יפתח ושומרי השורשים

בימי השעמום של החופש הגדול, יפתח פוגש איש מוזר — איש היער, שמלמד אותו את שפת העצים ופותח בפניו עולם שלם, נסתר מן העין, המתקיים בין העצים לבין עצמם.
יפתח, חברתו הטובה רחלה ואיש היער מבינים שהעצים בשער הגיא נתונים במצוקה, ויחד יוצאים להרפתקה נועזת כדי להציל את יערות העולם מסכנה גדולה. בדרך הם יכירו יצורים משונים, יעמדו באתגרים מפתיעים, ויגלו בעצמם כוחות עצומים ואת כוחה של חברות אמת.
זהו ספר נוער ראשון מאת הסופר הוותיק חיים חיימוף, שייגע גם ללבם של המבוגרים ולכל שוחרי הטבע.
חיים חיימוף נולד בבולגריה ב־1931 ועלה ארצה ב־1950. הוא פרופסור לכירורגיה וסופר שפירסם רומנים, קובצי סיפורים, שירה ומחזות.

מקט: 15100485

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בימי השעמום של החופש הגדול, יפתח פוגש איש מוזר — איש היער, שמלמד אותו את שפת העצים ופותח בפניו עולם […]

---

1.

המפגש המוזר

לקראת סוף חודש אב תקפו ימים חמים. אספלט הכבישים כמו נמס ונזל לאטו.

יפתח מיאן לצאת מהבית. הוא העדיף את המזגן על פני השמש הקופחת.

אביתר, שהיה רגיש פחות לחום, יצא לשחק “מסירות” בכדור. חבריו התקבצו מתחת לעצים שברחבה מול הבית, ושם, בצעקות ובריצות, מסרו זה לזה את הכדור המנופח, משתדלים להכות בחוזקה איש על חזהו של יריבו.

יפתח שמע מבחוץ את הצעקות העליזות, ועל אף החום, לבו שיווע לצאת עם כולם. הוא הביט דרך החלון המרושת ונמלא קנאה. חישב מהר מה עליו לעשות. הוא סלד מהחום הדוקר, שסחט ממנו טיפות רבות של זיעה ורטיבות דוחה, כזו המדביקה את החולצה לגוף. הוא השתוקק לצאת לחלץ עצמות ולשחק עם כולם. ידע שאחיו לא אהב שהוא מתערב, אבל בכוח היותם אחים הוא היה מחויב, להבנתו, לשתפו במסירות. יפתח הגיע ונעמד בצד, עד שאביתר מסר לו את הכדור, כמו במקרה, בכוונה לשתפו במשחק. הוא הבין את כוונות אחיו, ומיד הצטרף. אביתר מסר לו כמה מסירות חזקות, בכוונה להכאיב לו מעט, לצנן את התלהבותו להשתתף במשחק עם ה”גדולים”. אבל יפתח לא ויתר. היה להוט להשתתף. סבל בגבורה את כאבי המסירוֹת ואת קולות הדחייה ששמע סביבו. הוא חשק שיניים, ואף שעלו דמעות בעיניו מהבעֵרה של המכה, הוא עמד ללא חת, קיבל את הכדור הנמסר והשיבו בכל הכוח, כדי לא לפגר אחרי האחרים, אשר התרוצצו כמו מטורפים בזוהר השמש, משל לא חשו את החום על עורם.

“אתה מוסר חזק מדי, אביתר,” הזהיר יפתח, מביט אל אחיו בעיניים הכחולות הקרות כקרח, שהבזיקו כבדולח כחלחל.

“מה עשיתי?” היתמם אביתר בחיוך מעוקם, ולהבות שובבות נדלקו בעיניו, מעיף מבט לעבר אחיו הקטן. “אתה מוסר חזק מדי,” התלונן יפתח בחצי פה, אבל המשיך לקבל ולמסור את הכדור המתעופף בזריזות ובעוצמה.

יפתח עמד לעלות לכיתה א’ והחזיק מעצמו גדול. הוא רצה שגם חבריו של אביתר יתנהגו עמו בהתאם. בעוד רגע קט ילמד את האלף־בית ויהפוך שווה לכולם בשכונה. הלימודים בכיתה א’ היו המחסום בין מבוגר יודע קרוא וכתוב ובין ילד גן “פשוט”.

יפתח דרש כבוד ללא סייג, את אותו הכבוד שהגיע לאדם ההולך ללמוד את האותיות המכובדות.

“אתה מנסה להכאיב לייי!” צעק יפתח, מאריך את המילה האחרונה, להדגיש שאינו נהנה מהחבטות החזקות שאביתר הטיח בו. גם חבריו של אביתר שאפו להוסיף על מכותיו, כמו חברו להעניש את יפתח על מעשה כלשהו שהוא לא זכר שעשה.

“אמיר, תיזהר, כאשר אדע לקרוא, אני אשיב לך באותו המטבע,” הגיב יפתח על ניסיונו הכושל של אמיר לקלוע את הכדור בפניו או בראשו. יפתח היה זריז, פיתל את גופו, והכדור חלף לידו בלי לפגוע בו. הוא צחק מבודח, מלגלג על ההחטאה של אמיר. בינו לבינו היה מרוצה שהתחמק מהמכה המכוונת, המלאה ברצון שפל להכאיב. יפתח למד מהר מאוד להישמר מהמסירות ולהשיב מיד. אם לומר את האמת, יפתח לא רק לא חשש מניסיונות הגדולים לפגוע בו, אלא גם חש שעמום רב, שכן הם לא הצליחו במזימתם. בינו לבינו הוא ליגלג על ניסיונות עקרים אלה להעכיר את רצונו לשחק “עם הגדולים”. הוא חש משועשע למדי. על אף רצונם השפל, בלא משים הם הוסיפו עניין ומתח למשחק. הם תמיד ניסו להתחכם וחשבו שהוא לא מספיק חכם להבין את משחקם המלוכלך, אבל הוא הבין, ועוד איך הבין, לכן ידע להישמר וגם להשיב מלחמה שערה, ולא ויתר על ההנאה מההשתעשעויות העקרות, שרק עיצבנו את הגדולים עוד יותר.

*

לקראת הצהריים הזמינה אותם חגיה, אמם, לאכול אורז רך וכרעי תרנגולת, מתובלים בתבלינים האהובים עליהם ביותר. אחר הצהריים הם שוב יצאו לשחק. הבית הישן והשוקט לא משך אותם. בדרך כלל שיחקו אביתר ויפתח משחקי מחשב — לכל אחד מהם היה מחשב בחדרו. הם אהבו משחקי שוטרים וגנבים, אבל שניהם העדיפו לצאת לאוויר הצח, שהגיע מהים הרחוק, שלא ראו אך הרגישו את גליו, אשר דחקו באוויר המקורר אל ביתם.

“נגלגל את הכדור אחד לשני,” הציע יפתח. “בוא נשחק. לא חייבים להכות עם הכדור. זה כואב וגם נמאס, מספיק,” חתך. הוא אהב לשחק עם אחיו הגדול. כאשר היו לבדם, אביתר התחשב בו והשתדל לא להכאיב ולא לפגוע. רק בנוכחות החברים של אביתר התפתחו נסיבות שהביאו לתחרות, למריבות ולמכות. “יבוא יום ואלמד אותם דרך ארץ מהי,” היה מהרהר בשאיפה לנקום על התעמרותם בו. הוא ציפה שאביתר יתחשב בו גם כאשר שיחקו עם חבריו, אבל מדוע בנוכחותם אביתר מיאן לרחם עליו? הוא לא הבין. אולי חשש להפגין חולשה כלפי אחיו הקטן ממנו, אבל הוא הרי אהב אותו והיה רחוק מהמחשבה לייסר אותו או להענישו.

“הוא ודאי מתבייש להיראות חלש ומתחשב יתר על המידה באחיו הצעיר,” הירהר יפתח וקצת ריחם על אחיו, שהושפע כל כך מחבריו. המחשבה שאביתר היה חייב להגן על כבודו גרמה לו להבין את התנהגותו ולקבל את מסירותיו החזקות בלי לפצות פה. אבל בכל זאת ציין יפתח בכל המשחקים כי הוא לא אוהב להיות שק אגרוּף. “כל אחד צריך לעשות מה שהוא רוצה מבלי לפגוע באחרים,” אמר להם יפתח. “זאת לא חוכמה לזרוק חזק את הכדור, כאשר אתם גבוהים וחזקים יותר.” הוא לא רצה שיחשבוהו לטיפש ונחבא אל הכלים. הוא ידע להחליט, וגם תיכנן להשיב להם מכה אחת אפיים, אך כוחותיו לא הספיקו לממש את תכנוניו.

/

שקועים במשחקם, הילדים לא שמו לב לאיש התמיר שהלך לאטו לאורך הרחוב והתעכב לרגע קט ליד כל עץ שחלף לידו, העביר את ידו על הקליפה ללטפה וניסה, כך נראה ממרחק, לחבק את העץ. והוא אכן חיבק אותו חיבוק קצר.

