החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הזמן שאבד לי

מאת:
מאיטלקית: ארנו בר | הוצאה: | 2012 | 240 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"הייתי נותן את כל ימי המחר שלי עבור אתמול אחד." כך שרה ג'ניס ג'ופלין, וכך מרגיש גם לורנצו, גיבור הספר.
לורנצו לא יודע לאהוב, ואולי הוא לא יודע להראות שהוא יודע. הוא ניצב מול שתי אהבות שקשה לכבוש מחדש ולבנות מחדש: אהבה לאב שאולי מעולם לא היה לו ולאישה שעזבה אותו.
אולי התבגרות פירושה ללמוד לאהוב ולסלוח, לצאת למסע ארוך בחיפוש אחר הזמן שביזבזנו, שכבר איננו. לורנצו יוצא למסע כזה, מסע לחיפוש אחר עצמו ואחר הרגשות האמיתיים, העמוקים, שלו.

הזמן שאבד לי הוא ספר שעוצמת הכנות שבו מורגשת בכל שורה. לא אחת הוא גורם לקורא לפרוץ בצחוק, אבל לרוב הקורא מוצא את עצמו מתרגש ונדהם לגלות עד כמה חייו של לורנצו דומים לחיים של כל אחד מאיתנו.

פאביו וולו הוא סופר, שחקן ומגיש תוכניות ברדיו ובטלוויזיה. הזמן שאבד לי הוא ספרו הראשון המתפרסם בעברית.

מקט: 15100402
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"הייתי נותן את כל ימי המחר שלי עבור אתמול אחד." כך שרה ג'ניס ג'ופלין, וכך מרגיש גם לורנצו, גיבור הספר. […]

1

התריס שתמיד שבור

נולדתי למשפחה ענייה. אילו היו מבקשים ממני לתמצת בכמה מילים מה זה בשבילי להיות עני, הייתי אומר: זה כמו לשבת קטוע ידיים מול שולחן מלא בכל טוב.

אני לא מכיר את העוני כמו שהוא מוצג לפעמים בטלוויזיה — אנשים חסרי כול שמתים מרעב. אני מכיר את העוני של מי שיש לו מעט, יש לו מה לאכול וקורת גג, וגם טלוויזיה ומכונית. עוניו של מי שיכול להעמיד פנים שהוא לא עני. זה עוני מלא בחפצים, אבל גם במועדי פירעון. בעוני מהסוג הזה אתה בר־מזל, וגם ביש מזל; יש כאלה שמצבם טוב יותר, וכאלה שמצבם גרוע יותר. אבל יש תחושה של בושה, של אשמה, של סירוס מתמשך. וגם חרדה, תחושה של ארעיות שמרחפת מעל הכול; זעם כבוש והרכנת ראש. אתה לא עני כל כך שאין לך בגד ללבוש, אבל הבגדים שאתה לובש מציגים אותך עירום וחושפים את הסוד שלך. כל תיקון קטן מכריז מי אתה. זאת דאגה מתמדת שמשתלטת על המוח ולא מותירה מקום לשום דבר אחר, ובטח לא לשום סוג של יופי, כי היופי הוא לא פונקציונלי, אין בו תועלת. היופי הוא מותרות, והוא לא שייך לך.

בעיני אחרים, אתה מנהל לפעמים חיים נורמליים לכאורה, אבל למעשה אתה כפוף לחוק שונה: חוק המחסור. ובהדרגה אתה לומד לשקר. העוני הזה כרוך בשקרים. לפעמים בשקרים גדולים, ולפעמים קטנים. אתה מתרגל להגיד שהטלפון בבית מקולקל, אבל למעשה ניתקו לך אותו. אתה לא יכול לצאת לארוחת ערב, כי אתה עסוק. השאלת את המכונית שלך לחבר, אבל האמת היא שאין לך כסף לדלק או לחדש את הביטוח.

אתה מתמחה באמנות השקר, ובעיקר לומד להסתדר: לתקן, להטליא, להדביק, לחבר במסמר. הסוג הזה של עוני הוא התריס השבור, ואתה שומר עליו פתוח בחתיכת קרטון שאתה תוקע בחריץ הרצועה, ואם זה משתחרר, התריס נופל באחת כמו גיליוטינה. הוא המרצפת החסרה באמבטיה, החור שנפער מתחת לכיור וחושף את הצנרת, הפורמייקה השבורה בפינת השידה. המגירה שנופלת כשאתה פותח אותה, דלת הארון שחייבים להרים כדי לסגור אותה. העוני הזה הוא שקעים משתלשלים מהקיר, שנשלפו ממנו כשהוצאת את התקע, וכדי להחזיר אותם אתה חייב לכוון שוב את התפסים המשוננים בצדי השקעים. הטפטים הנפרמים בחיבור בין הרצועות, כתם הרטיבות במטבח והצבע שמתנפח כמו עיסה תופחת, ויש לך חשק לעלות על סולם ולפוצץ את הבועות. וכיסאות רעועים, שמסוכן לשבת עליהם.

