הזקנים משתגעים! למרתה אנדרסון בת ה־ 79 אין שום כוונה להמשיך לשבת רגל־על־רגל בבית האבות המרופט והמשעמם שלה. היא יודעת […]
1
למחרת, בשעה שדיירי "מעון היהלום" – או "הלקוחות", כפי שקראו להם עכשיו – שתו את קפה הבוקר שלהם בחדר ההסבה, חשבה מרתה על מה שעליה לעשות. בבית ילדותה באוֹסטֶרלֶן שבדרום שוודיה, לא נהגו לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שמישהו אחר יעשה מעשה. אם היה צריך לאחסן את החציר באסם, או כשהסוסה עמדה להמליט, פשוט נתת כתף ועשית מה שדרוש. מרתה הסתכלה על כפות ידיה. היא הייתה גאה בהן – כפות ידיים שאפשר לסמוך עליהן, שהעידו שהיא עשתה את שלה בכל מה שקשור לעבודה קשה. רחש הקולות עלה ודעך סביבה כשסקרה את חדר ההסבה העלוב למדי. הריח שעמד בחדר היה נגוע בבירור בשרידי ריח של צבא הישע והרהיטים נראו כאילו נלקחו היישר ממחסני המחזור. הבניין האפור והישן משנות הארבעים, עם גג האזבסט הגלי שלו, נראה כמו שילוב של בית ספר ישן וחדר המתנה במרפאת שיניים. הרי לא ייתכן שבמקום כזה היא אמורה לסיים את חייה, כשספל קפה נמס דלוח מלווה את ארוחת הפלסטיק שלה? לא, לעזאזל, ממש לא! מרתה נשמה נשימה עמוקה, דחפה הצידה את ספל הקפה שלה, רכנה קדימה ופנתה לחבורה שלה.
"אתם. בואו אתי," היא אמרה והחוותה בידה לחבריה להיכנס אחריה לחדר. "אני רוצה לדבר אִתכם על משהו."
כולם ידעו שלמרתה היה אוצר גנוז של ליקר פטל, ולכן הם הנהנו כאחד וקמו מיד. גריפין יצא ראשון, כולו מהודר למראה, ואחריו מוֹח, הממציא, ושתי החברות של מרתה – כריסטינה, שאהבה שוקולד בלגי, ואנה-גרֶטה, הגברת הזקנה שנראתה זקנה כל כך, עד שיתר הזקנות נראו צעירות בהשוואה אליה. הם הסתכלו זה על זה. בדרך כלל, כשמרתה הזמינה אותך פנימה לשתות כוסית זה היה סימן שהיא הולכת לשלוף איזשהו שפן מהכובע. זה לא קרה כבר מזמן, אבל עכשיו נראה שהגיעה השעה.
לאחר שנכנסו לחדר, מרתה הוציאה את הבקבוק, פינתה מהספה את מלאכת הסריגה הגמורה למחצה שלה והזמינה את חבריה לשבת. היא העיפה מבט בשולחן המהגוני המכוסה במפה מגוהצת עם דוגמת פרחים. מזמן כבר רצתה להחליף את השולחן הישן, אבל הוא היה גדול ומסיבי והיה מקום סביבו לכולם, ולכן תיאלץ להסתפק בו לעת עתה. כשהניחה את הבקבוק על השולחן מבטה נח לרגע על התמונות המשפחתיות הישנות שלה על שידת המגירות. הוריה ואחותה חייכו אליה מבעד לזכוכית הממוסגרת, מול בית ילדותה בבּרֶנטֶוויק, עיירת דייגים קטנה באוֹסטֶרלֶן. לו רק יכלו לראות אותה עכשיו… הם לא היו מרוצים. הם התנזרו באופן מוחלט משתיית אלכוהול. היא ערכה בהתרסה את כוסות המשקה על השולחן ומילאה אותן עד שפתן.
"לחיים!" אמרה והרימה את הכוס שלה.
"לחיים!" ענו החברים בצהלה.
