"האם יש אלוהים? מה אני אמורה לעשות בחיים, והאם יש להם מטרה או משמעות?" מלאת נחישות יוצאת נורית את הארץ […]
הקדמה לספרה של סמבביה
ספרה של סמבביה אינו ספר קריאה בלבד. זהו גם ספר עבודה שאינו מיועד לכל אחד. נדרשת פתיחות מיוחדת שאינה מושפעת ממרבית מוסכמות התרבות המערבית בה אנו חיים. סמבביה מזמינה אותנו למסע חייה, משחר ילדותה בשכונה קטנה בנתניה, דרך מסעות חובקי עולם במדינות רבות ועד לחזרתה לישראל.
היא אינה תיירת שמסתובבת בארצות שונות כדי לצלם נופים, להתחקות אחר שורשים משפחתיים או לבקר במרכזי קניות כדי לעשות שופינג. סמבביה מעוניינת בשורשי מהותה, בחקירה בלתי נלאית של 'מי אני'. בחיפוש אחר המופלא, תודעה ואושר עילאי. לא פחות מזה.
מרביתנו 'סוחבים' איתנו משאות כבדים של עבר קולקטיבי כעם, כחברה, כתרבות וכחלק מתוך משפחה. כל אלה מעמיסים עלינו נטל כבד מנשוא של אמונות תפלות, דעות קדומות, דפוסי חשיבה שאבד עליהם הכלח, התניות רגשיות מעיקות ועוד כהנה וכהנה. משא כזה יקשה עלינו מאוד לצאת למסע! מסע של חקר עצמי הינו אתגר לא פשוט לכל אחד מאיתנו. לא נוכל לצאת למסע כזה עם 'מטען הורג'. עלינו להתחיל אותו עם 'ציוד מנטלי' מועט ככל האפשר. וגם עליו ניאלץ לוותר במהלך המסע.
סמבביה החלה את ההכנות למסעה כבר בגיל צעיר. היא סירבה ללכת בתלם. היא לא הלכה בדרך הרמוסה על ידי ההמונים שעברו בה קודם. היא חיפשה את דרכה בשבילים נסתרים, שמעטים העזו ללכת בהם. שבילים שלצידם פרחי בר אשר ניצלו מן הציביליזציה הדורסנית. היא נעה בניגוד לכיוון התנועה של ההמונים. עד היום היא לא מקבלת את האמירה: "אחרי רבים להטות". היא רואה ש"אחרי רבים להטעות"…
סמבביה יוצאת אל הלא נודע לבדה, במסע נועז העובר דרך תרבויות רבות ושונות, במדינות רבות המפוזרות כמעט בכל העולם. היא פוגשת בני לאומים שונים ודרכם היא מתוודעת לרבגוניות תרבותית חובקת עולם. מכל תרבות היא מפיקה את החומרים, התובנות והמסקנות אשר תומכים בצמיחה הרוחנית שלה כישות אנושית רחבת אופקים.
המשוררת רחל כתבה: "רק על עצמי לספר ידעתי. צר עולמי כעולם נמלה". גם סמבביה יודעת לספר על עצמה, אך עולמה בהחלט אינו צר כעולם נמלה. הסיפור שלה מושתת על התנסויות רבות ועשירות, משוחררות מהתניות של עבר ומסורת, בנויות על נוכחות וערות מתמדת בכל אירוע וחוויה שהיא חווה.
מכל המדינות בהן ביקרה, אין ספק שהודו קרצה לה וקסמה לה יותר מכל ארץ אחרת. בהודו היא מוצאת את אשר חיפשה נפשה. לא 'אמת' משומשת, מרוטה ומיושנת, הנשענת על שכלתנות שאיבדה כל פרופורציה. לא את חשיבת הראש היא מבקשת, אלא את חשיבת הלב. והיא אכן מוצאת שם מעיין מים חיים, משיבי נפש. לא 'שולחן ערוך' עם תשובה לכל שאלה, אלא מרחב בלתי מוגבל של התנסויות ותובנות, הבאות מבפנים, ממעמקי הנפש, מתוך דביר ישותנו ולא מספרי קודש חיצוניים.