יפתח, שמאס במשחק, שם לב לאיש המשונה ועקב אחריו. “נדמה לי שהוא משתין ליד כל עץ,” הירהר, מגחך. הרי לא מנומס להשתין ליד שורשיו של העץ, וזה גם לא בריא לעץ עצמו. יפתח התקרב אל האיש, להיטיב לראות את מעשיו. האיש לבש טוניקה זהובה ומכנסיים כחלחלים כמו השמים. על ראשו חבש כובע עגול, חצידור, חצי כדור מושלם, כמו לבלר בריטי. פניו נראו מעט שקועות, ובהן עצמות לחיים בולטות, כמו לא שתה ולא אכל זמן רב. יפתח המסוקרן התקרב עוד יותר. הוא ראה שהאיש מתקרב במתינות לעץ שקרוב לביתם ונעצר לידו. נראה כי הוא משוחח עם העץ. יפתח לא האמין שהאיש דיבר אל העצים, הרי העצים לא יודעים את שפת בני האדם. “כנראה הוא מדבר לעצמו,” לָאַט בינו לבינו, מנסה לא להביט אל אביתר, שמא ישמע את השערתו ויגחך או ילעג לו על רעיון חסר היגיון. הוא עומד להיות תלמיד מן המניין בבית הספר הממלכתי וללמוד קרוא וכתוב, והוא לא יכול להעלות סברה לא מתקבלת על הדעת.

הוא שנא כאשר צחקו על דבריו כדי לפגוע ברגשותיו ולהנמיך את קומתו. הוא לא אהב שלא לוקחים אותו ברצינות ובכובד ראש. לא בכל פעם שדיבר הוא התכוון להצחיק או לקשקש דברי תינוקות. התנהגות האיש נראתה משונה, ולכן משכה את תשומת לבו. “מה הוא עושה?” לשנייה פחד מהמחשבה שהתעוררה במוחו. “הוא באמת מדבר עם העצים?!” תהה בחשש־מה. הוא לא שמע מעולם על אנשים שמדברים עם עצים. יפתח פחד שאביתר יחשוף את מחשבותיו ויצחק עליו, שהעלה רעיון אווילי שכזה, לכן האהיל על עיניו, לבלבל את אביתר ולא לאפשר לו לקרוא את ארשת פניו.

כבהיסח הדעת הוא התקרב עוד יותר אל האיש, אשר נשען על עץ איקליפטוס אדיר ממדים. יפתח הכיר את העץ אשר היה הראשון בשורה, קרוב לביתו, אבל מעולם לא שם לב אליו במיוחד. האיקליפטוס הזה היה עץ כמו כל העצים. יפתח עדיין לא ידע להבדיל בין מיני העצים וצורותיהם. חגיה, אמו, ניסתה להפנות את תשומת לבו אל עלי העצים כמפתח להבדיל ביניהם: יש עלים משוננים, כמו עלי האלון, ויש מחטניים כמו אצל האורן והאלה. היא הפנתה את תשומת לבו גם לעלים המחודדים כמו לשונות צרות, עם חוט אדמדם לאורך המרכז, שממנו מתפצלות צלעות לצדדים, לתמוך בצורת העלה. היא הראתה לו את ההבדל בין העלים, ללמדו שבעולם יש מגוון צורות וגדלים. היו מאות צורות של עלים, בצבעים רבים ומעניינים. הוא התפעל מהמגוון, אבל היה רחוק מלהתעסק בהבדל הזה ולנתחו. מרחק רב הפריד בינו לבין מבט החוקר, הממוקד והמכוון. הוא התקרב לאיש המשונה בשקט ובגנבה, ותיכנן שאם יתגלה ויישאל על מעשיו, ידרוש בשמו של המוזר ויבקש לדעת מה פשר תלבושתו המוזרה.

היה משונה לראות אדם מתהלך ברחובות היישוב בצורה שלא ראה מעולם, מלטף את קליפות העצים, וגם תלבושתו היתה מעניינת ומושכת את העין. בהתקרבו אליו, שמע הברות גרוניות, מעין גרגור, בעוצמות שונות, כמו אצל חתול מנמנם, מרוצה מהמנוחה ומהחום.

“הוא נשמע כמו חתול,” חשב, מופתע. האיש המשיך, קרבתו של יפתח לא הפריעה לו, נראה שלא שם לבו אליו. יפתח עצמו לא התעסק עם חתולים. הוא אהב את הכלבה שאביו הביא לביתם. היא היתה אפורה־שחורה, די רזה ומפוחדת. אולי בגלל רזונה ורגליה הדקות, שתרמו למראה חצי הירח שלה כאשר היתה נשכבת לנוח בצל עץ הלימון שאביו נטע. ברוב קולות בחרו לקרוא לה לונה. מדוע לונה דווקא? הרי זה ירח בספרדית, היו יכולים לכנותה לבנה או בשם אחר, לאו דווקא לונה, אבל הכול קיבלו את ההחלטה הזאת, עד כי בסוף שכחו מי בדיוק כינה אותה לראשונה לונה. אביו התקין למענה מלונה, ריפד אותה בשמיכה רכה, ועל הגג הוסיף יריעת פלסטיק, שלא תאפשר לגשם חזק לחדור פנימה וגם תמנע מהרוח המשתוללת, אשר חיפשה פרצות, להשתולל במלונה ולקרר את גופה הרזה של לונה.

“מה… אתה מדבר עם עצים?!” לא התאפק יפתח ושאל את האיש. האיש הופתע ופנה אליו בקפיצה של הפתעה. “לאאא… אה… בדיוק,” התבלבל.

“אתה נשמע כמו חתול מגודל,” התעקש יפתח. “אני מביט אליך ולא מבין מה אתה עושה לעצים. חשבתי שאתה מחבק אותם. או… שהיית צריך לשירותים…” חייך יפתח. האיש הביט אליו בשאלה, מסוקרן. הוא לא ידע איך להתייחס לילד, שנראה שובב, וגם מלא חוכמה. “איך קוראים לך, ילד?” התעניין.

“יפתח. אני גר בסביבה,” נידב מידע, ומיד הסתייג, ולא גילה את הכתובת המדויקת של הבית. הוא חונך שאין למסור כתובת לאנשים זרים, ולא לספר על המתרחש בבית לאנשים שלא מכירים. הוא האמין שהוריו יודעים מה הם אומרים, לכן דיקדק מאוד בתורתם.

“ואיך קוראים לך?” התעניין יפתח. בעיניו של יפתח נדלקו אורות של סקרנות שורפת. הוא כבר בנה סיפור שלם על האיש. אם הוא מדבר עם עצים, הוא ודאי יכול לדבר גם עם העופות והחיות, דמיין. יכול להיות שהוא מלך העצים או מלך היערות בארץ. הוא אהב לדמיין ולספר לעצמו סיפורים משונים, ובעיקר מעופפים. אחרי המחשבה הזאת, הוא מיד הוסיף בקול רם, “אתה מלך העצים? אם אתה מדבר עם העצים והם עושים כדבריך, אני צודק!” יפתח הפליג בדמיונו עם רעיונות נוצצים של קוסמים ומכשפות. האיש התבונן בו, וחיוך קטן התיישב על שפתיו. נראה שהוא מרוצה מדבריו של יפתח, אשר לא עשה חשבון, ואמר ככל שעלה על רוחו, מפליג אל עולמות אווריריים.

“לא בדיוק, ודאי לא מלך העצים. אני מין יערן. קוראים לי ‘שומר השורשים ביערות’,” חייך הזר אל יפתח. “אני מדבר בשפת העצים. למדתי את השפה המיוחדת שלהם ברגע שמוניתי לתפקיד שומר הצמחים האלה. אני עובר מעץ לעץ ומתעניין במצב בריאותו וברצונותיו. מצב הקליפה וחלקותה מצביעים על בריאותו של העץ ועל עוצמתו. אתה מבין, העצים חיים, יש להם רצונות והם מרגישים בשינויים שמזיקים להם, ולעתים צריכים את עזרתנו כדי לשרוד.” יפתח לא האמין למשמע אוזניו, הוא בכל זאת קלע למטרה. “איך קוראים לך?” התעניין האיש בחיוך מרוכך, כמו שכח שדקתיים קודם לכן אמר לו יפתח את שמו.

מה הוא שוכח?! אמרתי לו לפני דקה! השתומם יפתח. אני לא אענה. האם הזיכרון שלו קצר או פגום? התהיות הסתערו עליו. הוא חיפש הסברים להתנהגותו המוזרה של האיש המשונה ובחר להתעלם מהשאלה ולהמשיך לחקור את הפלא הזה: איש שעובר בין העצים, מתעניין בבריאותם ומשוחח איתם.

“אתה רופא עצים?” השחיל יפתח שאלה מביכה, כי האיש לא נראה לו רופא כלל. הוא הכיר דמותם של רופאים. אביו היה רופא, וכך גם סבו מצד אביו. מספרים שגם סבו של אביו היה רופא. כמה הרבה רופאים! יפתח השתומם. זה כנראה מקצוע משפחתי, השתאה על הדחף של קרוביו ללמוד רפואה. אולי בעתיד גם אני ארצה להיות רופא. אינני יודע. אולי אביתר ילמד רפואה או רותם. יפתח חשב על אחותו הגדולה, שהיתה בחורה מלומדת, וכל היום נברה בספרים. הוא לא הבין איך היא מוצאת זמן למטלה משעממת כזאת. אבל רותם היתה מיוחדת, רצינית וחרוצה מאוד. היא לא כמוני, אני בסך הכול ילד שעוד מעט עולה לכיתה א’, והיא כבר… שכח באיזו כיתה אחותו. נו, זה לא חשוב, נרגע. זה לא היה חשוב כי היא היתה גדולה. מה שכן היה חשוב זה שהיא תמיד היתה מוכנה לעזור, אבל גם חילקה הוראות וביקשה שימלאו אחריהן. זה מפני שהיא גדולה. כל הגדולים נותנים הוראות ועומדים על כך שימלאו אחריהן, הירהר. אני מוכן למלא כל הוראה, רק שבסוף יהיה גמול כלשהו. לעשות משהו בלי ליהנות, לא התיישב עם תפיסת עולמו.

