משמעות החיים מעסיקה את האוכלוסייה הבוגרת בימינו יותר מאי פעם. אנשים מוצאים עצמם בפנסיה כשהם עדיין צעירים, כוחם במותניהם, הילדים […]
מבוא
הלוגותרפיה מתמקדת בשאיפה האנושית עתיקת הימים לחיות חיים משמעותיים. יצר אותה הפרופסור ויקטור פראנקל, מחבר רב המכר ‘האדם מחפש משמעות’. הלוגותרפיה, שפירושה טיפול נפשי־רוחני באמצעות גילוי משמעות בחיים, היא גם תיאוריה פסיכולוגית, גם שיטה טיפולית וגם פילוסופיית חיים, שעיקרה: מחויבות לערכים הומניים; שמירה על כבוד האדם ועצמאותו, ועל זכותו לבחור ולעצב את חייו כך שיהיו משמעותיים עבורו ועבור החברה שבה הוא חי.
גישה זאת לחיים מדגישה את חשיבות המימד הרוחני של האדם, מימד שבו כלולה שאיפתו לחופש, וגם אחריותו האישית לגבי בחירתו. הן במובנה החילוני והן במובנה הדתי, רוחניות זאת נמצאת מעבר לתפישתו של האדם. היא ניזונה מהמשאבים הפנימיים העמוקים שלו, מזינה את זהותו, ועוזרת לו לקבל בהבנה וברצון את חייו, כולל זקנתו. הרוחניות גם עוזרת להתמודד עם כל האובדנים המאפיינים את חיי האדם, בעיקר במחצית השנייה שלהם.
כיום חיים בעולם קרוב לחצי מיליארד בני־אדם מעל גיל 65, ומספרם הולך וגדל משנה לשנה. במרבית המדינות המתועשות הם מהווים בממוצע בין עשרה עד חמישה־עשר אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. הקבוצה הגדלה במהירות הרבה ביותר הם בני ה-75 ומעלה. דמוגרפים וגרונטולוגים שחוקרים את הזדקנות האוכלוסייה בעולם, סבורים שעד אמצע המאה ה-21 האחוזים האלה ילכו ויגדלו וישפיעו באופן דרמטי על הרווחה האישית של כל אדם קשיש, מבחינת איכות השירותים המסופקים וכמותם.
הגידול המהיר באוכלוסיית הקשישים בעולם לא פסח על מדינת ישראל. אדרבה, הוא לבש פרופורציות דרמטיות מאז הקמת המדינה ועד ימינו: לפני 60 שנה חיו בארץ קרוב לעשרים אלף נפש בני 65 שנה ומעלה, וכיום חיים בארץ 663,000 קשישים, למעלה מחצי מיליון. בזמן הקמת המדינה בשנת 1948 היוו הקשישים שלושה אחוזים בלבד מהאוכלוסייה הכללית. היום הם מהווים עשרה אחוזים. לפי השנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2004, אחוז הקשישים בערים הראשיות בארץ נע בין 10 ל-18 אחוזים. בחיפה ותל־אביב, למשל, כל אדם חמישי מאזרחי העיר הוא בן 65 שנה ומעלה. אם נוסיף על אלה את ה’טרום־קשישים’, אנשים אשר עברו את מחצית חייהם וגילם נע בין 45 ל-64 שנים, יתווספו לאוכלוסייה זו עוד כשבעים אלף נפש בתל־אביב־יפו ועוד כשישים ואחד אלף נפש בחיפה, כלומר קרוב ל-40 אחוזים מהאוכלוסייה בכל אחת משתי הערים האלה.
את הגידול המספרי של אוכלוסיית הקשישים וה’טרום־קשישים’ ניתן להסביר בין היתר בעלייה בתוחלת החיים. אם בראשית המאה ה-20 חיו מרבית בני־האדם בארצות המתועשות בממוצע כ-50 שנה, הרי היום באותן הארצות תוחלת החיים הממוצעת מגיעה כמעט ל-80 שנה.