סמבביה מתמקמת באשראם של אושו בפונה. כאן היא מתחברת אל אושו, המורה המדהים אשר פתח את ליבם של רבים מתלמידיו לתודעה חדשה: תודעה מאחדת של שפע, יצירה ואהבה. תודעה משוחררת מדוגמות פוליטיות ודתיות ומהתניות שונות ומשונות שהאביסו אותנו כל שנות חיינו. תודעת על, אשר רק מי שמעז להמריא לגבהים, כמו ג'ונתן ליווינגסטון, "השחף" (ספר מאת ריצ'ארד באך שגם תורגם לעברית) יכול להגיע אליה.
בספר זה מביאה לפנינו סמבביה את סיפור חייה לצידו של אושו, את התובנות הרבות שספגה, בהשראתו של אחד מגדולי המורים שחיו במאה העשרים.
גדולתו של אושו מתבטאת בפשטותו. הוא מדבר אל קהל מאזיניו בגובה העיניים, בקלילות, בהומור ומתוך אהבה חסרת גבולות לכל אדם באשר הוא. המסרים של אושו אינם פילוסופיים. הם מנחים אותנו לחיות חיים אותנטיים, כנים וישרים. חיים של ערנות והתבוננות מתמדת. אושו עודד את תלמידיו להשתחרר מכבלי הידוע, מהמוסכמות הנבובות של החשיבה הבנאלית, לבצע 'אתחול מחדש' של הכרתם ותודעתם. כשאנו בוחנים את החיים במבט טרי ורענן, הם מתגלים לנו בפשטותם הטהורה. "קל הוא נכון", אומר אושו. אל תתאמץ. אל תחתור ללא לאות. החיים הם נהר זורם, וכשתפסיק להתנגד לזרם, הוא יישא אותך אל המחוזות המתאימים לך, ללא מאמץ.
אושו אינו מתייחס אל החיים כאל חידה הדורשת פתרון. הוא מתייחס אל החיים כמסתורין המזמין אותנו לחקירה ערה ומתמדת. לא חיים בנאליים של שאננות רדודה ורדומה וגם לא חיים מפרכים של נטל וסבל מתמשכים.
סמבביה חיה פרקי זמן ארוכים בקהילות שונות של תלמידי אושו ברחבי העולם. ברבות מן הקהילות היא אף נטלה חלק בהקמתן. אך היא לא נצמדה לנוחות ולאינטרסים הפרטיים שלה. בכל פעם שהרגישה שמיצתה את שליחותה, היא המריאה למחוזות חדשים. היא השילה מעל עצמה את כל צורות ההיצמדות וההזדהות שרובנו עדיין צמודים אליהן. היא לא שייכת לשום דת, לאום, מסורת או תרבות. סמבביה היא אזרחית היקום במלוא מובן המילה. התפתחותה הרוחנית והנפשית מחברת אותה עם כל ההוויה: דומם, צומח, חי ואדם. היא חוקרת בלתי נלאית של עצמה ושל יחסיה עם כל הקיים.
מסע החיים של סמבביה מזמין כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו: מי אני ומהו מסע החיים שלי? אלה שתי שאלות בסיסיות, שלא ניתן 'להעתיק' תשובות להן במבחן. כל אחד מוזמן לשאול את עצמו שאלות אלה. לא התשובה היא החשובה אלא עצם החקירה עצמה. בתרבות המערבית אנו מתייחסים אל שאלה כאל מטרד שיש לבער. ברגע שצצה שאלה, אנו מחפשים תשובה, שואפים להופעתה מוקדם ככל האפשר. בתרבויות המזרח השאלה היא הזדמנות לחקירה מתמשכת. אין בהילות למצוא תשובה. השאלה מחיה אותנו, מזמינה אותנו להתרחבות, בעוד שתשובה 'סוגרת עניין'. ממיתה. ילדים מטבעם הם חפצי חיים ולכן הם מרבים לשאול שאלות. כשהמבוגרים מספקים תשובות, מיד מתעוררות שאלות חדשות. סמבביה היא ילדה נצחית של היקום.
בעת כתיבת שורות אלה, סמבביה חיה ביישוב הקסום אמירים, הממוקם בתוך שמורת טבע בהרי הגליל ומשקיף על הכנרת, מקום שגם אני ומשפחתי גרים בו. ומכאן זכותי הגדולה להכיר את סמבביה וגם את אושו.
יוסי פלג,
הוגה וחוקר ברוח
אמירים 2020
אין עדיין תגובות