פרננדו באטלר, נגן כינור בתזמורת הפילהרמונית בווינה, מקבל הודעת דוא"ל מפתיעה, המוציאה אותו מחיי השגרה אל מסע בעקבות עברו של […]
פרק 1
היה זה בוקר יום שלישי של תחילת חודש מאי, ובווינה עוד לא היו סימנים של אביב. שמש שלטה על שמיים בהירים, אבל היה קר מאוד ורוח פרצים נשבה. פרננדו באטלר עלה מהרכבת התחתית בכיכר קארל והלך לכיוון המוזיקפראיין, בניין גדול ומפואר המשמש בית לתזמורת הפילהרמונית העירונית. הוא נכנס לבניין, ירד לקומת המרתף ופנה לחדרו. החדר היה צר ומהודר. היו בו שטיחי קיר בגונֵי אדום–לבן אוסטריים, ריהוט עתיק ורצפת עץ בוהקת. הוא פשט את מעילו, הדליק אור בשולחנו והניח עליו את המחשב הנייד שלו ומאפה שקנה בכניסה לרכבת התחתית. מיד התיישב, פתח את המחשב והתבונן במסך הבית. הוא התלבט קצרות והקליק על תוכנת הדואר, זו הציגה חלון מקדים ונפתחה. מתוך ההודעות שלא נקראו, אחת צדה מיד את עיניו.
השולח: יגאל באטלר
הנושא: מסר חשוב
התקבל: 5.5.2009
עיניו נפקחו לרווחה, הוא נגס במאפה אך שום איבר אחר בגופו לא נע. מיד הקליק על ההודעה פעמיים. היא נפתחה לכדי מלוא המסך. בקצה העליון הופיעו שוב השולח, הנושא ותאריך הקבלה. תחתיהם נוספו עכשיו תאריך השליחה וגוף ההודעה:
נשלח: 4.5.1979
בני האהוב, שלום.
כשתקבל את ההודעה הזאת תוכל סוף סוף לפעול בעניין חשוב.
כשאני כותב שורות אלו אני חושב עליך כאדם בוגר ואני בטוח שתוכל לבצע את המשימה שעליי להטיל עליך.
ηїηℊjPεSSℓεℯsʟαⅾṧ⊥EPj^LEPШ♄@нїṧα¢ṧṧα¢ℌ℮ṧα¢﹩♭℮⊥ßøḱÐт9ℒ⊥9т9✕т9∂т﹩ʊε@ḉґї♭◎Ш♄@⊥❝♄℮мε@ηїηℊʟї❡♄тḯᾔ ṧ℘α¢ε♭ґ◎ʟ
לעיני פרננדו התפרשֹ טקסט באורך עמוד שלם, אך מלבד השורות הראשונות היה כולו בלתי קריא. הוא נותר מול המסך זמן מה כממתין שהדברים יתבררו מאליהם, שניתן יהיה להבין איך מגיע מייל מאביו שנות דור אחרי שמת. אבל השעה הייתה 9:27, רק שלוש דקות נותרו עד לתחילת החזרה הכללית. הוא נשם נשימה עמוקה, קם והוציא מהר מתיקו חוברות תווים עבות, מלאות סימניות, אסף את תיבת הכינור ועזב את החדר בצעדים מהירים.
הוא עלה שלוש קומות ויצא אל במת האולם הגדול של המוזיקפראיין, הגרוסֶר מוזיקְפרֶאינסאַל, האולם הראשי של הבית בעל האקוסטיקה המושלמת, מלא הוד והדר. יחד איתו נכנס לאולם מנצח התזמורת מר פאלפי, שהנהן קלות בראשו לעבר הנגנים שכבר ישבו. קולות של כלי נשיפה וכלי מיתר נשמעו באולם. פרננדו התיישב במקומו, הוציא את הכינור מהתיבה והחל להתכונן לקראת החזרה. למשך מספר דקות הוא התרכז רק בקול כינורו, הפיק צלילים רבים וכיוון מיתרים. בסוף נכנס לאולם הכנר הראשי והתיישב לפניו. זמן קצר אחר כך נקש המנצח בשרביטו והחזרה החלה.