זה עוני שמורכב מחפצים המחוברים בדבק או בסלוטייפ, עוני שדורש ארגז כלים מלא כדי לתקן מציאות מתפוררת. הכול ארעי, זמני, הכול שביר וממתין לשיפור במצב. אלא שהחפצים המטולאים האלה מחזיקים מעמד לאורך שנים. אין דבר קבוע יותר מאשר דבר זמני.

בפעם הראשונה ששמעתי את אבא שלי אומר “אני כישלון”, לא היה לי מושג מה זה אומר. הייתי קטן אז. כשהוא אמר את זה, הגיעו לבית הקפה אנשים כדי לקחת חפצים. אז למדתי עוד מונח: “עיקול”. מאז הפסקתי לשאול כשאנשים זרים נכנסו לבית הקפה ולקחו חפצים. אפילו שלא הבנתי, ידעתי. הייתי ילד, אבל למדתי. לא ידעתי את הסיבה, אבל הבנתי שאם המכונית של אבא רשומה על שמו של סבא מצד אמא, זה בגלל האנשים האלה. אמרו שהיתה “רשומה על שמו”, ולא היה לי מושג מה זה אומר. לא ידעתי שום דבר, אבל הבנתי הכול.

בכל שנות ילדותי ראיתי את אבא שלי עובד כמו חמור, משתדל לפתור בעיות. היה לו בית קפה קטן, והוא עבד שם תמיד, גם כשהיה חולה. אפילו בימי ראשון, כשהעסק סגור, הוא שהה שם במשך שעות כדי לסדר, לארגן, לנקות.

אף פעם לא יצאתי לחופשה עם ההורים שלי. בקיץ היו מפקידים אותי בידי הסבים מצד אמא שלי, שהיו שוכרים בית בהרים.

בימי ראשון היתה אמא באה לבד לבקר אותי ומוסרת לי דרישת שלום מאבא. אין לנו אפילו תצלום אחד של שלושתנו באתר נופש. לא יכולנו להרשות לעצמנו לצאת לחופשה יחד. לא היה לנו כסף.

כסף… ראיתי את אבא שלי מבקש הלוואות. מכולם: קרובי משפחה, חברים, שכנים. ראיתי אותו מתבזה ומושפל. כשהייתי ילד, הלכתי איתו לפעמים לחברים שלו, אנשים שלא הכרתי, והייתי מחכה לו במטבח, אולי עם אשתו של החבר, בזמן שהוא נכנס עם החבר אל חדר אחר כדי “לסדר איזה עניין”. הגברת שאלה אותי אם אני רוצה לאכול או לשתות, ואני תמיד סירבתי. כמעט שלא דיברתי, הייתי נבוך, וכולם נראו בעיני ענקים. אני חושב שגם אבא שלי הרגיש ככה.

הוא ביקש כסף מכולם, ממש מכולם. אפילו ממני, כשהייתי ילד. יום אחד הוא בא לחדר שלי, שכבתי שם כי היה לי חום. הרגשתי חולה, אבל הייתי מאושר, כי אמא אמרה לי שהחום שלי עלה מכיוון שאני מתחיל לגדול, וכשהחום יעבור, אהיה גבוה יותר.

“אתה יודע, אבא, שאני אהיה גבוה יותר כשאבריא? גבוה כמוך?”

“בטח, ואפילו יותר גבוה.”

לפני שיצא מהחדר שלי, הוא לקח את ההיפופוטם האדום, שהיה קופת החיסכון שלי. הוא אמר לי שיפקיד את הכסף בבנק, וכדי לפייס אותי הוא אמר שיחזיר לי סכום גדול יותר כשאבקש.

כעבור זמן הבנתי את האמת בנוגע לחסכונות שלי והרגשתי מרומה ונבגד. למדתי שאסור לתת אמון במבוגרים, הייתי שברירי, ועטיתי על עצמי מסכה של חוזק. לא היתה לידי דמות חזקה שתעניק לי ביטחון ותחושה שאני מוגן. הרבה מתבגרים מגלים שהאבא הענק שלהם הוא לא גיבור כמו שהם חשבו. אני גיליתי את זה כבר בתור ילד. גם אני חלמתי שאבא שלי הוא גיבור־על, אבל הרעיון הזה לא נמשך הרבה זמן.

