מהו תצלום טוב? האם תצלום יפה הוא בהכרח גם תצלום טוב? האם תצלום יכול להיות טוב בעיני האחד וגרוע בעיני […]
במקום מבוא
פגישת היכרות ותאום ציפיות
"האנלפבתים של העתיד לא יהיו אלו שאינם יודעים קרוא וכתוב אלא אלו שלא לא ידעו להשתמש במצלמה".
(לסלו מוהולי נאג'י, 1931).
נבואתו של אחד מחלוצי המודרניזם באמנות, הצלם לסלו מהולי-נאג'י, התגשמה במלואה. כיום, כולם יודעים להשתמש במצלמה. המצלמות הדיגיטליות זולות, זמינות, קטנות ואוטומטיות; איכותן טובה והפעלתן פשוטה, ובשנים האחרונות הן אף משולבות בטלפונים ניידים ובטאבלטים. אך האם כל מי שיודע להשתמש במצלמה יודע גם לקרוא תצלומים? האם האוריינות החזותית היא אינטואיטיבית. וודאי שלא. אילו מוהולי-נאג'י היה חי היום, קרוב לוודאי שהיה מתקן את נבואתו ואומר, שהאנלפבתים של העתיד יהיו אלו שאינם יודעים לקרוא תצלומים.
העולם היום מחויב באופן גורף לחזותיות. התמונה כמעט החליפה את המילה כאמצעי תקשורת. סרטים חינוכיים, דוקומנטריים ועלילתיים, מגזינים עממיים וטלוויזיה סובבים אותנו כל הזמן. לפעמים דומה שקיום המילה נמצא בסכנה. התמונה היא המדיום העיקרי של הבנת העולם והחשיבות שלה רק הולכת וגדלה.
דברים אלו נאמרו על ידי הצלמת האמריקאית ברניס אבוט לפני שישים וחמש שנה. היום אין חולק על כך שאנחנו חיים בעולם של דימויים, חלקם הגדול דימויים דיגיטליים. לא יהיה זה מוגזם לומר, שכמות הדימויים החזותיים שאנחנו נתקלים בהם בשגרת יומנו, אינה נופלת מכמות הטקסטים הכתובים שאנחנו נחשפים אליהם. רשת האינטרנט היא כיום הסוכן העיקרי להפצת דימויים חזותיים. הפייסבוק והאינסטגראם, המייל והווטס-אפ, אתרי אינטרנט, העיתונות הכתובה והדיגיטלית, עולם הפרסום והווידיאו (יוטיוב), חושפים אותנו לכמות בלתי נדלית של תמונות. לפי הערכה גסה, כשמונים ושבעה מיליון בני אדם בעולם מאכסנים תמונות באתר שיתוף הקבצים הפופולארי "פליקר" (נכון ל-2013).
העידן הדיגיטלי הגדיל לאין שיעור את מספר חובבי הצילום. אל קהילת החובבים הנלהבים הצטרפו רבים שלא התנסו לפני כן בחוויה זו. מכל תחומי האמנות, הצילום מזמן למשתמשים בו אפיק לביטוי אישי ומשוב מיידי. כדי לתת מענה להתעניינות הרבה בצילום, נפתחו בעשור האחרון מגמות צילום באוניברסיטאות ובמכללות; מאות קורסים פרטיים לצילום מוצעים בכל הרמות; תחרויות צילום מוכרזות מידי יום.
האם שפע הדימויים הסובבים אותנו יצר מודעות לצורך באוריינות חזותית? האם אנשים היודעים להשתמש במצלמה יודעים גם לקרוא תצלומים? בכל מצלמה יש פונקצית צילום אוטומטי – "כוון ולחץ", אך בקריאת תצלומים אין אוטומטיזציה. כדי לדעת לקרוא דימויים חזותיים יש ללמוד את שפת הצילום, כפי שלומדים כל שפה זרה אחרת. שליטה בשפה זו לא רק שמאפשרת לנו לזהות תמונות טובות, ומגבירה את ההנאה מהן אלא גם הופכת אותנו לצלמים טובים יותר. "ככל שאתה יודע יותר, אתה רואה יותר", אמר בצדק, הסופר הבריטי, אלדוס האקסלי.