בתחילת הקונצרט של ברהמס הוא ניגן בצורה מכנית כמעט. הניסיון שצבר בנגינת יצירה החדיר באצבעותיו תזמון מדויק. רק לאט החל רחש פנימי לא מוכר להתעורר בו. געש ניצת בו, ותנועות גופו הפכו גדולות וחדות מאלו שליוו את נגינתו בדרך כלל. מחשבות על אביו, יגאל באטלר, ועל הדוא”ל שקיבל ממנו, הכשילו את ניסיונותיו לזכות בשלווה הפנימית האופיינית לו, ועוררו בו תחושות שהיו כבויות זמן רב. הוא שינה תנוחת ישיבה והשליט באחת שקט בגופו. גופו ציית אך רוחו המשיכה לסעור לאורך הנגינה כולה.
סיום החזרה השיב אותו מהר מדי למציאות. חלק מהנגנים הניחו את כליהם בתיבות ועזבו את האולם. חלק אחר התעכבו עוד דקות אחדות בפינת הבמה. פרננדו עמד לצאת, אך פגישה מקרית בין עיניו לעיני המנצח שינתה את תוכניתו. הוא האט את צעדיו כדי לאפשר לו לסיים שיחה קודמת, והגיע אליו בדיוק כשהתפנה.
“מה שלומך, מר באטלר?”
מבטאו הכבד של המנצח וארשת החשיבות שבה דיבר מנעו מפרננדו להתייחס לשאלה הזו כפשוטה. במקום זאת, החל לענות משהו שקשור בנגינתו.
“הכול בסדר אצלך?” ניסה המנצח שוב.
“כן,” ענה הפעם.
“הלב והיד הולכים יחדיו, מר באטלר,” אמר המנצח בקיצור רב משמעות.
שעה קלה אחר כך פרננדו יצא את בניין המוזיקפראיין לעבר רחוב אליזבת. תוך כדי הליכה הוא הוציא מכיס מעילו פתק לבן ומכשיר טלפון סלולרי, והחל לתקתק את הספרות שבפתק. אחר כך הדביק את המכשיר לאוזנו והמתין לתשובה.
“הלו,” נשמע קול גבר מצידו האחר של הקו.
“שלום דניאל,” אמר פרננדו.
“מי זה?”
“זה פרננדו,” קולו רעד. עברו מספר שניות עד שבאה תגובה מהצד השני.
“היי פרננדו, הרבה זמן לא דיברנו…” אמר דניאל.
“דניאל… אני צריך להתייעץ איתך.”
דניאל באטלר הופתע. אחיו פרננדו שמר רק על קשר רופף בשנים האחרונות, ולא פנה אליו לעזרה בדרך כלל. מתוקף תפקידיו כדוקטור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים, וכלוחם ביחידה מובחרת, דניאל היה רגיל לייעץ ולעזור לסטודנטים, לפקודים ולחברים. אבל לא לאחיו.
“מה העניין?” שאל בכל זאת.
“הגיע אליי דואר אלקטרוני משונה מאוד,” אמר פרננדו.
“מה הפלא? חצי מהודעות הדוא”ל בעולם הן דואר זבל,” פטר אותו דניאל.
“זה מה שחשבתי… ובכל זאת, היה מפתיע לראות את זו.”
“למה?”
“השולח הוא אבא, כלומר מופיע ‘השולח: יגאל באטלר’,” הסביר פרננדו, “ותאריך השליחה… הוא מתישהו ב–1979.”
“טוב,” ענה מיד דניאל, “זה סתם דואר זבל שאיכשהו השתרבבו בו השמות שלכם.”
