היתקלות מקרית בין צ'אנד, הומלסית מבוגרת וקשת, צעיר תל אביבי אמיד, בלילה סוער, מתחילה סיפור לא צפוי ויוצא דופן, על […]
1.
הגעתי מצפון, על ויצמן. כמעט חצות ותל אביב כבר עייפה. ברגע שנכנסתי לכיכר המדינה ראיתי את האורות. אדום וכחול. זה נראה קרוב לבית שלי, אבל הייתי חייב להתקרב קצת כדי לוודא. הרגשה רעה הזדחלה על הכביש המתעקל. נסעתי לאט, לא רציתי לעקוף אותה. אולי פחדתי בצורה לא מודעת ממה שאראה. כשהייתי ילד היה לי כלב שקראתי לו חיים. אני לא זוכר למה. פעם אחת כשטיילתי איתו על גדת הירקון הוא ראה, או הריח משהו בין השיחים. זה הפחיד אותו, אבל הוא לא יכול היה להתגבר על הסקרנות והמשיך להתקרב. היה לו שיער שחור נפוח והוא נראה כמו כדור. כדור שהתגלגל לתוך השיחים. בכל אופן, היה שם צפע. גם הצפע נבהל, אבל להבדיל מחיים, לו היה ארס. חיים מת תוך שעה. הוא הוכש בפנים. שמו לא הלם אותו אף פעם. זה מה שהרגשתי עכשיו.
ממש בכניסה לחניון של הבנין בו אני גר, עמדו אמבולנס וניידת משטרה. הרחוב היה שקט כהרגלו בשעה הזאת, אבל על רקע החשיכה, האורות היו חדים כל כך, שחתכו את הדממה לאלפי חתיכות קטנות, שהיו עכשיו מפוזרות על כל רחבי המדרכה ונכלאו בכל אותן שלוליות קטנות שהניקוז לא יכל להן. שני שוטרים משועממים נשענו על מכסה המנוע של הניידת שלהם ופיטפטו עם נהג האמבולנס. הבל הפה הכבד שניפלט עם כל מילה שאמרו, העיד על על הקור העז שירד על העיר בסוף השבוע הזה. כאילו החורף הזה מתעקש להזכיר שהוא עוד כאן. בסוף הוא יכנע לקיץ. הם תמיד ניכנעים. פרמדיק גדל גוף ומזוקן, כרע על ברכיו ליד אישה מבוגרת, רזה מאד, לבושת סחבות ששכבה על הריצפה המזוהמת ממאות רגלים דורכות ביום ומהאנשים שמעליהן. נעצרתי לידם בזהירות ואחד השוטרים קרא אלי באדישות ומבלי לזוז ממקומו:
"אדוני, אין כאן מה לראות. בבקשה תזיז את המכונית, אתה חוסם את הכניסה לבנין."
"זה בסדר" הרגעתי אותו "אני גר כאן."
אני לא בטוח שהוא נרגע. הוא נראה חשדן קצת. יצאתי מהמכונית והתקרבתי אל הפרמדיק והאשה.
האינפוזיה שהוא כבר חיבר לה, עמדה לסיים את נוזליה. הוא ניסה לדבר איתה. היא היתה בהכרה, אבל נראתה מעורפלת למדי. דם ניקרש בשערה וחתך עמוק חילק את שפתה התחתונה לשני חלקים לא שווים. משלא ענתה הרים אלי מבט תוהה.
"היא בסדר?" שאלתי בחשש.
"היא נראית לך בסדר?" הוא היה קצר בסבלנות.
"מצטער…" מלמלתי במבוכה.
הוא חש במצוקה שלי והתרכך.
"היא הומלסית" הציג אותה בפני "לקוחה קבועה שלנו. קוראים לה צ'אן, או משהו דומה. אני לא בטוח. מוזר… היא לא נראית סינית והעברית שלה נשמעת מכאן." מילמל לעצמו "היא מיובשת, סובלת מתת תזונה ומהיפותרמיה. המסכנה חטפה ממישהו מכות רצח. בלאט." לחש "לפחות היא לא נאנסה הפעם."
