החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הופעתה הפתאומית של התקווה

מאת:
מאנגלית: דנה טל | הוצאה: | 2016-10 | 502 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

שמי הופ ארדן. אתם לא יודע מי אני, אבל כבר נפגשנו. יותר מפעם אחת.

זה התחיל כשהייתי בת שש-עשרה. אבא שוכח להסיע אותי לבית הספר. אימא עורכת את השולחן לשלושה סועדים במקום לארבעה. חבר מביט בי ורואה אדם זר.
לא משנה מה אני עושה, לא משנה מה אני אומרת, לא משנה אילו פשעים אני מבצעת – אתם לעולם לא זוכרים אותי.
זה מקשה את החיים שלי.
זה גם גורם לי להיות מסוכנת.
הופעתה הפתאומית של התקווה הוא סיפורה של אישה שאף אחד לא זוכר, ועדיין סיפורה יישאר איתכם לנצח.

קלייר נורת' הוא שם העט של קתרין ווב. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת 14, ומאז היא פרסמה בשמה עוד שבעה ספרי פנטזיה לנוער. בשם העט קייט גריפין היא פרסמה שישה ספרי פנטזיה למבוגרים. כקלייר נורת' היא פרסמה עד כה שלושה ספרים, הראשון שבהם – חמישה־עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט ראה אור בעברית בהוצאת יניב. ווב נולדה בלונדון ומתגוררת בה, היא אוהבת ערים גדולות ואוכל תאילנדי ועובדת כמעצבת תאורה בתיאטרון.

מקט: 4-1088-43
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
שמי הופ ארדן. אתם לא יודע מי אני, אבל כבר נפגשנו. יותר מפעם אחת. זה התחיל כשהייתי בת שש-עשרה. אבא […]

פרק 1

כשמתו, כך אמרו, כל מה שנשמע היה הצעקות.

אני משרבטת בדיו על הדף, צופה בעולם מבעד לחלונות הרכבת, עננים אפורים מעל סקוטלנד, ואף־על־פי שהצעקות עדיין נמשכות, זה לא מפריע לי. כבר לא.

אני כותבת את זה כדי שיזכרו אותי. האם תשפטו אותי כשתקראו את זה? מי אתם? שקרן, בוגד, מאהב, גנב, בעל, אישה, אימא, בת, חבר, אויב, שוטר, רופא, מורה, ילד, רוצח, כומר? אני מגלה שכמעט יותר מכפי שאני נרגשת בגללי, אני נרגשת בגללכם, תהיו מי שתהיו.

מי שלא תהיו: אלה הן המילים שלי.

זו האמת שלי.

הקשיבו, וזכרו אותי.

 

פרק 2

העולם התחיל לשכוח אותי כשהייתי בת שש־עשרה.

הידרדרות אטית, פיסה אחר פיסה.

אבא שלי, שוכח להסיע אותי לבית הספר.

אימא שלי, עורכת שולחן לשלושה, במקום לארבעה. “אה,” היא אמרה כשנכנסתי. “כנראה חשבתי שיצאת.”

מורה, גברת תומאס, היחידה בבית הספר שהיה אכפת לה, מלאת אמונה בתלמידיה ותקווה לעתידם, שוכחת לדרוש את שיעורי הבית שלא הגשתי, לשאול את השאלות, להקשיב לתשובות שלי, עד שבסופו של דבר לא טרחתי עוד להרים את היד.

חברים, חמישה שהיו מרכז חיי, שתמיד ישבתי איתם, שיום אחד ישבו בשולחן אחר, לא בדרמטיות, לא בהפגנתיות של “לכי תזדייני,” אלא כי הם הסתכלו ישר דרכי וראו אדם זר.

חוסר שיוך בין שם לבין פנים בקריאת רשימת הנוכחות. זוכרים את השם שלי, אך הקישור מנותק; מהי הופ ארדן? שרבוט של דיו ללא עבר; וזהו.

ראשית שוכחים את הפנים שלי, אחר כך את הקול שלי ולבסוף, לאט, שוכחים את קיומי. נתתי סטירה לאלן, החבר הכי טוב שלי, ביום שהוא שכח אותי. הוא ברח מהחדר בבעתה ואני רצתי אחריו, סמוקה מאשמה. עד שמצאתי אותו, יושב במסדרון של בניין המדעים, לחייו סמוקות, משפשף את פניו.

“אתה בסדר?” שאלתי.

“כן,” הוא השיב. “הפנים כואבות לי קצת.”

“אני מצטערת.”

“זה בסדר; זה לא שאת עשית משהו.”

הוא הביט בי כמו זרה, אבל היו דמעות בעיניו כשדיבר. מה הוא זכר אז? לא אותי, לא את הופ ארדן, הבחורה שגדל איתה. לא את כף ידי על פניו, לא את זה שצרחתי עד שהתזתי רוק, תזכור אותי, תזכור אותי. הכאב שלו הלך ונעלם, ולקח איתו את הזיכרון. הוא חווה צער, כעס, פחד, רגשות אלה נצצו בעיניו, אך מנין נבעו? הוא כבר לא ידע, והזיכרון שלו ממני התפורר כמו ארמונות חול על שפת הים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הופעתה הפתאומית של התקווה”