דבריו של האיש הזר עוררו בו התרגשות. זאת היתה תגלית שלא מן העולם הזה. לדבר עם עצים?! חשב לעצמו יפתח והחליט לחקור את טיב העבודה המשונה. הוא שאף לגרום לאיש להאמין לו שהוא ילד סקרן, המעוניין לדעת מה קורה ומה מתרחש. האיש המוזר המתין בסבלנות, ולא נידב הסברים על דברים שלא נשאל.

“מה?!” השתאה יפתח, “העצים חיים כמונו? אבל הם כל הזמן עומדים במקום אחד. לא ראיתי עץ עובר ממקום למקום. גם לא שמעתי שהם משוחחים ביניהם. הם לא משמיעים ולא שומעים קולות או צלילים כמו החיות או העופות בשמים.”

איש היערות התבונן בילד הסקרן וחייך. הוא רצה להושיט יד וללטף את שערות הזהב שלו, אך משך את ידו לאחור כדי לא להפחיד אותו. רק עכשיו הבין שהתנהגותו, בעיני אדם שלא מעורה בעיסוקו, ודאי נראתה מוזרה וגם חשודה במידת־מה. אולי כדאי שאעשה את עבודתי כשאני בלתי נראה. אז איש לא ישים לב למעשי, הירהר.

“לא אמרת לי איך קוראים לך,” אמר שוב האיש. הוא שכחן נורא, אמרתי לו את שמי כבר פעמיים, כעס לעצמו יפתח, שוכח שבפעם השנייה התעלם מהשאלה על שמו. אך הוא לא רצה לפגוע בו ולהתריס נגדו, או חלילה לומר את האמת הבוטה שהוא שכחן. איך אדם בוגר בגילו שוכח מיד אחרי שמספקים לו את התשובה? “בן כמה אתה?” פתאום שאל יפתח, והאיש נדהם. עוד לא קרה שאיש בעולם הזה ישאלוֹ מה גילו. מה אכפת לו בן כמה אני? מה זה חשוב? התרעם האיש באי־נוחות מסוימת. “אני מבוגר מאוד, מאוד. אינני זוכר את מספר השנים שאני נמצא בסביבה,” אמר האיש מבלי להביט אל יפתח. מה, הוא מתבייש בגילו? הופתע יפתח, מבודח, אך לא אמר מילה. סבא שלו היה אדם מבוגר, זקן, שלא התבייש לומר את מניין שנותיו. עכשיו אני מבין מדוע הוא שוכח, הירהר יפתח. אומרים שהזקנה לא עוזרת. אנשים מבוגרים משום־מה שוכחים. שמעתי זאת מסבא, שטען באוזני שהוא לא תמיד זוכר את הדברים שקורים לו, לכן הוא שוכח את מה שאני אומר לו, חשב לעצמו, ואז שאל בקול רם, “אתה פה עם משפחה?” השאלה הפתיעה את האיש.

“מדוע אתה מתעניין, ילד? מה זה חשוב לך?” קולו של האיש נשמע חורק, ולשנייה היה נדמה שהוא עומד להיחנק. למילים התלוו נקישות וחריקות שיניים, וגם מילים שנאמרו בהגייה גרונית ובקול מאנפף ולעתים מצפצף ודק. בקולו נשמעו גוונים רבים, כאילו בקעה מגרונו מקהלה שלמה.

“יפתח קוראים לי,” התרצה יפתח וענה באיחור־מה, נמנע להזכיר לו שרגע קודם מסר לו את שמו, כדי למנוע ממנו את ההשתנקות שחש איש היערות ברגע שנשאל שאלות רבות מדי, מפריעות או מטרידות.

יפתח החליט להמשיך לשאול על ההתנהגויות המוזרות אשר סיקרנו אותו במיוחד, וגם להמשיך לחקור על הסיבה לנוכחותו של האיש במקום. הוא היה משוכנע שנס עומד להתחולל בכל רגע וציפה לראות אותו מתייצב לפניו עוטה הוד והדר.

“אני אגלה לך סוד, יפתח,” אמר איש היערות וקרא לו הפעם בשמו הפרטי. הוא מתייחס אלי כאל חבר, הירהר יפתח בשמחת־מה, כי לא היה פשוט להפוך חבר לאדם מבוגר. האמת היתה מעט אחרת, יפתח עצמו לא שש להיות חבר של אנשים מבוגרים. ילדים צריכים חברים ילדים, ומבוגרים צריכים חברים מבוגרים. לא יכולים ילדים ומבוגרים להיות חברים כדבר מובן מאליו. יפתח למד מהוריו, שאל אנשים מבוגרים, המנסים להפוך ידידים של ילדים, יש להתייחס בחשדנות. מה העניין שמבוגר מוצא בילד? ילד איננו צעצוע, הוא בן אדם, וחבריו ראוי שיהיו בני גילו. אמא אמרה לי להתרחק ממבוגרים המנסים להיות חברים מתוקים ונותני מתנות, נזכר באזהרותיה של חגיה.

האיש המבוגר לא שם לב לשתיקתו של יפתח ולא השגיח בקמט שהופיע פתאום במצח החלק כסימן להתעמקות. הוא הסתובב סביב גזעי העצים ונשמע משוחח בשפה לוחשת ומלחכת שפתיים. אנשים, אשר חלפו במקרה ליד העץ, לא שמו לב ללחישותיו של האיש, אבל יפתח התפקע מרוב סקרנות ועקב אחרי כל צעד שלו, מנסה לקלוט את הצלילים אשר הפיק מגרונו ומבין שפתיו הדקות, שלעתים השתרבבו.

“עצים הם לא סתם יצורים חיים, הם גם מדברים ביניהם בשפה מיוחדת,” פנה האיש אל יפתח, מחייך. “שפה זו אופיינית רק לעצים, ורק הם מדברים בה. צמחים אחרים לא שומעים אותה. אולי מעטים מאוד יודעים אותה. עצים שונים מדברים במילים דומות, אך מובנן שונה לכל זן. לעתים משמעות המילה הפוכה לכוונה שנראית טמונה בה, לכן חייבים להתעדכן כל הזמן.” האיש לקח אתנחתה, נראה כי ההסבר הארוך עייף אותו, שכן הוא אהב להיות דייקן. “השיחות בין העצים מתקיימות כל הזמן. הם מתעדכנים בכל דבר, ממש כמו בני האדם. אדם שלא מכיר תכונה זאת ומטייל ביניהם, לא רואה דבר. העצים מדברים גם עם ענפיהם, אבל ממעטים בכך מאוד. אם נחפור באדמה, נגלה שהם שולחים שלוחות שורשים המקשרות בין שורשי העצים השכנים, וכך עוברות השלוחות מעץ לעץ.” האיש בלע את רוקו, שהצטבר בפיו מרוב דיבור. “ביער התקשורת מסובכת עוד יותר. אין עץ אחד שנשאר בודד ומנותק משכניו. כל העצים מקושרים בשלוחות ומעבירים תשדירים כמו ברשת טלפונים. הרשת הענפה עוברת בין העצים הקרובים, ולעתים עץ שולח שלוחת תקשורת לעצים מרוחקים, בעוקפו את שכניו, כדי לא להיות תלוי לגמרי בעצים הקרובים. העצים מדברים ביניהם ומעבירים רשמים והתרשמויות. כל מה שמתרחש בסביבה מועבר מיידית לכל החברים ברשת, כדי שיהיו מודעים לקורה במקום.” המבוגר חייך אל יפתח בתקווה שהילד קולט את דבריו. יפתח קלט היטב. “בעת צרה העצים מפעילים אזעקות. בכל מקרה, הם מרגישים מה קורה עם העצים האחרים. אם נוגעים בעץ, הוא חש את הנגיעה של היד. אם פוצעים אותו, הוא בוכה. מזיל חומר מיוחד, אשר בסוף נקרש ומכסה את הפצע החשוף והכואב. הכיסוי הוא כמו תחבושת, ומטרתו למנוע חדירת מזיקים, ולאפשר לענף או לגזע להתגבר על הפציעה ולהבריא.” הבוגר בדק את תגובותיו של יפתח, כדי להיות בטוח שהוא עוקב אחר הסבריו. נדמה שיפתח היה מעוניין ללמוד הכול על התנהגות העצים. הסקרנות הטבעית ביעבעה בתוכו. “עצים החיים בקרבת מקום בדרך כלל שייכים למשפחה אחת ומוצאם מעץ־אם אחד או שניים. תקשורת מתקיימת גם עם עצים ממשפחות אחרות, לתועלת כולם. העצים משתייכים למשפחה הגדולה של הצומח. היער, לדוגמה, הוא תלכיד של הרבה עצים נפרדים למראית עין. אך למעשה, אף שהוא מורכב מעצים ממשפחות שונות, היער הוא קהילה שיתופית אחת גדולה, חיה ומתקיימת, כאשר היחידים תומכים בכלל, והכלל תומך ביחידים.” האיש דיבר בסבלנות וביטא כל מילה בבירור, כדי לאפשר ליפתח להבין את שהוא אומר לו. הוא נוכח לדעת שיפתח מבין יפה את שסיפר וקלט את מובנו.

יפתח שמע את הסבריו של איש היער בעיניים פעורות לרווחה. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שהיער הוא יצור חי ונושם כמו בני האדם. “מה אתה אומר? שהם חושבים כמונו?! אבל הם לא מרגישים כמונו, ולא יכולים לדבר כמונו, ובכל זאת אתה טוען שהם יצורים חיים המתקשרים עם העולם כולו!” דיבר יפתח במהירות.

