היה מי שאתה

"השירות הטוב ביותר שביכולתנו להציע לעולם הוא מימוש העצמיות".
הנחייתו הפשוטה ורבת העוצמה הזו של שרי רמנה מהרשי, מן המורים הרוחניים הנערצים ביותר של הודו, ממשיכה להאיר ולהעשיר אותנו גם שבעים וחמש שנים לאחר מותו.
היה מה שאתה הוא תקציר מקיף של הידע שלו, לקט מתוך שאלותיהם של המחפשים הרוחניים הרבים שהגיעו אליו כדי לבקש את הדרכתו, ותשובותיו לשאלותיהם אלו, המתעוררות על הנתיב לשחרור.
דרך הספר הזה מתגלה מהות הנחייתו של שרי רמנה, שהעצמיות ממומשת תמיד.
רמנה אשרם ממשיך לשגשג עד היום לרגלי ההר ארונאצ'לה.

מקט: 4-415-2156

"השירות הטוב ביותר שביכולתנו להציע לעולם הוא מימוש העצמיות". הנחייתו הפשוטה ורבת העוצמה הזו של שרי רמנה מהרשי, מן המורים […]

---

הקדמה

בשנת 1896 עזב תלמיד בית ספר בן שש־עשרה את משפחתו, ומוּנע בדחף פנימי עשה את דרכו אל אָרוּנָאצָ'לָה, הר קדוש ומוקד עלייה לרגל בדרום הודו. כשהגיע לשם, התנער מכל כספו וחפציו ושקע כל כולו במודעות שאך זה נגלתה לו – שטבעו האמיתי הוא תודעה נעדרת צורה הטבועה בו. התעמקותו במודעות הזאת היתה כה עזה, עד ששכח לחלוטין את גופו ואת העולם; חרקים כרסמו ברגליו, גופו התנוון משום שרק לעיתים נדירות היה מודע לצורך לאכול, ושערו וציפורניו צימחו עד שלא היה אפשר לטפל בהם. כעבור שנתיים או שלוש החל גופו להתאושש, תהליך שהושלם רק שנים אחדות לאחר מכן. מודעותו לעצמו כתודעה לא הושפעה מן השינוי הגופני הזה ונמשכה עד סוף ימיו. על פי העגה ההינדואית הוא 'מימש את העצמיות'; כלומר הוא חווה באופן ישיר שדבר אינו קיים מלבד תודעה אוניברסלית בלתי נחלקת, אשר בצורתה הבלתי מתגלמת נחוותה כהוויה או מוּדעוּת, ובצורתה המתגלמת – כהופעתו של היקום.

בדרך כלל המודעות הזאת מושגת לאחר תרגול רוחני ממושך, אך במקרה שלו היא התרחשה באופן ספונטני, ללא מאמץ ובלי שישאף לה. וֶנְקָטָרָאמַן, התלמיד בן השש־עשרה, ישב לבדו בחדר שבקומה הראשונה בבית דודו במָדוּרַי (עיר סמוכה לקצה הדרומי של הודו), ולפתע נתקף פחד מוות. בדקות שלאחר מכן הוא חווה הדמָיה של מוות שבה נעשה מודע בפעם הראשונה לכך שטבעו האמיתי הוא בן אלמוות ושאין לו כל קשר עם הגוף, עם הדעת (מַינד) או עם האישיות. אנשים רבים דיווחו על חוויות פתאומיות דומות, אך כמעט תמיד הן היו בנות חלוף. במקרה של וֶנקטָראמַן היתה החוויה בת־קיימה ובלתי הפיכה. באותו הרגע חדלה להתקיים בו תודעת האדם האינדיבידואלי ומעולם לא שבה להתקיים.

וֶנקטָראמַן לא סיפר על חווייתו לאיש, ושישה שבועות הלך לבית הספר כאילו לא אירע דבר. אך העמדת הפנים הזאת קשתה עליו יותר ויותר, עד שכעבור שישה שבועות נטש את משפחתו והלך היישר אל ההר הקדוש אָרוּנָאצָ'לָה.