מהו אפוא תצלום טוב? האם תצלום טוב הוא תצלום יפה? האם תצלום יכול להיות טוב בעיני האחד וגרוע בעיני השני? האם זה עניין של טעם שעליו אין להתווכח? בפגישות הבאות ננסה לברר שאלות אלו, אם כי קרוב לוודאי שלא נגיע לתשובות מוסכמות. הפילוסוף האנגלי בן זמננו, אלן דה-בוטון, מספר בספרו "איך פרוסט יכול לשנות את חייך", שהסופר הצרפתי מרסל פרוסט היה מסביר מהו ציור טוב של אביב בדרך הבאה:
ציורים גרועים של אביב בכל זאת דומים לציורים טובים, הגם שניתן להבחין ביניהם בקלות. ציירים גרועים עשויים להיות רָשַמים מצוינים, טובים בציור עננים, מתוחכמים בציור עלים מניצים, מדויקים בציור שורשים, ועם זאת חסרה להם שליטה באותם יסודות חמקמקים שבהם שוכנים קסמיו הייחודיים של האביב. הם אינם יכולים, למשל, לתאר את קו התיחום הוורדרד בקצה פריחתו של עץ, את הניגוד בין סערה לבין שמש אור הזרוע על פני שדה, את אופייה המסוקס של קליפת עץ או את המראה הפגיע, החיישני של פרחים לצד מסילה כפרית, וכתוצאה, לגרום לנו להבחין בהם. אלו פרטים קטנים, אין ספק בכך, אך בסופו של דבר, אלו הדברים היחידים שעליהם אפשר לבסס את תחושת האביב שלנו ואת התלהבותנו ממנו. (הוצאת ידיעות אחרונות, 1997)
דברים אלו יכולים להתאים גם לצילום. בצילום, כמו בציור, ההבחנות הקטנות עושות את ההבדל בין תצלום טוב לתצלום סתמי. העין של אמן טוב, רגישותו ויכולתו לתרגם את תחושותיו לשפת האמנות, מבדילות בינו לבין אומן (בעל מלאכה), טוב ככל שיהיה. תצלום טוב, בדיוק כמו ציור טוב או פסל טוב, מעניקים לנו חוויה אסתטית. הפילוסוף האנגלי שעסק בחקר האסתטיקה, טֶרי דיפי, מסביר מהי חוויה אסתטית:
בזמן חוויה אסתטית אנו מאבדים את 'העצמי' שלנו וזוכים בו בחזרה. 'העצמי' נשכח כאשר הוא נטמע במושא ההתבוננות וחקירתו, ובשובו החוויה שחווינו הופכת לחלק מאיתנו. באמצעות החושים, הדמיון והשכל, האדם קולט תופעות ורעיונות המרחיבים ומעמיקים את התודעה כך, שמשהו מהחיים בעולם או מהאפשרויות שיש בעולם, נעשה חלק מהתחום הפרטי של חיינו. אנו חווים רגע של שכחה עצמית והשלמה עצמית. מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו רגע החוויה שחווינו מוטמעת בתוכנו ומשפיעה על זהותנו.
במילים אחרות, החוויה האסתטית משלבת בין הרגש לשכל. יש הרבה תצלומים מדהימים המסתובבים ברשת האינטרנט, אבל הם אינם מושכים את תשומת ליבי, כי כבר ראיתי אלפי תצלומים דומים. הם יפים מאוד אך משעממים מאוד – שקיעות רומנטיות, מראות טרופיים, אתרי תיירות. תצלום טוב צריך לעורר סקרנות, משהו לחשוב עליו. ואכן, כל אחד מאיתנו חשוף לאינספור תצלומים בנאליים. את מרביתם אנחנו שוכחים, את מיעוטם אנחנו זוכרים, תצלומים בודדים מותירים בנו חותם – אלו הם התצלומים הטובים באמת. מדוע דווקא הם? בפגישות הבאות ננסה לענות על שאלה זו.
פרקי הספר מכונים "פגישות" משני טעמים: האחד, מקורו של הספר בסדרת פגישות שערכתי בחוג בית לחובבי צילום. שנית, השם בא להדגיש שאין זה ספר מחקר אקדמי או ספר לימוד אלא מפגש עם צלמים מפורסמים ותצלומים טובים. משום כך, מצאתי לנכון שלא להכביד על הקורא במנגנון המסורבל של הערות שוליים ומראי מקום. אך פטור בלא כלום אי אפשר. בסוף הספר ימצא הקורא רשימה ביבליוגרפית מבוארת והמלצות לקריאה.
