הכירו את הארי דרזדן, המכשף הבלש הראשון (והיחיד) בשיקגו. העולם, כך מתברר, מלא בדברים מוזרים וקסומים – ורובם לא מובנים […]
1
שמעתי את הדוור מתקרב אל דלת המשרד שלי כחצי שעה לפני השעה הרגילה. הוא לא נשמע נכון. צעדיו היו כבדים יותר, עליזים יותר, והוא שרק. מישהו חדש. הוא שרק בדרכו אל דלת המשרד שלי ואז השתתק לרגע. לאחר מכן צחק.
ודפק.
העוויתי פנים. הדואר שלי נכנס דרך חריץ הדואר אלא אם כן הוא רשום. אני מקבל מבחר ממש מוגבל של דואר רשום, וזה אף פעם לא משהו משמח. קמתי מהכיסא המשרדי שלי ופתחתי את הדלת.
הדוור החדש, שנראה כמו כדורסל עם זרועות ורגליים וראש מקריח, צרוב שמש, צחק למראה השלט שעל דלת הזכוכית. הוא הסתכל בי והפנה אגודל אל השלט. "אתה צוחק, נכון?"
קראתי את השלט (אנשים משנים אותו לפעמים), והנדתי בראשי. "לא, אני רציני. אפשר לקבל את הדואר, בבקשה?"
"אז, אה. כמו מסיבות, הצגות, דברים כאלה?" הוא הסתכל מאחורי גבי, כאילו ציפה לראות טיגריס לבן או עוזרות בלבוש מינימאלי מעכסות סביב בחדר היחיד שכלל המשרד שלי.
לא הייתי במצב רוח לספוג שוב לעג. נאנחתי והושטתי יד אל הדואר שהחזיק בידו. "לא, לא ככה. אני לא מופיע במסיבות."
הוא המשיך להחזיק בדואר וראשו נטה בסקרנות. "אז מה? אתה מין מתקשר? קלפים וכדורי בדולח וכאלה?"
"לא," אמרתי לו. "אני לא מתקשר." משכתי את הדואר.
הוא המשיך להחזיק בו. "אז מה אתה?"
"מה אומר השלט על הדלת?"
"הוא אומר 'הארי דרזדן, מכשף'."
"זה אני," אישרתי.
"מכשף אמיתי?" הוא שאל וגיחך, כאילו ציפה שאשתף אותו בבדיחה. "לחשים ושיקויים? שדים והשבעות? חריף ומהיר חימה?"
"לא עד כדי כך חריף." עקרתי את הדואר מידו והסתכלתי בהדגשה בלוח הקפיצי שלו. "אפשר לחתום על הדואר שלי בבקשה?"
חיוכו של הדוור החדש התחלף בהבעת זעף. הוא העביר לי את הלוח כדי שאחתום על הדואר (עוד התראה על איחור מבעל הבית שלי), ואמר, "אתה משוגע. זה מה שאתה." הוא לקח בחזרה את הלוח ואמר, "שיהיה לך יום נעים, אדוני."
הסתכלתי בו כשהתרחק.
"אופייני," מלמלתי וסגרתי את הדלת.
שמי הוא הארי בלקסטון קופרפילד דרזדן. השימוש בו לצורך זימונים הוא על אחריותכם המלאה. אני מכשף. אני יושב במשרד באמצע שיקגו. ככל הידוע לי, אני המכשף המקצועי היחיד הפועל בגלוי במדינה. אפשר למצוא אותי בדפי זהב, תחת "מכשפים". תאמינו או לא, אני היחיד שם. המודעה שלי נראית ככה:
הארי דרזדן — מכשף
מציאת חפצים אבודים. חקירות על–טבעיות.
סיוע. ייעוץ. תעריפים סבירים.
לא עוסק בשיקויי אהבה, ארנקים ללא תחתית, מסיבות או בידור אחר
תופתעו לגלות כמה אנשים מתקשרים רק כדי לשאול אם אני רציני. אבל אם הייתם רואים את הדברים שאני ראיתי, אם הייתם יודעים אפילו חצי ממה שאני יודע, הייתם שואלים את עצמכם איך מישהו יכול לחשוב שאני לא רציני.