השאלה כיצד להפוך את מחצית החיים השנייה של אדם, ובמיוחד את שנות הזיקנה, לתקופה בעלת משמעות, הופכת קריטית לבני־אדם רבים יותר ויותר.
שאלת משמעות החיים בזיקנה
שאלת משמעות החיים עולה כל פעם מחדש, כשהחיים מזכירים לאדם כי הוא נמצא בעולם הזה רק לתקופה קצרה – גם אם הוא זוכה לחיות 120 שנה כמשה רבנו. השאלה חוזרת ועולה מחדש ברגעי המשבר, שהם חלק אינטגרלי של החיים. לא רק האדם המזדקן, אלא כל אדם שמתנסה באובדן כלשהו, כל מי שהופך להיות נכה בשל מחלה, תאונה, מעשה איבה או פשע; כל מי שמאבד איבר או חוש, או נעשה חולה מבחינה גופנית או נפשית; כל מי שמתנסה באהבה נכזבת, או בהרס האידיאל שנתן טעם ומטרה לחייו; כל מי שנפלט ממקום עבודתו הקבוע, או מוּצא לגמלאות כנגד רצונו, עולות בו שאלות עתיקות יומין, כגון לָמה לחיות? לְמה לייחל? למה לסבול? האם לא עדיף לסיים את החיים עכשיו, כל עוד אני מסוגל לכך, במקום להמשיך לסבול ולכאוב? מה ערך לחיים שבלאו הכי מסתיימים במוות?
שאלת משמעות החיים מעסיקה לא רק את הזקנים. הספקות בדבר כדאיות החיים בעולם מסוכן ואלים הם נחלת בני כל הגילים, כל שכבות החברה. כל גל חדש של פיטורים מעבודה קבועה, למשל בשל חידושים טכנולוגיים שהופכים את עבודת האדם למיותרת, מביא בעקבותיו שאלות כאלה. ישנם גם בעלי מקצועות כגון טייסים, אנשי צבא ומשטרה, ספורטאים מקצועיים ורקדנים, אשר מגיעים לסוף הקריירה המקצועית שלהם בגיל צעיר, בשנות ה-40 וה-50 של חייהם, ונאלצים להתמודד עם השאלות הללו. אך לא רק המובטלים שלא מרצון או העניים המרודים והחולים תוהים בדבר כדאיות החיים. חיים ללא משמעות יכולים להיות מנת חלקם של העשירים, הצעירים והבריאים. משברים קורים לכולנו גם ברמה החברתית וגם ברמה האישית.
לכן מחובתנו לסייע למי שחי ב’ריק קיומי’, למי שחי חיים ללא תכלית ומטרה ברורה, שתמלא את חייו במשמעות ותיתן טעם לחייו. זוהי משימה שבה צריכים להיות מעוניינים כולם, כי הצעירים של היום הם הזקנים של המחר, וגם הם יצטרכו להתמודד עם השאלות הנוקבות שמטרידות כל אדם מזדקן וזקן בימינו: מהי המשמעות של חיי? האם עשיתי את שהוטל עלי? האם ניצלתי היטב את ההזדמנויות שהחיים הביאו לי? האם התמודדתי בכבוד עם השינויים שנקרו בדרכי? האם הייתי ער לזמניות של החיים? והאם לא ‘איחרתי את הרכבת’?
הזדקנות מוצלחת בימינו היא אמנות מיוחדת בפני עצמה, אמנות שכל אדם צריך ללמוד את יסודותיה. אמנות זו מבוססת על הנכונות של האדם המזדקן לפתח את כישרונותיו וכישוריו המולדים והחבויים בתוכו, את כל מה שקיבל במתנה מהחיים כ’צידה לדרך’, כדי שיוכל לזכות במשמעות העיקרית של החיים, כדי שיוכל להתרומם לדרגה הגבוהה ביותר של הקיום האנושי: להיהפך ל’מֶנְטְש’, לבן־אדם, במלוא מובן המילה.