"ועכשיו לשיר השתייה," התעקשה מרתה, ואז כולם פצחו בשיר "הלן גאר", בגרסת תנועות השפתיים בלבד. כאן בבית האבות, הם נאלצו להנמיך את קולם במפגשים מעין אלה, כדי לא להתגלות עם משקאות אסורים. מרתה שרה את הפזמון בתנועות שפתיים פעם נוספת, וכולם צחקו. עד עכשיו אף אחד לא עלה עליהם, וזה היה חלק מהכיף. מרתה הניחה את הכוס שלה ולכסנה מבט אל החברים. האם לספר להם על החלום שלה? לא, קודם כול צריך להכניס אותם להלך הרוח הנכון, ואז אולי תוכל לשכנע אותם לשתף פעולה עם תוכניתה. הם היו חבורה מלוכדת מאוד וכבר בשנות החמישים לחייהם החליטו שיגורו יחד בזקנתם. ולכן, הייתה בטוחה, הם מסוגלים לקבל החלטה חדשה יחד. אחרי הכול, היה להם כל כך הרבה במשותף. כשהם יצאו לגמלאות, החמישה הופיעו יחד בבתי חולים ובמועדונים קהילתיים עם המקהלה שלהם, "מיתר הקול", ואז עברו להתגורר יחד באותו בית אבות. במשך זמן רב ניסתה מרתה לשכנע אותם למשוך את כספי קרנות החיסכון שלהם ולקנות במקום זה בית אחוזה ישן אי-שם בדרום. לדעתה האפשרות הזאת הייתה הרבה יותר מלהיבה מהמעבר לבית אבות. היא קראה בעיתון כמה זולים בתי האחוזה הישנים, ושכמה מהם אפילו מוקפים בחפיר.
"אם מזדמן אליך אורח לא קרוא מהרשויות, או שהילדים רוצים להתלבש על הירושה שלך לפני מותך, צריך רק להרים את הגשר המתרומם מעל החפיר," אמרה בניסיון לשכנע את החברים. אבל כשהם הבינו שתחזוקת בית האחוזה יקרה ושהדבר מצריך שכירת שירותיו של צוות עובדים, ההחלטה נפלה על בית האבות "שושנת העמק". אך מאז הוחלף שמו של בית האבות על ידי בעליו החדש והנורא, וכעת הוא נקרא "מעון היהלום".
"נו, אכלת משהו טעים הערב?" שאלה מרתה אחרי שגריפין רוקן את טיפות המשקה האחרונות מכוסו. הוא נראה מנומנם אבל הספיק כמובן לנעוץ ורד בדש בגדו ולכרוך צעיף מגוהץ סביב צווארו. בראשו כבר זרקה פה ושם שיבה, אך הוא עדיין לא איבד את קסמו והיה לבוש באלגנטיות כזאת, שאפילו נשים צעירות עצרו וסובבו אחריו את הראש.
"אם אכלתי משהו? רק משהו כדי לסתום את הרעב. לא שזה עזר. האוכל פה גרוע יותר מהאוכל באונייה," אמר והניח את הכוס שלו. הוא היה מלח בצעירותו, אבל מאז שירד ליבשה לצמיתות, עבר הכשרה כגנן. עתה הוא נאלץ להסתפק בגידול כמה פרחים ועשבי תיבול במרפסת. מה שהכי הרגיז אותו בחיים היה שכולם כינו אותו "גריפין". נכון, הוא אהב גינון ופעם מעד מעל מגרפה ופצע את עצמו, אבל לדעתו זאת לא הייתה סיבה להדביק לו את הכינוי הזה למשך כל חייו. הוא ניסה להציע כינויים אחרים, אבל אף אחד לא הקשיב לו.
"אולי תכין לעצמך כריך גבינה במקום? איזשהו מאכל שקט שלא משמיע צפצופים?" נשמעה רטינה מכיוונה של אנה-גרטה, שאף היא התעוררה מצפצוף המיקרוגל ולא הצליחה להירדם שוב. אנה-גרטה הייתה אישה אסרטיבית שידעה בדיוק מה היא רוצה, גבוהה ורזה כל כך, שגריפין נהג לומר שהיא בטח נולדה בתוך מרזב.
"כן, אבל הריחות של המעדנים שמבשל הצוות בקומה העליונה מגיעים עד אלינו בקומה הראשונה. וזה עושה לי חשק לאכול משהו טעים יותר מסתם כריך," תירץ גריפין.