בסוף המאה העשרים ובשחר האלף החדש הייתה תחייה כלשהי במודעות הציבור לעל–טבעי. מגידי עתידות, רדיפות רוחות, ערפדים — הכול. אנשים עדיין לא לקחו אותם ברצינות, אבל הדברים שהמדע הבטיח לנו לא התגשמו. מחלות עדיין היו בעיה. רעב עדיין היה בעיה. אלימות ופשע ומלחמה עדיין היו בעיות. חרף ההתקדמות הטכנולוגית, המצב פשוט לא השתנה כמו שכולם קיוו וחשבו.
המדע, הדת הגדולה ביותר במאה העשרים, הוכתם מעט בדימויים של מעבורות חלל מתפוצצות, תינוקות קראק ודור של אמריקאים שאננים שהניחו לטלוויזיה לגדל את ילדיהם. אנשים חיפשו משהו — אני חושב שהם פשוט לא ידעו מה. ואף–על–פי שהם התחילו שוב לפקוח את עיניהם אל עולם הקסם והנסתר שהיו איתם כל הזמן, הם עדיין חשבו שאני בדיחה.
בכל אופן, זה היה חודש חלש. חודשיים חלשים, למעשה. דמי השכירות שלי לפברואר שולמו רק בעשרה במרץ, ועכשיו הסתמן שיעבור אפילו יותר זמן עד שאגיע לתשלום על החודש הזה.
העבודה היחידה שלי הייתה בשבוע הקודם כשירדתי לברנסון, מיזורי, כדי לחקור משהו שאולי היה ביתו רדוף הרוחות של זמר קאנטרי. הבית לא היה רדוף רוחות. הלקוח שלי לא היה מרוצה מהתשובה, והיה עוד פחות מרוצה כשהצעתי לו להימנע מחומרים משכרים ולנסות קצת פעילות גופנית ושינה, ולראות אם זה אולי ישפר את המצב יותר מאשר גירוש שדים. קיבלתי הוצאות נסיעה פלוס שכר של שעה והסתלקתי משם בתחושה שעשיתי את המעשה ההגון, הצודק והלא מעשי. מאוחר יותר שמעתי שהוא שכר מיסטיקן שרלטן שיבוא לשם ויערוך טקס עם המון קטורת ואורות שחורים. יש אנשים.
סיימתי את הספר שקראתי והשלכתי אותו לתיבת הטופל. בקופסת קרטון שלצד השולחן שלי הייתה ערמה של ספרים בכריכה רכה שקראתי וזרקתי, השדריות שלהם מעוקמות והדפים מקומטים. אני ממש אכזרי כלפי ספרים. בחנתי את ערמת הספרים שלא נקראו ושקלתי איזה מהם להתחיל עכשיו, לאור העובדה שלא הייתה לי עבודה של ממש, ואז הטלפון צלצל.
הסתכלתי בו בהבעה קצת חמוצה. אנחנו המכשפים מצטיינים בהתנהגות קדורנית. אחרי הצלצול השלישי, כשחשבתי שלא אשמע קצת להוט מדי, הרמתי את השפופרת ואמרתי, "דרזדן."
"אה. זה, אה, הארי דרזדן? ה, אה, מכשף?" הנימה הייתה מתנצלת, כאילו היא ממש פחדה להעליב אותי.
לא, חשבתי. זה הארי דרזדן ה, אה, מחשב. הארי המכשף הוא בדלת הבאה.
זעפנות היא זכותם מלידה של מכשפים. ועם זאת, היא לא זכות יתר של עצמאים קטנים שמאחרים בתשלום שכר הדירה, אז במקום להתחכם אמרתי לאישה בטלפון, "כן, גברתי. איך אוכל לעזור לך היום?"
"אני, אה," היא אמרה. "אני לא בטוחה. איבדתי משהו, ואני חושבת שאולי תוכל לעזור לי."
