החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החלטתי להיות מאושרת

מאת:
הוצאה: | 2012 | 160 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

ביום ראשון בצהריים נפתחה הדלת בחריקת מפתח. אביבה התפרצה לחדר שלי בקול עליז: ”הפסדת, איזה כיף היה, היו שם אנשים מאמריקה…”
ראשה של אמא הציץ בפתח החדר, לא ראיתי אותה אבל הרגשתי שהיא מביטה לכיווני, שמעתי את פסיעותיה קרבות למיטה. ״למה את במיטה בשעה כזו?״ שאלה וקולה נשמע קר מעט. לא עניתי. אמא התכופפה ורכנה מעלי. היא נגעה    במצחי וקולה    נשמע רך    יותר – ”את נראית חיוורת, מה קרה? הכל בסדר?”
”אני עומדת למות, יש לי סרטן” לחשתי.

לרבקה נעים היה חלום ישן, לכתוב ספר ולהוציאו לאור. השנה, 2012, התגשם חלומה. כאשר פגשתי לראשונה ברבקה, מצאתי אישה נעימה, פייסנית,    יצירתית    וצנועה.    את חכמתה רכשה באוניברסיטה הקשוחה של החיים.
רבקה, תושבת פ״ת, בת להורים ניצולי שואה, אובחנה בגיל 17 כחולת סכיזופרניה ואושפזה בכפייה. מאז, במשך כעשרים שנה עברה כמה אשפוזים וטיפולים מטלטלים, חלקם בכפייה וחלקם מרצון. רבקה תמיד רצתה לחוש חלק מ״החברה הנורמטיבית״. ככל שהעמקתי את היכרותי עמה, עברה בי הרגשה שהיא יותר נורמאלית מהרבה אנשים אחרים שאני מכירה… עלילות חייה היו דרמטיות במידה שמספיקות ליותר לספר אחד, אולם אחד הפרטים היותר מעניינים והבלתי ייאמנו, היה כאשר סיפרה לי שלאחר עשרים שנה קיבלה ממשרד הבריאות הודעה שביטלה את האבחון הראשון שהתגלה כשגוי. רבקה אובחנה מחדש "רק” כסובלת ממניה-דיפרסיה.
”אני מרגישה שאני רוצה לספר על חיי ולקשור את כל האירועים בתחום הנפש, למה שעבר על הוריי בתקופת השואה. אני מאמינה שיש קשר הדוק בין מה שהם עברו ובין מה שאני עברתי״, היא אמרה לי.

מרגע שהתחלנו לעבוד על עריכת הטקסטים, שחלקם אותנטיים ולקוחים מיומניה האישיים, הבנו שאנו רוצות לצאת ממגבלות הסיפור הביוגרפי. סיפורה של רבקה אכן מבוסם על אירועים ועל דמויות אמיתיות, אולם חלק רב מהעובדות ומעלילות המשנה של הסיפור, רחוק מהמציאות, ונשען על כנפי הדמיון.
רבקה היא אישה מיוחדת בעיניי, אישה שהחליטה להיות מאושרת, למרות ועל אף האירועים שצבעו את דפי חייה. זהו סיפור אנושי, המקיף תקופות חיים שונות, חלקן תיעוד אותנטי של הישרדות הוריה משנות מלחה״ע השניה, והשאר נפרש על פני שנות השישים, השבעים ועד שנים אלו.
תחושתי היא שזהו ספרה הראשון, ועוד יגיע המשך…
אירה כהן, עורכת הספר

מקט: 001-2900-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

בסוף כל מסדרון

2000, שלוותה, הוד השרון

יום ראשון. ערב של אמצע הקיץ, חודש יולי. את שעות בין הערביים ליוו רוחות חמסין המאפיינות את העונה הלוהטת. רסיסי לחות של שארית היום הבזיקו באוויר, בעוד כמה שעות יימוגו ויקבלו את פני הערב בדביקות לילית.