במוקד ספר זה "אמנות הצילום", ולא הצילום בכללותו כפרקטיקה שימושית. התצלומים המוצגים בספר נחשבים ליצירות מופת, והם בתוך שיח האמנות. האם כדי שתצלום יחשב ליצירת אמנות צריכה להיות גם התכוונות אמנותית מצד הצלם? האם תצלומים מסחריים (פרסומת, אופנה, מדע) יכולים להיחשב לאמנות? ממתי הצילום נחשב לצורה של אמנות? לשאלות אלו, ולעוד רבות אחרות, נתייחס בפגישות הבאות. אך כאן כמובן מתעוררת השאלה (הנצחית): מהי אמנות?
מאז אפלטון ואריסטו ניסו פילוסופים וחוקרי תרבות לענות על שאלה זו, עד עתה ללא הצלחה מרובה. ישנן אמנם אינספור תיאוריות והסברים, חלקם פתלתלים ומורכבים, חלקם פשוטים ופשטניים. טיבה של האמנות שהיא חומקת משיפוטים מוחלטים ואינה סובלת גדרות והגדרות, ובמיוחד הגדרות כלליות ואוניברסאליות שאינן תלויות זמן ומקום. במסגרת המצומצמת של ספר זה, לא נוכל כמובן להיכנס לשדה מוקשים זה. כאשר חוקר האמנות האמריקאי, תימוטי בינקלי (Binkely) נשאל, האם יצירות מסוימות בנות-זמננו, השנויות במחלוקת, הן יצירות אמנות, הוא ענה:
אינני יודע מה לומר, [יצירות] אלה שנעשו (או הופקו) בידי אנשים הנחשבים לאמנים, שהמבקרים נוהגים בהן כביצירות אמנות, שדנים בהן בספרים ובכתבי-עת העוסקים באמנות, שמוצגות בגלריות לאמנות או קשורות אליהן, וכן הלאה, נחשבות ליצירות אמנות.
לצורך דיוננו נסתפק בהגדרה פשטנית זו: יצירה נחשבת לאמנות אם המומחים בתחום (אוצרים, אמנים, חוקרים, פילוסופים, היסטוריונים) רואים אותה ככזו. כמובן שאפשר לחלוק ולערער על ההחלטות של "המומחים". יחד עם זאת, החלטות אלו, גם אם הן בחלקן שרירותיות, או מונעות מאינטרסים זרים לעולם האמנות, הן בכל אופן מהוות אינדיקציה לערך אמנותי. התצלומים המובאים בספר זה שעברו את מסננת הזמן ואת מבחן ההכרה של גדולי המומחים בתחום ונחשבים לתצלומי מופת מקוריים שהשפיעו על מהלכים עתידיים.
הספר שלפניכם מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון (פגישה ראשונה) מציג את העקרונות הבסיסיים של השפה החזותית, או במילים אחרות, איך לקרוא תצלום. החלק השני (פגישה שנייה ושלישית), מתמקד בשיח על הצילום כפרקטיקה אמנותית וסוקר את התפתחות הצילום האמנותי במאה וחמישים השנים האחרונות. החלק השלישי (פגישות רביעית, חמישית ושישית), מציג את התפתחותם וייחודיותם של שלושת הז'אנרים (להלן הסוּגות) הנפוצים ביותר בצילום: דיוקן, דוקומנטרי ונוף.
את הפגישה הראשונה – סיור מודרך באלבום המשפחתי – איך לקרוא תצלום, נקדיש להבהרת מושגי היסוד הבסיסיים של שפת הצילום. באמצעות ניתוח ביקורתי של תצלומים מאלבום משפחתי, ותצלומי משפחה של צלמים מפורסמים, נתוודע לדרך שבה מקובל לקרוא (לפענח) תמונות.
בפגישה השנייה: פיקטוריאליזם – צילום שהתחפש לציור, נכיר את חבלי הלידה של אמנות הצילום במאה ה-19. נתוודע לניסיונותיהם של צלמים מפורסמים לזכות בהכרת עולם האמנות באמצעות חיקוי הציור. "זה נראה כמו ציור", נחשב במשך תקופה ארוכה למחמאה הגדולה ביותר שיכול היה לקבל צלם. בחוגי חובבים מסוימים זה נחשב למחמאה עד היום. יחד עם זאת, הצילום השפיע על התפתחות הציור ועל הדרך בה ציירים החלו להתבונן על העולם לאחר המצאת המצלמה. אין ספק שהסימביוזה בין השניים הפרתה את עולם האמנות החזותית.
