הספר איך עושה חתול אוגד בתוכו את כל מה שיש לדעת על חתול הבית, ועל מה שהוא יכול לגדול להיות […]
דבר המחבר
אמר הנסיך הקטן לטייס על השועל: “אחראים אנו לאלה שאילפנו.”
הוא מספר לטייס על השועל שפגש בדרכו, ואיך הוא גרם לו לבטוח בו. על הסבלנות הנדרשת בתוך התהליך, שחייב להתקדם בצעדים קטנים ובמלוא הרגישות והכבוד כלפי החיה שאינה מכירה אותך.
את הספר קראתי מספר רב של פעמים, לאורך השנים, ואני חייב להודות שהפרק לא בלט לי במיוחד על פני הפרקים האחרים. הייתי שבוי בקסמו של הפרק שבו הוא מסביר לטייס על יחסי הגומלין בין הכבשים לשושנים, ועד כמה כאב לו שהשושנים מתאמצות להצמיח קוצים שלא נותנים להן שום הגנה מפני הכבשים הרעבות. ואיך כל הרקיע כולו, על כל כוכביו, כל אלה תלויים בזמם שצייר או לא צייר הטייס. אם צייר — יצחקקו לעד, ואם לאו — עצובים וחשוכים יהיו השמיים.
שנים הייתי שבוי בקסם של האפיזודה הזו. רבים הם הפרקים שלא קיבלו מקום ראוי בעוברי עליהם, בדרך אל מול האחרים שהיו לי פרקי מפתח. עם השנים, ככל שהתבגרתי והבנת הנקרא התרחבה מעבר לפשט, בלט לי פתאום הפרק על השועל כמבוא אולטימטיבי לקשירת קשר עם חיה. פתאום הבנתי שהתת-מודע שלי אסף משם את הגישה הנכונה ואת ההבנה לחשיבות של תחילת הקשר בהתוויית ציביון הקשר כולו.
אבל מעל הכל, ההבנה של אותו ילד קטון וקסום, על האחריות שבאה עם החברות, היא כל כך נשגבת, ואותה אני מבקש להדהד בכל אוזן. כי אם ילד קטן, שטרם למד לצייר, יכול להבין זאת, אז על אחת כמה וכמה כדאי לנו הבוגרים שנצטרף להבנה הזאת, גם אם אינה טבע ראשון שלנו.
כה אמר הנסיך הקטן.
כה חיזקה התורה בסיפורי אדם ונוח. הראשון העניק לבעלי החיים את שמותיהם, השני הצילם ממוות ונתן להם המשכיות, כדי שיישאו את שמם למרחקי המרחב דרך הזמן, עם מורשת אחת ברורה: חובתה של האנושות לשמור ולהגן על עולם החי. החיים בו קדושים. ולכל הצורות יש מקום וסיבה, כי אחרת הן לא היו נוצרות. האנושות היא אכן פלא הבריאה, אבל היא לא לבדה בשרשרת. עמלו עליה לפנינו גדולים ונשגבים, כדי שיהיה לנו עולם חי ופועם. כל מה שביקשו מאיתנו זה רק לא להרוס אותה ולא לאבד אותה.
באמונה, אבינועם
פרק 1: אובדן
בדמי ימיו מת לו יוני.
יהונתן בר, שהיה יצור קסום מאין כמוהו, חתול פרסי אקסטרימלי בי קולור, יפהפה, עדין וכישרוני, הגיע אלינו מסורס אחרי שקטף כבר כגור כמה פרסים באליפויות. סדרה של שבצים הביאו אותו לכדי צמח, וכל ניסיונותינו הרבים להבריא אותו רק משכו את הסוף, והאריכו את הייסורים, עד שקיבלנו את ההחלטה הקשה מכל: לקחת את חייו בזריקה.
לקחתי אותו בידיים, ללא כלוב, עם ציפה לשמיכה שעליה מודפסים זוג דולפינים, הבטן שלו על שלי, הוא מיילל מכאב ואני מצער, בוכים כל הדרך למרפאה, ומתחננים לנס שיבוא ויציל אותו.