"אתה צודק; אנשי הצוות צריכים להכין לנו ארוחות כמו שלהם. האוכל בניילון הנצמד ששולחים לנו לא ממש משביע," אמרה כריסטינה אוֹקֶרבּלוּם בעודה משייפת את ציפורניה בהצנע. הכובענית לשעבר, שבנעוריה חלמה להיות ספרנית, הייתה הצעירה מכולם – רק בת שבעים ושבע. היא רצתה לחיות חיים שלווים ורגועים, לאכול אוכל טוב ובשעות הפנאי לצייר בצבעי מים. היא לא רצתה שיאכילו אותה בג'אנק פוד. אחרי שחיה שנים ארוכות באוֹסטֶרמאלם, הרובע היוקרתי ביותר של סטוקהולם, היא התרגלה לרמת חיים מסוימת.
"הצוות לא מקבל אוכל כמו שלנו," הסכימה מרתה. "האוכל שאנחנו מריחים מפה מיועד רק לבעלים החדש של 'מעון היהלום', שיש לו משרד ומטבח משלו בקומה העליונה."
"אם ככה, אנחנו צריכים להתקין מעלית שתוביל את האוכל שלהם אלינו למטה," העיר אוסקר "מוֹח" קרוּפּ, שהיה פותר-הבעיות שבחבורה ומבוגר בשנה אחת מכריסטינה. מוח היה ממציא ופעם היה לו בית מלאכה בסוּנדבּיבֶּרג. הוא גם אהב אוכל טוב; וזה בהחלט ניכר בגופו השמנמן והדוּבּי. פעילות גופנית נחשבה בעיניו בילוי לאנשים שאין להם משהו טוב יותר לעשות.
"אתם זוכרים את העלון שקיבלנו כשהגענו לכאן ביום הראשון?" שאלה מרתה. "אוכל משובח מהמסעדה, היה כתוב שם. והם גם התפארו בטיולים היומיים שהם מציעים, בביקורים של אמנים אורחים, טיפולי פדיקור רפואי וספָּר שיגיע לכאן באופן קבוע. אבל מאז שהגיע הבעלים החדש, הכול הפסיק לתפקד. הגיע הזמן שננקוט עמדה."
"מרד בבית האבות!" אמרה כריסטינה בטון הכי מלודרמטי שהצליחה לגייס אגב נפנוף יד נמרץ כל כך, שפצירת הציפורניים שלה עפה לרצפה.
"כן, בדיוק, התקוממות קטנה," הסכימה מרתה.
"התקוממות? אנחנו לא ימאים," גריפין גיחך כלא מאמין.
"אבל אולי הבעלים החדש נקלע לקשיים כלכליים? זה ישתפר מתישהו, חכו ותראו," אמרה אנה-גרטה והיטיבה על אפה זוג משקפיים שנקנו בתחילת שנות החמישים. היא עבדה בבנק כל חייה והבינה שמנהלים חייבים להרוויח.
"ישתפר? בחיים לא," מלמל גריפין. "הבני-זונות האלה כבר העלו את התעריפים כמה פעמים ועדיין לא ראינו שום שיפור."
"אל תהיה שלילי כל כך," אמרה אנה-גרטה ויישרה שוב את משקפיה. הם היו ישנים ושרוטים ותמיד החליקו במורד אפה. היא מעולם לא החליפה את זוג המשקפיים שלה אלא רק את העדשות, כי לטעמה המסגרת שלהם הייתה אל-זמנית.
"מה זאת אומרת, 'שלילי'? אנחנו חייבים לדרוש שיפור בתנאים. בכל התחומים, אבל קודם כול באוכל!" אמרה מרתה. "עכשיו תקשיבו, לבעלים יש בטח משהו טעים לאכול במטבח למעלה. אז כשכל הצוות ילך הביתה, חשבתי שאולי נוכל…"
ההתלהבות סביב השולחן הלכה וגברה כשמרתה המשיכה לדבר. עד מהרה, חמישה זוגות עיניים זהרו כמו מים על חוף אגם ביום קיץ בהיר. כולם הרימו אליה את עיניהם, הסתכלו זה על זה וסימנו באגודלים מורמים לאות הסכמה.
כשהחברים יצאו מהחדר, מרתה החזירה את ליקר הפטל למעמקי ארון הבגדים שלה והמהמה לעצמה בעליצות. החלום שלה על שוד הבנק כמו הפיח בה כוחות מחודשים. שום דבר אינו בלתי אפשרי, חשבה. אבל כדי להצליח לשנות, צריך להציע חלופות. וזה מה שהיא התכוונה לעשות כעת. ככה החברים שלה יחשבו שהם קיבלו את ההחלטות שלהם לגמרי בעצמם.
אין עדיין תגובות