ב־1 ביולי 1985, לאחר ישיבה מרתונית שנמשכה כיממה, אישרה ממשלת האחדות הלאומית בהנהגת המערך והליכוד, תכנית חירום כלכלית לייצוב המשק. מטרתה המיידית והמוצהרת היתה להדביר אינפלציה תלת־ספרתית, ולמנוע משבר חוב שסיכן את קופת המדינה. היה זה רגע היסטורי ממשי, ובה בעת צומת מטאפורי שבו נפגשו בישראל קפיטליזם חדש פוסט־תעשייתי, רעיונות ניאו־שמרניים ואינטרסים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים. לאלה היה עניין בקידום כלכלת שוק בישראל, האצת שילובה של המדינה בתהליכי הגלובליזציה וריסוק העבודה המאורגנת. קריאה פמיניסטית בנסיבות אותו הרגע מעלה שאלות מרתקות שהספר עוסק בהן ובכללן, האם צמיחת הקפיטליזם הניאו־ליברלי בשנות השבעים למאה הקודמת, בעת ובעונה אחת עם הופעת הפמיניזם של הגל השני, היתה מקרית בלבד? איזו השפעה היתה לצמיחה בו־זמנית זו על יציאת נשים נשואות ממעמד הביניים לעבודה בשכר? מה מלמד מצבם של ענפי ייצור עתירי כוח עבודה נשי על שוקי העבודה בכלכלה התאגידית הגלובלית, ומדוע לתעסוקות הטיפול נקבע ערך כלכלי נמוך? וגם: במה עסקו פמיניסטיות בשנות המשבר הכלכלי בישראל? איך נראית היפר־אינפלציה במבט חוקר לאחור, והאם אפשר היה אחרת? תנועת הספר היא על שני צירים מרכזיים: ציר התכנית הכלכלית לייצוב המשק, סיבותיה והשלכותיה על מעמד העובדים והעובדות, וציר צמיחת הפמיניזם בישראל בשנותיו המעצבות. נקודות המפגש, המחלוקת וההתנגשות בין קפיטליזם ופמיניזם הן העומדות במרכז הספר המשלב זיכרון אישי עם מחשבה פוליטית ומחקר אקדמי, רשמי שיחות, כרוניקה עיתונאית ופרשנות ביקורתית המוגשת מנקודת ראות רעננה ובלתי שגרתית.
צומת יולי 1985 – הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק
מאת: חדוה ישכר
הוצאה: פרדס | 2016-06 | 179 עמ'
קטגוריות: מבצעי החודש, עיון
27.00 ₪
פתח דבר
איך נולד ספר תיעודי? מתוך חידה שאת מחפשת את פתרונה? מדברים ששמעת, שיעור שלמדת או טקסט שהחזיר אותך לעבר? ואולי מן הרצון שכותבות פמיניסטיות מכירות היטב, להעניק קול ונוכחות לנשים שהודרו מאירועים היסטוריים. לא כיוון שהן נעדרו מהם או לא לקחו חלק בהם, אלא כי הסיפור שלהן נאלץ להמתין לזו שגילויו תהיה למשימת חייה.
אם כן, מה מכל אלה הוליד את הספר הזה? אלה, וגם הדחף המעורר את יצר התיעוד, לחפור לעומק שכבות המציאות כדי למצוא את נקודת האפס בסיפור מתמשך שמקורותיו מטושטשים. הסיפור שאני מתכוונת לספר כאן, כדי להבהיר לעצמי שאלות פתוחות על אודות הפוליטיקה הכלכלית בעשורים האחרונים, הוא סיפור הולדתו של הניאו־ליברליזם בישראל. הוא לא נולד ביום אחד, אך בתודעתנו לידתו קשורה בטבורה אל תכנית החירום לייצוב המשק שאושרה באחד ביולי 1985 בממשלת האחדות הלאומית שבהנהגת המערך והליכוד. זה היה רגע היסטורי ממשי, ובה בעת צומת מטפורי שבו נפגשו בישראל קפיטליזם חדש, רעיונות ניאו־שמרניים ואינטרסים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים. עד אמצע שנות התשעים הושלמה הטמעת המדיניות הכלכלית הניאו־ליברלית בתיקוני חקיקה שהותאמו לשינויים המבניים במשק. חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים הופרטו; המשק נפתח להגירת עבודה; העסקת עובדות ועובדים באמצעות קבלני כוח אדם הפכה לתופעה נרחבת, והעבודה המאורגנת ספגה מכה קשה אך לא ניצחת.
