חופשת לידה

להזמנת עותק מודפס באמזון, לחצו על המודעה:

ביקיצה לתוך שלולית במיטתה, עם עלות השחר על יום הכיפורים, מתחיל מסעה של סמדר, מהנדסת חשמל בת 35, אל האימהות. לאחר שנים של רווקות וחלומות על משפחה מגלה סמדר להפתעתה שהאימהות, תפקידה הטבעי והבסיסי של כל אישה בעולם, היא משימה לא פשוטה ואיש לא הכין אותה לקראתה. לצד הרגשות העמוקים כלפי פרי בטנה היא מתמודדת עם קשיים פיזיים ונפשיים. עם הזעזוע שסופגת הזוגיות שלה, עם כובד האחריות ועם ביטול צרכיה למען צרכיו של העולל. בנוסף לדאגה ולחרדה שהשתלטו פתאום על חייה היא מתמודדת עם השילוב המאתגר בין אימהות וקריירה ועם מערכות הבריאות והחינוך לגיל הרך. עלילת הספר מתמקדת בשנתיים הראשונות לחייו של בנה, יאיר, ובתהליכים רגשיים שלא תמיד מדברים עליהם. בעלילה שזורים יחסיה המורכבים עם משפחתה וההתמודדות המתמדת עם אימה וחמותה. בקלילות ובהומור מתארת המחברת את המצפה לאימהות בתחילת דרכן. מי שנוטלים חלק בתהליך המיוחד והעוצמתי של המעבר להורות ימצאו שקל להם להזדהות איתה.

מן העתונות והמרשתת: פייסבוק | מאקו | וואלה! | Ynet

מקט: 1-1240-1

מסת"ב: 978-1-63102-886-1

להזמנת עותק מודפס באמזון, לחצו על המודעה: ביקיצה לתוך שלולית במיטתה, עם עלות השחר על יום הכיפורים, מתחיל מסעה של […]

---

פרק 1: הכול משתנה

"מותק, מה קורה?" מלמל רוני בחצי נחרה והתהפך לעברי.

זקופה וערנית ישבתי במיטה וצפיתי בדמותו המוארת חלקית בנוגה מנורת הלילה שהדלקתי, שגרמה לשערו השטני להיראות כהה.

"הסדין שלי רטוב," אמרתי, נוגעת בשלולית הקטנה שהעירה אותי בשעת לילה מאוחרת.

"אהה," הנהן רוני באופן שהבהיר לי חד משמעית שאין לו מושג מה אמרתי.

"האני, איטס טיים," ניערתי אותו קלות.

"ממ… מה!?" עכשיו הוא היה ער לגמרי. "את בטוחה? זה מי שפיר? צריך להיות לזה ריח של זרע," דקלם רוני את דבריה של שרון, המדריכה בקורס ההכנה ללידה שבו השתתפנו בחודשיים האחרונים, תוך כדי ששפשף את עיניו הכחולות.

הסטתי את השמיכה של עונת המעבר, שאותה הוצאנו מהארון לפני יומיים, וניסיתי לשאוף אל אפי את כל אדי הריח שנדפו מהשלולית הקטנה שמתחתי, כשלפתע חשתי טפטוף נוסף ניגר מתוכי ללא שליטה.

"ריח שמייח," התרוממתי לעמידה. "בוא. נוסעים לבית חולים."

"אבל.." גמגם רוני והתיישב במיטה, "אין לך צירים בכלל."

"במקרה של ירידת מים צריך לנסוע לבית חולים," עניתי בדקלום. שרון המדריכה היתה מתגאה בי.

"אבל היום יום כיפור," הוא שלף קלף מנצח. "השלב הלטנטי יכול להימשך 16 שעות. מה נעשה אם יחזירו אותנו הביתה? ננהג?" ארבע שנים בטכניון לימדו אותו לפחות איך ללמוד.