הבחירה באָרוּנָאצָ'לָה לא היתה מקרית כלל וכלל. הוא קישר תמיד את השם אָרוּנָאצָ'לָה עם אלוהים, והופתע מאוד כאשר נודע לו שאין זו מלכוּת שמימית כלשהי, אלא ישות מוחשית על פני האדמה. מאז ומתמיד ראו ההינדואים בהר את התגלמותו של האל שִׁיוָה, ולימים היה וֶנקטָראמַן חוזר ואומר שעוצמתו הרוחנית של אָרוּנָאצָ'לָה היא שחוללה בו את מימוש העצמיות. אהבתו להר היתה כה עזה, עד שלא היה אפשר לשכנע אותו להרחיק מבסיסו יותר משלושה קילומטרים למן היום שהגיע אליו, בשנת 1896, ועד יום מותו ב־1950.

כעבור שנים אחדות על מורדות ההר החלה מודעותו הפנימית להתגלם כקרינה רוחנית חיצונית. הקרינה הזאת משכה אליה מעגל קטן של חסידים, ואף ששתק רוב הזמן, החל בייעודו כמורה. אחד מחסידיו הראשונים, שהתרשם מאוד מקדושתו וחוכמתו הגלויות לעין של האיש הצעיר, החליט לכנותו בְּהָגָוַאן שְׁרִי רָמָנָה מָהַרְשִׁי; הפירוש של בְּהָגוַאן הוא 'אלוהים', שְׁרִי הוא תואר כבוד הודי, רָמָנָה הוא קיצור שמו וֶנְקָטָרָאמַן, ומָהַרְשִׁי הוא תואר כבוד שפירושו בסנסקריט 'רואה גדול'. השם מצא חן בעיני החסידים האחרים ועד מהרה היה לתואר שבו נודע ברחבי העולם.

בשלב זה של חייו דיבר רמנה מעט מאוד והנחייתו נמסרה באופן יוצא דופן. במקום להנחות באופן מילולי, הוא הקרין בקביעות כוח או עוצמה שקטה שדוממו את דעתו של מי שהיה מכוּונן עימו, ומפעם לפעם הקנו למחפש חוויה ישירה של המצב שבו היה רמנה עצמו שרוי באופן תמידי. בשנים שלאחר מכן הוא החל גם להנחות הנחיות מילוליות, אך גם אז היתה ההוראה השקטה זמינה תמיד לאלה שהיו מסוגלים להפיק ממנה תועלת. שְׁרִי רָמָנָה טען כל חייו שהזרימה החרישית הזאת של עוצמה שקטה מייצגת את הנחייתו באופן הישיר והמרוכז ביותר. החשיבות שייחס לה באה לידי ביטוי בהצהרה שעליה חזר שוב ושוב, שהנחייתו המילולית נמסרת רק למי שאינו מסוגל להבין את הדממה שלו.

במרוצת השנים הלך והתפרסם. קהילה התגבשה סביבו, רבבות מבקרים נהרו אליו ובשני העשורים האחרונים לחייו נחשב לקדוש הנערץ והאהוד ביותר בהודו. מקצת המבקרים נמשכו אל השלווה שחשו במחיצתו, אחרים אל הדרך הסמכותית שבה הנחה מחפשי אמת ופירש דוקטרינות דתיות, והיו שבאו פשוט כדי לתנות באוזניו את צרותיהם. היו המניעים לביקור אשר היו, כמעט כל מי שבא עימו במגע התרשם מפשטותו ומצניעותו. הוא חי וישן באולם ציבורי שהיה נגיש תמיד לכול, והיה זמין למבקרים עשרים וארבע שעות ביממה. קנייניו הפרטיים היחידים היו אזור חלציים, כד מים ומקל הליכה. אף שאלפים העריצו אותו וראו בו התגלמות אלוהים עלי אדמות, הוא לא הניח לאיש להתייחס אליו כאל אדם מיוחד וסירב תמיד לקבל מה שלא היה אפשר לחלוק בו שווה בשווה עם כל הנוכחים באַשְׁרַם. הוא לקח חלק בעבודות הקהילה ושנים רבות היה קם בשלוש לפנות בוקר להכין את ארוחת הבוקר לדיירי האשרם. חוש השוויון שלו היה לאגדה. כשמבקרים באו לראותו – אח"מים, איכרים או בעלי חיים – הוא התייחס אל כולם בהתחשבות ובכבוד. השוויון ביחסו חל גם על העצים; הוא השפיע על חסידיו להימנע מקטיפת פרחים ותלישת עלים ועשה כל מה שביכולתו להבטיח שבכל פעם שנקטף פרי מעצי האשרם יהיה הכאב הנגרם לעץ מזערי.

