוות. זה מעיד על כוחו של ההרגל. אנחנו מקשרים בין פעילות מורגלת לבין ביטחון, קרקע ונוחות. היא נותנת תחושה של משהו שאפשר להיאחז בו. ההרגל שלנו הוא להמשיך לנוע, להאיץ, לדבר אל עצמנו ולמלא את החלל . אך הרגלים הם כמו בגדים, אפשר ללבוש אותם ואפשר גם לפשוט. אלא שכידוע, כשנקשרים מדי לבגדים, לא רוצים להסיר אותם. אנחנו מרגישים שאנחנו עלולים להיות חשופים מדי, עירומים בפני כולם; אנחנו חוששים שנרגיש תלושים וחסרי ביטחון, ולא נדע מה קורה.
נדמה לנו שזה טבעי, אפילו שפוי, לברוח מאותם רגשות לא נוחים. אם תחליטו, בהתלהבות רבה, שבכל הפעלת מחשב תעצרו, אולי בזמן ההפעלה עצמה תחושו התנגדות: "טוב, אני לא יכול לעצור עכשיו כי אני ממהר ויש 40 מיליון דברים לעשות". אנחנו חושבים שהאי-יכולת או הסירוב להאט קשורים במשהו לנסיבות החיצוניות, שכן החיים שלנו עסוקים כל כך. אבל אני יכולה לספר לכם שגיליתי משהו אחר כששהיתי שלוש שנים בריטריט. נהגתי לשבת בחדר הקטן שלי להביט על האוקיינוס, בכל הזמן שבעולם. תרגלתי מדיטציה שקטה, ותחושת בחילה כזאת השתלטה עליי; הרגשתי שאני חייבת להזדרז עם התרגילים כדי שאוכל לעשות משהו חשוב יותר. כשחוויתי את זה, הבנתי שאצל כולנו זה הרגל מושרש מאוד. ההרגשה היא, בפשטות, חוסר-רצון להיות נוכחים בשלמות.
במצבים טעונים במיוחד, או בכל זמן שהוא, אפשר לנער את ההרגלים הקדומים מבוססי-הפחד באמצעות עצירה פשוטה. בעצירה אנחנו מאפשרים מרחב נגיעה לפתיחות הטבעית של התודעה, ומניחים לתבונה הטבעית להגיח. תבונה טבעית יודעת לחוש מה ירגיע ומה יערבל אותנו יותר; זה עשוי להיות מידע מציל חיים.
בעצירה אנחנו גם נותנים לעצמנו סיכוי להתחבר לחמימות הטבעית שלנו. כשאיכויות הלב מתעוררות, הן גודעות את השליליוּת באופן ששום דבר אחר אינו מסוגל לעשות זאת. חייל ששירת בעיראק סיפר שבאחד הימים הוא ראה את חבריו החיילים, האהובים, נפגעים ומתפוצצים. הוא שׂם לב שהוא ושאר החטיבה שלו רצו לנקום. כשהם איתרו כמה גברים עיראקים שאולי היו אחראים לרצח של חבריהם, הם נכנסו לבתיהם החשוכים, ובגלל הכעס והקלאוסטרופוביה שבתוכה הם נשמו אלימות, החיילים פרקו את תסכולם במכות לגברים.
אחר כך, כשהאירו בפנס על פני השבויים, הם ראו שאחד מהם הוא בחור צעיר עם תסמונת דאון.
לחייל האמריקני היה בן עם תסמונת דאון. כשראה את הנער לבו נשבר. פתאום ראה את המצב אחרת. הוא הרגיש את הפחד של הנער וראה שהעיראקים הם בני אדם בדיוק כמוהו. לבו הטוב היה חזק מספיק לעצור את פורקן הזעם שלו, והוא לא היה מסוגל להמשיך באכזריות. ברגע של חמלה טבעית, השקפתו על המלחמה ועל מה שהוא עושה פשוט השתנתה.
כיום, רוב האנשים בעולם רחוקים מהיכולת לזהות מתי הם עומדים להתפוצץ או רחוקים מן היכולת להכיר בחשיבות של האטת התהליך. ברוב המקרים, מערבולת האנרגיה הזאת מיתרגמת מהר מאוד לתגובות תוקפניות ולדיבור אגרסיבי. ועם זאת, בכל אחד ואחד מאִתנו קיימת תמיד הנגישות לתבונה, לחמימות ולפתיחות. אם נוכל להיות מודעים מספיק ולהכיר במתרחש, נוכל לעצור ולחשוף את האיכויות האנושיות הבסיסיות האלה. המשאלות לנקמה, התודעות של הדעות הקדומות – כל אלו הן זמניות וניתנות להסרה. אין זה המצב הקבוע. כפי שצ'וגיאם טרונגפה ניסח זאת, "השפיות היא קבועה, הנוירוזה היא זמנית".
כדי לעמוד בכנות מול הכאב בחיינו ומול הבעיות בעולם, הבה נתחיל להסתכל בחמלה ובכנות על התודעה שלנו. נוכל להיות באינטימיות עם תודעת השנאה, התודעה שמקטבת, התודעה שהופכת מישהו ל"אחר" ורע וטועה. נלמד להכיר את הזאב הכועס, שלא סולח, הזאב העוין – בלי להירתע ומתוך טוב-הלב שלנו. עם הזמן החלק הזה בנו יהפוך למוּכּר מאוד, אבל הפסקנו להאכיל אותו. במקום זה נוכל לבחור להזין את הפתיחות, את התבונה ואת החמימות. בחירה זו, והגישות והפעולות שנובעות ממנה, הן כמו תרופה בעלת פוטנציאל לרפּא כל סבל.
אין עדיין תגובות