נשכבתי לאחור, השענתי את ראשי על הכר ובהיתי בתקרה. האם זה באמת זה? האם היצור השוכן בתוכי, ששילח בי בעיטות ומתח את בטני בחודשים האחרונים, יוצא לדרכו אל אוויר העולם? כל כך חששתי ללדת ביום כיפור והנה, אולי זה קורה, שבועיים לפני התאריך המשוער. ארורה הצעדה הארוכה של אתמול בלילה ברחוב הראשי, או אולי היה זה הסקס של אחר הצהריים? בעוד אני מחפשת את הגורם שבאשמתו חלה ירידת המים המוקדמת התחלתי לחוש כאבים קלים בבטן התחתונה.

"יש לי צירים!" הכרזתי באושר.

"זה אמור לכאוב לך," עיווה רוני את פרצופו אל מול החיוך המרוח על פני. סנטרו הרחב היה מכוסה בזיפי שיער קצרים, תוצאה של יממה ללא גילוח. "את לא נראית סובלת."

"יש לי סף כאב גבוה," קראתי בעודי שועטת אל חדר העבודה, שם הונח לו אחר כבוד התיק האדום הגדול וממוקד המטרה שהכנתי בשבת שעברה.

"בואי נחכה קצת. מה יהיה אם יחזירו אותנו הביתה?" אמר אהובי, שלח אותי אל המקלחת ומיהר לנקות במגבת נייר שחטף מהמטבח את שביל הטיפות שהותרתי אחרי על רצפת המסדרון. רוני שלי. מסודר ונקי כמו תמיד. דידיתי בעליזות לעבר חדר האמבטיה. המים החמים על גבי הקלו על תחושת ההתכווצות שהחלה להתפשט בגופי, ללפות ולשחרר בקצב סדיר. עצמתי את עיני והתמכרתי להקלה שהביאו המים.

חצי שעה מאוחר יותר, לבושה בחליפת האימונית הכתומה האהובה עלי ושיערי הבהיר והגלי מורם מעל עורפי ותפוס בגומייה דקה, כבר כרעתי ברך על השטיח בסלון בסגידה לאלוהי הצירים, ואחת לחמש דקות אחזתי בשולחן העץ, נאנקת ומתנשמת. "ככה זה מתחיל!?" לא האמנתי שזה עוד יכול להיות גרוע יותר.

עצמתי עיניים וניסיתי לחשוב אם משהו הכאיב לי כך אי פעם. חיסון נגד אדמת? רופא שיניים? אולי אז, כשרצתי יחפה בגן הציבורי ודרכתי על קרש שארב לי ונעץ בכף הרגל חודי מסמרים חלודים? הצירים ניצחו בגדול. משהו סחט בעוצמה את גופי מבפנים.

"מסאז'?" ניסה רוני חסר האונים לעזור.

"אל תיגע בי," סיננתי מבין שיני ושפתי הקפוצות כשהצלחתי להחזיר את נשימתי. "תיק. הולכים," פלטתי בקושי והצבעתי לכיוון הדלת. אישי קר הרוח הספיק להשתחל לתוך ג'ינס קצרים וחולצת טריקו לבנה, ובדרך החוצה גם להכין כמה כריכים ולקחת חוברת תשבצים ממתקן העיתונים שבסלון.

"לא יודע כמה זמן נהיה שם ואני רוצה להיות מוכן," הסביר אל מול מבטי הבהול.

כך, עם קרניים ראשונות של שחר, ביום חשבון הנפש של העם היהודי, החל חלקו האחרון והמשמעותי ביותר של מסעי בדרך אל האימהות.

בהתעלמות מקריאות גנאי של כמה הולכי רגל נהג רוני במהירות מרשימה אבל בלי לעבור על חוקי התנועה (ילד טוב שכמותו). התפתלתי במושב לידו והוא נראה כל כך שקול ורגוע. השלווה הזאת, גם במצבי לחץ, הייתה אחת הסיבות שהתאהבתי בו, המשענת השפויה והיציבה בחיי. בשעת הבוקר המוקדמת הכבישים היו פנויים יחסית מילדים ורוכבי אופניים והנסיעה הייתה קצרה. השומר בשער בית החולים העיף מבט אחד לעברי והרים את המחסום באדישות. "בוקר טוב! לבית חולים ליולדות!" קרא רוני לעברו והשומר הנהן במבט של "תפתיעו אותי."