ימי ראשון שנואים כמעט על כל מי שאני מכירה. עבור רוב האנשים הם בישרו את תחילתו של עוד שבוע לאֶה, והעידו על קצו של סוף שבוע פעלתני. עבורי כתמיד, צפנו ימי ראשון ניחוח של התחלה חדשה, רמזו על התחדשות, בישרו על התעוררות פנימית של הגוף, הנפש והנשמה. אף פעם לא חמלתי על תומו של סוף השבוע, להיפך, את הבוקר שעלה על השבוע החדש תמיד בירכתי בחדווה. סופי השבוע עבורי היו ארוכים מדי, אמנם גלית שלי תפסה חלק ניכר ואהוב בתשומת הלב, והשעות בחברתה היו מרנינות ומלאות בגילויים חדשים לשתינו, אך לעתים שקעתי במעין תחושת בדידות למרות שלא הייתי בודדה באמת, ולמרות שיכולתי לבקר את הוריי, או את אביבה אחותי והמשפחה שלה, שבביתם תמיד התקבלתי בחמימות שאותה הובילה אחותי האהובה. ייתכן שספגתי יותר מדי תמונות ומראות של משפחות שלמות, משפחות גדולות, משפחה כמו שפעם חשבתי שתהיה לי, והדבר הזה רק הדגיש לי את היותנו משפחה של שתיים – אני והיא. באמצע השבוע הייתי פעלתנית יותר, עסוקה בענייני הקיום היומיומי, ובעיקר מחברת את קצוות החיים שנפרמו לי מזמן כשהייתי קטנה.

נטפי זיעה טורדניים כיסו את פניי ויצרו בי דביקות לא נעימה, אולי זה בגלל הלחות שעמדה באוויר ואולי מפני גלי החום שנעו בתוכי כמו מבשרים על גאות מתחדשת. שלפתי מטפחת נקייה מהתיק שנשאתי על כתפי ומחיתי בטפיחות קלות את הלחיים, נזכרת שמרחתי עליהן שכבת איפור דקה לראשונה מזה שנים רבות. חששתי שמא שכבת המייק אפ הורדרדה שהותאמה לי על ידי הרוקחת בניו פארם החדש שפתחו ליד לבית, תימרח. עצרתי את צעדיי כברת מרחק מהשער שלכיוונו פסעתי, וחילצתי מהתיק מראה עגולה קטנה ומתקפלת הלחוצה בין שתי דפנות מרופדות בבד פרחוני, אותה קיבלתי במתנה מגלית לכבוד יום האם. שאלתי אותה מאיפה היה לה כסף לקנות לי מתנה כזו, היא הרי רק בת שמונה אך היא משכה בכתפיה כממתיקה רמז שלא רצתה לחשוף ואני כבר ידעתי, זאת אמא שלי שנתנה לה את הכסף, ודאי.  הבטתי על המראה הקטנה, מנסה ללכוד בשטח המוגבל את כל פניי. האיפור נראה בסדר ולא נמרח, שמחתי על כי הקשבתי בקולה של הרוקחת שהייתה מאופרת בהקפדה יתרה והמליצה לי על החֶברה היוקרתית תוך כדי הבטחה ש"מריחה אחת בבוקר תחזיק אותך לאורך כל היום, תשמעי לי גברת….". לרגע עמדתי להגיד לה שהיא לא צריכה לכנות אותי  'גברת'.  אף פעם לא כינו אותי כך. אף פעם לא הרגשתי גברת.

המרחק עד למבנה המוכר מתקצר עם כל שעל וצעד שאני עושה. אני נושמת עוד נשימה ארוכה ותוהה אם באמת זה עוזר כשלוקחים כל-כך אוויר לריאות. ממה שאני זוכרת מסדנת הנשימות שעשיתי לפני כשנה, הנשימות האינטנסיביות והמלאות האלו רק עושות לי סחרחורת. פעם אחת בסדנה הרגשתי שאני כמעט מתעלפת, ראיתי עיגולים שחורים באופק והכל התערפל לי מול העיניים. המָנחָה התקרבה אלי וכנראה ראתה שאני קצת לא מאופסת. ניסיתי לומר לה משהו אבל לא יצא לי קול מהפה, ובמקום להפסיק את הנשימות המשכתי והמשכתי ביתר מרץ ואז צנחתי על המזרן. זו לא הייתה נפילה רצינית כי הייתי במצב ישיבה אבל זה היה מספיק בשביל להסב את תשומת לבם של עוד כמה נושמים מסביב שחדלו פתאום לנשום, והביטו במבטים משתאים באישה שתוך כדי התעלפות עוד ממשיכה במרץ, אולי בהיסטריה, לנשום ולנשום כאילו אם תפסיק אז היא באמת עלולה לנתק מגע עם החיים. והרי אני… מזה כבר לא מפחדת. אני כבר מתתי, ואפילו יותר מפעם אחת.

רציתי כבר להיכנס בשעריו של הבניין, לצנן את הלחות הדביקה בקרירות המזגן. קרבתי עוד קצת והצלחתי לזהות את יוסף, השומר בשער. ניסיתי לשמור על הבעת רגועה, כאילו כל יום קורה שמישהו עובר את מפתן הדלת ומבקר בעברו. הייתי כבר הרבה יותר מבוגרת מהפעם האחרונה בה ביקרתי בבניין זה. ובכל זאת, לא הייתי עד כדי כך מבוגרת. השנה מלאו לי ארבעים וחמש.