אבל אני לא מאמין לסיפורים שלך. זאת אמר יפתח בינו לבינו, בלי לגלות לאיש היער את מחשבותיו. הוא התקשה להאמין לכל התיאורים שהאיש המבוגר סיפר בקצב של גשם ניתך. למרות ספקותיו, היה יפתח מעוניין לשמוע את דבריו, שהיו כמו אגדה מרתקת. הוא הביט באיש היער רגע ארוך ואמר, “אתה לא מספר לי דברים מצוצים מהאצבע?” הסיפור של איש היער נשמע כמו אגדה, כמו סיפור בדים. הוא התבונן בריכוז בפניו של האיש, שעמד מולו כמו רגליו נטועות עמוק באדמה. “אני אגיד לך, יפתח, כל מה שאמרתי לך הוא אמת לאמיתה. אני אף פעם לא משקר. אתה שיקרת פעם?” התעניין האיש בעיניים רציניות, חודרות וקרות.

יפתח התבונן בו, ולא מיהר לחשוף את צפונות לבו. מה, שאני אספר לזר הזה את שאני עושה? לפעמים קרה שאמר לחגיה אמו דברים “לא מדויקים”, כך קרא לשקרים הלבנים שלו. כאשר לא קיפל את הפיג’מה שלו מתחת לכר, וטען שהכול מסודר. הוא לא התכוון להרע. רק רצה למנוע מאמו לחדור לנשמתו עם הסידורים האינסופיים. חגיה אהבה סדר ומשמעת. “אם אתם לא שומעים בקולי, יהיה קשה לחיות בבית הזה. כאשר הרבה אנשים חיים יחד, חייבים לשמור על סדר וניקיון, אחרת החיים הופכים לגיהינום.” היא ידעה להיות תקיפה, אמא שלו, וגם חדת לשון, אם בקשותיה לא נענו מפאת “שכחה”. לעתים ביצוע מטלה שהיא הטילה עליו היה מעל לכוחותיו, שכן הוא העדיף ללכת לשחק במקום למלא אחר הוראותיה. אילו הודה, ודאי היתה מתרגזת. הוא ניסה להצדיק את הטענות כלפיו בתשובה, “אבל אני ילד”, אף שידע שבעוד כמה שבועות הוא יעלה לכיתה א’ ויהיה שווה לכולם, בזכויות וגם בחובות. החובות היו אלה שהטרידו אותו. כאשר אהיה גדול, יהיה לי יותר קל למלא אותן, הבטיח לעצמו בחיוך קלוש. הוא לא היה בטוח שיצליח לעמוד בהבטחותיו. מה שאהב יותר מכול היו החיבוקים והנשיקות שחגיה הרעיפה עליו אחרי הצעקות והתביעות. הוא לא פחד מאוד ממנה, אבל הוא נהג בה בדרך ארץ. אמו היתה אישה נבונה, והיא אהבה אותו ושאפה ללמדו להתנהל בחיים כאדם חושב ובוגר.

“תראה, מעולם לא שמעתי שעצים מדברים ביניהם, וּודאי לא שהם משוחחים עם בני אדם.” הוא הסתכל על האיש בעיניים גדולות, מלאות כחול זוהר. איש היער הביט אליו בחיוך שובב.

“יפתח, אתה ילד נבון, אבל אתה עדיין לא מכיר את כל מה שיש בעולם שלנו.” נו, זה ודאי היה נכון. איש לא ידע לעולם את כל סודות העולם. “אני עדיין ילד, אדוני, אני לא יכול להכיר את כל מה שיש בעולם. עוד מעט אעלה לכיתה א’ ואלמד קרוא וכתוב ואת סודות היצורים בטבע וגם את סודות הטבע עצמו.” איש היער חייך אליו חיוך חם ומעודד. “שמע, ילד, אני שמח לשמוע שאתה עולה לכיתה א’. זה צעד גדול וחשוב בחיים. בבת אחת אתה הופך גדול, ומסוגל להתנהל בעולם בכוחות עצמך.” בלא משים הוא הדליק פתיל רועד בלבו של יפתח. אז זה כן נכון, אני עומד בפני צעד גדול. הוא חש גל של עקצוצי התרגשות רצים לאורך גופו.

“אתה חושב שאהיה מסוגל ללמוד את שפת העצים?” התעניין בזהירות. “האם קיים בית ספר המלמד את שפתם של העצים?” הוא חשב כמה מעניין יכול להיות ללכת ברחוב ולשמוע את שיחותיהם של העצים בצדי הכביש ולאורך המדרכה.

“אני מקווה שיבוא יום וכל בני האדם ילמדו את שפת העצים. אז יפסיקו לכרות עצים בלי חשבון. יבינו שלעצים כואב ושהם חשובים מאוד לבני האדם. בלעדיהם היינו נושמים חול, הרי הם מפיקים את החמצן בעולם,” אמר איש היער בהתלהבות. “הם מנקים את האוויר מדו־תחמוצת הפחמן, שאותה אנו יוצרים למכביר.”

“דו… מה?” התפלא יפתח.

“זה חומר שנוצר בגופנו אחרי שאנחנו מעבדים את המזון ושורפים אותו בעומק הגוף, כדי שיהיה לנו כוח. התוצר האחרון הוא דו־תחמוצת הפחמן, שהריאות פולטות. העצים קולטים אותו ומייצרים ממנו חומרים אחרים, כמו כלורופיל, הנותן את הצבע הירוק, ומשחררים לאוויר חמצן. את החמצן אנחנו צריכים כדי לחיות. הוא החומר אשר מסייע לנו ‘לשרוף’ את החומרים שאנו מקבלים מהמזון, כדי שיהיה לנו כוח לנוע ולעשות דברים, לחשוב ולשחק.” האיש סיים והתבונן ביפתח.

“מהה?!” התרגש יפתח, “את זה לא ידעתי. העצים יוצרים את האוויר שאנחנו נושמים? וואו!” העולם נחשף כמסקרן ומאתגר יותר מכפי שנראה בבית ובחצר. התנועה והצמיחה נראו מובנות מאליהן, ופתאום הן תהליכים גדולים וחשובים.

“לא בדיוק. לא את האוויר, אלא את המרכיב החשוב ביותר באוויר לחיינו, החמצן.” איש היער נעצר והביט אל יפתח, מחפש סימנים של הבנה להסבריו. “אתה מבין את מה שאני אומר לך?” אזר אומץ ושאל ישירות את יפתח.

“מה יקרה אם תהיה יותר מדי דו־תחמוצת הפחמן?” התעניין יפתח. “הרי העצים יכולים לקלוט רק חלק ממנה, מה יהיה אם תיווצר יותר דו־תחמוצת הפחמן מכפי שהעצים מסוגלים לקלוט?”

“שאלתָ שאלה חשובה, יפתח. עכשיו, ממש בתקופה זו, אנחנו בבעיה. בני האדם מייצרים דו־תחמוצת הפחמן יותר מכפי שהעצים מסוגלים לקלוט ולעבד. האסון מתהווה מפני שאנחנו כורתים עצים, מפחיתים את כמותם בעולם ויוצרים במו ידינו בעיה גדולה. החומר הזה מצטבר באוויר ויוצר מיסוך, החום שנוצר בעולם עולה ומצטבר כמו בחממה. הוא ממס את הקרחונים בקטבים. הימים והאוקיינוסים עולים ומציפים את האדמה הנמוכה. נוצרות סערות לא נשלטות — טייפונים שהם רוחות חזקות, וצונאמי שהם גלי ים אדירים וקטלניים. האדמה והאנשים נפגעים. וזה מסוכן,” הסביר איש היער.

“מסוכן כי העצים לא קולטים את הכול? אין להם כוח או שאינם יכולים עוד כי מספרם פחות?” הקשה יפתח.

“כן, בדיוק. השלגים הנמסים יוצרים שיטפונות כבר עכשיו. יום אחד ייגמרו השלגים. בהיעדר שלגים, הנהרות הגדולים יתייבשו, ולא יהיו מים לשתייה. העולם של בני האדם יהיה בסכנה גדולה.”

“אתה מפחיד אותי,” אמר יפתח. “אתה עושה זאת בכוונה. אני לא פחדן, אבל אני לא אוהב מצבים של סכנה. ההורים שלי שומרים עלי. אבא שלי חזק ויכול להילחם בכל העולם כדי לעזור לי,” אמר יפתח, רציני עד מאוד.

“לא, לא צריך לפחד. האנשים ימצאו דרך לעצור את הסכנה המגיעה. כולנו תקווה שהם ישנו את המצב לטובה. מה שחשוב זה להפסיק לכרות עצים, כל אחד מהם שווה יותר מזהב, הוא שווה את החיים של כל בני האדם. חייבים לנטוע יותר עצים כדי שדו־תחמוצת הפחמן תיספג בהם ותשמש חומר גלם ליצירת חמצן. כך נמנע את עליית החום על פני כדור הארץ ונציל אותו מעצמנו, בני האדם, אשר שורפים והורסים כל חלקה טובה. מתאבדים מבלי משים.”

“מדוע האנשים לא מתכננים את עתידם?” התרעם יפתח.