"מציאת פריטים אבודים היא התמחות," אמרתי. "מה אני אמור לחפש?"
השתררה שתיקה עצבנית. "בעלי," היא אמרה. קולה היה צרוד מעט, כמו מעודדת שעבדה במשך טורניר ארוך, אבל הוא נשא מטען של שנים שהעיד על אישה מבוגרת.
גבותיי התרוממו. "גברתי, אני לא ממש מומחה לאיתור נעדרים. פנית למשטרה או לחוקר פרטי?"
"לא," היא אמרה במהירות. "לא, הם לא יכולים. כלומר, לא פניתי. אוי, כל זה כל–כך מסובך. לא משהו שאפשר לדבר עליו בטלפון. אני מצטערת שגזלתי מזמנך, מר דרזדן."
"חכי רק רגע," אמרתי במהירות. "אני מצטער, לא אמרת לי איך קוראים לך."
שוב השתררה אותה שתיקה עצבנית, כאילו היא בודקת דף של הערות כתובות לפני שתשיב. "קרא לי מוניקה."
אנשים שלא יודעים כלום על מכשפים לא אוהבים למסור לנו את השמות שלהם. הם משוכנעים שאם ימסרו למכשף את שמם במו פיהם, הוא עלול להשתמש בו נגדם. למען האמת, הם צודקים.
הייתי חייב להיות מנומס ולא–מזיק ככל יכולתי. היא עמדה לנתק פשוט מתוך היסוס, ואני נזקקתי לעבודה. סביר להניח שאצליח לאתר את בעלה, אם אשתדל.
"בסדר, מוניקה," אמרתי לה וניסיתי להישמע מתנגן וידידותי ככל יכולתי. "אם את מרגישה שהמצב שלך הוא בעל אופי רגיש, אולי תוכלי להגיע למשרד שלי ולדבר על זה. אם יתברר שאני האדם המתאים ביותר לעזור לך, אני אעזור לך, ואם לא אוכל להפנות אותך למישהו שייראה לי שיוכל לעזור לך יותר." חרקתי שיניים והעמדתי פנים שאני מחייך. "ללא תשלום."
הללא תשלום היה כנראה מה ששכנע אותה. היא הסכימה להגיע מיד אל המשרד שלי, ואמרה לי שתגיע בתוך שעה. היא ציינה את שעת ההגעה המשוערת שלה בסביבות שתיים וחצי. מספיק זמן לצאת ולאכול משהו, ואז לחזור למשרד כדי לפגוש אותה.
הטלפון צלצל שוב כמעט ברגע שהנחתי אותו, והקפיץ אותי. הסתכלתי בו. אני לא סומך על מכשירי חשמל. כל דבר שיוּצר אחרי שנות הארבעים חשוד בעיניי — ונראה שגם הם לא מחבבים אותי במיוחד. לא משנה מה: מכוניות, מכשירי רדיו, טלפונים, טלוויזיות, מכשירי וידיאו — נראה שאף אחד מהם לא מתנהג כראוי בשבילי. אני אפילו לא אוהב להשתמש בעפרונות מכאניים.
עניתי לטלפון באותה עליצות מזויפת שגייסתי לטובת מוניקה איפה–בעלי. "מדבר דרזדן, איך אפשר לעזור?"
"הארי, אני צריכה אותך במדיסון בעשר הדקות הקרובות. תוכל להגיע?" הקול מעברו האחר של הקו היה גם הוא של אישה, צונן, מהיר, ענייני.
"בחיי, סגן מרפי," השתפכתי, נוטף סכרין, "כמה טוב לשמוע גם ממך. עבר כל–כך הרבה זמן. כן, הם בסדר, בהחלט. והמשפחה שלך?"
"עזוב, הארי. יש לי פה שתי גופות ואני צריכה שתעיף מבט."
התפכחתי מיד. קארין מרפי הייתה ראש יחידת חקירות מיוחדות בשיקגו תחתית, ממונה דה–פקטו מטעם הניצב לחקור כל פשע שהוגדר חריג. מתקפות ערפדים, פשיטות טרולים וחטיפות ילדים בידי בני פיות לא נראים טוב כל–כך בדיווח משטרתי — ובכל זאת, בני אדם הותקפו, תינוקות נגנבו, נכסים ניזוקו או הושמדו. ומישהו היה צריך לחקור את זה.