עם מעט עזרה מידידותיי
בחורף 2011 חיפשתי נושא להרצאה בכנס מרקס. הכנס עתיד היה להתקיים לקראת האביב במועדון "הגדה השמאלית". בשיטוט במרחבי המרשתת אחר מילות המפתח "קפיטליזם" ו"פמיניזם" מצאתי את מאמרה של ננסי פרייזר, פילוסופית מדינית והוגה פמיניסטית אמריקאית חשובה, שכותרתו "פמיניזם, קפיטליזם ועורמת ההיסטוריה".3
פרייזר כותבת כי המבט לאחור מגלה לנו שהגל הפמיניסטי השני הופיע בארצות הברית בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים במקביל לתפנית היסטורית באופי הקפיטליזם. מקפיטליזם בפיקוח המדינה ששילב צמיחה כלכלית עם חלוקה חברתית המכונה פורדיזם,4 הוא השתנה לקפיטליזם פוסט־תעשייתי, פוסט־פורדיסטי, גמיש, ערמומי ודורסני במיוחד. אין מדובר בכלכלה בלבד, אלא בתרבות פוסט־תעשייתית, צרכנית ומבוזרת המתבססת על טכנולוגיות המידע, על הפיננסים ועל תעשיית השירותים, שהחליפו את תעשיית הייצור ההמוני. אפיון נוסף של הקפיטליזם המאוחר הניאו־ליברלי הוא ריכוז של עושר בלתי נתפש בידי מיעוט של אילי הון ותאגידי ענק באמצעים שהמדינה מתירה להם, כמו השתלטות על נכסי ציבור וניצולם של עובדים ועובדות. התרחבותם של הפערים החברתיים והצטמקות מעמד הביניים, שנחשב כחיוני לכלכלה בריאה ולדמוקרטיה יציבה, הפכו לסימני ההיכר של חברות מפותחות וביניהן ישראל.
הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) קובע בדו"ח ממאי 2015 כי הפער בין עשירים לעניים ברוב המדינות הוא כיום הגבוה ביותר בשלושים השנה האחרונות. במדינות החברות בארגון עשרת האחוזים העשירים ביותר באוכלוסייה משתכרים פי 9.6 מהעשירון התחתון, לעומת פי 7 בשנות השמונים. אמנם בכמה מן המדינות המתפתחות, ובמיוחד באמריקה הלטינית, האי־שוויון בשכר הצטמצם, אך פערי ההכנסות נותרו גבוהים מאלה שבמדינות המפותחות.5
במאמרה ננסי פרייזר תוהה אם רק במקרה התפתחו הפמיניזם של הגל השני והניאו־ליברליזם זה בצד זה ובאותה תקופה, או שמא הייתה זיקה כלשהי ביניהם? פרייזר סבורה שאכן הייתה זיקה בין הפמיניזם לקפיטליזם הניאו־ליברלי. בין מאפייניו החדשים של הקפיטליזם המאוחר היא מונה את יכולתו לספוג אל תוכו את המאבק הפמיניסטי לשחרור האישה ולפרש פירוש ניאו־ליברלי את הביקורת הפמיניסטית שהועלתה בשנות השבעים נגד ההגמוניה הגברית. הקפיטליזם החדש המציא "רומן חדש", היא כותבת, של קידום נשים ושל צדק מגדרי כשהוא משתמש, בנכלוליות של פתיין מנוסה, ברעיונות שהפמיניזם סיפק לו בשפע כדי שיוכל להמשיך ולצבור את הונו. מצד אחד נמשכות אליו נשים בעלות מקצוע מן המעמד הבינוני הנחושות להבקיע את תקרת הזכוכית, ומצד אחר הוא מושך נשים מן הפרולטריון המעורער, המועסקות בחלקי משרות ובשכר נמוך ושמחות להשתחרר מסמכות מסורתית. ענפי תעסוקה מגוונים נפתחו בפני נשים, והתוצאה היא שחל פיחות חריף ברעיון הקפיטליסטי הישן של "שכר המשפחה" שבאחריות הגבר. לדעת פרייזר, שכר המשפחה, או המשכורת המפרנסת, הוא מושג מפתח להבנת יחסי הקרבה שנוצרו בין הפמיניזם של הגל השני ובין הקפיטליזם החדש, הניאו־ליברלי. מנקודת מבט פמיניסטית, היא קובעת, מדובר בסיפור טרגי של "יחסים מסוכנים" בין קפיטליזם ופמיניזם.