צריך להבין שאמנם כל החתולים הם כישרוניים בדרך זו או אחרת, אבל כחובב חתולים מושבע, שמיטיב להכיר לא מעט חתולים — אודה ואתוודה: מדובר בחתול של קרקסים. ניתור מטורף, תמרונים שמעטים יכולים לבצע, ועוד דבר מדהים במיוחד: יוני הצליח להשמיע כמה יללות שנשמעו כמו השמות שלנו. ומאיפה הוא בכלל ידע את השמות שלנו? הרי אנחנו לא משתמשים בהם בבית!
וכך קרה, שבחמישה-עשר באוגוסט קברנו את יוני, את האהוב שלנו, את פינוקיו הקטן שהיה ילד אמיתי, לכל עניין ודבר. ילד שפשוט חי בתוך
חתול. קברנו אותו עטוף בדולפינים מחייכים, על מובלעת קטנה בחוף הים, והירח שהיה מלא באותו ערב נתלה בדיוק במרכז השמיים והאיר אור גדול על פני הים, ושלח קרניו עד אלינו. כאילו בא מלאך לאוספו. באמצע הלילה התעוררתי למשמע קולו הסובל, ורציתי לחזור אל הקבר, כדי לבדוק שהוא אכן מת ולא נפלה טעות.
יודית הייתה אז כבר בת אחת-עשרה. היינו בטוחים שהיא תלך לפניו. אבל אלוהים רצה את יוני בחזרה, וקיבל.
שבורים ואבלים באבל אילם, ובינינו יודית, המומה ממרכזיותה, הבנו שנרצה עוד חתול.
הסכמתי, בתנאי אחד: הוא חייב להיוולד אחרי החמישה-עשר באוגוסט, אחרי השעה תשע בערב. רציתי כל כך להאמין שהוא ימצא את דרכו בחזרה אלינו. מה שאמר שלא נוכל לאמץ אף חתול אחר במשך חודשיים מאז פרידתנו הכפויה לעולמים, ולא משנה כמה יפה הוא יהיה. זה לא אומר שלא התחלנו להסתכל. וללהק, ולצוות בדמיון, רק עם ברקס חזק מאוד. הרי מי שזה לא יהיה — הוא חייב להיוולד אחרי רגע מותו של יוני אהובנו.
וככה הרהרנו בין זה ובין זה, עד שראינו את יותמי (בי קולור אקסטרימלי – אבל מעט פחות מיוני, מה שנתן לו יתרון בריאותי), את אדי (הימליה עם כתם שחור באזור השפם — ממש כמו הצורר הנאצי, רק בגור חתלתולים חמדמד ושמנמן), ואת יובי רבע עוף (פרסי צ’ינצ’ילה סילבר שיידד).
אני רציתי את יובי, שזרק למצלמה מבט של סימבה כשרפיקי הקוף מורח עליו את החרא האדום. בן-זוגי, לעומת זאת, רצה את יותמי, שבמראה שלו היה הכי קרוב ליוני רק אפור במקום שחור ועם עיני אורז במקום עיני אבטיח, וגם את אדי הקטן, שהיה הכי קרוב גיאוגרפית ונראה מסקרן.
אז אמרנו: “ניתן קפיצה” — אחרי שביררנו שאדי עדיין נמצא.
הגענו. הווטרינר הסוחר הוציא לנו שני גורים אנמיים, שבמקום קצוות שחורים יש להם בלונדי חיוור ובמקום לבן-אפרפר — בז’.
אמרנו יפה תודה אבל לא, ובלב אמרנו: x@#0%?F והלכנו והתיישבנו על ספסל בקרבת מקום.
וכאן התחילה מלחמת עולם: יותמי או יובי?
רגע לפני שהמלחמה גררה צרחות מביכות מול עוברים ושבים, ורק כדי לסיים את הפדיחה, אמרתי לבן-זוגי: “יאללה, ניצחת. בוא ניסע, נראה את יותם קודם.”
איך שראיתי את הילד, אמרתי לבעלת הסחורה: “תארזי לי אותו טו גו.” ולו אמרתי: “ברוך בואך, ילד יקר. תיפרד זריז מההורים והסבתא שגידלה אותך, אתה עובר למשכנך החדש.”