“כן… איך ייתכן שזה התאריך?”
“אין לי מושג,” דניאל חשב רגע ואמר, “אתה בטוח שזה לא שנת שבעים?”
“אני חושב שלא. למה? יותר הגיוני שההודעה נשלחה בשנת שבעים?” התעניין פרננדו.
“1970 היא שנת האפס של חלק מהמחשבים, הזמן של המחשב כשמדליקים אותו אם לא מכוונים בו את השעון.”
“מה?”
“אם השולח הוא ספָּאמֶר שיש לו שרת דואר מאיכות נמוכה, זה יכול להיות הסבר.”
“אבל לא 79?”
“פחות סביר,” אמר דניאל. “מה עוד כתוב במייל?”
“זה גם מוזר,” נזכר פרננדו. “שתי שורות ראשונות… כאילו אבא שלח לי אותו מהעבר ויודע שכשאקבל אותו אהיה די מבוגר לעשות משהו שהוא רוצה שאעשה.”
“באמת?”
“כן. אבל מתחת לשורה השנייה הוא לגמרי לא קריא…”
דניאל השתתק וחלף רגע לפני ששב לדבר, “תשלח לי את הדוא”ל הזה. אבל לא לכתובת הרגילה שלי.”
“איך לשלוח? לאיזו כתובת?”
“תקבל עוד מעט מסרון עם כתובת דואר. תעביר את המייל לכתובת הזו.”
פרננדו פנה בכיכר ונכנס למסעדת קפה גראב שברחוב פדריק, התיישב לבדו בשולחן פינתי ומיד שמע צליל קבלת מסרון. הוא פתח אותו וצירף לכתובת שדניאל שלח את הדוא”ל מאביו, שהעתק שלו נשמר בטלפון. אחר לחץ על “העבר” וההודעה נשלחה בהצלחה.
“אני יכולה להצטרף אליך?”
פרננדו הרים את מבטו וראה את מיס ליאוני, מזכירת התזמורת. ליאוני, בתסרוקת קארה ובחליפה כחולה, הייתה אישה חיננית שידעה להלך בין האגואים של בכירי התזמורת, אבל בדרך כלל העדיפה לבלות בחברתם של נגנים צעירים כמו פרננדו.
“שמעתי חלק מהחזרה, זה נשמע נפלא,” אמרה ליאוני כשהתיישבה.
פרננדו הביט בה וניסה ללא הצלחה לפענח אם יש בה הערכה אמיתית למוזיקה, או שזהו ניסיון חנופה נוסף שלה.
“תודה,” ענה.
“נראית מאוד בתוך הנגינה, האביב הגיע אליך?” אמרה ליאוני.
פרננדו חיפש דרך לענות, ובסוף ציטט את מר פאלפי, “הלב והידיים הולכים יחדיו.” חיוך כבוי עלה על פניו.
לפתע צלצל הטלפון שלו. הוא נגע קצרות במסך והטה את גופו מעט הצידה כדי לדבר.
“פרננדו, זה דניאל. תגיד, זו פעם ראשונה שאתה מקבל דואר כזה?” אחיו נשמע שונה מבשיחה הקודמת, מסוקרן.
“כן.”
“וזו הכתובת של הפילהרמונית של וינה, נכון? אני רואה שזה נשלח ל–fernandob@wienerphilharmoniker.at”.
“כן.”
“יש פה עוד מה לבדוק,” המשיך דניאל, “אבל אני לא חושב שזה ספאם.”
“זאת אומרת… אם זה לא ספאם… זה אמיתי?” שאל פרננדו והרגיש טיפת זיעה זולגת על לחיו.
“כל מה שאני אומר זה שמי ששלח את ההודעה הזו טרח יותר מדי מכדי להיות ספאמר,” ענה דניאל.
פרננדו שתה מהמשקה שלו והתקשה לבלוע. “דניאל, אני באמצע משהו… אחזור אליך אחר כך,” אמר.