יוסף המאבטח נמצא פה כנראה יותר שנים ממני. הוא היה כבן ששים לדעתי. מה שמוזר זה שגם לפני שנים, הוא כבר נראה בעיניי מבוגר בדיוק כמו עכשיו. היה נראה לי כאילו גיל ששים זה הגיל המתאים לו. תהיתי לרגע איך אני נראית בעיניו? האם כפי שהוא נראה בעיניי תמיד מבוגר, כך אני נראית בעיניו תמיד צעירה, או שמא הוא מביט בי ורואה את סימני הדרך של התבגרותי? יוסף היה נמוך קומה אפילו קצת יותר ממני, כרסו תפחה ביותר ממה שזכרתי מלפני כמה שנים, חריצי הזמן עשו גם כן את שלהם בפניו, אינם חסים ואינם בולמים. תחת קפלי עפעפיו הנפולים עלו כתמים בגוון אפרפר, על ראשו מונחת כיפה, בדרך קבע היא שמוטה ונושקת לאוזניו. שיערו השמנוני הידלדל במקצת, בגדיו הלא מגוהצים קיפלו בתוכם את האיש שהיה שם הרבה יותר ממה שאני הייתי, ברצף, בלא הפסקות.

חייכתי אליו במבוכה, אולי בביישנות, תהיתי כיצד יגיב כשיראה אותי כאן, אם יזכור אותי כפי שאני זוכרת אותו. הן הוא היה שומר ותיק שלא התחלף כאן כל השנים, ואילו כמוני עברו פה עשרות, אולי מאות.

הפעם האחרונה בה ביקרתי כאן הייתה לפני שמונה שנים. על פי מבט פניו לא הייתי בטוחה שהוא באמת זוכר אותי.

"שלום…" אמרתי לו ולא ידעתי האם הוא ירצה לבדוק את התיק שלי, או אולי אפילו לפשפש על גופי. הרי זה חלק מתפקידו של השומר בשער.

"אין לך כבר מה לעשות רק לחזור לכאן?" הוא חייך כלפיי והבחנתי ששינו הקדמית נשברה. הבנתי שהוא זוכר את פניי וזה הרעיד בי משהו. כאילו הותרתי פה חותם. אחרי הבזק מחשבה נוספת חשבתי על זה מנקודת זווית אחרת, פחות מרנין, שהייתי מקרה כה סדרתי עד כי אי אפשר היה לשכוח אותי.

"אמ…" התחלתי למלמל… ובאמת לא ידעתי מה לומר. איך לומר שהפעם זה אחרת…שאני לא מיועדת למקום הרגיל…

"תזכירי לי את השם שלך…"

"תמר…שוורץ…כלומר היום אני כבר בן שושן, אבל אז….אז זה היה שוורץ…"

"תמר, בטח, אני זוכר, איך אפשר לשכוח בכלל?… אפילו סיפרו לי שאת אמורה להגיע, אני רוצה ללוות אותך בפנים".

נשימתי שוב התגברה, חששתי שלא אצליח לעמוד בפרץ ההתרגשות. זה מאוד אכזב אותי לגלות שכבר בשלב הזה ורק על סף השער, ליד יוסף השומר, אני מרגישה שאני לא עומדת בזה – אז מה יהיה בפנים? בהמשך? אני בכלל אתעלף… 'תנשמי עמוק' שוב פקדתי על עצמי, כאילו בפעם האחרונה זה עזר…