זה היה קל. פשוט ראיתי מולי גור שבע, שאוהב את טעם החיים בצלחת, כבד תנועה ועדיין מלא חן, עם עיניים קטנות ומבט מרוחק, ואף כפתורי וחמוד בצבע שחור. הוא הזכיר מאוד עמלץ בייבי, וככה הוא גם הריח – כאילו רק כרגע חזר מהים. כך, אגב, הוא מריח עד היום. בקיצור – היה ברור שיש עם מה לעבוד.
במקום פגשנו גם את האימא הביולוגית שלו, סימונה, ואת אביו, ריצ’מונד, ואת אימא של סימונה, ג’ולייטה – היא הסבתא של יותם. האמת היא שסבתא ג’ולייטה חטפה את יותם מאימא סימונה וגידלה את יותם באימהות מוצלחת יותר מזו של בתה.
“יש לו עוד אחות, עם אותם הצבעים,” אמרה לנו בעלת משפחת החתולים, הגברת א’ מחולון, כשבאותו המעמד פגשנו גם את אחותו הגדולה של יותם, שרה. “אבל היא אומצה בשבוע הקודם. קוראים לה גוצ’י. ככה הבעלים החדשים קראו לה.”
נמנענו מלחוות דעה על שם האחות, סגרנו את כל הקצוות, עלינו על מונית והגענו הביתה – עם הרכש החדש והמפונפן שלנו: יותם לב.
ערכנו ליודית היכרות איתו, הבהרנו לה שהיא כבר לא לבד, והכנסנו אותו לחדר התאקלמות בחדר של בן-זוגי ותחת פיקוחו, כדי שיודית תוכל להמשיך בהרגלה הקבוע לבוא בלילה לישון איתי בחדר שלי.
יותמי היה אז חתול מופנם וביישן. מיד הוא התחבא מתחת לאחת השידות, וסירב לכל תחנוניי שיצא אלינו.
עד שעשיתי מעשה. הבאתי צעצוע של עכבר גדול דיו ומרשרש, ושיחקתי בצעצוע על הארץ, במרחק של מטר מפתח השידה.
יותם גילה התעניינות. הוא יצא, הסתכל, אבל לא התקרב ובטח לא נגע.
לא אמרתי נואש. המשכתי לשחק בעכבר הצעצוע, ובכל פעם התקרבתי קצת יותר אל הפתח. וכשיותם יצא לא נגעתי בו. רק דיברתי אליו בקול מרגיע, והמשכתי לשחק. עד שהוא כבר היה קרוב מספיק כדי שאניח את העכבר לידו.
לקח לו רגע, אבל אז הוא שלח את ידו אל העכבר, והוריד לו כאפה.
“כל הכבוד, יותמי,” עודדתי אותו, ונתתי לו ליטוף קטן וקצר, לא לפני שהגשתי לאפו את קצה האצבע שלי כדי שיריח.
כך עוד קצת, ועוד קצת, ותמיד הקפדתי להפסיק רגע לפני שנמאס לו ולא רגע אחרי, וככה – רק ככה – עד שרכשתי את אמונו.
וזה הלך עם השנים והתעצם, עד כדי כך שמגור ביישן ונחבא אל הכלים נוצרה מפלצת תובענית שלא רואה אף אחד ממטר, עם חוצפה, ביטחון עצמי ועניינים מכאן ועד מחר, ומרוב שהוא מהורהר הוא מוצא בי נתיב ושביל לגיטימי כמעט בכל דרך שהוא עושה מפה לשם. ולפעמים הוא סתם צועק עליי ודורש שארים אותו על הידיים – אותו, את הילד בן התשע, נכון להיום, שבהקבלה לאנשים הוא גבר בן חמישים, רק חבל שאף אחד לא הסביר לו את זה ווידא שהוא הפנים.
וכאן המקום לקטוע לרגע את גילול עלילות הגבורה של יותמי, ולהזכיר את מלחמת העולם ההיא על הספסל ביני לבין בן-זוגי מול עו”שים תמימים, ואת הוויתור האצילי שעשיתי ונתן קדימות ליותמי. כי זמן לא רב אחרי אותו אירוע – בן-זוגי ערך לי הפתעה מעתירת חסד: הוא ארגן לי את אימוצו של יובי. ומאז השתנו חיינו לתמיד.__
אין עדיין תגובות