הוא ניתק וחייך קלות לעבר ליאוני, מתנצל על ההפרעה. אחר כך ניסה להירגע, והתגלגלה ביניהם שיחה נעימה. ליאוני חיפשה דרך אל ליבו, ידעה שמשהו עובר עליו, אבל גם הכירה אותו ולא ציפתה שהוא יספר. אחרי גישוש קצר היא בחרה לוותר גם הפעם על הניסיון להתקרב, ושבה לשוחח על לוח הזמנים של התזמורת ועל סרט חדש שרק יצא לאקרנים.
כשיצאו מבית הקפה הרוח עדיין ניסתה להעיף כל דבר שעמד בדרכה. הליכתם הייתה איטית. ליאוני חשה שקצב הליכתו של פרננדו אינו קשור רק למזג האוויר.
“עם מי שוחחת בטלפון?” העזה לשאול.
הוא רק הסתכל עליה. ליאוני הייתה אישה נאה, עמידתה יציבה ונראה שרק תספורת הקארה שלה הושפעה מהרוח. לעומתה, הוא חשש שבעוד רגע הוא יתנתק מהקרקע.
“עם אחי דניאל,” ענה.
היא העלתה על פניה חיוך דק, שקפא כשהבינה שהוא לא עומד להוסיף על כך דבר. אז חשבה שאולי הוא היה רוצה שהיא תפרוץ את חומת המגן שהעמיד מולה, אבל לא הייתה בטוחה איך לעשות זאת וגם לא מה תמצא אחריה.
שעון הקיץ הביא אל וינה אחר הצהריים ענוג ומתארך. הרוח שככה סוף סוף, ואנשים גדשו את הרחובות, מתעכבים מעט בדרך אל יעדם. קמצוץ ריח אביב התערבב בניחוחות של בתי קפה.
בדרכו חזרה מהמרכול קיבל פרננדו מסרון במכשיר הטלפון שלו. תלמידו, נער שמנת וינאי, היה עדיין חולה והמשפחה עמדה לצאת לחופשה. על כן שיעורי הנגינה שלו מבוטלים עד להודעה חדשה. בזמן שכתב מסרון איחולי בריאות ונסיעה טובה, לפני שעלה במעלית לביתו, הטלפון שלו צלצל שוב.
“הלו?”
“זה דניאל. לא חזרת אליי.”
“דניאל, כן…”
“יצא לך לחשוב על הדוא”ל?”
“אני לא יודע מה לחשוב. אבא, שבקושי דיבר איתנו כשהיינו ילדים, נזכר פתאום לשלוח מייל אחרי יותר מעשרים וחמש שנים בקבר?” פרננדו גיחך אך קולו רטט.
“בשנת 79′ הוא היה עוד חי,” אמר דניאל.
“תשמע, זה סיפור מוזר,” אמר פרננדו, “לא נשמע לי אמיתי.”
“אני עוד בודק את זה,” אמר דניאל, “אבל יש פה משהו. אני רוצה שתבוא לארץ וננסה להבין מה זה.”
“לנסוע עד לארץ בגלל משהו שעוד יתגלה כספאם?” הדף הבכור.
רעש ובכי של ילד בקעו פתאום מצידו של דניאל. “גיא נפל!” קרא. “אני אחזור אליך.”
“גיא! בן כמה הוא עכשיו?” שאל פרננדו, אבל השאלה נותרה באוויר. דניאל כבר לא היה שם כדי לענות.
פרננדו יצא מהמעלית בקומה הרביעית, חצה הול עצום ופתח את דלת הכניסה לדירתו ביד אחת. הוא ניסה להדליק אורות, אך בפרוזדור הכניסה המתג היה שבור ובמטבח הנורה הייתה שרופה. בסוף נעזר באור הקטן של המקרר כדי להוציא מתוך הסל את החלב ואת הגבינות, והניח אותם על מדף אקראי. אחר כך רוקן את הסל על משטח המטבח ופנה לסלון, שם הדליק אור צהוב על תקרה גבוהה.