“כאשר תתחיל ללמוד בבית הספר, תבין טוב יותר את הקשיים שאיתם מתמודדים בני האדם על פני כדור הארץ, מה הם עושים ואיך הם מתקיימים. כאשר יודעים את כל היסודות האלה, אפשר להתחיל לעזור לעצמנו,” סיכם איש היער, רציני. אחרי זמן־מה זרח חיוך קטן על שפתיו, כדי למנוע מיפתח פחד מהלא ידוע. החיוך גרם ליפתח להרגיש נינוח, אך לא כן התקווה שבני האדם ימצאו דרך לסייע לעצמם. “עכשיו אני שמח עוד יותר שאני עולה לכיתה א’. שם ילמדו אותנו את כל האמיתות האלה?” התעניין יפתח, “אני אגיד לך,” החליט לפתע לספר לאיש פרטים נוספים מחייו, “הגננת שלנו מריה דיברה על החמצן. היא הסבירה בכמה מילים את חשיבות הגז, כך היא אמרה, גז, חומר שלא רואים אבל קיים, והזכירה את החמצן.” יפתח חש גאווה ממלאה את לבו על כך שידע דבר־מה מתוך דבריו של האיש המוזר הזה.

“זה מרשים,” התלהב איש היער, “יש לך גננת מיוחדת. היא יודעת ללמד.” אחרי רגע המשיך בקול מהוסס יותר. “אינני יודע אם כבר בכיתה א’ ילמדו אתכם, אבל אין ספק שמתישהו תלמדו את סודות היקום. מובן שחייבים להתחיל מהבסיס. כל מסע ארוך מתחיל בצעד הראשון.” האיש נעצר, מוטרד מעיניו של יפתח, שנפערו בשאלה דוחקת. “מה קרה?” התעניין.

“מה זה יקום?” שאל פתאום יפתח שאלה פשוטה, אבל ממצה.

“אהה…” התארך קולו איש היער. “יקום זה כל העולם הסובב אותנו, כל מה שאנחנו רואים.”

“גם הכוכבים?” קטע יפתח את דיבורו.

“ודאי, כל אשר אנחנו רואים ולא רואים. כל מה שאנחנו יכולים לגעת בו ולמשש אותו ומה שלא יכולים להשיג עם היד. כל מה שסביבנו,” סיים האיש.

“אתה יודע, סבא שלי לימד אותי על הכוכבים. יום אחד הוא בא לשמור עלינו, הילדים. ההורים היו עסוקים וביקשו ממנו להגיע.” לפתע הנמיך יפתח את קולו, פוחד שמא האיש הזר לא יבין את התנהגותו אחרי שישמע את דבריו. “לומר את האמת, לא שמחתי. סבא שלי הוא זקן כזה, עם שערות לבנות, איש גדול. הוא האבא של אבא שלי. הוא תמיד שותק. בדרך כלל סבתא מדברת. הוא תמיד יושב בפינה, בכיסא הגדול שלו, ומסתכל בחדשות. הוא מכור לחדשות. כאשר יש חדשות, אי אפשר לשוחח איתו. חשבתי שהוא יגיע אלינו, ידליק את הטלוויזיה ויצפה כל הזמן בחדשות, ולא יהיה אכפת לו מאיתנו. הוא ישב על הספה, ואני הבאתי ספרים, מפות של העולם ושל השמים, ופתאום הוא התחיל לדבר כמו מעיין נובע. הוא לא הפסיק לשוחח איתנו. למען האמת, קודם לא חשבתי שהוא סבא מעניין כזה. על כל דבר ששאלנו היתה לו תשובה. הוא לימד אותנו דברים חדשים על הירח, כוכב נוגה, מאדים והשמש. לא הרגשנו איך עבר הזמן,” סיפר יפתח, כמו ראה בזה הרגע את סבו בבית האפלולי, מדפדף בספרי הגיאוגרפיה.

איש היער הקשיב לווידויו של יפתח בחיוך רחב. “אתה רואה, הסבים יכולים להיות לפעמים מעניינים מאוד ולהביא תועלת. מה סבא שלך עשה בחייו?” התעניין איש היער.

יפתח התבונן בו, ולרגע היסס. האם הוא חייב לגלות את סודות המשפחה, ללא סייג, בפני אדם זר? “אני חושב שסבא שלי הוא אדם חשוב. אני לא יודע מה בדיוק הוא עשה, אבל הוא יודע הרבה על החיים. אני חושב שהוא ריפא אנשים, כמו אבא שלי. לא סיפרו לי מה סבא עשה ואיפה עבד.”

“כל מה שסבא שלך לימד אתכם נוגע ליקום. אנחנו חיים בכדור הארץ ולומדים עליו ועל הסובב אותו. כמובן, החשוב ביותר הוא ללמוד על השמש.”

“בלי השמש לא היה לנו אור,” התרברב יפתח בידיעותיו. “היא מביאה את היום ואת הלילה. אני לא מרגיש, אבל הגננת לימדה אותנו שהאדמה מסתובבת ממערב למזרח, וכך כל יום השמש עולה במזרח ושוקעת במערב. יש לה ציר עבה כמו… כמו לאוטו, לא, יותר עבה, האדמה גדולה מאוד.” יפתח פתח זרועותיו והראה לאיש היער את גודלה המשוער של האדמה. “ככל שאני צומח, כך אני לומד דברים חדשים ומעניינים מאוד. אני כבר רוצה להיות בכיתה א’, ללמוד מהספרים הגדולים שבהם קוראים על הכול.”

איש היער פרץ בצחוק עליז. “יפתח, אני כבר מנבא לך עתיד מזהיר. אתה להוט ללמוד, וזה חשוב מאוד בחיים. סבא שלך גרם לך להיות סקרן ולרצות לדעת יותר. בזכות הלימודים אנחנו מתקדמים ומפתחים דברים חדשים.”

“כל הזמן מפתחים?” שאל יפתח.

“כל הזמן. אין הפסקות. הידע הוא רחב ובלתי מושג, תמיד מתחדש. המוח של אדם אחד לא יכול להקיף את כל מה שאנשי המדע המלומדים חושפים וחוקרים. בכל יום מתגלות עובדות חדשות. מתברר שהעולם שלנו מסובך ומורכב, וככל שיודעים עליו יותר, כך מתעוררות שאלות חדשות ונוקבות יותר.” כשראה את השאלה בעיניו של יפתח, הוסיף מיד איש היער, “מחפשים דרכים חדשות, מוסיפים מידע שהולך וגדל ללא גבול.”

“אז בעוד כמה שנים־עשר, עשרים או חמישים שנה — יהיה לנו אינסוף מידע,” אמר יפתח. הוא חיפש תשובות ממצות אצל איש היער, שהתגלה כאיש אשכולות.

“מה שאנחנו יודעים היום לא תמיד יהיה נכון מחר, ומה שאנחנו חושבים ללא נכון, אולי מחר יהיה נכון. המדע מתקדם ומתפתח, ונוספים לו נדבך אחר נדבך. הרבדים עולים זה על זה ויוצרים בניין מפואר, שכל הזמן נמצא בתהליכי בנייה והרס חוזרים ונשנים.” איש היער דיבר בכובד ראש. הוא הבין שלפניו ילד בעל אינטליגנציה גבוהה, אשר לומד מתוך דיבור. הוא הרגיש שלימד ילד, שמחר עשוי להיות אחד מהמדענים האלה, שייטיבו עם העולם ועם בני האדם.

“אמרת ‘מדע’. מה זה בדיוק?” פתאום התעורר יפתח. נערמו לפניו מילים חדשות שלא ידע את מובנן.

“מדע זה כל מה שאנחנו לומדים וחוקרים ומתכננים לבדוק. כל הפעילות היא מדע. כאשר אתה הולך ברחוב, רואה נמלה ועוקב אחריה כדי לראות איפה היא שוכנת ומה היא עושה, זה מדע. אתה מגלה את עובדות החיים.” יפתח הסתכל אליו בעיניים רושפות.

“היום יש אינטרנט, אפשר ללמוד ממנו הרבה עובדות. ודאי אפשר ללמוד על העצים. באינטרנט יש הרבה סיפורים. אני מניח שאפשר ללמוד על חיי הצומח. זו לא בעיה גדולה לברר עובדות. בעזרת האינטרנט אני יכול ללמוד מהר ולעומק, בלי לחכות שמישהו ילמדני,” אמר יפתח במהירות.

“אבל אתה עדיין לא יודע לקרוא. קריאה עוזרת מאוד ומסייעת לרכוש ידע רחב. הקריאה היא מכשיר אדיר להתקדמות ולתפקוד בחיים. היא פותחת שערים אל העולם והמדע. בלי קרוא וכתוב אי אפשר לתפקד בעולם הזה,” הזכיר לו איש היער.

“נכון, אתה צודק, אבל יש אתר של תמונות, כמו קומיקס. אתה מכיר סיפורים בתמונות שקוראים להם קומיקס?” יפתח המתין בסבלנות. איש היער לא מיהר להגיב. הוא שקע במחשבות. “ודאי אתה יודע מה זה קומיקס,” חשש יפתח שהכניס את הזקן לצרה. “אני יכול להביא לך דוגמה של קומיקס, אם אתה רוצה.”

“לא צריך, יפתח, אני יודע מה זה קומיקס, אבל אני מנסה להיזכר באיזה אתר ראיתי זאת. גם אני סקרן לדעת דברים, כמו שאתה מבקש ללמוד מדע. תמתין עד שתדע לקרוא.”

“זה יקרה עוד הרבה מאוד זמן. אני כבר סקרן לדעת איך כותבים בשפת העצים ואיך מדברים אותה.” יפתח היה להוט להתחיל להבין את השפה הזרה. לא היה קשה ללמוד שפה זרה בארץ זרה. הרי הקיץ כל המשפחה נסעה לשווייץ, ושם דיברו אנגלית עם האנשים הלא מוכרים. גם הוא למד בתוך כמה ימים לומר באנגלית תודה ואיפה הוא גר. אם הצליח לדבר אנגלית, שהיא שפה לא קלה ויש בה הרבה מילים, הוא קיווה ללמוד את שפת העצים בכמה שבועות. רק צריכים ללמדו את הצלילים ואת מובנם של הצירופים. הוא רצה לדחוק באיש היער לקצר את הדרך וללמדו את שפת העצים.