"אבל חכי רגע, אני אקרא לשומר המחליף" אמר לי יוסף ויצא מתוך הבודקה לכיוון השביל שהוביל לעומק המבנה. הוא לא התרחק מדי והיה בעמדת ראייה וקרבה לבודקה, ראיתי השוא שולף מכיסו מכשיר קשר וקורא למישהו להחליף אותו, הוא לא הסיר ממני את העיניים כאילו רצה לשמור גם עלי. נכנסתי לתוך ה'בודקה' והתיישבתי על הכיסא שלו., להסדיר את הלמות לבי. זה כבר לא היה כמו ה'בודקה' שזכרתי, מבנה עץ קטן וצר שקורותיו צבועות מבחוץ בכתום עז ומזעזע ובמשך שנים איש לא טרח לצבוע אותם בלבן רגוע. כעת היה זה מבנה מבטון יצוק עם רצפות חדישות יותר. בפנים היה שולחן משרדי פשוט, עשוי פלטת עץ חשופה ומשופשפת וארבע רגלי ברזל, עליו היו פזורים עיתונים, קופסה שקופה מפלסטיק שבתוכה היו כמה עוגיות וחצי סנדויץ' שנח על נייר לבן ומבין לחייו בצבצו להן נתחי נקניק שהפיצו ריח מפולפל באוויר.. בפינת ה'בודקה'  הקטן היו תלויים שני מדפים קצרים ששימשו כפינת קפה ועליהם  קומקום חשמלי מפלסטיק שראה ימים טובים יותר, כוסות חד פעמיות וצנצנת זכוכית לסוכר שפעם שימשה לריבת תותים. זה לא היה מקום חביב במיוחד, לדעתי, להעביר בו תשע שעות ביום, במשך כמעט שלושים שנה. אולם זה נראָה הרבה יותר נעים וסימפטי מה'בודקה' הכתום הישן עם רצפת הבטון החשופה, שבו עברתי כמה וכמה פעמים, הפסקתי לספור.

אל הבודקה קרב השומר שיוסף קרא לו להחליפו,  הוא היה צעיר בהרבה ממנו, כבן שלושים, גם כן חבש כיפה על ראשו, אם כי עליו היא הונחה באופן יותר מאורגן. בגדיו היו מגוהצים ושידרו מראה מכובד,  תג חברת האבטחה שנרקם עליהם לרגע נראה מרשים כמו תג של שוטר. הוא היה חייכן ואדיב, הנהן לעברי בראשו ותפס את מקומו של יוסף.

"בואי אחריי, בכבוד"  זרק כלפי יוסף  והוביל אותי פנימה.

הבניין המוכר, המבנה האפור, שלושת הקומות, הסורגים שעל החלונות, הצמחייה שלא גמעה מספיק מים ונראתה מתאמצת מידי לפרוח ולהשליט מעת ירוק על הרקע האפור. כתמי הצבע היחידים שהפרו את הנוף הלא זוהר היו שמשיות צהובות גדולות ותחתן שולחנות וכסאות פלסטיק לבנים, ששימשו כנקודות מפגש של אנשים ומבקרים במתחם.

"באמת כל הכבוד, יישר כוח… שיהיה בהצלחה, מכל הלב" נפרד ממני יוסף בפתחו של מסדרון שהכרתי היטב. האם הוא ידע מה הסיבה שבאתי לכן? תהיתי אך מיד הוסבה דעתי על התמונות שקיבלו את פניי והעלו בי זיכרונות דחוקים. נכנסתי למבנה. התחלתי ללכת במסדרון שהסתיים ב"צומת T" ושממנו התפצלו שני מסדרונים נוספים שמאלה וימינה.  הכרתי היטב את הצד השמאלי, זה שהוביל לתוך המחלקות. את הצד הימני תמיד ראיתי כנקודת התחלה למשהו שאף פעם לא הייתי בסוף שלו. הפעם, צעדתי בשולי המסדרון הימני. לאורך הקיר היו תלויות תמונות ממוסגרות ועליהן נכתבו מילות תודה, שירים, ברכות והגיגי לב, מחולים ומבני משפחותיהם. כשאני עזבתי אף פעם לא השארתי אחרי תמונה עם ברכה ומילות תודה. אולי מפני שידעתי שתמיד אחזור. כעבור שנים זה כבר היה מאוחר מידי להביע את רחשי תודתי למקום הזה, שפעם הרגיש כמו בית ופעם כמו כלא, מקום שמצד אחד רציתי להישאר שם לנצח, כלואה מרצוני החופשי בתוך החממה שאפשרה והרשתה לי להיות כזאת מבלי להתנצל, להסביר, להתבייש, ומאידך – מקום שבכל  רגע שם חלמתי על היום שכבר אצא משם. ועובדה, שגם אחרי שנים רבות אני חוזרת, אז באמת, למה לי להשאיר תמונה למזכרת? הנה אני בכבודי ובעצמי.

למרות שהייתי בחדר ה"טוב", זכרתי היטב מה קורה בעברו השני של המסדרון, זה שהוביל לחדרים האחרים. פרפרים עפו לי בבטן כשחשבתי שזו הפעם הראשונה בה עברתי במסדרון הזה ללא ליווי אחות או רופא, ועם המחשבה הזו התעופפו גם הפרפרים למקום אחר כי הבטחתי לעצמי להיכנס לחדר הזה בראש מורם.