הוא התיישב והסתכל שוב בדוא”ל מאביו ועבר בראשו על שיחות הטלפון עם דניאל. הוא נתקע במשפט האחרון שאמר דניאל, בבקשה שלו להגיע לישראל. הוא חשב רגע ושקל להתקשר לליאוני, אך בסוף ויתר.
בערב, וינה התפרשׂה מול חלונו במלא יופייה. הוא חשב על כך שיותר מדי פעמים נשאר סגור בביתו, יוצא רק כדי לנגן עם התזמורת. הוא לבש אפודה ויצא החוצה אל הרחוב, צעד מספר דקות עד שהגיע לאזור ברים ונכנס למקום שהכיר, מקום קטן ולא אופנתי שהתאים לו בעיקר כי תמיד היה בו בר פנוי והמוזיקה שנוגנה בו הייתה לטעמו. הוא הזמין בבר משקה ואחר הרחיק עד לשולחן יתום. כשהתיישב הטלפון שלו צלצל.
“העניינים שלך הסתדרו?” שאלה ליאוני.
“אני חושש שלא,” פרננדו עצם את עיניו. “יכול להיות שאצטרך לנסוע לכמה ימים.”
המילים שאמר הפתיעו את ליאוני, אבל לא פחות מכך את עצמו. ועכשיו זה היה תורה של ליאוני לעצום את עיניה. נגנים בשיעור קומתו לא נהגו להיפרד מהתזמורת במהלך העונה. היא הצטערה שלא ניסתה לסדוק את חומת ההגנה שלו כשהיו יחד בצהריים.
“איך מסתדר איש הקרח במזג האוויר החם?” אמרה כמעט לעצמה, ומיד הוסיפה בטון תכליתי יותר, “משהו לא בסדר?”
“זה סיפור קצת מוזר,” אמר פרננדו.
ליאוני המתינה שוב שהתשובה תתארך, ליבה התקשה מעט כשזה לא קרה.
“קח את הטלפון של סוכן הנסיעות של התזמורת. רק תודיע לי מה החלטת,” אמרה בסוף.
אחרי השיחה הוא שתה וחשב על המילים שאביו כתב לו, ועל אחיו דניאל. אחרי עוד כוסית הוא חש קל יותר, משוחרר מעט מהעכבות שלו.
“פרננדו, טוב שאתה מתקשר,” אמר דניאל כשענה לטלפון דקות אחדות אחר כך.
“מה שלום גיא?” שאל פרננדו.
“הוא בסדר, נרדם. פוטנציאל הנזק שלו עצום.”
“מעניין ממי ירש את זה,” חייך פרננדו.
הוא נזכר בסיפורים ששמע על אחיו מתקופת הסיירת, רק קצה הקרחון של מה שעשה באותה תקופה, אבל העדיף לומר משהו על ילדותו, “פעם, כשהיית קטן, נעלמת מהבית ומצאו אותך בשכונת בוֹקָה, רצית לראות שם את מגרש הכדורגל.”
דניאל שם לב שאחיו נשמע קל יותר. הוא שמח על כך וידע שזה הזמן לנסות להשפיע עליו.
“אתה טס אלינו?”
“אני עוד לא יודע,” ענה פרננדו.
“זה חשוב שתבוא. אני רוצה שנדבר עם מישהו מהמכון, מומחה לאחזור מידע.”
בדרך חזרה מהבר פרננדו חייג את המספר שליאוני נתנה לו. הזמנת הטיסה בוצעה על ידי סוכן הנסיעות בשיחה קצרה ויעילה. כבר בתוך ביתו ולפני שנכנס למיטה, הוא כתב מסרון לליאוני, “סודרה לי טיסה למחר. תודה.”
אין עדיין תגובות