כל אותה העת (1925–1950) היה מוקד החיים באשרם האולם הקטן שבו התגורר שְׁרִי רָמָנָה, שם ישן ופגש אנשים. רוב זמנו עבר עליו בישיבה על ספה שעמדה בפינת האולם, שם הקרין את עוצמתו השקטה וענה על שאלותיהם של האנשים שנהרו אליו מכל קצוות תבל. לעיתים נדירות בלבד העלה את רעיונותיו על הכתב, ותשובותיו בעל פה בשנים אלו, המתועדות ביותר בחייו, הן המקור העשיר ביותר להנחייתו.

הנחייתו זו שבעל פה שפעה בסמכותיות מן הידע הישיר שלו שהמוּדעות היא הממשוּת היחידה הקיימת. כתוצאה מכך נועדו כל הסבריו והנחיותיו לשכנע את חסידיו שזה אכן מצבם האמיתי והטבעי. רק מעטים מחסידיו היו מסוגלים להטמיע את האמת הזאת בצורתה הנעלה והמרוכזת ביותר, ועל כן, לעיתים קרובות התאים את הנחייתו להבנתם המוגבלת של אלה שביקשו את עצתו. בשל נטייה זו קל מאוד להבחין ברמות רבות בהנחייתו. ברמה הגבוהה ביותר שניתן להביע במילים הוא נהג לומר שרק המודעות קיימת. אך אם התקבלה האמירה בספקנות, היה אומר שאת המודעות לְאמת זו מסתירים הרעיונות השכליים המגבילים ושממשות המודעות היתה נגלית לוּ רק נזנחו רעיונות אלה. רוב חסידיו חשבו כי הגישה הנשגבת הזאת היא תאורטית מדי. הם היו כה שקועים ברעיונות המגבילים ששְׁרי רמנה ניסה לעודד אותם לזנוח, עד שהרגישו שאמת המודעות תתגלה להם רק אם יעסקו זמן רב בתרגול רוחני. כדי לרַצות אנשים אלה המליץ שְׁרי רמנה על שיטה חדשנית של תשומת לב עצמית שלהּ קרא 'חקירה עצמית' או 'חקירת העצמיות'. הוא המליץ על השיטה הזאת לעיתים תכופות כל כך ובאופן כה נמרץ, עד שרבים ראו בה את המוטיב המרכזי, המיוחד ביותר של הנחייתו.

אך רבים לא היו מרוצים והמשיכו להתעניין בשיטות אחרות, או שניסו לגרור אותו לשיחות תאורטיות, פילוסופיות. אז היה נוטש שְׁרי רמנה באופן זמני את נקודת המבט המוחלטת שלו ומשׂיא עצה הולמת בכל רמה שבה התבקשה. אם היה נדמה שהוא מקבל ומאשר רבים מרעיונותיהם המוטעים של אורחיו בנוגע לעצמם, היה זה רק כדי להסב את תשומת ליבם אל היבט מסוים בהנחייתו שחש כי יוכל להועיל להם להבין טוב יותר את השקפותיו האמיתיות.