ייחודו של הספר
כולנו זקוקים לגישה רוחנית ופילוסופית שתזין את נשמותינו ותשמש עוגן בסערות שצפויות לנו בתקופות חיים שונות. תורת הלוגותרפיה המוצגת בספר זה יכולה להיות לנו לעזר רב במשימה הזאת, ועל כן מטרתי להציג אותה בפני הקורא הישראלי.
ספר זה מתייחד בכך שהוא נמנע מלעסוק רק באספקטים המדעיים של הזיקנה. מה שכתוב בספר זה איננו מהווה תיאוריה נוספת לאלו הקיימות כבר בתחום הגרונטולוגיה, ועל כן אין הוא עוסק ומטפל בנושאים המופיעים תדיר בספרות הגרונטולוגית, כגון ‘המחלות בזיקנה’, ‘תוחלת החיים’, ‘שירותים ומוסדות לקשישים’, ‘יחסים בין־דוריים’, או ‘מדיניות חברתית בזיקנה’. גם ההבדלים בין צעירים לזקנים, בין נשים לגברים, בגישתם לחיים, לחברה, לפוליטיקה, לצרכים ולבריאות, שחוזרים על עצמם לעיתים קרובות, אינם נידונים כאן. הנגיעה בנושאים אלה צומצמה למינימום ההכרחי. ספר זה לא מנסה להיות עבודת מחקר או חיבור מדעי, כי אם אוסף מסונן של מחשבות ש’הבשילו’ במשך שנים רבות של הגות ועבודה עם אנשים מזדקנים, הגות והגיגים אשר נתמכים במיטב היצירות של הוגי דעות גדולים. את אלה אספתי וחקרתי באהבה רבה וסיננתי כדי שמה שיוגש לקורא יהיה בבחינת הסולת המזוקקת.
הספר הזה מאיר את ההזדקנות מזווית ראייה חדשה: הזיקנה לא מחסלת את כוח החיוּת שלנו אלא מעצבת אותו מחדש. הדבר תלוי רק בנו, ברצוננו ובהבנתנו כיצד להשתמש בעיצוב החדש. אנו יכולים להפוך את השנים במחצית השנייה של חיינו ליפות ומושכות יותר. הטבע שמשפיע על כולנו בתהליכיו, איננו מעמיד מכשולים לעלייה המתמדת בדרכנו הרוחנית עד הסוף, עד למנוחה הסופית.
תפישת הזיקנה הכלולה בספר מבוססת על כך שהזיקנה איננה מזמנת לנו בעיה שהיא פיזית בעיקרה, אלא בעיה נפשית. כשאנו מגיעים לזיקנה, הכוח, הזריזות, וההרגלים של צעירותנו נושרים מעלינו. אנו צריכים לפשוט אותם מעלינו כמו החייל המשוחרר הפושט את מדי הצבא, שלכל היותר יכולים לשמש אותו כעת רק באירועים רשמיים מיוחדים, וגם אז רק לקישוט… האדם הזקן עומד עירום ועריה מול כוחות החיים, כפי שהיה בבואו לעולם, כאשר החל את דרכו בחיים. אלא שהדרך הזאת מובילה החוצה. הדרך הזאת אינה מובילה עוד לגידול ולהתפתחות פיזיים אלא להפחתה ולאובדנים; וכאן אין הורים אוהבים עומדים משני הצדדים כדי לתמוך בצעדים הראשונים והכושלים של הילד. אין מי שילמד את הזקן כיצד להתגבר על המכשולים בדרך וכיצד לנצח בקרב שנדמה כאבוד מראש.
הספר רותם גישות שונות על מנת להתמודד עם בעיה זו, ונוגע בתחומי הפילוסופיה, הדת, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה. הכללת התחום הרוחני במובנו החילוני בהתייחסות לזיקנה, והדגשת חשיבותו למען השגת בריאות נפשית, הן פן נוסף בייחודיותו של הספר.