החדרים בחלק הזה של הבניין שימשו את צוות בית החולים – מנהלי המחלקות, הרופאים והאחיות. מטופלים נכנסו לכאן לעיתים רחוקות בלבד ורק בליווי מישהו מהצוות. בעבר, כשהייתי בחדרים "ההם", תהיתי מה קורה באמת בחדרים "האלה". על מה מדברים כאן, האם הם מתלוצצים על חשבוננו? מדברים עלינו, מספרים בדיחות? מחקים אותנו?… האם הם נאמנים ליושרם הרפואי ונשארים במסגרת התנהגותית מקובלת מנומסת ומקצועית, ומדברים כאן רק על דרך הטיפול בנו, על פריצות דרך חדשות בתחום רפואת הנפש? …

החדר הקטן שאליו הוכנסתי שימש כחדר סטודנטים. זכרתי אותם, צעירים וצעירות מלאי סקרנות רעננה ומבטים בוחנים. הם התעניינו בנו לפרטי פרטים ורצו לדעת "הכל" עלינו, על בני משפחותינו, על העולם שממנו הופקענו בכפייה או מרצון, ועל תחושתנו ביחס לעולם שהכיל אותנו כאן, בחמלה, באהבה או בטירוף. הם היו שונים מהצוות המטפל שהכיר אותנו היטב והתייחס אלינו במושגים של "מצבים", "מאובחנים", "דפוסים", "סיפורים". הצוות שעבד לצידנו חי כמעט את החיים שלנו, אך מעברו השני של המסדרון. לא אחת דשתי בשאלה מי היה שפוי או נורמאלי יותר ולעיתים, כשהוצפתי באומץ, אולי בהשפעת התרופות כי רוב הזמן הייתי בעצם חסרת ביטחון, העזתי להעלות את השאלות האלו בפני אלו שסימלו את הצד ה"שפוי" של המקום הזה, הצוות. לרוב הם קיבלו את דבריי וספקותיי בגיחוך, כאילו גם זה חלק מהמחלה שלי. היו מביניהם שכעסו על כי אני בכלל מעזה להטיל אי ודאות על ההבדל בין כולנו… והיו  כאלה שהענישו אותי על כי מרדתי. המחשבה מי כאן נורמאלי או שפוי, היוותה מעין מרידה, ומרדנים כאן הרי מיד נכבשו, נכנעו, נכפפו. למזלי, ידעתי להכניע את המרידות שלי או להסתירן.

שוב שלפתי את המראה הקטנה מהתיק, כאילו סמכתי עליה שתהא היחידה לומר לי את האמת. הפנים שלי הבריקו וזה לא מצא חן בעיני. זכרתי את דבריה של אמא שאמרה לי עשרות פעמים כשהייתי קטנה שלא אקנא בה על העור המתוח שלה, ושאשמח על כי זכיתי בעור שמן ולא יבש, כי רק כך לא אתקמט במהרה כמוה. לאמא שהייתה אישה יפה, בזאת מעולם לא הטלתי ספק, היה עור מתוח וחיוור. במשך שנים קינאתי בה על כי תמיד נראתה צחה ומטופחת, ואילו את פניי תמיד כיסתה שכבת שומן טבעית שהבריקה באדמומיות מרגיזה. רק בשנים האחרונות אני מבינה כמה אימא צדקה, כמו ביום בהיר אחד, את פניה היפות והמתוחות, חרצו קמטים אכזריים שלא חמלו ולא זיכו בשום יום נוסף של חסד נעורים. זה שיגע אותה. ככל שהיא השקיעה את מיטב כספה במוצרי טיפוח קוסמטיים מובחרים ויקרים מחו"ל, נשארו הפנים מחורצות וגילו לכל העולם מה גילה האמיתי, לאחר שנים כה ארוכות שהיא הסתתרה מאחורי מספרים שהלמו את מאווייה וסודותיה, אך לא את חייה האמיתיים. ריחמתי עליה. ידעתי עד כמה אימא מושפעת ממראה חזותה החיצוני, עד כמה זה היה חשוב לה וכמה ביטחון העניק לה יופייה, גם בימים בהם הקרקע נשמטה מתחת לרגליה. כל עוד נשמר יופייה והסעיר את אלו שרצו בקרבתה, היא ידעה להישמר מפגעי החיים. באמצע שנות החמישים שלה כבר לא יכלה להתכחש ולהכחיש את גילה האמיתי, ומאז נדמה היה לי כי חלה בה הידרדרות מבחינה פיזית ונפשית. אני לעומתה "זכיתי", כפי שאמרה לי בנימה מקנאה לא פחות מזו שלי, כאילו הייתה מוכנה להתחלף איתי. למרות שלא ירשתי את קווי לסתות הפנים והלחיים, את מתאר השפתיים הבשרניות ואת גזרתה הדקיקה, זכיתי בעור פנים שמן שירחיק ממני את קמטי הגיל, את ההתבגרות והזקנה שעוד תגיע. אך אני, בניגוד לאימא, פחות יראתי מכך. קמטים לא הפחידו אותי.