הדרך הזאת, להתאים את הנחייתו לצורכיהם של אנשים שונים, יצרה כמובן סתירות. הוא יכול היה, למשל, לומר לאחד שהעצמי האינדיבידואלי אינו קיים, ואז לפנות לאחר ולתאר באוזניו בפרוטרוט כיצד העצמי האינדיבידואלי מתפקד, צובר קרמה ונולד מחדש. אדם המתבונן מן הצד יכול לומר שאפשר ששתי ההצהרות הסותרות נכונות כשהן נאמרות מנקודות מבט שונות, אך ברור שלהצהרה הראשונה יש תוקף רב יותר כשהיא נאמרת מנקודת המבט המוחלטת של חווייתו של שְׁרי רמנה. נקודת מבט זו, המתומצתת בהצהרתו שרק המודעות קיימת, היא בסופו של דבר האמצעי היחיד להערכת האמת היחסית שבהצהרותיו השונות והסותרות. אם הצהרותיו האחרות סוטות ממנה במידה זו או אחרת, אפשר להניח שמידת הסטייה היא דילול של האמת.

מסיבה זו ניסיתי לערוך את הספר כך שבכל פרק הנחייתו הגבוהה יותר תובא בהתחלה והנחיותיו החשובות פחות, או המדוללות יותר, יובאו בסוף. היוצא מן הכלל היחיד הוא הפרק שבו הוא מדבר על הנחייתו השקטה וחסרת המילים. אמנם מן הראוי היה שיובא סמוך להתחלה, אך מסיבות שונות החלטתי שרצוי יותר שיהיה באמצע הספר.

להחלטה על המבנה הכולל הזה היו שתי סיבות. הסיבה הראשונה: הוא מאפשר לקורא לאמוד את חשיבותם היחסית של הרעיונות המוצגים; והסיבה השנייה והחשובה יותר: שיטת ההנחיה שהיתה מועדפת על שְׁרי רמנה עצמו. כשהיו אנשים באים אליו, הוא היה מנסה תמיד לשכנע אותם בָּאמת של הנחייתו הגבוהה יותר, ורק אם נראה שהם מסרבים לקבלהּ, היה מרכך את תשובותיו ומתנסח ברמה סובייקטיבית יותר.

ההנחיה מוצגת באמצעות שאלות ותשובות ששְׁרי רמנה מתאר בהן בקווים כלליים את השקפותיו בנושאים שונים. כל פרק מיוחד לנושא אחר, ולכל נושא יש הקדמה של כמה שורות המכילה הערות והסברים. השאלות והתשובות שבכל פרק נלקחו ממקורות רבים וקובצו באופן שעשוי להתקבל הרושם שהן חלק משיחה מתמשכת אחת. נאלצתי להשתמש בשיטה זו היות שאין שיחות מתמשכות המכסות את מִגוון השקפותיו בנושא מסוים כלשהו. לכל המעוניינים, מקורותיהם של הציטוטים המרכיבים את השיחות מופיעים בנספח הערות ומקורות בסוף הספר.

שְׁרי רמנה ענה בדרך כלל על השאלות באחת משפות הדיבור המקומיות העיקריות בדרום הודו: טָמיל טֶלוּגוּ ומָלָיָאלַם. תשובותיו לא הוקלטו ורובן נרשמו בקצב מהיר, באנגלית, בידי המתורגמנים הרשמיים. מכיוון שמקצת המתורגמנים לא דיברו אנגלית שוטפת, בכמה מהתעתיקים נפלו טעויות דקדוק, או שהם נרשמו באנגלית מליצית מדי. תיקנתי כמה משפטים כאלה בלי להתערב במשמעות, אלא רק באופן הביטוי. כמו כן, קיצרתי כמה מהתשובות ובכך השמטתי חומר שחרג מן הנושא הנדון. הצורה 'ש:' מציינת שאלה, והצורה 'ת:' את תשובתו של שְׁרי רמנה.

בסוף הספר בנספח אגרון מופיעות מילים בסנסקריט שלא תורגמו בגוף הטקסט. האגרון מכיל גם תיאורים קצרים של אנשים, מקומות וכתבי קודש בלתי מוכרים הנזכרים בטקסט. שְׁרי רמנה השתמש מדי פעם במונחים בסנסקריט באופן לא שגרתי. בפעמים המעטות שהוא עושה זאת בספר הזה התעלמתי מהגדרות המילון התקניות, ובמקומן כתבתי הגדרה המביעה ביתר דיוק את המשמעות שאליה התכוון.

דייוויד גודמן