יש מקומות ששוקקים חיים בכל שעה ובכל ימות השנה ומיון יולדות הוא אחד מהם. רוני עצר בפתח, הוריד אותי והמשיך לאחד המגרשים להחנות את המכונית. זחלתי לאט, מכווצת כולי, לעבר דלפק הקבלה.

"שלום, למה באת?" שאלה אותי בקול נמרץ פקידה בעלת רעמה אדומה ואף רחב.

לא עניתי, "בואי נראה. שעמם לי בבית כי אין מה לראות בטלוויזיה ביום כיפור, במיוחד בחמש בבוקר, והחלטתי שדרך יפה ומקורית להעביר את שארית החג היא לבלות פה, איתך ועם חברייך למשמרת." הצלחתי רק למלמל, "מים," לנסות לנשום ולהוסיף, "ירדו לי המים."

רוני הגיע בריצה, התייצב לצדי והניח את התיק האדום על הרצפה האפורה. "תעודת זהות בבקשה," אמרה הדמות מאחורי הדלפק וכבר נראתה מטושטשת. לנשום, לנשוף, לנשוף, לנשוף, ניסיתי להיזכר בתרגילים שלמדנו. בקורס זה לא כאב כל כך…

רוני תפס פיקוד ושלף את תעודת הזהות שלי מהארנק בעוד אני כורעת על ברכי כדי לנסות להקל את עוצמת הכאב. מסחטה ענקית סחטה את כל איברי הפנימיים בקצב הולך ומואץ.

"מה, באמת כל כך כואב לך?" אחות דקיקה עם תווי פנים מחודדים נעמדה לידי והביטה למטה ,לעברי, במבט חמוץ ועיניים קטנות. לא, רציתי לומר. הרצפה שלכם סתם לא נראתה לי כל כך נקייה אז החלטתי לרדת לנקות אותה עם האימונית שלי. אגב, רצפה אפורה? ברצינות? בבית חולים? מי מעצב הפנים שלכם?

"בואי, קומי. תלכי לעשות בדיקת שתן," אמרה האחות ושלפה מאחורי הדלפק כוס פלסטיק שקופה ומקל צבעוני, שהזכיר לי נייר לקמוס מהמעבדות באוניברסיטה. בדרך לשירותים תקף אותי עוד ציר אכזרי והתכופפתי מתנשפת ליד אחות אחרת שחלפה על פני בנינוחות מתריסה. תלויה מעל האסלה חשתי לחץ בבטן התחתונה. ניסיתי להיזכר מתי הייתי בשירותים בפעם האחרונה והחלטתי להמתין לחוקן שתכננתי לבקש. "תקין," אמרה האחות הראשונה אחרי שהעיפה מבט חטוף בפס הרטוב של ריבועים צבעוניים שהבאתי לה כשי מהשירותים. עכשיו כבר נאנחתי בלי שליטה כשהלפיתה המטלטלת בגבי ובבטני הלכה והתהדקה.

"טוב, בואי, נבדוק אותך," פלטה האחות הדקיקה בחוסר אמון אדיש והפנתה אותנו לעבר חדר הניטור העוברי. רוני מיהר לקחת את התיק ואת הדפים עם מדבקות הפרטים האישיים שקיבלנו בקבלה. "תשכבי כאן ואחבר לך מוניטור כדי לבדוק את דופק העובר ואת מצב הצירים שלך," אמרה. ניסיתי לעלות על המיטה ומיד התפתלתי עם בואו של ציר נוסף. למה קוראים להם צירים? חלפה מחשבה במוחי כשהאחות עטפה בקושי רב את בטני הגדולה ברצועות שחורות עם שני מתמרים עגולים. גל של ריח גוף מהול בבושם מתקתק הגיע לאפי כשהגישה לי סדין לכסות את ירכי, הורתה לי לפשוט את בגדי התחתונים ושלחה יד גרומה בכפפה צהבהבה אל בין רגלי.