לחדר נכנסה מרגלית, מזכירת המחלקה. אותה לא הכרתי, רק דיברתי איתה כמה פעמים בטלפון. היא כנראה הגיעה לפה  אחריי. מדבריה ניכר שהיא שמעה עלי. מרגלית קיבלה את פניי בקבלת פנים ששמורה למכרים שלא התראו מזה זמן.

"תמר…שלום, ברוכה הבאה…" אמרה ומיד בלמה את המילים שעמדו להישטף מפיה.

"כלומר… את כבר מכירה את המקום…אבל בכל זאת…שיהיה…נו, את מוכנה?"

סקרתי אותה. היא הייתה צעירה ממני רק בכמה שנים, אינה מטופחת במיוחד ולא מאופרת אם כי תווי פניה היו נאים ונעימים באופן טבעי. בשפעת שיערה שהיה אסוף באופן רפוי, צצו אניצים אפורים מבריקים, היא לא טרחה לצבוע את השיער. פניה היו מתוחות ומהן ברקו זוג עיניים ירוקות חייכניות.

"הגיעו הרבה אנשים?" שאלתי למרות שכבר ידעתי שיש לי קבוצה של שבעה אנשים, "תושבי" מחלקות א ו-ב' לשעבר, המבקרים במחלקה הפתוחה.

"חמישה כבר כאן, ועוד שניים צריכים להגיע בכל רגע. אני יודעת שהם מחכים לך…שהם שמעו עלייך הרבה דברים, והם משתוקקים לפגוש אותך. כנראה שעבורם את סיפור מלא השראה…" השיבה מרגלית בקול נעים.

גופי נרעד בעווית קלה. קיוויתי שמרגלית לא חשה בכך למרות שידעתי שזוהי עווית נורמאלית, משהו שכל אדם נורמאלי מרגיש כשהוא מתרגש לקראת משהו.

"משהו לשתות לפני כן?" הציעה ברוך רגיש. "את בעצם הקדמת בשעה כמעט".

"כן, כוס תה".

"תה צמחים אולי?…יש לנו קמומיל, פירות יער…"

"לא סתם תה…ויסוצקי " השבתי. זה היה התה ששתיתי פה. הרבה לפני הצמחים והתמציות. רציתי להתחבר לנקודה הזו דרך התה הרגיל, להיזכר בטעמו, להיזכר בהמוני הרגעים בהם לגמתי את התה התפל. מרגלית חזרה עם כוס תה ואמרה לי שאני יכולה להיכנס לחדר שהכינו לי. כאשר אחזרתי בין אצבעות ידיי את כוס התה נחה עלי  תחושת רוגע מוכרת שהכל בסדר. הכל בסדר.

"את צריכה משהו שאני אכין לך? מחברות? כלי כתיבה?"

"לא, הבאתי הכל איתי" השבתי.

"מצוין, אז יש שם שולחן וכיסא שהכנו לך, גם סידרנו את החדר עם כיסאות בעיגול, כמו שביקשת".

"תודה" נענעתי בראשי ולרגע חלפה בי מחשבה האם כדאי להקדים ולקחת את הכדור של הערב? אולי זה ירגיע אותי לקראת מה שאני הולכת לעבור. לפחות יש פה את מי לשאול… אבל לא רציתי להעלות שאלות בנושא זה בפני אף אחד מהצוות, אני לא העניין היום. אני באתי לפה מהעבר השני כדי להושיט יד לאנשים שיגיעו לכאן לחצות את הנהר, בבטחה. לספר להם שמה שקורה בעבר השני זה לא כזה סיפור גדול, שאפשר להתמודד.

מרגלית עזבה את החדר ואני פתחתי את התיק שלי והוצאתי את הליתיום מהחפיסה וגיליתי שנשארו לי רק עוד שניים. החלקתי אותו במיומנות טבעית לתוך גרוני עם לגימות התה. "חבר קטן ומרגיע שתמיד נמצא לידך" נזכרתי במה שאמר לי דוקטור הירש לפני הרבה שנים, כשהתחלתי עם הכדורים. מאז אני כבר לא מתרגשת מלקחת כדורי הרגעה. "אם זה מרגיע – אז זה מרגיע….", כך שכנע אותי דוקטור הירש, ועובדה שהוא צדק. ברוב הפעמים זה הרגיע.