אבא שלי עבד ועבד ועבד. אני זוכר איך הוא היה נרדם ליד השולחן בזמן שצפה במהדורת החדשות בטלוויזיה. הראש שלו היה צונח לאטו עד לנקודה מסוימת, ואז היה מתעשת פתאום כאילו קיבל מכה, מסתכל סביבו כדי להיזכר איפה הוא נמצא ובודק אם אני ואמא ראינו אותו מנקר. כשהסתכל סביבו, היה מזיז את הלסת כאילו הוא לועס. כמו פרה. אני הייתי צופה בו, ראיתי איך הראש שלו מתנדנד וחיכיתי שיצנח. וצוחק. כשאבא שלי הבין שאני מסתכל עליו ורואה הכול, היה מחייך אלי וקורץ בעינו, ואני הייתי מאושר. בכל פעם שקרץ לי בהיחבא בלי שאמא תבחין, הוא נתן לי הרגשה של שותפות וקרבה, כאילו מדובר בעניין בלעדי של גברים. אז הייתי מנסה להשיב לו בקריצה, אבל כיוון שלא ידעתי לקרוץ, הייתי עוצם את שתי עיני או מכסה עין אחת באצבע. בכל פעם קיוויתי שזאת תהיה התחלה של ידידות חדשה בינינו, ידידות קרובה יותר. קיוויתי שהוא ישחק איתי לפעמים וייקח אותי תמיד איתו. הייתי מאושר, ורגלי, שהשתלשלו ממושב הכיסא, התחילו להתנדנד מאליהן, כאילו אני מתפלש בתחושה הזאת. אבל בזה נגמרה השותפות. אחרי שסיים לאכול, היה קם כדי לסדר משהו או חוזר לעבודה. הייתי אז קטן ולא הבנתי, חשבתי שהוא לא רוצה אותי, שהוא לא רוצה להיות איתי.

הניסיונות שלי למשוך את תשומת לבו ולזכות באהבה שלו תמיד נכשלו. עם אמא שלי דווקא הצלחתי, אבל לא איתו. אם אמרתי משהו מצחיק, היא צחקה, הרעיפה עלי שבחים, חיבקה אותי, ואני הרגשתי שיש לי כוח עצום; הנה, הצלחתי לשנות את מצב רוחה, לגרום לה לצחוק. עם אמא היו לי כוחות־על, אבל עם אבא הם לא פעלו. לא הצלחתי לגרום לו לאהוב אותי.

אני זוכר היטב כמה דברים שהוא עשה איתי ובשבילי. למשל, כשאמא שלי אושפזה בבית חולים לצורך ניתוח קטן וסבתא עברה לגור אצלנו כדי לעזור לנו. סבתא קיבלה את החדר שלי, ואני ישנתי עם אבא במיטה הגדולה. באותם ימים, לפני שירד לעבודה בבית הקפה, הוא היה מכין לי פודינג וניל לארוחת הבוקר. אני זוכר אפילו איך הוא ערך את השולחן.

ויום אחד, בשבת, הלכנו לאכול יחד בפיצרייה, אני, הוא ואמא. זאת היתה הפעם הראשונה שיצאתי איתם. אמא שאלה, “מה נעשה ביום שני, כשהנציג של חברת המים יבוא כדי לקבל את הכסף?”

הוא אמר, “אני לא יודע, מחר נחשוב על זה.”

בדרך אל הפיצרייה אבא נשא אותי על כתפיו, אני זוכר את זה היטב. בהתחלה הוא היה מחזיק את הידיים שלי בידיו, אחר כך אחז בקרסוליים שלי, ואני שמתי את ידי על ראשו ואחזתי בשערותיו. אני עדיין מרגיש את צווארו בין רגלי. הייתי בשמים, הלב שלי הלם בחוזקה. אני לא יודע מה קרה לו באותו ערב, אבל הוא התנהג כמו אבא. הוא אפילו חתך לי את הפיצה. בפעם היחידה בכל חייו. הוא היה נחמד ואפילו צחק מהבדיחות שלי. גם אמא צחקה. בערב ההוא היינו משפחה מאושרת, בעיקר אבא. אולי האיש שראיתי באותו ערב היה האבא האמיתי שלי או לפחות האדם שהיה יכול להיות אלמלא כל הבעיות שלו.

כשחזרנו הביתה במכונית, נדחפתי ביניהם, בין שני המושבים, רציתי שהערב הזה לא ייגמר לעולם ושאלתי, “כשנחזור הביתה, תרשו לי להישאר איתכם ער עוד קצת?” אבל אז נרדמתי במכונית.

למחרת הכול היה כרגיל. יום ראשון. אמא במטבח ואבא בבית הקפה, מסדר דברים.

“גם הערב נצא לאכול פיצה?”

“לא, הערב נשארים בבית.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזמן שאבד לי”