ניסיתי לשכב ללא תנועה, מה שהתגלה כאתגר לא קטן תחת גלי העוויתות שתקפו את גופי. פתאום החווירה גברת לימון השחרחורת. "אני רוצה אפידורל," נאנקתי וניסיתי לפענח את מבטה. "אפידורל?" ענתה במבט נדהם. "את בפתיחה מלאה והצוואר מחוק," מלמלה. "הראש נמוך. אלו בוודאי כבר צירי לחץ. אפידורל כבר לא יהיה לנו היום."

לחץ? איזה לחץ? "מה?! לא! אני רוצה אפידורל!" התעקשתי ושלחתי מבט מתחנן לעזרה אל רוני, שעמד קפוא במקומו ובהה באחות. היא ניתרה במקומה. "תתלבשי מהר ובואי. צריך למצוא חדר לידה פנוי," אמרה בנימה חדשה של דחיפות, שבלטה עוד יותר לעומת השאננות המזלזלת שהפגינה כלפי קודם לכן. היא מיהרה להסיר ממני את רצועות המוניטור ובדרך החוצה מחדר האבחון חטפה למעני כמה סדינים וחלוק של יולדות. רוני מיהר לקחת את התיק ולבוא בעקבותינו.

"בואי לכאן." היא נכנסה לחדר חשוך, הדליקה את האור והעירה משנתו איש צוות שנמנם על המיטה. הוא ניתר ממקומו ויצא מהר מהחדר. מיד אחריה נכנסה לחדר אחות נוספת, לבושה במדים ירקרקים, וצמתה הארוכה קיפצה על גבה עם כל צעד. "שלום, אני מרים, המיילדת שלך," הציגה את עצמה בחיוך מאיר, "תלבשי מהר את החלוק הזה." היא החלה להחליף את המצעים בזריזות מרשימה ואני נאנקתי תחת לפיתתו של ציר נוסף, שהדגיש את הדחף העז שלי ללכת לשירותים. רוני ההמום מיהר לסגור את דלת חדר הלידה אחרינו.

ציינתי לעצמי שהם בטח שומרים את האחיות הנחמדות ליולדות שרצינות כוונותיהן כבר הוכחה. ניסיתי להסיר מעלי את הבגדים המוכתמים בכתמי דם רעננים וללבוש את החלוק שהאחות מרים נתנה לי.

"אבל אני רציתי אפידורל," מלמלתי בתחינה.

"מתוקה, הראש של התינוק שלך בחוץ. לא אמרו לך? צירי לחץ. זהו. עכשיו את לוחצת כמה לחיצות והכול ייגמר," אמרה מרים המיילדת. "תשמחי שזה כבר כמעט מאחורייך." נשכבתי על המיטה הגדולה.

"מה מאחורי? מה קורה פה?" כיאה להיותי אדם מסודר ומאורגן ניצלתי את השבועות האחרונים להריוני לביקורים בחדרי הלידה בכל בתי החולים במרכז הארץ. בכולם הזהירו אותנו להתכונן להישלח הביתה פעם או פעמיים, לאחר שנגיע למיון יולדות עם פתיחה לא מספיקה. הכינו אותנו גם להמתנה ממושכת בחדר הלידה. התחלתי להפנים שזה לא מה שיקרה כאן. מרים ניצלה את הזמן וסידרה בצד כמה סדינים ירוקים ומספריים. נזכרתי שקראתי פעם שירוק זה מרגיע.

"תרימי רגליים ותלחצי כאילו את בשירותים," זרקה לעברי מרים. "בוא," קראה לרוני שבקושי הספיק להניח את התיק שהכנתי בקפידה רבה לפני שבועיים.

"תרים רגל אחת שלה ואני ארים את השנייה." רוני התעשת בבת אחת, תפס בברכי ויכולתי להישבע שראיתי דמעה מבצבצת בעינו. "כואב!" נאנקתי שוב.

"תלחצי עם הציר," אמרה מרים ואני חשבתי על זה שרוני לא יספיק לפתור את התשבצים האהובים שהביא איתו. "אני רואה את השיער שלו!" הכריז רוני בהתרגשות. "בלונדיני?" שאלתי ברבע חיוך שהצלחתי לגייס בכוחות נפשיים גדולים.