מטרתי להגיש לקורא המשכיל ולאיש המקצועות הטיפוליים ספר שונה, כתוב בשפה מובנת לכל אדם, ספר חדש ומאתגר שיעמיק את הידע בכל הקשור לתורת הלוגותרפיה ויחזק את רוחו של האדם המזדקן והזקן. באיסוף החומר ובהגשתו הודרכתי על ידי דבריהם של הסופר הגדול ש’י עגנון והפסיכולוג האמריקני הידוע גורדון אלפורט. עגנון אמר לא פעם, ובפרט בנאומו בעת קבלת פרס נובל לספרות: ‘מי שמשמיע את קולו רק בשמו שלו ולא בשם דורות העבר – אין בשורה בפיו.’ אמנם עגנון התכוון בדבריו למורשת ישראל האדירה, העשירה והמגוונת של היהדות המסורתית, אך דבריו יכולים לשמש נר לרגלינו בכל תחומי הידע האנושי.
גורדון אלפורט כתב בדברי המבוא שלו לספרו של פראנקל, ‘זיכרונות, אוטוביוגרפיה’ (1997 Frankl,), שלפי משפט אחד שמיוחס לאלברט אינשטיין, איש המדע עומד לפני צומת: או שהוא כותב באופן יסודי כך שההדיוטות לא יוכלו להבין אותו, או שיכתוב בצורה שטחית ומובנת. אך אין זה בהכרח כך. חובתו של המדען לכתוב כך שלא רק רעיו המדענים יבינו אותו, אלא הציבור המשכיל כולו. הדברים האלה תקפים לגבי המורשת הכלל עולמית בספרות, בשירה, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובשאר אוצרות המדעים והאמנויות. מכולם ניסיתי לדלות פנינים אחדות כדי לשעשע, להעמיק דעת, ולהוסיף ידע לקוראים ספר זה, כי מכולם ניתן ללמוד איך להגיע לזיקנה טובה.
דרכי אל הגרונטולוגיה והלוגותרפיה
כמו בדברים רבים ש’כאילו מזדמנים לאדם במקרה’, כך הגעתי לעיסוק בזיקנה. לא הכרתי את סבי וסבתי. הם נספו בשואה ולפניה, ולא היו לי דמויות של אנשים זקנים שיכולתי ללמוד ולהזדהות איתן, מלבד גיבורים זקנים בספרות הכללית, שנמשכתי אליהם כבר מגיל צעיר. בהכשרתי המקצועית הבסיסית בעבודה הסוציאלית התרכזתי בעבודה עם הנוער. באותם הימים, בשנות השישים המוקדמות במאה הקודמת, איש מבין 20 הסטודנטים שהיוו את כל המחזור בעבודה סוציאלית, לא חשב לעבוד עם קשישים ולא ראה בהם אתגר. שנים אחדות לפני כן הייתי מדריך נוער ומורה באחד הקיבוצים בארץ, וגם ניהלתי תקופה מסוימת את הסמינר להכשרת מדריכי נוער ב’בית ברל’ שבצופית.
לגרונטולוגיה הגעתי במקרה. עד מהרה ‘נתפסתי’, ונשארתי נאמן לה שלושה עשורים מחיי. עבדתי אז בהכנת תוכניות לשעות הפנאי באחד המרכזים הקהילתיים בארצות־הברית, ובתוקף תפקידי נתבקשתי לכלול גם תוכניות עבור הקשישים החברים במרכז זה. היות שלא הוכשרתי מבחינה מקצועית לעבודה עם האוכלוסייה הזאת, וגם לא היה מי שילמד אותי, עשיתי את מה שנתבקש במצב הזה: פשוט ישבתי ולמדתי על הזדקנות וזיקנה הן ממקורות ספרותיים מקצועיים וכלליים, והן מפי הזקנים עצמם תוך כדי העבודה איתם. ההכשרה הזאת הפכה במרוצת הזמן גם בסיס להמשך לימודי לתארים גבוהים בעבודה הסוציאלית וגם בתחומי מחקר וטיפול.
במחצית שנות ה-70 הייתי בין מייסדי המרכז לחקר הזיקנה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות־הברית, ובשנת 1981 נפל בחלקי הכבוד לארגן שני ‘מיני כינוסים’ מטעם הבית־הלבן, האחד בבולטימור והאחר בקליבלנד.