לפתע עמד יפתח משתומם על שלא חשב על הבעיה שפתאום צצה במוחו: “איך העצים מדברים? אין להם פה לבטא מילים,” זרק יפתח את הבעיה אל האיש הבוגר. הוא לא יֵדע להשיב לי, ניחש בלבו.

האיש גיחך לרגע. “אתה ילד מיוחד, יפתח. העלית בעיה לא פשוטה, לעצים אין פה, ואם אין להם פה, איך הם מדברים? זו באמת שאלה יפה.” האיש פסק לדבר והתבונן ביפתח, שבטש בקרקע בעקב נעלו. “הם משתמשים בקולות ללא מילים. חבטות עם הענפים אלה באלה הן מילות השפה. אני אראה לך,” הבטיח האיש.

“אולי אתה יכול להדגים לי? מעניין איך נשמעים הצלילים של שפת העצים,” ביקש יפתח.

“אולי נמצא תקליטור עם הצלילים שעצים משתמשים בהם כדי לתקשר ביניהם. זה דורש עבודה רבה וישיבה ממושכת ליד המחשב.” האיש הביט ביפתח בציפייה. לא נראה לו שילד בן שש וחצי יֵשב יום שלם ליד המחשב לשמוע צלילים חורקים ולהבין את משמעותם, גם אם הצלילים מלוּוים בהסברים ממצים. ודאי יעדיף יפתח לשמוע את הצלילים בטבע, ולא בתקליטור.

“ההתמדה חשובה, לשבת ממושכות ליד המחשב ולהתרכז,” אמר לבסוף.

“אני יושב לעתים שעות. אמא מגרשת אותי החוצה. ההורים מרשים לי לשבת ליד המחשב שעה ביום. הם רוצים שאצא לשמש ואשחק. ‘לא בריא לשבת כל הזמן רכונים אל המחשב. הכול מתעקם ולא צומחים לגובה. אתה לא רוצה להישאר ילד מכופף, נכון?’ אמרה לי אמא. אני משתדל לשמוע בקולה מפני שהיא רוצה את הטוב ביותר בשבילי.” יפתח חייך אל איש היער, שהתבונן בו בסקרנות גוברת. “אתה ילד באמת מיוחד, יפתח. אני אשתדל למצוא דרך נוחה בשבילך ללמוד את שפת העצים. אשאל אם יש לכך בית ספר. לא נראה לי שהעצים לומדים בבית ספר. אולי הם מעבירים שיעורים דרך החוטים המקשרים. אני עצמי לא יודע, ואינני בטוח שיש מקום מסודר ללימוד שפת העצים. הם נולדים עם השפה וצורות הביטוי שלה. אבל אני רוצה לעזור. אני מניח שתלמד את שפתם בלא־זמן. אין הרבה מילים, וגם הצלילים לא רבים.

“הם לא קוראים לילדיהם סיפורי לילה לפני השינה, ולא מנהלים שיחות חולין. הם מספרים על מה שמעיק עליהם ביותר, זה הכול. הם מאוד עסוקים בלגדול ולגבוה. הם חייבים להביא מזון ומלחים ומים ומרכיבי מזון קורט, נדירים, שכמותם הקטנה משפיעה מאוד, חומרים המגיעים בכל מיני תרכובות.”

“תרכובות? אמרת מילה קשה. אתה חייב להסביר לי אותה.” איש היער צחק, מבודח. “יפתח, אני משוחח איתך כעם אדם מבוגר, ואני שוכח שאתה עולה לכיתה א’. תרכובות הן כל החומרים שהעץ ואנחנו מרכיבים מיסודות החומר. קצת קשה להסביר ולהבין את זה. אתן לך דוגמה. אם אתה רוצה להגיע לברז במטבח כדי לשתות מים, אתה מסדר שני כיסאות זה על גבי זה כדי לעשות זאת. שני הכיסאות ביחד יוצרים תרכובת המשרתת את מטרתך.”

“אני מתחיל להבין, זה מורכב ומעניין. העולם נראה מלא בדברים מסקרנים מאוד. הייתי רוצה ללכת כבר מחר לכיתה א’ ולחשוף את כל הסודות האלה שמדגדגים לי בלב ובמוח,” אמר יפתח ועיניו הכחולות זהרו, כמו הביטו אל השמש הזורחת.

“כל החומרים האלה יחד בונים ויוצרים את התרכובות, שיתאימו לעץ המסוים ויספקו את הנדרש לו לחיים. זו עבודה רבה מאוד. הם חושבים גם עלינו, וחשובים לנו בגלל פליטת החמצן.” ההרצאה היתה מרתקת. יפתח שמח שאיש היער חזר לנושא שכבר דנו בו, וכך יפתח למד עוד משהו על היקום.

הצללים התארכו. השמש נטתה מערבה ועטתה מסכה אדומה, נוטפת רוטב סלק בדרכה לחדר השינה שמאחורי הים הגדול, כמו ניסתה לתרום מכוחה לאדמה הנוטה להירדם.

“עוד מעט לילה,” אמר יפתח, ובקולו נשמע צער. הוא לא היה מהילדים הממהרים לישון. היו הרבה דברים מעניינים שמשכו את העין, והוא לא רצה להפסיד אף אחד מהם. אם יעצום את עיניו לרגע קט, הוא עלול להפסיד את כל המתרחש באותו הרף עין קצרצר. לישון לילה שלם נדמה לו בזבוז זמן משווע.

“איך אתה מספיק להגיע לכל עץ ולשוחח עמו?” יפתח התעורר פתאום מהזיית הערב. “יש כל כך הרבה עצים בעולם, לעולם לא תספיק להגיע אל כולם, גם אם תדבר עם כל עץ שנייה אחת קצרה.”

איש היער צחק. “אתה צודק מאוד, יפתח. אתה לא מתאר לך שאני עובד לבדי. יש קבוצה עצומה של אנשים כמוני, אשר פוקדים את העצים ושומעים את תלונותיהם. אנחנו תמיד הולכים בקבוצות גדולות, להספיק ולברר את כל הבעיות. לעתים אנחנו עובדים כל הלילה. אנחנו רגילים לעבודה ממושכת ללא אתנחתות. עלינו להספיק את העבודה שאינה נגמרת לעולם.” האיש שוב ציחקק קצרות, וגופו כולו התנודד ממאמץ הצחוק.

יפתח החל לצחוק גם הוא. לא סתם טוענים שהצחוק מידבק. מאז ראה את איש היער, הרגיש יפתח שמחה מחממת בלב, בעיקר משנוכח לדעת שהעצים צומחים בהשגחה צמודה ואחראית. והחשוב מכול — היתה אוזן קשבת לצרותיהם. האיש צחק והתנהג בקלילות שובת לב. “אתה תמיד שמח כזה?” יפתח רצה להפסיק לצחוק, שכן הצחוק גרם לו כאב בטן.

“בדרך כלל. אני לא מפסיד מהיותי שמח, אני רק מרוויח ומתמלא אושר שעולה על גדותיו.” הוא ליטף את הגזע הגדול של האיקליפטוס. עלי העץ רישרשו, נדחפים בזרמי משבהּ של רוח מתחדשת קרירה. “אחרי העבודה המאומצת אנחנו, כל החברים, יושבים ומספרים חוויות. אנחנו צוחקים וצולים תפוחי אדמה על האש. את זה כולנו אוהבים מאוד, ומצפים בכיליון עיניים לרגע הטוב הזה.” האיש חייך אליו, משלח קרני חיבה חמות אל הילד הנבון.

“גם אני אוהב תפוחי אדמה צלויים באש. נדרש הרבה זמן לצלות תפודים, ולאמא אין זמן להכין לנו אותם. אנחנו מסתפקים בתפודים מבושלים, ובימים טובים, בצ’יפס, כאשר לאמא יש מצב רוח טוב היא מכינה לנו צ’יפס. אווו… אני אוהב צ’יפס עם שניצל. זה האוכל הכי אהוב עלי,” יפתח שוב נסחף בדבריו. האוזן הקשבת של איש היער כמו משכה אותו בלשונו לספר עוד ועוד. “אתה תמיד עובד עד הרגע האחרון ומגיע אחרון למקום המפגש? כולם ודאי מחכים לך בקוצר רוח,” העיר יפתח.

“מה פתאום, בכל רגע בדרך יש עמי עוד חברים. אני אזמין אותם,” אמר ונגע נגיעה משונה בכובעו, שנח על קודקודו. ברגע אחד הופיעו לפני יפתח עשרה אנשי יער. כולם נראו אותו הדבר, דומים להפליא.

“מדוע לא ראיתי אותם קודם?” התעניין יפתח, מסוקרן.

“הם מסתתרים באתר מיוחד להם. בני אדם רגילים לא תמיד רואים אותנו. אתה במקרה שמת לב אלי, אחרת לא היינו מדברים כלל. אנחנו מסוגלים להיעלם על ידי תנועה שאנו עושים עם הכובעים שלנו. בן־רגע אנחנו נעלמים ועוברים במעוף מהיר למקום הבא בתור.” בעודו מדבר, התקרבו עשרת אנשי היער אל שני המשוחחים. לרגע קצר חשש יפתח שמא יעוללו לו דבר־מה מכאיב. לשמחתו, חרדתו התבדתה. כנראה בלא משים הוא עשה צעד לאחור, כמו התכונן לקחת את הרגליים ולהסתלק מהמקום. אבל איש היער הרגיע אותו מיד. הוא נגע בידו ביד חמה ומרגיעה. “אל תחשוש מהחברים שלי, הם כולם אוהבי אדם. אין לך מה לפחד. הם חיים ומבטאים את קיומם בעשיית טוב למען הכלל, זה ייעודנו החשוב ביותר, אהבתנו לטבע ותחזוקתו המתמדת למען המשך קיומו הבריא.”