"לא. שחור. אמא שלי תתאכזב," אמר החצי השני שלי, אמין כתמיד. "סמדר תלחצי," נשמע קולה של מרים. עצמתי את עפעפי ונזכרתי בעצירות החזקה שהייתה לי בנופש הראשון שלנו באילת. שיאים שונים של אינטימיות.

"חזק. הנה הראש כמעט יוצא."

התנשפתי בכבדות. בסרטים זה נראה הרבה יותר אלגנטי. אף אחד לא אומר לגיבורה המאופרת, עם הגבות המשורטטות והשיער החלק, המתנופף ברוח של המזגן באולפן, "גברת רובינסון היקרה, תלחצי בבקשה כאילו את צריכה לחרבן אחרי שלושה ימים בטבע, בלי שירותים."

מרים המיילדת לקחה זוג מספריים. "אני נאלצת לחתוך אותך," אמרה ואני שחזרתי את תמונתה של אחותי, יסמין, אחרי לידת בתה, מתיישבת עם פרצוף מעוות בכאב על כרית עגולה ולוחשת לי, "התפרים."

"בבקשה, לא," התחננתי. "שמן שקדים?" הציע רוני, מעיין של תושייה כמו תמיד, ושלף מהר מהתיק את הבקבוקון הירקרק. "טוב, ננסה," אמרה מרים ושפכה כמות נכבדה בין רגלי. "עוד אחד מגיע," נאנקתי. "תלחצי," נעניתי בתגובה. "הנה הראש!" קרא רוני בהתרגשות. "הוא בחוץ. כמעט גמרנו!"

נשמתי עמוק והמשכתי לנסות לפלוט אבטיח מגופי מהפתח הלא הנכון. גמרנו? אנחנו? מי עושה את כל העבודה הקשה? "את רוצה לגעת בראש?" שאלה מרים. התכופפתי ושלחתי יד אל בין רגלי הפשוקות לגעת בראשו של בני. "סמדר, עוד לחיצה אחת והוא בחוץ!" קראה מרים לעברי. לחצתי בכל כוחי וצעקה קטנה של מאמץ השתחררה מפי.

כמה שניות לאחר מכן הוטל אל בין רגלי יצור קטן, מעוך, אדום כולו, עם שפתיים ענקיות בצבע ארגמן. הוא פרץ מיד בבכי קולני והחל להטיל את מימיו. הכאב שחשתי התפוגג כבמטה קסם. הבטתי בסקרנות בגוזל המכווץ והרעשני. זה הבן שלי? הדבר הצעקני והאדום הזה יצא ממני עכשיו?

"נגמר," אמר רוני בחיוך וליטף את מצחי המיוזע. "בוא, אבא," אמרה מרים. "בוא לחתוך את חבל הטבור." דמעות החלו לזלוג על לחיי ללא שליטה. מרים הידקה את חבל הטבור באטב ונתנה לרוני מספריים.

רוני הביט בי, הביט בבננו וגזר. הטרול הקטן המשיך לבכות בקול כשמרים ניגבה אותו והניחה אותו על המשקל הקטן בצדו של החדר. "2,600 גרם," הכריזה מרים. "קצת קטן אבל בסדר, בהתחשב בכך שהוא יצא שבועיים לפני הזמן," אמרה תוך כדי שעטפה את היצור הרועד בסדין ושמיכה.

"קחי אמא'לה," אמרה והגישה לי את הדבר הכי יקר והכי בלתי הפיך שאחזתי מעודי. "שלום ילד," אמרתי אל זוג העיניים האפרפרות שבהו בי בעניין רב. היצור הקטן נרגע, עטוף כפרפר המציץ מתוך פקעת של גולם רגע לפני הגחתו לאוויר העולם. "ברוך הבא לחיינו," אמרתי לבני הבכור בגרון חנוק.

"יאיר?" הבטתי אל רוני בשאלה, הוא נשק לי על שפתי ואמר, "יאיר."