כשהראש והלב נפגשים הוא ספרה הראשון של שיר טרן, ילידת שנת 1996, פרמדיקית במקצועה, והיא מאגדת בתוכו אוסף של טקסטים […]
– אין כניסה –
“אין כניסה״. השלט היה מונח בדיוק מופתי בכניסה ללב שלך, בצירוף תמונה שממחישה את האמרה. לא היה אפשר לפספס אותו.
״אין כניסה?״ שאלתי בתמימות.
״אין, הכול בפנים נשרף לפני כמה שנים, אין לך בשביל מה להיכנס, הכול שם הרוס. תיזהרי שלא תיהרסי שם בעצמך״.
ידעתי שאני לא אמורה להיכנס לשם, אבל רציתי לנסות. פסעתי מתחת לשלט שהיה כפול מהגובה שלי ונכנסתי. הדבר הראשון שראיתי אחרי כל ההרס והבלגן הן דמעות, קצת דם ותקווה.
התקדמתי לי לאט בין שברי הזכוכיות שהיו מונחים על הרצפה. ״רואים שלא נכנסו לפה הרבה זמן״, אמרתי לעצמי בקול. יצאתי החוצה וחזרתי עם חומרי ניקוי. התחלתי לנקות את השברים, לצבוע את החומות, ולטאטא את האבק. הייתה לי תקווה שהלב הזה יחזור שוב לעבוד. כמו בהתחלה. נחתכתי מכל הרסיסים שהיו שם, אבל זה לא עצר אותי, הייתי נחושה להצליח לתקן אותך. הבנתי שייקח לי יותר זמן משחשבתי, המצב פה באמת נורא. ואני רק אחת. אז עצרתי לי לנוח לכמה ימים. לקחתי לי חופשה בתוך הלב השבור שלך.
ובינתיים למדתי להכיר בו כל פינה. איך הוא בנוי, מה עושה לו טוב ומה רע. התחברתי אליו. כשסיימתי סוף סוף לנקות את כל הכניסה, נכנסתי בהתרגשות, והופתעתי לגלות שם את דמותך. ישבת שם, עמוק בפנים, עם מבט ריק בעיניים.
״תלכי מפה, אני לא מוכן לקבל אותך עכשיו״.
הסברתי לך שהנה התקדמתי מאוד מאז שנכנסתי, כבר ניקיתי את כל הכניסה! ״בזבזת פה חודשים רק כדי להתקדם כמה צעדים… את לא רואה?״
חשבתי לעצמי שהמילים שלך לא ישנו לי. אני אשאר כמה שצריך עד שאחזיר אותך למצב חדש. אבל התחלת להילחם בי, וכל מה שניקיתי לכלכת מחדש, וכל פעם החזרת אותי אחורה לנקודת ההתחלה. לא הצלחתי להתקדם עוד פנימה, נחתכתי שוב ושוב, הידיים שלי נפצעו, דיממתי שם בתוך הלב שלך.
״לכי, לכי מפה כבר! אני לא אתן לך להיכנס, את לא מבינה?!״
אחרי חודשים של ניסיונות החלטתי לוותר. יצאתי החוצה, הבטתי לרצפה שהכרתי כל כך טוב, וידעתי שאם אני יוצאת עכשיו אני כבר לא אחזור. ״אני אוהבת אותך״ אמרתי בשקט, ויצאתי החוצה מהלב שלך. הרגשתי איך בכל צעד שלי החוצה הלב שלי נשבר, ולא היו לי כבר כוחות לתקן אותו. בזבזתי הכול על הלב שלך. וחוץ מזה הצלקות שלי היו כל כך נוראיות, שהייתי צריכה לתת להן עוד זמן להשתקם.
אחרי כמה חודשים הכרתי בחור. הוא היה נחמד, הזכיר לי אותך קצת, הייתה לו כוונה טובה. הוא ביקש להיכנס ללב שלי. אמר שהוא לא יגרום לו נזק בכלל.
״אין לך טעם לנסות, הוא נהרס מזמן״. הוא רצה להיכנס, ראה את שלט ה״אין כניסה״, חייך אליי חיוך עצוב ואמר ״באמת עדיף שלא אכנס. רק מי ששבר פה את הכול, יידע איך לתקן״.
אין עדיין תגובות