בפגישה השלישית: "צלם החיים המודרניים" – בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם, נכיר את הזרמים העיקריים באמנות הצילום במאה השנים האחרונות: צילום ישיר (טהור), צילום מופשט, צילום הסוריאליסטי וצילום פוסט-מודרני קונספטואלי. ננסה להתחקות אחר התהליכים שעבר הצילום מדיסציפלינה מובחנת (צילום כדימוי שנוצר באמצעות המצלמה) לאמנות רב-תחומית, בה האמנים אינם מגדירים את עצמם כצלמים אלא כ"אמנים המשתמשים בצילום".
בפגישה הרביעית: "תהיה נחמד אלי" – על צילום דיוקן ונפש האדם, ננסה לברר, האם יש ביכולתו של צילום דיוקן לחשוף את אישיותו ונבכי נפשו של המצולם. נתוודע לסגנונות שונים בז'אנר (להלן סוּגה) זה ונכיר מקצת מהטכניקות (הטריקים) בהן השתמשו צלמי דיוקן כדי להוציא מהמצולמים את המיטב. בנוסף, ננסה לענות על השאלה, מהו צילום דיוקן טוב, ומה הופך אותו ליצירת אמנות.
בפגישה החמישית: מהעיתון למוזיאון – צילום דוקומנטרי כיצירת אמנות, נתמקד בתיעוד חברתי ובצילום רחוב. תחום הצילום הדוקומנטרי (המתעד) הוא רחב ביותר. למעשה, כל צילום הוא צילום מתעד (ספורט, מלחמה, טבע, אדריכלות ועוד). בפגישה זו ננסה לברר מה מייחד את אותם תצלומי עיתונות הנחשבים ליצירות אמנות.
בפגישה השישית: מראה מקום – צילום נוף, נכיר שלושה דורות של צלמי נוף, כל דור וסגנונו הוא. נתוודע לדרכי התייחסות שונות אל הסביבה, החל מתיעוד גיאוגרפי ומורפולוגי, דרך הדגשת פלא הבריאה והתפעמות ממנו, ועד להצגה ביקורתית של נוף ששונה בידי האדם בעידן הקפיטליזם התאגידי.
עבור חלק מהקוראים יהיה זה מפגש ראשון (בליינד דייט) עם תחום חדש. עבור אחרים, חובבי צילום ברמות שונות, יהיה זה מפגש עם מכר ותיק. שוחרי אמנות, שאינם אמונים על צילום, יתוודעו לעולם תוכן חדש; סטודנטים ימצאו ודאי כר נרחב של נושאים להעמקה, לדיון ולביקורת. בעבר היה נהוג לכתוב על ספרי עיון כלליים שהם מיועדים לכל הגילאים –"מגיל שמונה ועד גיל שמונים". אני אינני חושב שצריך להעניש ילדים קטנים בקריאת ספר זה, אם כי גם להם לא תזיק אוריינות חזותית. מצד שני, אין סיבה לקפח אנשים שעברו את גיל שמונים וחלק מהדימויים המופיעים בספר קשורים לביוגרפיה האישית שלהם.
לפני כארבעים שנה, כשהתחלתי להתעניין בצילום, חיפשתי ספר דומה. הרגשתי צורך בעוגן, בנקודה ארכימדית, שתאפשר לי להבין תחום שנשאבתי אליו יותר ויותר. רוב ספרי הצילום שהיו בנמצא באותו זמן עסקו בטכניקה – במבנה המצלמה ובפונקציות שלה, באופטיקה ובכימיה של הצילום. המחקר העיוני והביקורתי על צילום היה אז בחיתוליו. וולטר בנימין ולסלו מוהולי-נאג'י, , היו בבדידות מזהרת. החל משנות ה-70 של המאה שעברה, החלו להיכתב ספרי עיון (באנגלית) על היסטוריה ותיאוריה של צילום. באותה תקופה הפך הצילום להיות גם דיסציפלינה אקדמית. ספרי העיון והביקורת שנכתבו בארבעים השנים האחרונות כתובים על פי רוב בשפה מקצועית, והם מיועדים בעיקר לחוקרי תולדות האמנות. עבור חובבי צילום נכתבו ספרים מעטים, רובם עוסקים בהכרת המצלמה (הדיגיטלית) ומלמדים "איך לצלם תמונות יפות יותר". בתקופה, בה התחלתי להתעניין בצילום, נתקלתי בספרו של פיטר ל. ברגר, "הזמנה לפגישה עם הסוציולוגיה" (הוצאת עם עובד, 1970) ומאוד הצטערתי שאין ספר דומה על צילום. באותו זמן, לא תיארתי לעצמי שאני אהיה זה שאכתוב אותו.
אין עדיין תגובות