תעלומת אנרי פיק

בעיירה נידחת בבּרֶטאן מחליט ספרן לאסוף את כל כתבי היד שנדחו על ידי העורכים, והוא מקבל כתבי יד מכל הסוגים. בין אלה מגלה עורכת צעירה כתב יד שלדעתה הוא יצירת מופת, ומחליטה להוציאו לאור. מחבר כתב היד "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" הוא בעל פיצרייה בשם אנרי פיק, והיא יוצאת לחפש אחריו.

היא מגלה שהוא מת שנתיים קודם לכן, ועל פי דברי אלמנתו, הוא מעולם לא קרא ספר ומעולם לא כתב דבר פרט לתפריט. האם היו לו חיים סודיים? הילת התעלומה מביאה להצלחת הספר, במידה כזו שמדהימה את עולם הספרות ואף גורמת לשינוי בחייהם של אנשים רבים, גם בחייו של ז'אן־מישל רוּש, עיתונאי עקשן. הוא מטיל ספק בגרסה הרשמית, וחושד שכל העניין אינו אלא מזימה.

זהו סיפור על חקירה ספרותית עתירת מתח, קומדיה תוססת שמציעה גם הוכחה לכך שרומן יכול לזעזע את קוראיו.

בשפה קולחת, מלאת הומור ואבחנות אנושיות וחדות, דויד פואנקינוס כתב סיפור אהבה מר־מתוק לעולם הספרות, תוך שהוא מעלה שאלות על התקופה שבה אנחנו חיים, על המתח בין אריזה לתוכן ועל ההרפתקה הקסומה של חיפוש אחר אוצר – על מדף בספרייה או בתוככי נפש האדם.

דויד פואנקינוס, יליד 1974 , פרסם 18 רומנים עד כה וספריו תורגמו ליותר מ־ 40 שפות. מבין ספריו הרבים יצאו לאור בהוצאת כתר 'העדינות', 'המזכרות', 'שרלוטה', 'ברנאר, זה אני' ועוד.

מקט: 2791965

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

1

ב־1971 פרסם הסופר האמריקאי ריצ’רד בראוטיגן את ‘ההפלה’.1 מדובר בסיפור אהבה מיוחד למדי בין ספרן לבין אישה צעירה בעלת גוף מרהיב ביופיו. גוף שבמובן מסוים היא הקורבן שלו, כאילו היופי הוא קללה. וידה – זה שמה של הגיבורה – מספרת שגבר נהרג מאחורי ההגה בגללה; הנהג היה מרותק לעוברת האורח, שיפה כמותה לא ראה מימיו, ופשוט שכח את הכביש. אחרי התאונה מיהרה האישה הצעירה אל המכונית. הנהג המגואל בדם, המתייסר בכאבים, הספיק לפני מותו להגיד לה רק זאת: ‘את כל כך יפה, עלמתי.’

בעצם סיפורה של וידה מעניין אותנו פחות מסיפורו של הספרן. משום שבו טמונה הייחודיות של הרומן. הגיבור עובד בספרייה שמקבלת אליה את כל הספרים שהוצאות הספרים דחו. נתקלים שם למשל באיש שבא להפקיד כתב יד שכבר ספג ארבע מאות סירובים. כך, תחת עינו של המסַפֵּר נצברים ספרים מכל הז’אנרים. אפשר למצוא שם חיבור כמו ‘גידול פרחים לאור נרות בחדר מלון’ וגם ספר בישול ובו מתכוני המנות המוזכרות ברומנים של דוסטוייבסקי. הספרייה פועלת בשיטה נאה: הסופר עצמו הוא שבוחר את מיקומו על המדף. כך הוא יכול לתעות בין דפיהם של עמיתיו המקוללים עד שימצא את מקומו באנטי־נצח זה.

לעומת זאת, אין מקבלים כתבי יד שנשלחים בדואר. הכותב מוכרח לבוא בעצמו ולמסור את היצירה שאיש לא רצה בה, כאילו המעשה הזה מסמל רצון אולטימטיבי בוויתור מוחלט.

כעבור כמה שנים, ב־1984, מחַבֵּר ‘ההפלה’ שם קץ לחייו בבולינאס, קליפורניה. עוד נשוב אל חייו של בראוטיגן ואל הנסיבות שהביאו אותו לכדי התאבדות, אבל לעת עתה נישאר עם הספרייה שהגה בדמיונו. בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים קרם הרעיון שלו עור וגידים. קורא נלהב יצר מחווה: ‘ספריית כתבי היד הדחויים’. וכך נולדה בארצות הברית ספריית בראוטיגן, שאוספת אליה ספרים יתומים ממו’ל. כיום עברה הספרייה לוונקובר שבקנדה.2 היוזמה שנקט המעריץ שלו ודאי הייתה מרגשת את בראוטיגן, אבל האם באמת אפשר לדעת את רגשותיו של מת? כשהוקמה הספרייה, דיווחו על כך בעיתונים רבים, ודיברו על העניין גם בצרפת. בספריית קרוֹזוֹן שבבּרֶטאן רצו לעשות בדיוק אותו הדבר. באוקטובר 1992 יצרו שם את הגרסה הצרפתית של ספריית הדחויים.