בשיקגו, או בערך בכל מקום באזור שיקגו, האדם הזה היה קארין מרפי. אני הייתי הספרייה המהלכת שלה לענייני העל–טבעי ויועץ בתשלום למשטרה. אבל שתי גופות? שני מקרי מוות באמצעים לא ידועים? מעולם לא טיפלתי בשבילה בשום דבר כזה.
"איפה את?" שאלתי אותה.
"מלון מדיסון ברחוב העשירי, קומה שביעית."
"זה מרחק הליכה של לא יותר מחמש–עשרה דקות מהמשרד שלי," אמרתי.
"אז תוכל להגיע לכאן בחמש–עשרה דקות. יופי."
"אה," אמרתי. הסתכלתי בשעון. מוניקה בלי–שם–משפחה אמורה להגיע לכאן בעוד קצת יותר מארבעים וחמש דקות. "די יש לי פגישה."
"דרזדן, די יש לי שתי גופות בלי עקבות או חשודים, ורוצח שמסתובב חופשי. הפגישה שלך יכולה לחכות."
מזגי התלהט. הוא עושה את זה לפעמים. "בעצם היא לא יכולה," אמרתי. "אבל את יודעת מה, אני אגש לשם ואעיף מבט, ואחזור הנה לפגישה."
"כבר אכלת צהריים?" היא שאלה.
"מה?"
היא חזרה על השאלה.
"לא," אמרתי.
"אל תאכל." היא שתקה לרגע, וכשדיברה שוב הייתה מין נימה ירקרקה במילותיה. "זה גרוע."
"על כמה גרוע אנחנו מדברים פה, מרף?"
קולה התרכך, וזה הפחיד אותי יותר מכל תמונה של קרביים שפוכים או מוות אלים שיכולתי לדמיין. מרפי הייתה התגלמות הבחורה הקשוחה, והיא מתגאה בכך שמעולם לא הפגינה חולשה. "זה גרוע, הארי. בבקשה אל תתעכב יותר מדי. פשעים מיוחדים מתים להניח אצבעות על המקרה הזה, ואני יודעת שאתה לא אוהב שאנשים נוגעים בזירה לפני שאתה מגיע להסתכל."
"אני בדרך," אמרתי לה וכבר קמתי ולבשתי את הז'קט.
"קומה שביעית," הזכירה לי. "נתראה שם."
"בסדר."
כיביתי את אורות המשרד, יצאתי מהדלת ונעלתי מאחוריי כשאני מקמט את מצחי. לא הייתי בטוח כמה זמן יידרש כדי לחקור את הזירה של מרפי, ולא רציתי להחמיץ את השיחה עם מוניקה בלי–שאלות. פתחתי שוב את הדלת, הוצאתי חתיכת נייר ונעץ, וכתבתי:
יוצא לזמן קצר. אחזור לפגישה ב–14:30. דרזדן.
אחרי שסיימתי עם זה, פניתי לרדת במדרגות. אני כמעט לעולם לא משתמש במעלית, אם כי אני בקומה חמש. כמו שאמרתי, אני לא סומך על מכונות. הן תמיד מתקלקלות לי בדיוק כשאני צריך אותן.
חוץ מזה. אילו הייתי מישהו שמשתמש בקסם כדי להרוג אנשים שניים–שניים בעיר הזאת ולא הייתי רוצה להיתפס, הייתי דואג לסלק את המכשף הפעיל היחיד שהמשטרה משלמת לו שכר טרחה קבוע. סיכויי במדרגות מצאו חן בעיניי הרבה יותר מסיכויי בין כתליה הצפופים של המעלית.
פרנואידי? אולי. אבל זה שאתה פרנואיד לא אומר שאין שום שד בלתי נראה שרוצה לאכול לך את הפרצוף.
אין עדיין תגובות