יצאתי מחדרה של מרגלית לכיוון החדר שהוקצה לי. עמדתי לבדי בחדר הגדול שעל שלט קטן שנקבע בדלתו נכתב – "חדר ישיבות". הכיסאות סודרו בחצי מעגל, מולם היה כסא ששיערתי שהינו מיועד לי ולפניו שולחן שהרחקתי, לא ראיתי שיש צורך בשולחן. הוצאתי את כל החומר שהבאתי עמי וסקרתי אותו, לא הייתי בטוחה שאני צריכה את הכל איתי היום אבל העדפתי להביא איתי את כל החומרים, למרות שהשקית הייתה כבדה למדי כשהלכתי ברגל לתחנת האוטובוס. זה היה קלסר שמן ובתוכו תייקתי ניירות עם דברים שכתבתי במהלך השנים, כל מיני סיפורים והגיגי לב, תמונות מצולמות של הציורים שלי ושל העבודות על לוחות העץ שהפכו להיות מזוהות איתי בקרב משפחתי, וכמה שירים שביקשתי מאביבה שתדפיס לי בעבודה שלה במשרד. לגמרי לא הייתי בטוחה שיהיה לי אומץ להקריא את הדברים כאן ואם בכלל יש צורך, אבל זה חלק מהקלסר הזה, תמיד הם תויקו בתוכו אז חשבתי שחשוב שיישארו שם. היו בו גם כתבות שקראתי ונראו לי ראויות ומתאימות לסדנה, מאמרים שצילמתי, חומרים על כל מיני סדנאות יצירה מומלצות ותרגילים, כן נקודות וראשי פרקים לנושאי שיחות שצפיתי שיעוררו את האנשים כאן לפתוח את חלון נפשם.

מרגלית הציצה בפתח החדר – "תמר, זאת רשימת האנשים שיגיעו, תשמרי לך אותה". היא קרבה אלי ומסרה לי נייר ועליו רשימה של שבעה אנשים, חמש נשים ושני גברים. "ויש לך דרישת שלום מהדוקטור…" נעצרה במפתן הדלת.

"איזה דוקטור?" שאלתי.

"דוקטור הירש"

החסרתי פעימה. לא היו לי תוכניות לראות אותו. זה היה כבר יותר מידי בשבילי. מלבד זאת הוא כבר אינו עובד כאן, הוא צריך להיות כמעט בפנסיה.

"הוא…נמצא?" שאלתי בקול רועד משהו. לא תכננתי הפרעות מהסוג הזה.

"לא" היא צחקה, "אבל דיברתי איתו עכשיו בטלפון, הוא יודע שאת מגיעה, הוא מאחל לך בהצלחה".

"תודה…" עלה קול שנוק מגרוני.

"בהצלחה גם ממני, אם את צריכה משהו אז תגידי, אני בחדר בסוף הפרוזדור… נראה לי שכמה אנשים כבר הגיעו".

הנהנתי בראשי והתיישבתי על הכסא. כסר המנחָה.

לגמתי אט מכוס התה והישרתי מבט אל הקירות העירומים למדי. מלבד כמה קישוטים ישנים ומאובקים ופוסטרים שעליהם איורים וציורים של מוח האדם, בצבעים עזים של אדום ורוד וכחול, הם לא בישרו על שום אירועים חגיגיים המתקיימים  בחדר הישיבות הזה ותהיתי מתי הוחלט להסב את חדר הישיבות של הצוות לחדר סדנאות של החולים.

עוד לגימת תה חמימה ומרגיעה. "תתני להם להיות ספונטאניים", נזכרתי בדבריו של דוד לב. הוא הקים את קבוצת "התמודדות" הראשונה שבה השתתפתי לפני שמונה שנים ואכן, כאשר יצאתי לדרך הארוכה של ההתמודדות הפרטית שלי, גיליתי שהכלים שקיבלתי היו מועילים, והם שהאירו את הפינות החשוכות. דוד לב היה הלום קרב ממלחמת יום כיפורים ואחרי כמה שנים של טיפולים פסיכולוגיים ואשפוזים במחלקות סגורות ופתוחות הוא יזם פתיחת קבוצת תמיכה שמי שמנחה אותה בא מתוך העולם הזה, זה היה החידוש העיקרי ביחס לכל מיני קבוצות תמיכה שהונחו על ידי אנשי מקצוע. המטרה הייתה לסייע למאושפזים שבילו שנים רבות בבתי חולים לבריאות הנפש,  ושוחררו או עברו לביקורי מחלקה פתוחה, להתמודד עם העולם שבחוץ, בעיקר עם הסטיגמות שחיכו לכל אחד בפינה. שם בחוץ. אני מכירה את הסטיגמות. ומכירה גם את כל הפינות ששם הן ארבו.