אם כן, מדוע שתקה הביקורת הפמיניסטית בעניינו של הקפיטליזם הניאו־ליברלי? על כך כותבת פרייזר כי בשנות השבעים היה קשה ואף בעייתי לבקר את הקפיטליזם המאורגן במדינת הרווחה, נוכח המתקפות חסרות הרסן שהוא ספג מצד חסידי השוק החופשי. הוגות פמיניסטיות ביקורתיות העדיפו לעסוק בביקורת התרבות תוך זניחת האקטיביזם הפוליטי. פרייזר סבורה שבאותו רגע היסטורי, שבו היה צריך להשקיע מאמצים בביקורת הכלכלה הפוליטית, עסקו פמיניסטיות רדיקליות בפוליטיקת הזהויות שהחליפה את הדיון המעמדי.
ממאמרה של פרייזר המשכתי אל ספרה של הסוציולוגית האמריקאית הסטר אייזנשטיין, פמיניזם מפותה.6 אייזנשטיין עוסקת בשימוש שעושות האליטות הגלובליות ברעיונות פמיניסטיים כדי לנצל את כוח העבודה הנשי בעולם. לטענתה, אף על פי שהפמיניזם של הגל השני נבנה על יסודות של מסורת אנרכו־סוציאליסטית רדיקלית, על פמיניזם אפרו־אמריקאי ועל פוליטיקה פמיניסטית שצמחה בעולם השלישי, הדגישו הרעיונות הדומיננטיים של התנועה הפמיניסטית את מרכזיות ההישג האישי והמימוש העצמי בשוק העבודה. אלה הם רעיונות טבעיים לשיטה הפוליטית התומכת בקפיטליזם ובכלכלת שוק חופשי שמקדמת תחרותיות.
למאבק על זכויות עובדות ועובדים לא ניתנה עדיפות בסדר היום הפמיניסטי הליברלי ההגמוני, וכפועל יוצא מכך קיבלנו שוק עבודה שעבר נישוי, המתבטא ברמות שכר נמוכות לכלל השכירים, ובמיוחד לנשים, ניצול מחפיר של מהגרות ומהגרי עבודה במערב, וסדנאות יזע באזורי סחר חופשי בעולם השלישי. המהפכה הפמיניסטית, כך אייזנשטיין, לא הייתה אלא מהפכה בורגנית, והפמיניזם נעשה לשפת המודרניזציה הקפיטליסטית.
להיזכר במה שאי אפשר לשכוח
שאלתי את עצמי: אם צודקות פרייזר ואייזנשטיין, הרי גם אני, פמיניסטית בת דור הגל השני שהגיע לישראל מן המערב האנגלו־סכסי בפרוס שנות השבעים, חטאתי בשיתוף פעולה עם הקפיטליזם החדש. איך?
באחד ביולי 1985 כבר מלאו לי 39 שנים. הספקתי לצבור ותק של כארבע־עשרה שנים כעורכת תכניות במחלקה למשדרי תעודה ב"קול ישראל", הרדיו הציבורי של ישראל. גזירי עיתונים מצהיבים ששמרתי לאורך השנים מזכירים לי כמה מן התכניות שערכתי בשנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים המוקדמות. אלה היו ימי הרדיו הטובים, שבהם כל עיתון שכיבד את עצמו החזיק מדור לביקורת רדיו.
ברבות מתכניותיי עסקתי בשאלות חברתיות ופוליטיות אקטואליות. הייתי עם האצבע על דופק החיים בישראל. חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה וראיינתי עשרות, אם לא מאות, גברים ונשים שתחומי העניין והעיסוק שלהם כיסו את כל מרקם החיים. עולם העבודה עניין אותי במיוחד. אם כן, איך ייתכן שמהפך כלכלי כה עמוק ומשפיע שהיה מקופל בתכנית החירום הכלכלית חמק ממני בזמן התרחשותו?