יפתח התיישב והתבונן באנשים הניגשים אליהם. “כולם אנשי יער?” התעניין.

“כן, כולם. התפקיד שלנו הוא לדאוג לעצים. הגנן הראשי הציב אותנו על פני האדמה כדי לשמור על מה שהוא נטע.”

יפתח הביט בשלווה מדומה באנשים שהתקרבו ברוגע גדול, כמו לא דחקה להם השעה, ועמד לרשותם זמן בלתי מוגבל. “איך אתם מצליחים להיעלם?” שאל. בלבו חשב שיכול להיות נחמד אם הוא ילמד את התעלול הזה, להפתיע בו את חבריו ולדעת להתמודד עם ארז אורן, שבכל הזדמנות הציק לו. לא שהוא פחד, אביתר היה בסביבה וגם אלון, הבן של דודתו נאווה, שתמיד היה מוכן לעזור לו. כאשר סיפר לו על צרותיו בגן עם ארז, צחק אלון והבטיח לסייע. בלבו סמך יפתח גם על עומרי, הבן של דודתו אליאנה. הוא ראה אותו מבצע מתיחות על מוט המתח שלושים ושבע פעמים. זה היה מרשים והצביע על כך שלעומרי יש כוח רב, ולא כל אחד יעז ויוכל לעמוד מולו. בחושבו על שלושת מגִניו, נרגע יפתח ועקב אחר המתקרבים בשלווה מופגנת. “אתה רואה את הכובע המיוחד שלנו? זה חצידור, הוא יושב על הראש בצורה מושלמת. אתה רואה את סמל האריה מלפנים?” שאל איש היער והצביע על הסמל הזהוב־אדום שהתבלט על משטח ירוק כהה, כמו דשא שהושקה בהרבה מים.

“כן, הוא נראה בולט במיוחד,” אמר יפתח. “הוא יפה. אני אוהב את הצבעים זהוב ואדום. על רקע הירוק הכהה שני הצבעים בולטים, והסמל ממש קופץ קדימה,” תיאר יפתח במדויק את שעיניו ראו.

“יפה, ילד. אתה מתמצא בצבעים וגם יודע לתאר יפה. אלה תכונות חשובות לאדם אשר רוצה ללמוד את שפת העצים,” החמיא איש היער ליפתח, אשר הרגיש ברקיע השביעי והסמיק באדום עמוק ולוהט. יפתח לא אהב זאת, כי הסומק הסגיר את רגעי המבוכה שהשתלטו עליו.

“שים לב לפרטים שאלמד אותך. אני לוחץ בנקודה שבה נפגש הזנב של האריה עם הגוף, ואני נעלם. הבט!” ברגע שאמר זאת, שלח איש היער את ידו אל הסמל, ביצע את הפעולה ונעלם כלא היה. הוא נעלם מעיניו של יפתח. המקום שבו היה נשאר מיותם. יפתח שלח יד למשש את חלל האוויר במקום בו היה איש היער, ולא הרגיש דבר, המקום היה ריק, שקוף, כמו שמקום ריק נראה. הוא חיפש סביבו, ולא ראה עקבות המובילים אל איש היער. הוא התאדה, כמו לא היה קיים כלל. “אתה לידי?” לחש יפתח. “כן,” ענה קולו של איש היער, ובן־רגע שב למקומו. לא היו עליו או על בגדיו סימנים לכך שהוא עבר חוויה כלשהי שגרמה לשינוי במצבו הפיזי. שני החברים ישבו בשלווה גדולה זה מול זה. בינתיים הגיעו אליהם אנשי היער האחרים והתיישבו במעגל גדול לידם. “אתה רוצה להדליק מדורה גדולה, בינונית או קטנה?” שאל איש היער.

יפתח אהב להביט בלהבות האש, אבל פחד מהן. הוא זכר את אזהרותיה של אמא לא להתקרב לתנור הבוער. בכל פעם שרצה להתחכם ולהפנות אליו את תשומת לבם של הוריו, הוא עשה עצמו מתקרב לתנור הבוער או לסיר הגדול שבו רתחו מים לבישול תפודים, ואז היו ההורים מפנים אליו מבט, ומיד היה קולה של אמא עולה באזהרה. פעם אחת הוא רצה להתחכם ולא נעצר, הווו, שמע את קולו השואג של אביו כמו אריה כעוס. מאז לא ניסה שוב את הוריו. הוא ידע שהתקרב לנקודה שבה אביו ירים את ידו ויכה באחוריו. התנהגותו הפחידה אותם, הם הסבירו, אבל הוא לא ממש הקשיב להסבריהם. על אף ההסברים וההתראות המשיך יפתח בהתגרויותיו, שכן היה סקרן לחקור כל דבר ולנסות את הוריו. הוא הרגיש שבכל ניסיון הוא מסתכן בכך שהפעם ידו של אביו לא תוותר, והוא ייענש. הוא למד שהדבר שאליו הוא מתקרב בכל פעם נקרא “גבול”, וכי עליו להישמר לא לחצות אותו לעולם.

הוריו לא הגדירו גבולות אלו מתוך גחמה מבדרת. הם דאגו לשלומו ולבריאותו. על אף כעסם הוא הרגיש את הפחד שהתלווה לאזהרות אלה, שמא ייפגע ויסבול בגלל חוסר ידע והיעדר חשש ממעשהו. יפתח הרגיש נפלא כאשר הוריו הביעו כלפיו חיבה, כאשר חגיה אמו היתה מרעיפה עליו נשיקות וצביטות מלטפות. לעתים הוא היה משתטה בכוונה כדי לקבל את תשומת הלב שביקש. לעתים הצליח לכבוש בהשתובבויותיו את תשומת הלב של אביו, שממנו שמר מרחק, שמא ירים את ידו להענישו, אף שברוב המקרים הסתפק בליטוף ובחיבוק מלוּוים בקול מתרה.

פעם אחת הוא שיחק עם מתג החשמל ויצאו ממנו ניצוצות. הקליק העדין אשר המתג השמיע מצא חן בעיניו, והוא לא שם לבו אל הניצוצות. אמו הזהירה, אך הוא עשה עצמו לא שומע, גם אביו הזהיר פעמיים, בא וחיבק אותו והסביר את הסכנה הגדולה הטמונה בחשמל, וכי חייבים להישמר מפניו. “הוא חבר אכזר, מסייע לנו לחיות חיים נוחים, אבל ברגעים שלא נשמרים הוא מכה ויכול גם להרוג,” הסביר אביו. יפתח שמע ולא שמע. הסכנות שעליהן דיברו הוריו נראו מדומות, הוא מעולם לא חווה אותן.

יפתח נמשך אחרי הקליל השובה, ולא שת לבו לבקשות ולאזהרות, ולפתע חש את הכאב החד בגב כף ידו. אביו נתן לו שתי סטירות על גב כף היד. באותו הרגע נדהם יפתח מהמכות שקיבל מאביו, אבל אחרי שחשב, הבין שפעל לא נכון וכי המכה הגיעה לו. הוא הרוויח אותה בכבוד ובעקשנות. מאז העדיף להתרחק מהחשמל ומהאש. ידע שאזהרות ההורים לטובתו הן.

“אולי מדורה קטנה, רק לשם האור, כי הערב כבר פה, והאור נחלש מאוד.” הוא רצה לראות איך הם מדליקים את החגיגה השורפת המכונה “אש”. שניים מאנשי היער ליקטו כמה זרדים יבשים וענפים פריכים, אשר נפלו והתייבשו על הקרקע. הם ערמו ערמה קטנה וקירבו את ידיהם אליה, פיתלו את אצבעותיהם סביב הערמה, ולפתע ראה יפתח להבות מרקדות בין הזרדים היבשים ופיסות הענפים, שדאגו לשבור לחתיכות קטנות.

“זה… כמו פלא,” אמר. עיניו ננעצו בלהבות, אשר התרוממו ופיתלו גזרה בריקוד שובב.

“איך הדלקתם את האש?” התעניין. “זה די פשוט, פיתולי האצבעות מעלים את החום וגורמים לזרדים היבשים להידלק.” ההסבר היה פשוט לכאורה, אבל יפתח לא האמין שאם הוא יפתל אצבעות, תידלק מדורה. כאשר היה לו קר, הוא היה משפשף ידיים ומפתל אצבעות, ואף פעם לא נדלקה מדורה. יש להם כוחות מיוחדים שמסייעים להם, הירהר. “האש יפה,” אמר יפתח, “היא מהפנטת ומושכת להביט בה גם בלי להתקרב, נוכחות הלהבות מחממת ומאירה את כל הסביבה.” בקולו נשמעה שמחה גדולה. הוא לא רצה להגזים, אבל האש העניקה תחושת ביתיות ושמחה, בעיקר בלילה קר. “טוב שעשו רק מדורה קטנה,” הירהר יפתח. בכל פעם שאנשים הדליקו מדורה, גם קטנה, חשש יפתח שמא תתפשט האש ותגרום שׂרֵפה לא רצויה, אפילו מפחידה. “עוד עלולים לשרוף את עץ האיקליפטוס,” חשש בלבו.