הוא הימהם משהו לא ברור ברוסית והוסיף "ואני לא אתפלא אם היא גם מלאה בסמים. בטח…"
"לא!" קטעתי אותו "בסמים היא לא נוגעת."
"מה?" הוא הופתע מאד מההתערבות הלא צפויה שלי.
"זאת אומרת… אני חושב שלא." מלמלתי.
"אתה מכיר אותה?"
הנהנתי.
"צ'אנד. זה השם שלה. זה שם הודי."
השוטרים שהיו במרחק שמיעה מאיתנו, התעוררו.
"מה תעשו איתה?" שאלתי.
הפרמדיק מסתכל על השוטרים והם רק מחזירים לו מבט של 'אין לנו מושג'.
"אין הרבה מה לעשות. היה לה מזל שהתעלפה כאן, ממש מול הכניסה לחניה. אחד הדיירים כמעט דרס אותה והזעיק אותנו כדי שנזיז אותה מהדרך. אחרי שנסיים עם האינפוזיה… אין לי איך לעזור לה יותר. לפעמים אני לוקח אנשים כמוה לבית החולים רק כדי שיהיה להם איפה להעביר את הלילה. אני רושם לה כמה בדיקות ליתר ביטחון." הוא נאנח "תכלס, לא משנה מה ימצאו שם, מחר היא תהיה ברחוב שוב." הוא משתתק לרגע "לפחות במיון יש חימום."
אני שותק משותק.
"היי, גרי! בא תעזור לי." הוא קורא ונהג האמבולנס רק משלים משפט אחרון לכיוון השוטרים ויורק על הריצפה. הם צוחקים והוא מסתובב לכיווננו. הוא תופס ברגלי האשה כאילו היתה שק תפוחי אדמה ומחכה להוראת הפרמדיק להנפה.
"חכו רגע" אני עוצר אותם בהחלטה של רגע שבטח אצטער עליה מחר. "אני אדאג לה. אני מכיר אותה ו… טוב, אני גר פה למעלה. אולי תוכלו לעזור לי לעלות אותה למעלה. אתן לה אוכל ומקום לנוח… רק ליום יומיים… זאת אומרת, עד שתוכל ללכת."
אחד השוטרים מתקרב אלי. אני לא בדיוק משדר ביטחון, אבל אני בטח שלא נראה מאיים. הוא סוקר אותי מכף רגל ועד ראש. אני מרגיש כמו פעם, כשבאתי להבחן לקבוצת כדורגל והמאמן העיף בי מבט דומה לזה של השוטר ואמר: "אין סיכוי." הוא צדק. השותף שלו אפילו לא מסתכל לעברי.
"תראה לי תעודת זהות בבקשה." הוא פולט לבסוף.
אני מציג בפניו רשיון נהיגה. תעודת הזהות שלי בדירה. למעלה.
"סשה" הוא פונה לפרמדיק "זה בסדר איתך?" סשה מושך בכתפיו.
"בסדר" הוא פולט לבסוף "אבל אני יודע מי אתה ואם יקרה לאשה הזאת משהו… ואתה מבין למה אני מתכוון, אז אתה והתחת העשיר שלך תשלמו ביוקר! אני לא אשכח אותך."
הוא מצלם את רשיון הנהיגה שלי ומחזיר לי.
ברגע שסשה, הזקן שלו וגרי מנסים להרים אותה, היא מדברת.
"עזבו אותי" היא לוחשת "אני יכולה ללכת לבד."
אני מתקרב אליה בזהירות ומושיט לה יד.
היא מתיישבת במאמץ רב ופולטת אנחה שקטה. עיניה כבויות ונשימתה כבדה. היא מסתכלת עלי בעייפות ולבסוף נאחזת בידי ומתרוממת. אחיזתה רפה. אני תומך בה ככל יכולתי. אין צורך להשקיע מאמץ רב, היא קלה כנוצה.
"בואי צ'ה צ'ה" אני לוחש "בואי."
אין עדיין תגובות