אחד ביולי, תחילת החופש הגדול. כמו בכל שנה יצאתי לחופשה קצרה עם שני ילדיי, שהגדול מביניהם היה באותו זמן בן עשר והקטן בן ארבע. באותו בוקר קראתי ביומון הארץ, שתמך בתכנית, את פרטיה שהודלפו לעיתונאים. מן הסתם לא חמקה מעיניי הכותרת "כסאח על השכירים" שניתנה לתכנית בעל המשמר. לא נסערתי מן הכותרות. גם בעיניי התכנית הייתה מהלך חיוני לבלימת האינפלציה, שתפחה לממדים מפלצתיים והטריפה גם אותי, אף על פי שלמדתי לחיות אתה. הציבור בכללותו למד לחיות אתה, בלי לתהות על מקורותיה וסיבותיה, ובזכות מנגנוני ההצמדה שהממשלה העמידה לרשותו התייחס אליה במשך רוב שנותיה באדישות. בעלי הרכוש אף הרוויחו בזכותה. וכולנו היינו שקועים באסון המלחמה בלבנון.
את נסיגת הצבא אל דרום לבנון ביוני 1985 אני זוכרת היטב. את כל אירועי מלחמת לבנון הראשונה אני זוכרת מיומה הראשון ואף קודם לכן. מלחמה פורצת כמו רעם ביום בהיר גם לאחר תקופת המתנה מורטת עצבים. היא אינה זוחלת לשיעורין בדומה למשבר כלכלי שמתפתח בדרך פתלתלה עד הרגע הדרמטי שבו הוא מוגדר כאסון המחייב, לדעת קובעי המדיניות, טיפול מכאיב. מלחמה מקבעת את הזיכרון ברגע המסוים שבו נודע לך על פריצתה. וזו הייתה המלחמה הראשונה שנגדה התארגן קול נשי חזק ומשפיע, שהתעצם במהלך שנות השמונים, עד שלאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 קיבל ביטוי בתנועת ההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש של "נשים בשחור".
כוונתי בדברים אלה היא שבשנים שבהן לפי פרייזר ואייזנשטיין פלירטט הפמיניזם ההגמוני המערבי עם הקפיטליזם החדש, פמיניסטיות בישראל היו עסוקות בהתנגדות למלחמה, להתעצמות המיליטריזם ולהמשך הכיבוש בשטחים הפלסטיניים. העשור הכלכלי האבוד שהחל לאחר מלחמת יום הכיפורים ונמשך עד יישומה של תכנית החירום לייצוב המשק לא היה בסדר היום הפמיניסטי בישראל. ממילא, התכנית הכלכלית תפסה את הקהילה הפמיניסטית כשהיא בלתי מוכנה ובלתי מעורבת, בדומה לרוב הציבור.
מוזר היה בעיניי להיווכח שבעיתונים היומיים באותה תקופה יוחד מקום שולי למדי לענייני כלכלה שוטפים ולתעסוקה, אלא אם כן היה להם ערך חדשותי מובהק. מוזר לא פחות היה לראות כמה מעט עיתונאיות חרגו מן התחומים, המדורים וכתבי העת המזוהים כנשיים. המבט לאחור מגלה שממה מגדרית רחבה בעיתונות היומית, בה בשעה שכלל ענפי המידע והפרסום פתחו לפני נשים משרות מקצועיות שמעבר לתפקידי מזכירות או פקידות.
תכנית החירום הכלכלית, לעומת זאת, זכתה להבלטה רבה בכותרות ראשיות, בידיעות בלעדיות ובמאמרי פרשנות מעמיקים לאורך השנה כולה ובעיקר בעיתונות המזוהה עם מפלגות השמאל. אולם רק כותבים בודדים התייחסו בחומרה להחלטת הממשלה בדבר אישורן של תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות למשך שלושה חודשים, לתפקיד שמילאה ארצות הברית בקבלת התכנית ולבעייתיות של חוק ההסדרים. החוק התקבל כחודשיים לאחר יישום התכנית בחסות צווי החירום, ומובא מאז לאישור הכנסת יחד עם חוק התקציב.
עד תום העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, מדינת ישראל שברה שיאים במספר העניים ביחס למדינות המפותחות, במספר המיליונרים שהכפיל את עצמו והחריף את האי־שוויון ובריכוז ההון בידיים פרטיות. שיעור המועסקים בישראל באמצעות חברות כוח אדם וקבלני שירותים הוא הגבוה מבין המדינות המפותחות. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת כבר נמנתה ישראל עם ליגת העל של המדינות הקפיטליסטיות. היא נותרה עם ריבונות מוחלשת כנגד תאגידים רב־לאומיים וטייקונים מקומיים ואנחנו, העם, נותרנו עם הזכות למחאה מכורסמת ומוגבלת.