“תרצה תפוחי אדמה?” התעניין איש היער. יפתח השתוקק לתפוח אדמה חמים, אבל ידע כי עוד מעט שעת ארוחת הערב, ואמו אהבה שכולם יושבים ואוכלים יחד סביב השולחן במטבח. “זה מאחד את המשפחה,” היתה אומרת, והוא, אף שלא תמיד קיבל דבריה בהבנה כי נמשך אחר המשחקים, הסכים איתה מאוד. אילו כל אחד היה אוכל בזמנו החופשי, בני הבית לא היו נפגשים ולא רואים זה את זה. הוא לא היה רואה את אביתר, שאותו אהב מאוד, ואת רותם, שתמיד שקועה בספריה, וּודאי היתה נשארת ספונה בחדרה, רחוק מעיניו. את רותם הוא אהב וגם כיבד מאוד, כי היא ידעה הרבה, ותמיד היתה מוכנה לעזור לו בשאלות הקשות, וכאלה תמיד היו. וחשוב מכול, היא היתה סבלנית ומאירת פנים.

“עוד מעט המשפחה מתאספת לארוחת ערב. אמא אוהבת שאנחנו יושבים סביב השולחן ביחד,” אמר יפתח והביט בעיני איש היער, מנסה לנחש איך יקבל את סירובו המנומס. “אני מבין, זה נכון וצודק. אמא שלך צודקת,” הצדיק איש היער את אמו. יפתח שמח. היה עוד מישהו שהבין את דרישות אמו והצדיק אותן. “אז אני חייב לשמוע בקולה של אמא.”

החושך התעבה, ואיש היער אמר ליפתח, “אתה חייב לשוב הביתה. כבר זמן ללכת למשפחה ולאכול ארוחת ערב.” בלבו יפתח שמח, איש היער הבין אותו והצדיק את התנהגות בני ביתו.

“ומה עם האש? חייבים לכבות אותה ומהר, למנוע שרפות, וחלילה נזק,” הזהיר יפתח. הוא התבונן באיש היער, להתרשם מהשפעת דבריו. איש היער התבונן בו וחייך. “אתה צודק. אסור להשאיר אש ללא השגחה, הרוח יכולה ללבות אותה ולגרום שרפה.” יפתח חשב שהאיש עומד ללטף את ראשו, אך הוא נמנע מכך. הוא לא התקרב ולא שלח את ידו לגעת בו.

“אתה ילד נבון מאוד, יפתח, זה מוצא חן בעיני. אתה חושב על הכול. לכבות את האש זה חשוב מאוד. העצים סובלים מאש שלא כובתה. ממדורה קטנה יכולה לפרוץ אש גדולה ולכלות את כל היער. אז לא רק השורשים בוכים, אלא כל היקום בוכה על אובדן עצי היער. היער הוא היהלום בבריאה.” שוב השתמש האיש במילה לא מובנת.

“מה זה ה’בריאה’?” יפתח קטע את תיאורו של איש היער. הוא השתמש במילים לא מובנות, שיפתח לא הכיר כלל. ודאי משהו גדול וחשוב, הסביר לעצמו יפתח.

“את זה דווקא קל להסביר,” אמר איש היער. “הגנן זרע זרעים ושתל צמחים ונטע עצים למיניהם. הוא ברא את היער יש מאין, וכעת אתה רואה עצים רבים בכל מיני צורות וצבעים.” האיש צייר באוויר עם ידיו צורות ותמונות, לחזק את דבריו ולהדגיש אותם.

“כל מה שחי ודומם בעולם נוצר בידי הגנן הגדול שחי בשחקים. לפני מעשיו לא היה דבר, רק ריק גדול מהדהד. ‘ברא’ פירושו יצר יש מאין,” סיים את ביאוריו.

יפתח חשב שהוא מבין את הסבריו של איש היער. הבריאה היתה משהו גדול, אדיר ממדים, שהביא את כל היופי שרואים בעולם. הוא היה מרוצה שקלט את משמעותה של המילה. אם תהיה שרפה, יהיה אסון גדול. גם אם היה מבקש את עזרתו של אלעד, בן דודו הזריז, לרוץ ולהודיע על האסון, לא היו מצליחים להציל את כל אשר יישרף. לאלעד ודאי יהיה רצון גדול לסייע, הוא יתחיל מיד במעשה ההצלה, ירוץ כמו איילה שלוחה וייעלם כהרף עין, יטוס להזעיק עזרה. אלעד היה אמיץ, והוא היה מביא מיד מים להציל את העצים המסכנים, וקופץ ללב האש כדי לכבותה. יפתח סלד מהאפשרות שכל היופי הזה שהשתרע לפניו ייאכל על ידי האש הרעבה. “חייבים לכבות את המדורה לפני שעוזבים את המקום,” שב והזהיר.

“אין ספק. לא נסתלק לפני שאחרון הרמצים ידעך ויתקרר. אתה צודק, יפתח, אש חשופה ללא השגחה יכולה לגרום אסון גדול. מספיק ניצוץ קטן, וכל היער והעצים היפים שאנחנו רואים, התורמים לנו כל כך הרבה, יישרפו ויהפכו לאפר, שהרוח תישא לכל פינות העולם.” איש היער הושיט את ידו אל יפתח בחיוך רחב, “שמחתי להכיר אותך, יפתח. אתה ילד נבון, ואני אבוא לבקר אותך שוב.” הוא לחץ את ידו של יפתח בחמימות.

“תמשיך לספר לי סיפורים?” התעניין יפתח.

“ודאי, גם אלמד אותך איך מדברים עם העצים ואברר אם יש בית ספר ללימוד השפה. אני יודע שישנם שבעה צלילים בשפתם. הצירופים ומספר הצלילים המצטרפים יוצרים מובנים ומבהירים כוונות. למשל, ‘רר’ הוא ‘שלום, מה שלומך?’, ‘רר־רר’פירושו ‘הרוח חזקה מדי’, ‘רר־תק’ — ‘אני לא מרגיש טוב’, ‘רר־תק־תק’ — ‘מישהו מתנכל לי’, ‘רר־רר־תק־תק’ — ‘פוגעים בי’, ‘תק־רר־רר’ — ‘פוגעים לי בשורשים’, ‘תק־רר־תק־תק’ — ‘פוגעים לי בענפים ובעלים’.” איש היער חייך.

“לא נראה קשה. רק לבטא את הצלילים כמו שצריך. ‘רר’ אני שומע לעתים כאשר העץ מתפתל, אבל איך מבטאים את ה’תק־תק’?”

“ה’תק־תק’ הוא חבטות של הענפים זה בזה. שומעים אותו בעיקר ברוח חזקה, את פיתולי הגזע ומרכיבי העלווה כולה.” איש היער השתדל להסביר את הדברים בדקדקנות, וגם השמיע את הצלילים עצמם. אילו היה שואל את יפתח על סדר הצלילים ומובנם, היה מגלה שיפתח כבר אינו זוכר. הצלילים לא היו נהירים לו דיים כדי להטביע אותם בזיכרון בסדר הגיוני. הוא העדיף לרשום ולשנן, אבל לא ידע לכתוב, והחליט לשנן ככל שיכול. הצלילים לא הכילו מובן ולא סדר הגיוני בעל תוכן מצטבר כמו בשפת בני אנוש. אולי מבחינת העץ הצלילים הם בעלי משמעות עם הבנה חדה וברורה ועם סדר בעל מסר, אך לא לאוזן של בני אנוש.

בטרם קמו על רגליהם, האהילו אנשי היער על האש, לא התקרבו אליה, שילבו ידיים גבוה ויצרו מין כיפה גדולה שסככה עליה. ויפתח ראה את הלהבות מונמכות ומפזזות בכבדות־מה, כמו איבדו מכוחן. הן התקפלו לאטן בין הגחלים, ובסוף נעלמו כליל. ההאהלה של הידיים מעל האש כמו לחצה עליהן, לא איפשרה להן להתרומם והפסיקה את הזרמת האוויר אליהן, חנקה אותן בנועם. הגחלים כוסו אפר, ובשניות הפכו גושים מושחרים קרים.

“אנחנו חייבים לכבות לפני שאנחנו קמים. נוכחותנו שומרת על האש שלא תתפשט ברוח, אנחנו מסוככים עליה. אילו היינו קמים, היתה הרוח יכולה לפזר גחלים קטנים או שובל של גצים, אשר יציתו חלילה עץ בקרבת מקום או עשב יבש ליד המדורה. משם האש עלולה לזחול מהר, להתיישב למרגלות העצים וללחך את גזרתם. בהמשך היא עלולה לקפוץ מעץ לעץ, להדליק את הגזעים וללבות שרפה איומה שתכלה הכול.” האש הכבויה לא העלתה אף לא סלסול קטן של עשן.

כאשר כל היושבים קמו על רגליהם, היה שטח המדורה קר, כמו לא בערה האש רגע קודם לכן בעוצמה ופיזזה בעליצות. יפתח עקב בעיניו אחרי האנשים שהלכו והתרחקו. אחרי עשרים צעדים פתאום הם נעלמו באופק הרחוק, כך היה נדמה לו, או שהם התאדו כמו אדי המים היוצאים מהקומקום. יפתח נדהם. המשטח שלפניו היה חלק לחלוטין, אף שלא היתה סיבה נראית לעין לכך שאנשי היער ייעלמו בפתאומיות כזאת. “הם שבו להיות בלתי נראים,” אמר לעצמו יפתח. אבלזה לא מה שסיקרן אותו; בטרם נעלם, עשה איש היער, זה שדיבר איתו, מעשה כלשהו. הוא התרומם, התנתק מהקרקע, ובכמה תנועות ידיים זריזות, משל שחה באוויר, הוא התכוון אל לב השמים, נקודה הולכת וקטֵנה, עד שנעלם.