"רוצה להנחות קבוצה?" שאל אותי דוד לב שאיתו שמרתי על קשר טלפוני מדי כמה חודשים.

חשבתי שהוא צוחק איתי. אני? להנחות? לעמוד מול אנשים? לדבר בפורום רחב?… מה הוא השתגע? האמת כן, בדוד הסתתר עדיין ה"משוגע". ה"משוגע" הזה לא נעלם, לא יוצא לגלוּת, לא בורח ולא נכנע. הוא תמיד מציץ, הודף, מתרפס, מפתה, מנסה למצוא נתיבים לחזור לשהות בתוכנו. גם בי הסתתרה אחת כזאת. אני לא אוהבת לכנות אותה 'משוגעת' אבל ביני לבין עצמי, אני אומרת שהמשוגעת הזו לפעמים הצילה אותי, והמשוגעת הזו גם הייתה לעיתים חברתי הטובה ביותר, ולולא היא, העולם היה עבורי משהו הרבה יותר קשה ומפחיד. המשוגעת הזו חבויה בתוכי, לפעמים הרשיתי לה להרים ראש ולצאת ולפעמים דחקתי בה להיטמן במעבה נשמתי,  שלא תשגע אותי…

"אני רוצה להרחיב את הקבוצה לכל הארץ ואני חושב שאת מתאימה לעשות את זה תמר"  אמר לי דוד ביום בו נפגשנו. באותו יום יצאתי מהפגישה איתו ספוגה בחלומות חדשים. לא הבנתי איך העזתי כך לקפוץ אל המים. הן אין לי ניסיון בהנחיית קבוצות, בטח לא תעודה. מי יסמוך עלי?  אבל היה לי ניסיון שהתאים לקבוצות האלה יותר מכל מנחה קבוצות אחר, פסיכולוג או פסיכיאטר תואר שלישי. היה לי ניסיון בשיגעון.

מחוגי השעון התקדמו והורו על עשרה לשש. המפגש אמור להתחיל בשש. ואז הגיע הראשון שנכנס לחדר, גבר בסביבות גיל חמישים, זקן אפור מעטר את פניו שנראו נאות אך ניסו להסתיר הבעה עגומה. הוא לבש ג'ינס משופשף שיוה לו מראה צעיר ועדכני וחולצת טריקו אדומה. כשנכנס הוא הִטָה את ראשו אלי בנימוס ומעט מבוכה והתיישב על אחד הכיסאות. אחריו נכנסו שתי נשים שהערכתי אותן בערך בגיל ארבעים ומשהו, בערך כמוני. הן נראו מיודדות ונכנסו שלובות זרוע. כמה דקות אחריהן נכנס הגבר השני, נמוך קומה ונראה די צעיר, אולי בן עשרים וקצת, על ראשו כובע קסקט אפור ועיניו שמוטות, כאילו לא רואה את החדר. מיד סימן לעצמו מקום על אחד הכיסאות והתיישב עליו בכבדות של איש בן שבעים. ומיד החדר הוצף בקולות נוספים כאשר נכנסו עוד שלוש נשים. אחת מהן לכדה את תשומת לבי יותר מכולן. היא הייתה ממש צעירה, אבל ממש. הערכתי שלא מלאו  לה שמונה עשרה. הבטתי בה. היא לא נראתה דומה לי בכלל ובכל זאת, השתקפותה ובבואתה העלו מהאוב את דמותי. הפעם הראשונה שהגעתי לכאן הייתה בגיל שבע עשרה.

למרות התפתלות תנועת האנשים בחדר תוך כדי מלמולים ושברי שיחות, נמשכו עיניי להביט אליה.

"נעים מאוד, אני תמר" לחשתי אליה בלב ללא קול. היא עוד לא התיישבה ונעמדה בקצה המרוחק של החדר, כמו תוהה אם לעשות את המהלך או לחמוק ממנו כעת. עיניה היו רגועות ולפתע היא שלחה אלי חיוך שלו ומפויס והתיישבה על הכיסא האחרון במעגל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החלטתי להיות מאושרת”