פרק 1
סיפון הספינה הצרפתית היה חלקלק מדם, עלה וירד עם גלי הים; חבטה הייתה יכולה באותה הקלות להפיל את האדם המטיח אותה כמו גם את זה שאליו כיוון. בלהט הקרב, ללורנס לא היה זמן להיות מופתע מעוצמת ההתנגדות, אבל אפילו מבעד לערפול מקהה החושים של עובי הקרב ומהומת החרבות ועשן הרובים, הוא הבחין בהבעת הייסורים העזה על פניו של הקברניט הצרפתי בזמן שצעק דברי עידוד לאנשיו.
הבעה זו עדיין הייתה על כנה זמן קצר לאחר מכן, כשנפגשו על הסיפון והגבר מסר את חרבו באי-רצון רב: ברגע האחרון ידו כמעט נסגרה סביב הלהב, כאילו עמד לשלוף אותו שוב. לורנס נשא את מבטו כדי לוודא שהדגל אכן הורד, ולאחר מכן קיבל את החרב בקידה אילמת; הוא עצמו לא דיבר צרפתית, ודין ודברים רשמי יותר ייאלץ להמתין לנוכחותו של הקצין השלישי שלו, הגבר הצעיר שכרגע היה עסוק מתחת לסיפון, באבטוח התותחים הצרפתיים. עם הפסקת הלחימה הצרפתים ששרדו צנחו לרצפה במקום עומדם, הלכה למעשה; לורנס הבחין שהם היו מעטים משהיה מצפה בפריגטה בת שלושים ושישה תותחים, ושהם נראו חולים ושקועי לחיים.
רבים מהם היו שרועים על הסיפון, גוססים או מתים; הוא נד בראשו לנוכח הבזבוז ובחן את הקברניט הצרפתי במורת רוח: הוא בשום אופן לא היה צריך לנסות להשיב מלחמה. פרט לעובדה הבלתי מעורערת שלרליאנט היה יתרון קל במספר התותחים ואנשי הצוות שלה על האמיטייה גם בתנאים הטובים ביותר, מספר אנשי הצוות פחת בבירור עקב מחלה או רעב. נוסף על כך, המפרשים מעליהם היו תסבוכת עלובה, וזה לא נבע מהקרב, אלא מהסערה שעברה אותם אך הבוקר; הם בקושי הצליחו לכוון את הספינה למשט ירי אחד לפני שהרליאנט התקרבה ואנשיה עלו לסיפון. ניכר כי רוחו של הקברניט הייתה נכאה ביותר עקב התבוסה, אבל הוא לא היה גבר צעיר הפועל בסערת רגשות: היה עליו להיטיב לנהוג באנשיו, ולא לערב אותם בפעולה כה חסרת תקווה.
“מר ריילי,” אמר לורנס, לוכד את תשומת לבו של הקצין השני שלו, “הורה לאנשינו להוריד את הפצועים למטה.” הוא הכניס את חרבו של הקברניט לחגורתו; הוא לא חשב שהאיש ראוי למחמאה שבהחזרת חרבו לרשותו, אף-על-פי שבדרך כלל היה נוהג כך. “וקרא למר וולס.”
“טוב ויפה, המפקד,” אמר ריילי, ופנה לתת את הפקודות הנדרשות. לורנס צעד אל המעקה כדי להביט מטה, ולראות כמה נזק ספג גוף הספינה. הוא נראה שלם למדי, והוא הורה לאנשיו להימנע מלירות מתחת לקו המים; הוא חשב בסיפוק שלא יהיה שום קושי להביא אותה למעגן.
שערו נחלץ מהצמה הקצרה שלו, ועכשיו נפל על עיניו כשהתבונן מטה. הוא הסיט אותו בחוסר סבלנות בעודו מסתובב, והותיר פסי דם על מצחו ועל שערו שהולבן בשמש; דבר זה, בצירוף כתפיו הרחבות וארשת פניו חמורת הסבר, הקנה לו הופעה פראית שלא מדעת בשעה שסקר את המלקוח שלו, בניגוד חד להבעתו המהורהרת על-פי-רוב.
וולס עלה מלמטה בתגובה לקריאה, ניגש והתייצב לצדו. “המפקד,” אמר בלי לחכות שיפנה אליו, “מבקש את סליחתך, אבל הקצין גיבס אומר שיש משהו משונה בסַפְנָה.”
“הו? אלך לראות,” אמר לורנס. “אנא אמור לאדון הזה,” הוא החווה לעבר הקברניט הצרפתי, “שעליו לתת לי את דברתו כערובה, בשמו ובשם אנשיו, אחרת יהיה עלי לכלוא אותם.”
הקברניט הצרפתי לא הגיב מיד; הוא הביט באנשיו בהבעה אומללה. ללא ספק ייטב להם אם יוכלו להתרווח בסיפון התחתון, והשתלטות מחדש על הספינה נראתה בלתי מעשית בהתחשב בנסיבות; למרות זאת הוא היסס, כתפיו שחו, ולבסוף הוא נכנע ואמר “je me rends,” בהבעה אומללה אפילו יותר.
לורנס הגיב בהנהון קצר. “הוא רשאי לפרוש לתאו,” אמר לוולס, ופנה לרדת לספנה. “טום, תבוא איתי? טוב מאוד.”
הוא ירד כשריילי בעקבותיו, וראה שהקצין הראשון שלו ממתין לו. פניו העגולות של גיבס עדיין נצצו מזיעה ומהתרגשות; הוא ייקח את המלקוח למעגן, ומכיוון שזו הייתה פריגטה, כמעט ודאי שהוא יקבל את הפיקוד עליה, ויהפוך לקברניט בעצמו. לורנס היה מרוצה מכך רק במידה חלקית; אף שגיבס ביצע את תפקידו באופן סביר, האיש נכפה עליו על-ידי האדמירלות, והם לא הפכו לחברים. הוא רצה בריילי לתפקיד הקצין הראשון, ואילו היה מקבל את מבוקשו, ריילי היה כעת זה שמקבל את הקידום. זה היה טבע השירות בים, והוא לא נטר טינה לגיבס על מזלו הטוב; ולמרות זאת, הוא לא שמח בלב שלם כפי שהיה שמח לו ראה את טום מקבל ספינה משלו.
“טוב ויפה; מה כל העניין, אם כך?” אמר עכשיו לורנס; המלחים הצטופפו סביב מחיצה אטומה שהוצבה בנקודה משונה לפני ירכתי הספנה, והזניחו את מלאכת קיטלוג הציוד בספינת השלל.
“המפקד, אם תבוא מכאן,” אמר גיבס. “פנו דרך שם,” הורה, ולורנס ראה כעת שהמלחים נסוגו מפני פתח שנקבע בקיר שנבנה בחלקה האחורי של הספנה; הוא נבנה לא מזמן, שכן צבע העץ היה בהיר במידה מובחנת מזה של הלוחות שסביבו.
הוא התכופף ועבר בפתח הנמוך, וראה שהוא ניצב בחדר קטן מוזר למראה. הקירות חוזקו במתכת ממש, דבר שלבטח הוסיף משקל רב ולא הכרחי לספינה, והרצפה הייתה מרופדת באריג מפרשים ישן; נוסף על כך, בפינה היה תנור פחמים קטן, אף שכרגע הוא לא היה בשימוש. החפץ היחיד שאוחסן בחדר היה ארגז גדול, בערך בגובה מותניו של אדם וברוחב דומה לגובהו, והוא אובטח אל הרצפה והקירות באמצעות כבלים עבים שחוברו לטבעות מתכת.
לורנס לא היה יכול להימנע מלחוש סקרנות עזה ביותר, ולאחר מאבק שנמשך רגע הוא נכנע לה. “מר גיבס, אני חושב שנציץ פנימה,” אמר, מפנה את הדרך. חלקו העליון של הארגז היה ממוסמר היטב, אבל נכנע לבסוף לידיים הרבות שעמלו בחפץ לב על פתיחתו; הם הסירו אותו והסיטו את השכבה העליונה של חומר האריזה, וראשים רבים נרכנו קדימה בו זמנית כדי להציץ.
איש לא דיבר, ובדממה שהשתררה בהה לורנס בעגלגלות הנוצצת של קליפת הביצה שבלטה מעל לקש; בקושי היה אפשר להאמין לכך. “קרא למר פוליט,” אמר לבסוף; קולו נשמע מאומץ רק במעט. “מר ריילי, אנא ודא שהכבלים הללו מאובטחים כראוי.”
ריילי לא ענה מיד, שכן היה עסוק מדי בבהייה; לאחר מכן הוא התנער משרעפיו בטלטלה ואמר בחיפזון, “כן, המפקד,” והתכופף לבדוק את החיבורים.
לורנס התקרב יותר והביט מטה בביצה. אי אפשר היה להטיל ספק בטיבה, אף שלא היה יכול לומר זאת בוודאות מניסיונו האישי. אחרי שחלפה התדהמה הראשונית, הוא הושיט את ידו בהיסוס ונגע בפני השטח, בזהירות רבה: הם היו חלקים וקשים למגע. הוא משך את ידו כמעט מיד, משום שלא רצה להסתכן בפגיעה בה.
מר פוליט ירד לספנה בדרכו המגושמת, נאחז בקצות הסולם בשתי הידיים ומותיר עליהן טביעות דם; הוא לא ניחן בכישורי מלח כלל, שכן היה לרופא ימי רק בשלב מאוחר בחייו, בגיל שלושים, אחרי אכזבות לא ידועות שנחל על היבשה. למרות זאת הוא היה אדם מסביר פנים, אהוב על אנשי הצוות, אפילו אם ידו לא תמיד הייתה היציבה ביותר על שולחן הניתוחים. “כן, המפקד?” אמר, ואז ראה את הביצה. “אלוהים שבשמים.”
“זו ביצת דרקון, אם כך?” אמר לורנס. נדרש ממנו מאמץ לרסן את נימת הניצחון שבקולו.
“הו, כן, בהחלט, קברניט, גודלה לבדו מעיד על כך.” מר פוליט מחה את ידיו על סינרו, וכבר ניקה מראשה קש נוסף, בניסיון לבדוק את גודלה. “בחיי, היא כבר קשיחה למדי; אני תוהה מה הם חשבו לעצמם, במרחק כה רב מהיבשה.”
זה לא נשמע מבטיח ביותר. “קשיחה?” אמר לורנס בחדות. “מה פירוש הדבר?”
“מה, שהוא יבקע בקרוב. אהיה חייב להיוועץ בספרַי כדי להיות בטוח, אבל אני סבור שספרו של בדקה מציין במלוא הסמכות שכשהקליפה קשיחה לחלוטין, הבקיעה מהביצה תתרחש בתוך שבוע. איזה פריט נפלא, אני חייב להביא את חוטי המדידה שלי.”
הוא התרחק במהירות, ולורנס החליף מבט עם גיבס ועם ריילי, והם התקרבו זה לזה כדי שיוכלו לדבר בלי להישמע על-ידי הצופים. “אנחנו לפחות במרחק שלושה שבועות ממדירה, גם עם רוח טובה, אתם מסכימים?” אמר לורנס בשקט.
“במקרה הטוב, המפקד,” אמר גיבס והנהן.
“אני לא מסוגל לדמיין כיצד הגיעו לכאן איתה,” אמר ריילי. “מה בכוונתך לעשות, המפקד?”
תחושת הסיפוק הראשונית של לורנס השתנתה בהדרגה והייתה לחשש כשהבין את הקושי שבמצב. הוא בהה בביצה באטימות. אפילו באור העששית העמום, היא נצצה בברק חם של שיש. “ארור אהיה אם אני יודע, טום. אבל אני מניח שאלך ואחזיר לקברניט הצרפתי את חרבו; אין פלא שהוא נלחם בלהט כה רב, אחרי הכול.”
אלא שמובן שהוא ידע; היה רק פתרון אפשרי אחד, בלתי נעימה ככל שהייתה המחשבה עליו. לורנס צפה בקדרות בשעה שהביצה הועברה, עדיין בארגז, לרליאנט: הוא היה האדם הקודר היחיד בקהל הצופים, למעט הקצינים הצרפתים. הוא נתן להם רשות לעלות לסיפון האחרה, והם צפו בתהליך האטי בקדרות ממקומם לצד המעקה. מכל עבר, חיוכים קישטו את פניו של כל מלח, חיוכים פרטיים, שמחים לאיד, והיו הפרעות רבות מכיוונם של אנשי הצוות חסרי המעש, וכן אזהרות ועצות רבות ולא נחוצות שנצעקו לעבר קבוצת הגברים שעסקה הלכה למעשה בהעברה.
אחרי שהביצה הועברה בבטחה לסיפון הרליאנט, לורנס נפרד מגיבס. “אותיר את האסירים איתך; אין טעם לספק להם מניע לניסיון נואש כלשהו להשיג מחדש את הביצה,” אמר. “הישאר בקרבתנו, במידת האפשר. אם ניפרד, נחבור במדירה. ברכותי נתונות לך מקרב לב, קברניט,” הוסיף, בלוחצו את ידו של גיבס.
“תודה לך, המפקד, ואם יותר לי לומר, אני מודע ביותר – אסיר תודה ביותר –” אבל כאן הכשילה את גיבס צחות הלשון, שמעולם לא הייתה הבולטת בתכונותיו; הוא ויתר ופשוט ניצב שם, קורן בחיוך רחב אל לורנס ואל כל העולם, מתפקע כולו מרצון טוב.
הספינות הובאו זו לצד זו לצורך העברת הארגז; לורנס לא היה צריך להיעזר בסירה, אלא רק לזנק בשיאו של גל. ריילי ושאר הקצינים שלו כבר חצו לפניו. הוא הורה להרים מפרשים, וירד מיד למטה, להיאבק עם הבעיה בפרטיות.
נוה רזי – :
קניתי את הגירסה האלקטרונית ונהניתי מכל רגע ספר המד"ב הכי טוב שראה אור בעיברית בזמן האחרון המשיכו כך!
carmelra@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
נהדר. חבל שהאחרים שלה לא תורגמו.