אך מעל לכול, למדתי להוקיר ולאהוב את הקשישים וה’טרום־קשישים’ שהחיים זימנו בדרכי. גיליתי שכל אדם מזדקן או זקן מהווה עולם מיוחד, לפעמים עשיר, מרגש, מקסים, ולפעמים דל ועצוב, אך תמיד מעניין ומאלף, ועד היום אני ממשיך ליהנות וללמוד מסיפורי החיים של האנשים שאיתם אני נפגש במקרה ושלא במקרה.
החיים, כפי שאמר הסופר הדגול ש’י עגנון, הם שרשרת של מפגשים ופרידות, וכל מפגש ופרידה מכילים בחובם הזדמנויות לגילוי משמעות בחיים. מפגש מרתק וגורלי שקשור בגרונטולוגיה רק מבחינה כרונולוגית היה לי עם אדם זקן, אך צעיר ברוחו ובהופעתו, הלא הוא פרופסור ויקטור פראנקל, מורי הרוחני ולימים ידיד נפש קרוב ואהוב שהשפיע עלי לעשות שינוי בחיי ולעסוק בתורתו, תורת הלוגותרפיה, ולהפיצה ברחבי תבל. הידידות המופלאה שלנו נמשכה מן המפגש הראשון בארצות־הברית בכנס הלוגותרפי שנערך בעיר סן־פרנסיסקו בשנת 1984 ועד מותו בשנת 1997. הידידות הזאת נמשכת גם עתה עם בני משפחת פראנקל.
במפגש הראשון עימי פראנקל היה בן 79, אך לפי חזותו ומרצו ניתן היה בנקל להפחית 20 שנה מגילו. הוא גילם למעשה את תורתו. האופטימיות שלו, שמחת החיים שקרנה מעיניו, החוכמה והתבונה, ומעל לכול, חוש ההומור השופע ובדיחות הדעת, הילכו עלי קסם. שנים רבות לפני המפגש הזה כבר הכרתי את ספרו הקטן, ‘האדם מחפש משמעות’, ואף השתמשתי בו בהוראת הקורס שנקרא: ‘התנהגות האדם בסביבה חברתית’. הספר הזה עשה עלי, כמו על המיליונים הרבים שקראו אותו, רושם גדול, ורציתי להכיר אישית את מחברו.
כאשר נפגשנו, הרגשתי שאני עומד לפני אדם מיוחד. אלי ויזל, מניצולי השואה הידועים בעולם, מספר בספרו ‘אי שם צדיק’, שבמשך מאות שנים נהגו החסידים לעלות לרגל לחצרות רבניהם הדגולים, שנחשבו ל’צדיקים’, כדי לזכות באור שנבע מהם ולהתבשם מחוכמתם. כך הרגשתי במפגשי עם פראנקל.
כשנפגשנו, והוא שמע שאני בא מישראל במיוחד כדי לשמוע את דבריו וללמוד ממנו, אורו עיניו והוא אמר בהתרגשות: ‘אמור לי האם אני מצטט את המשפט הבא נכון,’ וציטט את ‘ברכת הכוהנים’ בהתלהבות רבה. זאת היתה דרכו המיוחדת להראות את אהבתו לארץ ישראל. אמרתי לו בקול מהוסס קמעה שהציטוט היה נכון, אבל היו בו שגיאות אחדות, אמנם קלות, אך בכל זאת שגיאות. פראנקל פרץ בצחוק ואמר: ‘הידד, רק תגיד לי מה היו השגיאות ואתקן אותן להבא.’ כך החלה הידידות שלנו. מה שהיה מרשים במיוחד עבורי הוא שפראנקל לא נעלב מהזכרת שגיאותיו בציטוט, אלא היה מוכן ללמוד למרות פרסומו העולמי.
מבחינתי, בזכות אישיותו המלבבת ולא רק בזכות הישגיו המקצועיים, הצטרף פראנקל לשורת אנשי המופת, שמהם ניתן ללמוד איך להגיע לחיים משמעותיים גם בזיקנה.
אין עדיין תגובות