אני חוזרת ומתבוננת בתכנית החירום הכלכלית לייצוב המשק ובהשלכותיה על נשים עובדות. אני מנסה להבין את המציאות שהתהוותה מאז במבט מחודש, שנושא מטען כבד בן שלושים שנה.
הספר בנוי כשיטוט סקרני בין כתבים פמיניסטיים, מחקרים, כרונולגיה עיתונאית, זיכרונות אישיים, שיחות עם נשים שכתבו וכותבות בנושאי כלכלה, פגישות עם חוקרות מגדר ויחסי עבודה, ועם מנהיגות עובדים ועובדות שהובילו מאבקים בעבר ובהווה.
תנועת הספר היא על שני צירים מרכזיים: ציר התכנית הכלכלית לייצוב המשק, סיבותיה והשלכותיה על עובדים ועובדות, וציר צמיחת הפמיניזם בישראל בשנותיו המעצבות: שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. נקודות המפגש, המחלוקת וההתנגשות בין קפיטליזם ופמיניזם הן המעניינות אותי.
את המושג "מבט מחודש" אני שואלת ממאמרה הידוע של המשוררת והמסאית הפמיניסטית האמריקאית אדריאן ריץ', "כאשר אנחנו המתות מתעוררות: כתיבה כמבט מחודש".7 ריץ' מציעה לבחון מחדש טקסטים ישנים בעיניים רעננות וביקורתיות. היא חושבת כי קריאה או בחינה כזאת היא "אקט של הישרדות" בעבור נשים, ושעלינו להכיר את עצמנו באמצעות הנחות היסוד שבהן הספיגו אותנו במהלך חיינו. הדחף להכרה עצמית, כותבת ריץ', הוא יותר מאשר חיפוש אחר הזהות הנשית, הוא חלק מהסירוב של האישה להרס עצמי בחברה שבשליטה גברית. כך גם הספר הזה בשבילי.
תודתי נתונה מעומק לבי לנשים שנענו לבקשתי והסכימו לשתף אותי בניסיון החיים שלהן, בידע שרכשו ובתובנות שגיבשו במהלך שנים רבות של עבודה, התנסות, מחשבה וכתיבה. אני אסירת תודה לדוקטור חן משגב ולפרופסור אורלי בנימין על קריאתם הביקורתית והחכמה, ועל הערותיהם והארותיהם החשובות. תודה לתמר גוז'נסקי על ידענותה העמוקה ובקיאותה הרחבה בעולם העבודה ובתולדות המאבקים המעמדיים והמקצועיים של עובדים ועובדות בישראל; וכן לארכיון העיתונות בספריית בית אריאלה בתל אביב־יפו, ולעובדות הארכיון מסבירות הפנים. תודה מיוחדת לדוקטור שרי אהרוני, עורכת סדרת העיון בהוצאת פרדס, ולסלין אסייג, על שלא חסכו ממני עבודה ואף עזרו לי ליהנות ממנה. את האחריות המלאה לַכָּתוב אני שומרת לעצמי בלבד.
ואחרונים לתודה — ראשונים לאהבה הם בני ובנות משפחתי, שחברתם הופכת את החיים לאפשריים.
3 Fraser, Nancy. “Feminism, Capitalism, and the Cunning of History”. New Left Review, 56 (2), 97-117, 2009
4 כשם המודל הקפיטליסטי־תעשייתי של חברת פורד לייצור מכוניות בתחילת המאה העשרים.
5 OECD. In It Together: Why Less Inequality Benefits All. OECD Publishing, 2015
6 Eisenstein, Hester. Feminism Seduced: How Global Elites Use Women’s Labor and Ideas to Exploit the World. Paradigm Publishers, 2009
אין זה מקרה שמאמרה של פרייזר, כמו גם ספרה של אייזנשטיין, ראו אור ב־2009, זמן לא רב לאחר פרוץ המשבר הפיננסי העולמי ב־2008, שבהמשכו התברר כמשבר הקפיטליזם שאינו מצליח "לרפא את עצמו". המשבר עורר מחאה חברתית חובקת עולם, וכן חשיבה מחודשת, ביקורתית, על התפקיד שמילא השמאל החדש במערב בשנות השישים המאוחרות ובתחילת שנות השבעים בפיתוח התשתית לרעיון הניאו־ליברלי.
7 Rich, Adrienne. “When We Dead Awaken: Writing as Re-Vision”. College English, 34 (1), 1972
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צומת יולי 1985 – הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות