בבוקר קר באוקטובר 1946 קם פּיט בֶּנינג משנתו, מתח את רגליו הפצועות, לקח את האקדח ויצא מבית החווה שלו שבמחוז […]
1
בבוקר יום קר של תחילת אוקטובר 1946 התעורר פּיט בּנינג עוד לפני הזריחה, ולא היו לו שום כוונות לחזור לישון. במשך שעה ארוכה שכב במרכז מיטתו, בהה בתקרה החשוכה ושאל את עצמו בפעם האלף אם יש לו האומץ. לבסוף, כשהשחר הנץ והציץ פנימה מבעד לחלון, השלים פיט עם המציאות העגומה והבין שהגיעה העת להרג. הצורך הפך מכריע, עד כדי כך שכבר לא עלה בידו להמשיך במטלות היומיום שלו. הוא ידע שלא יוכל להיות האיש שהיה עד שישלים את המשימה. התוכנית הייתה פשוטה, אבל היה קשה להעלות אותה על הדעת. רעשי המשנה יוסיפו להדהד עוד עשרות שנים, וישנו את חייהם של האנשים שאהב וגם של רבים שלא אהב. הוא ייוודע לשמצה ויהפוך לאגדה, אף שלא היה בו שום רצון לזכות בתהילה. להפך, מטבעו העדיף להימנע מתשומת לב, אך ידע שכעת זה בלתי אפשרי. לא הייתה לו ברירה. האמת נחשפה לאיטה, ומשהבין אותה במלואה, ההרג הפך בלתי נמנע בדיוק כמו הזריחה.
הוא התלבש אט־אט, כהרגלו; רגליו פגועות־המלחמה היו רדומות וכואבות מהלילה. לאחר מכן חצה את הבית החשוך ונכנס אל המטבח, שם הדליק אור קלוש והפעיל את מכונת הקפה. בזמן שהקפה בעבע הוא עמד זקוף כתורן ליד שולחן ארוחת הבוקר, שילב את ידיו מאחורי ראשו וכופף את ברכיו בזהירות רבה. הוא עיווה את פניו כשהכאב פילח את גופו מירכיו ועד לקרסוליו, ובכל זאת נשאר באותה תנוחה עשר שניות. לאחר מכן ריפה את שריריו, חזר על התרגיל שוב ושוב, ובכל פעם השתופף נמוך יותר. מוטות פלדה הותקנו ברגלו השמאלית, ורסיסים נותרו בימנית.
פיט מזג לעצמו קפה, הוסיף חלב וסוכר, ואז יצא אל המרפסת האחורית, עמד על המדרגה העליונה והביט החוצה אל אדמתו. השמש הפציעה במזרח, ואור צהבהב החל לכסות את הים הלבן. השדות היו סמיכים וכבדים מכותנה שנראתה כמו מרבד של שלג, ובכל יום אחר היה עולה חיוך על פניו של פיט לנוכח היבול המוצלח. אבל היום לא היו בליבו חיוכים. היו רק דמעות, והרבה. אולם אם יימנע מההרג, יהיה זה אקט של פחדנות, וזה היה מנוגד לחלוטין לאופיו. הוא לגם מהקפה שלו והתפעל מהשדות שלו ומצא נחמה בביטחון שהעניקו לו. מתחת למרבד הלבן הייתה אדמה שחורה ועשירה, שנמצאה בבעלותה של משפחת בנינג זה מאה שנה ויותר. בעלי הסמכות יעצרו אותו ואולי אף יוציאו אותו להורג, אבל האדמה הזו תישאר לעד ותכלכל את בני משפחתו.
מאק, כלב הבְּלוּטיק קוּנהאונד שלו, התעורר משנתו והצטרף אליו על המרפסת. פיט דיבר אליו וליטף את ראשו.
כדורי כותנה פרצו מתוך התרמילים, שיוועו לקטיף, ותוך זמן קצר יעלו קבוצות של פועלים לעגלות ויצאו אל השדות המרוחקים. בנערותו היה פיט עולה לעגלה עם כל הכושים, וסוחב על גבו שק כותנה שתים־עשרה שעות ביום. בני משפחת בנינג היו חקלאים ובעלי אדמות, אבל הם היו גם אנשי עמל, לא מאותם בעלי מטעים בורגנים שניהלו חיי מותרות על חשבון הזיעה של אחרים.
הוא לגם מהקפה שלו וצפה במרבד השלג שבהק בלובנו ככל שהשמיים התבהרו. אי־שם במרחק, מעבר לדיר וללול, שמע את קולותיהם של הכושים שנאספו מחוץ לסככת הטרקטורים לקראת עוד יום ארוך של עבודה. הם היו גברים ונשים שהכיר כל חייו, פועלי שדה ועניים מרודים שגם אבותיהם עבדו את אותה האדמה בדיוק מאה שנה ויותר. מה יקרה להם לאחר ההרג? האמת, כלום. הם הסתפקו במעט מאוד, ולא ידעו חיים אחרים. מחר הם יתכנסו בדממה ובהלם, באותו מקום ובאותה השעה, יתלחששו מעל המדורה ואז יצאו אל השדות, ללא ספק מודאגים אך גם להוטים להשלים את עמל יומם ולקבל את שכרם. הקטיף יימשך ללא הפרעה, והיבול ייערם בשפע.
הוא חיסל את הקפה שלו, הניח את הספל על מעקה המרפסת והצית סיגריה. הוא חשב על ילדיו. ג׳ואל התחיל את שנת הלימודים האחרונה שלו בוואנדֶרבּילט וסטלה למדה זו השנה השנייה בהוֹלינס, והוא שמח על כך שהם רחוקים. הוא כמעט חש על בשרו את תחושת הפחד והבושה שלהם כשאביהם יישלח לכלא, אבל היה משוכנע שהם ישרדו, בדיוק כמו הפועלים. שניהם היו פיקחים ומיושבים בדעתם, והם יירשו את כל האדמה הזאת. הם ישלימו את השכלתם, יתחתנו היטב וישגשגו.
הוא המשיך לעשן גם כשהרים את ספל הקפה, חזר למטבח וניגש לטלפון כדי להתקשר לאחותו, פלורי. היה זה יום רביעי, היום הקבוע שלהם לארוחת בוקר, והוא אישר באוזניה שיגיע בקרוב. הוא שפך את שאריות הקפה, הצית סיגריה נוספת והסיר את ז׳קט העבודה שלו מהוו שליד הדלת. הוא ומאק חצו את החצר האחורית אל השביל שהתפתל דרך הגינה, שם גידלו נינֶבָה ואיימוס שפע ירקות כדי להאכיל את בני משפחת בנינג ואת אנשי משק הבית. הוא חלף על פני הדיר ושמע את איימוס מדבר אל הפרות ומתכונן לחלוב אותן. פיט אמר לו בוקר טוב, והם דנו לרגע בחזיר השמן שנבחר לשחיטה בשבת הקרובה.
הוא המשיך בדרכו ואפילו לא צלע, אף שרגליו כאבו. ליד סככת הטרקטורים הצטופפו הכושים סביב המדורה, התלוצצו ביניהם ולגמו קפה מספלי פח. הם השתתקו כשהבחינו בו. כמה מהם קראו לעברו, ״בוקר, מיסטָה בנינג,״ והוא פנה אליהם. הגברים לבשו סרבלים ישנים ומלוכלכים, והנשים שמלות ארוכות וכובעי קש. איש לא נעל נעליים. הילדים ובני הנוער ישבו ליד עגלה, מכורבלים מתחת לשמיכה, ישנוניים וחמוצי פנים, חוששים מעוד יום ארוך של קטיף כותנה.
על אדמת משפחת בנינג הוקם בית־ספר לילדי הכושים, הודות לנדיבות ליבו של יהודי עשיר משיקגו, וגם אביו של פיט הוסיף סכום דומה כדי להשלים את הבנייה. משפחת בנינג עמדה על כך שכל הילדים הצבעונים על אדמתה ישלימו לפחות שמונה שנות לימוד. אולם באוקטובר, כששום דבר אחר לא היה חשוב מלבד הקטיף, בית־הספר נסגר וכל התלמידים יצאו אל השדות.
פיט שוחח חרישית עם בּיוּפוֹרד, מנהל העבודה הלבן שלו. הם דנו במזג האוויר, בטונות שנקטפו יום קודם לכן, במחירה של הכותנה בבורסה של ממפיס. בשיא העונה אף פעם לא היו מספיק קוטפים, ובּיוּפוֹרד ציפה למשאית עמוסה בפועלים לבנים שאמורה הייתה להגיע מטוּפֶּלוֹ. הוא חיכה להם עוד בבוקר הקודם, אבל הם לא הגיעו. היו שמועות על חקלאי אחר, כשלושה קילומטרים משם, שהציע עשרה סנטים יותר לקילוגרם, אבל שמועות כגון אלה תמיד התפשטו בתקופת הקטיף. צוותי קוטפים עבדו קשה יום אחד, נעלמו למחרת, ושוב חזרו כשהמחיר עלה. אלא שלכושים לא הייתה שום אפשרות לעשות סקר שווקים, ובני משפחת בנינג נודעו כמי שמשלמים לכולם שכר שווה.
שני הטרקטורים של ג׳ון דיר ניעורו לחיים, והפועלים החלו לטפס לתוך העגלות הנגררות. פיט צפה בהם כשהתנודדו מצד לצד בעגלות ונעלמו עמוק לתוך מרבד השלג.
הוא הצית סיגריה נוספת, המשיך עם מאק אל מעבר לסככה ופנה אל דרך העפר. פלורי התגוררה במרחק של קילומטר וחצי, על פיסת אדמה משלה, ופיט נהג לצעוד אליה ברגל. ההליכה הכאיבה לו, אך הרופאים טענו שהליכות ארוכות יחזקו את רגליו בסופו של דבר, ושיום אחד הכאב ישכך. הוא פקפק באפשרות הזו, והשלים עם העובדה שייאלץ לשאת כאב ותחושת בערה ברגליו עד סוף ימיו, ושיש לו בכלל מזל שהוא עדיין חי. פעם אחת כבר הכריזו על מותו, והוא אכן עמד על סף מוות, כך שכל יום נוסף היה בבחינת מתנה.
עד עכשיו. כי היום הוא היום האחרון לחייו כפי שהכיר אותם, וגם עם זה הוא השלים. לא הייתה לו ברירה.
פלורי התגוררה בקוטג׳ ורוד שבנתה לאחר מות אימם, שהורישה להם את האדמה. היא הייתה משוררת שמעולם לא גילתה עניין בחקלאות, אלא רק בהכנסה שהניבה לה. השטח שלה, אלפיים ושש־מאות דונמים, היה פורה לא פחות מזה של פיט, והיא החכירה לו את האדמה תמורת מחצית מהרווחים. ההסכם הושג בלחיצת יד, והיה משוריין ככל הסכם חתום, מעוגן באמון מלא.
כשהגיע אל ביתה היא הייתה בחצר. היא פסעה בתוך כלוב העופות המוקף רשתות, פיזרה סביבה מזון ופטפטה עם שלל התוכים והטוּקנים שלה. ליד כלוב העופות היה גם לול קטן, ובו כתריסר תרנגולות. על הדשא ישבו צמד כלבי הגולדן רטריבר שלה וצפו בטקס ההאכלה מבלי לגלות עניין בציפורים האקזוטיות. ביתה היה מלא בחתולים, יצורים שגם פיט וגם הכלבים מעולם לא אהבו.
הוא הצביע על פינת המרפסת הקדמית והורה למאק לנוח שם, ואז נכנס פנימה. מרייטה הייתה עסוקה במטבח, ובבית נישא ניחוח של בייקון מטוגן ושל לחם תירס. הוא אמר לה בוקר טוב והתיישב ליד שולחן האוכל. היא מזגה לו ספל קפה, והוא החל לעיין בעיתון הבוקר של טופלו. מהפטיפון הישן שבחדר המגורים עלו קולות הקינה המיוסרים של זמרת סופרן. לא פעם תהה אם יש אנשים נוספים במחוז פורד שמקשיבים לאופרה.
כשסיימה להאכיל את הציפורים שלה, נכנסה פלורי מהדלת האחורית, בירכה את אחיה בבוקר טוב והתיישבה מולו. לא היו שום חיבוקים, לא היו גילויי חיבה. כל מי שהכיר אותם ידע שבני משפחת בנינג קרים ומרוחקים, חפים מגילויים של חום אנושי וכמעט לעולם לא נוהגים ברגשנות. זה היה נכון, אך לא מכוון; הם פשוט חונכו כך.
פלורי הייתה בת ארבעים ושמונה, וכאישה צעירה חוותה נישואים קצרים אך איומים. היא הייתה אחת מקומץ גרושות במחוז כולו, ועל כן היו שהתייחסו אליה בבוז, כאילו הייתה סחורה פגומה ואולי אף אישה מופקרת. לא שזה הפריע לה, ממש לא. היו לה כמה חברים, ורק לעיתים רחוקות יצאה מתחומי השטח שבבעלותה. מאחורי גבה קראו לה לא פעם אשת הציפורים, ולא מתוך חיבה.
מרייטה הגישה להם אומלטים עבים עם עגבניות ותרד, לחם תירס מרוח בחמאה, בייקון וריבת תות. פרט לקפה, לסוכר ולמלח, כל מה שהוגש אל השולחן גדל על אדמתם.
פלורי אמרה, ״קיבלתי אתמול מכתב מסטלה. נראה שהיא מצליחה לא רע, אף על פי שהיא מתקשה במתמטיקה. היא מעדיפה ספרות והיסטוריה. היא דומה לי כל כך.״
פיט ציפה מילדיו לכתוב לדודתם לפחות מכתב אחד בשבוע, והיא כתבה להם בתגובה לפחות פעמיים בשבוע. פיט עצמו לא אהב מכתבים, וביקש מהם שלא יטרחו. ועם זאת, הכתיבה לדודתם הייתה דרישה חד־משמעית.
״אבל לא שמעתי מג׳ואל,״ אמרה.
״אני בטוח שהוא עסוק,״ אמר לה פיט, והמשיך לעלעל בעיתון. ״הוא עדיין יוצא עם הבחורה ההיא?״
״מן הסתם. הוא צעיר מדי לרומנטיקה, פיט, אולי כדאי שתדבר איתו.״
״הוא לא יקשיב לי.״ פיט אכל מהאומלט מלוא המזלג. ״אני רק רוצה שיסיים כבר ללמוד. נמאס לי לשלם שכר לימוד.״
״אני מניחה שהקטיף מתנהל כמו שצריך,״ אמרה. היא עצמה בקושי נגעה באוכל שמולה.
״יכול להיות יותר טוב, והמחיר שוב צנח אתמול. יש יותר מדי כותנה השנה.״
״המחיר עולה ויורד, לא? כשהמחיר גבוה אין מספיק כותנה, וכשהוא נמוך יש יותר מדי. מה שלא תעשה, תישאר קירח מכאן ומכאן.״
״כנראה.״ הוא השתעשע ברעיון להזהיר את אחותו מהעתיד לקרות, אבל ידע שהיא תגיב קשה, שתתחנן בפניו לא לעשות זאת ותהיה היסטרית, ואז הם יריבו, כפי שלא עשו זה שנים רבות. ההרג ישנה דרמטית את חייה, ומצד אחד הוא ריחם עליה וחש צורך להסביר את עצמו. אבל מצד שני, הוא ידע שאי אפשר להסביר את זה, ושכל ניסיון לעשות זאת לא ישרת שום מטרה.
קשה היה לעכל את המחשבה שאולי זו הארוחה המשותפת האחרונה שיאכלו אי־פעם, אבל רוב הדברים שעשה באותו בוקר נעשו בפעם האחרונה.
מזג האוויר היה תמיד נושא לשיחה, והם דנו בו כמה דקות. על פי אלמנך החקלאים, השבועיים הבאים אמורים היו להיות קרירים ויבשים, מושלמים לקטיף הכותנה. פיט ציין גם את המחסור בידיים עובדות, והיא הזכירה לו שזו תלונה נפוצה בכל עונות השנה. למעשה, רק בשבוע שעבר התאונן על המחסור בעובדים זמניים תוך כדי אכילת אומלט.
אבל פיט לא היה גרגרן שמתענג על כל ביס, בוודאי לא ביום נורא שכזה. בימי המלחמה הוא גווע מרעב, וידע שהגוף זקוק רק למעט מאוד כדי לשרוד. וגזרה דקיקה לא הכבידה על רגליו. אז הוא לעס מעט מהבייקון, לגם מהקפה, הפך דף בעיתון והאזין לפטפוטיה של פלורי על הדודן שמת זה עתה בגיל תשעים, מוקדם מדי לדעתה. ממילא העסיק אותו המוות, והוא תהה כעת מה יכתבו עליו בעיתון של טופלו בימים הקרובים. הוא ידע שיהיו סיפורים, אולי אפילו רבים, אלא שלא היה בו שום רצון למשוך תשומת לב. ועם זאת, הוא גם ידע שזה בלתי נמנע, וחשש מהסנסציה.
״אתה כמעט לא אוכל,״ ציינה. ״ואתה נראה כמעט כחוש.״
״אין לי תיאבון,״ אמר.
״כמה אתה מעשן?״
״כמה שבא לי.״
הוא היה בן ארבעים ושלוש, ולפחות בעיניה, נראה מבוגר בהרבה. רעמת שערו הכהה האפירה בצדעיים, וקמטים ארוכים נחרשו במצחו. החייל הצעיר והמצודד שיצא למלחמה הזדקן מהר מדי. הזיכרונות והמשאות היו כבדים מנשוא, ובכל זאת הוא שמר אותם לעצמו. את האימה שחווה לעולם לא יחלוק, לא הוא עצמו בכל אופן.
פעם בחודש הכריח את עצמו לשאול על הכתיבה שלה, על שירתה. מעטים משיריה פורסמו בעשור האחרון בכתבי־עת עלומים לספרות. אך למרות היעדר ההצלחה, יותר מכל דבר אהבה פלורי לשעמם את אחיה, את ילדיו ואת החוג המצומצם של חבריה בהתפתחויות האחרונות בקריירה שלה. היא יכלה לקשקש את עצמה לדעת בכל מה שקשור ל״פרויקטים״ שלה, או לעורכים שאהבו את השירה שלה אך לא מצאו לה מקום בכתב־העת שלהם, או למכתבי מעריצים שקיבלה מכל קצווי תבל. עדת מעריציה לא הייתה נרחבת עד כדי כך, ופיט חשד כי המכתב היחיד שקיבלה שלוש שנים קודם לכן מאיזו נשמה אבודה בניו־זילנד הייתה למעשה המכתב היחיד שהגיע אליה אי־פעם עם בול מארץ זרה.
הוא לא קרא שירה, ולאחר שנאלץ לקרוא את שירתה של אחותו נשבע לעצמו שלעולם גם לא יקרא. הוא העדיף פרוזה, במיוחד של סופרים דרומיים, בראש ובראשונה של ויליאם פוקנר, שאותו פגש פנים אל פנים עוד לפני המלחמה, במסיבת קוקטייל באוקספורד.
אבל הבוקר הזה לא היה העיתוי הנכון לדון בנושאים שכאלה. בפניו עמדה מטלה מכוערת, משימה מפלצתית, כזו שלא ניתן היה להימנע ממנה או להמשיך לדחותה.
הוא הדף מעליו את הצלחת, שהייתה עדיין עמוסה באוכל, וחיסל את שארית הקפה שלו. ״כרגיל, היה לי לעונג,״ אמר בחיוך וקם ממקומו. הוא הודה למרייטה, לבש את ז׳קט העבודה שלו ויצא מהקוטג׳. מאק חיכה לו על המדרגות. פלורי קראה לו לשלום ממרפסת ביתה, והוא המשיך ללכת ונופף בחזרה מבלי להפנות את מבטו לאחור.
על דרך העפר הוא החיש את צעדיו וסילק מעליו את הנוקשות שאחזה בעצמותיו אחרי חצי שעה של ישיבה. השמש עלתה במלואה והמסה את שאריות הטל, ומשני עבריו כרעו השיחים מכדורי כותנה שהתחננו להיקטף. הוא המשיך לצעוד, גבר בודד שימיו ספורים.
נינֶבָה עמדה במטבח, ליד הכיריים, ובישלה את העגבניות האחרונות שיועדו לשימור. הוא אמר לה בוקר טוב, מזג לעצמו ספל נוסף של קפה, ומשם עבר אל חדר העבודה שלו, התיישב מאחורי המכתבה ועשה סדר במסמכים. כל החשבונות והחובות שולמו. ספרי החשבונות עודכנו. דוחות הבנק הוסדרו והראו תזרים מזומנים מספק. הוא כתב לאשתו מכתב באורך של עמוד אחד, מיען את המעטפה והדביק עליה בול. את פנקס ההמחאות וכמה מסמכים נוספים הכניס לתיק מסמכים והשאיר אותו ליד המכתבה. מהמגירה התחתונה שלף אקדח תופי מסוג קולט 0.45, וידא שהוא טעון בשישה קליעים ותחב אותו לכיס ז׳קט העבודה שלו.
בדיוק בשמונה אמר לנינבה שהוא יוצא העירה ושאל אם היא זקוקה למשהו. היא אמרה שלא, והוא ירד מהמרפסת הקדמית עם מאק לצידו. הוא פתח את הדלת של טנדר הפורד החדש שלו, מודל 1946, ומאק זינק לתוך מושב הנוסע. מאק החמיץ נסיעה העירה רק לעיתים רחוקות ביותר, וגם היום הזה היה ככל הימים, לפחות עבור הכלב.
בית משפחת בנינג, בית יפהפה בסגנון התחייה הקולוניאלית שהוריו של פיט בנו לפני הקריסה של 1929, נשק לכביש 18 מדרום לקלנטון. הכביש הכפרי נסלל בשנה הקודמת בזכות מימון פדרלי שלאחר המלחמה. המקומיים האמינו שפיט ניצל את קשריו כדי להשיג את המימון, אבל זה לא היה נכון.
קלנטון נמצאה במרחק של שישה קילומטרים, ופיט נהג לאט כהרגלו. לא הייתה כמעט תנועה בכביש, למעט עגלות בודדות, רתומות לפרדות ועמוסות כותנה, בדרכן אל המנפטה. כמה מהחקלאים הגדולים במחוז, כמו פיט, החזיקו טרקטורים, אבל הרוב המשיכו להשתמש בפרדות להובלה, לחריש ולנטיעה. וכל הקטיף התבצע ידנית. תאגידים כמו ג׳ון דיר ואינטרנשיונל הָרבֶסטֶר ניסו לשכלל את הקטפות הממוכנות שאמורות בבוא היום לבטל כליל את הצורך הזה בעבודת כפיים, אבל פיט הטיל בכך ספק. לא שזה משנה. שום דבר כבר לא היה משנה לנוכח המשימה שעמדה לפניו.
כותנה שנישבה הרוח מהעגלות התפזרה בשולי הכביש. שני נערים צבעונים טרוטי עיניים שוטטו על הכביש הכפרי והתפעלו מהטנדר שלו, אחד משני טנדרים חדשים מתוצרת פורד במחוז כולו. פיט התעלם מהם. הוא הצית סיגריה ואמר משהו למאק, והם נכנסו העירה.
הוא חנה מול סניף הדואר שליד כיכר בית־המשפט והביט בתנועת העוברים ושבים. הוא קיווה להימנע ממפגש עם אנשים שהכיר, או שהכירו אותו, כי לאחר ההרג כל עד ראייה ירגיש צורך לנדב הבחנות בנאליות כמו ״ראיתי אותו והוא נראה כתמול שלשום,״ או ״נתקלתי בו ליד הדואר והיה לו מבט מטורף בעיניים.״ לאחר כל טרגדיה, אלו הקרובים אליה ולו במעט נוהגים לא פעם להפליג בתיאור מעורבותם וחשיבותם.
הוא יצא לאיטו מהטנדר, ניגש אל תיבת המכתבים ושלשל את המעטפה לאשתו. הוא המשיך בנסיעה, חג סביב בית־המשפט המוקף במדשאה רחבת ידיים, מוצלת וזרועה פרגולות, ולרגע הבליחה מולו תמונה ממשפט הראווה שצפוי לו. האם יגררו אותו אל האולם באזיקים? האם המושבעים יגלו אמפתיה? האם יצליחו עורכי דינו לחולל קסמים ולהציל אותו? שאלות רבות מדי ללא מענה. הוא חלף על פני הטִי־שוֹפּ, בית־הקפה החביב על בנקאים ועל עורכי דין, שנהגו להיפגש בו כל בוקר על ספל קפה מהביל ולחמניות מתוקות, ותהה בינו לבינו מה הם יאמרו על ההרג. הוא עצמו נמנע מבית־הקפה, משום שהיה חקלאי ולא היה לו זמן לפטפוטי סרק.
שהם ידברו את עצמם לדעת. הוא לא ציפה מהם לאהדה, וגם לא מאף אחד אחר במחוז. אהדה לא הטרידה אותו, לא היה לו צורך בהבנה, ולא היו לו שום תוכניות להסביר את מעשיו. באותו רגע הוא היה חייל שקיבל הוראה ויצא למשימה.
הוא חנה ברחוב שקט, מרחק רחוב אחד מהכנסייה המתודיסטית. הוא יצא מהטנדר, מתח לרגע את רגליו, רכס את ז׳קט העבודה שלו, אמר למאק שהוא תכף חוזר, והחל לצעוד לכיוון הכנסייה שסבו סייע בבנייתה שבעים שנה קודם לכן. ההליכה הייתה קצרה, ואיש לא נקרה בדרכו. בדיעבד, איש לא יוכל לטעון שראה אותו.
הכומר דקסטר בֶּל הטיף בכנסייה המתודיסטית של קלנטון מאז שלושה חודשים לפני פֶּרל הארבּוֹר. זו הייתה הכנסייה השלישית שניהל, ואלמלא המלחמה ייתכן שהיה ממשיך הלאה כמנהג הכמרים המתודיסטים. המחסור בכוח אדם הוביל לשינויים בתחומי האחריות, לבלבול בלוחות הזמנים. בכנסייה המתודיסטית היה נהוג שכומר מכהן בתפקידו שנתיים, אולי שלוש, ולאחר מכן נשלח לכנסייה אחרת. הכומר בל כיהן בתפקידו בקלנטון זה חמש שנים, וידע שבקרוב מאוד יידרש להמשיך הלאה. לרוע מזלו, הדרישה לא הגיעה בזמן.
הוא ישב ליד המכתבה במשרדו, באגף החדש שמאחורי בית־התפילה הנאה, לבדו כמו תמיד בבוקר יום רביעי. מזכירת הכנסייה עבדה רק שלושה ימים בשבוע, אחר הצהריים. הכומר השלים את תפילת הבוקר שלו, החזיק את כתבי הקודש פתוחים על שולחנו לצד שני ספרי עיון, והיה שקוע בהרהורים על הדרשה הבאה שלו. לפתע נקש מישהו על דלתו. עוד לפני שהספיק לענות, נפתחה הדלת לרווחה ופיט בנינג נכנס פנימה בפנים זעופות וחדורות מטרה.
בל המופתע אמר רק, ״אה, בוקר טוב, פיט.״ הוא התכוון לקום ממקומו אך פיט שלף אקדח ארוך קנה ואמר, ״אתה יודע למה אני פה.״
בל קפא במקומו, בהה באימה בכלי הנשק, ובקושי הצליח למלמל, ״פיט, מה אתה עושה?״
״הרגתי הרבה גברים, מטיף, כולם חיילים אמיצים שמתו בשדה הקרב. אתה הפחדן הראשון שאני הורג.״
״פיט, לא, לא!״ צעק דקסטר, הרים את ידיו וצנח לאחור בכיסאו, עיניו קרועות לרווחה ופיו פעור. ״אם זה קשור ללייזה, אני יכול להסביר. לא, פיט!״
פיט פסע צעד אחד קדימה, כיוון את אקדחו אל דקסטר וסחט את ההדק. הוא הוכשר כצלף, התאמן על כלי נשק מכל הסוגים, השתמש בהם בשדה הקרב כדי להרוג גברים שאת רובם אפילו לא זכר, ומאז העביר את ימיו ביערות, בציד חיות קטנות וגדולות. הירייה הראשונה פילחה את ליבו של דקסטר, וכך גם השנייה. השלישית חדרה לגולגולתו, מעל אפו.
היריות רעמו כמו אש תותחים בין קירות המשרד הקטנטן, אבל רק שני אנשים שמעו אותן. אשתו של דקסטר, ג׳קי, הייתה לבדה בבית הכומר, בצידה האחר של הכנסייה, וניקתה את המטבח כששמעה את הרעש. לאחר מכן תיארה את הצלילים כמחיאת כפיים שחזרה על עצמה שלוש פעמים, וציינה כי באותו רגע לא היה לה מושג שמדובר ביריות. לא הייתה לה שום אפשרות לדעת שבעלה נרצח זה עתה.
הוֹפּ פֶּרדוּ ניקה את הכנסייה במשך עשרים שנה. הוא היה באגף החדש כשנשמעו היריות שכמו הרעידו את המבנה כולו. הוא עמד בפרוזדור מחוץ לחדר העבודה של הכומר, ופתאום הדלת נפתחה ופיט יצא החוצה עם אקדח בידו. הוא הרים את האקדח, כיוון אותו אל פניו של הופ, ולרגע נדמה שהתכוון לירות. הופ צנח על ברכיו והתחנן, ״בבקשה, מיסטָה בנינג. אנְלא עשיתי כלום. יש לי ילדים, מיסטָה בנינג.״
פיט הוריד את האקדח לצד גופו ואמר, ״אתה איש טוב, הופ. לך ספר לשריף.״
אין עדיין תגובות