אלווירה היא אישה צעירה ויפה שנולדה לחיות חיים פשוטים, אלא שגורל אכזר משנה את חייה לבלי הכר. היא משקמת את […]
פרק 1
אלווירה נשמה לרווחה. השעה תשע ומשמרת הערב שלה בחנות לאביזרי אופנה הסתיימה. הושיטה את ידה כדי לנעול את הקופה הרושמת כהרגלה, ופתאום שמעה נקישות על החלון. מופתעת הביטה שמאלה וראתה גבר עומד בחוץ, פניו קרובים לחלון הראווה. לאורו של פנס הרחוב הבחינה שהוא לבוש חליפה כהה, ספק כחולה ספק אפורה, חבוש מגבעת תואמת, משונה במקצת, ובמבט מתחנן בעיניו מבקש להיכנס לחנות. כמו בסרט אילם חשבה לעצמה בחיוך והצביעה באצבע ידה הימנית על פרק ידה השמאלית, השעה מאוחרת. ליתר ביטחון הצביעה על השלט המעוטר שבחלון הראווה שעליו כתובות שעות הסגירה.
גמרנו להיום, זהו! סימנה בשתי ידיה באוויר. והוא התעקש: בבקשה, מבקשות עיניו. כל גופו מתחנן.
זה ממש מצחיק, חשבה לעצמה פתאום, צחקה בליבה, ואולי חייכה לעברו בלי משים. הוא נראה כמו ילד המבקש ממתק מאימו. מתחנן. החשכה שבחוץ וטיפות הגשם שהרטיבו אותו, אף על פי שנצמד לזכוכית מתחת לגגון, טשטשו את דמותו בחלון.
נכנעה.
“מה קרה?" שאלה כשנכנס לחנות.
“הכרטיס אשראי שלי", אמר במבוכה. “שכחתי אותו בבוקר בחנות. כאן בקופה". אולי ראה בעיניה מבט חוקר, מטיל ספק, כי הוא המשיך: “לא את היית בבוקר. מישהי אחרת. טליה, נכון? היא אמרה לי משהו כזה".
“תכף אבדוק. תאמר לי את שמך בבקשה".
“רועי".
“רועי מה?"
“רועי מילר".
“תעודת זהות שלך?"
“אפס, חמש, חמש, ארבע, שלוש, תשע, תשע, אפס, אפס".
“כן, הכרטיס הזה שלך", אמרה, מחכה שתוכל סוף־סוף ללכת הביתה. “בבקשה", הושיטה לעברו את כרטיס האשראי. לראשונה הביטה בפניו במבט חטוף בעודו מוריד מעל ראשו את המגבעת המשונה הרטובה, וגילתה, להפתעתה, עיניים כחולות להפליא וסנטר גברי, גילוח גס ושיער רגיל, כהה שנראה צבוע. הוא יפה כמו שחקן קולנוע מן העבר חלפה מחשבה בראשה, ובאותו רגע חייך רועי לעברה בסקרנות בהביטו ישר לתוך עיניה ושאל:
“ואת? מה שמך?"
מופתעת ענתה לו במבוכה: “אווה".
“אווה פרון?" התלוצץ.
“לא. מה פתאום?" גיחכה. “רק אווה".
“מממ מעניין", אמר כטועם את שמה בפיו. “אלווירה. שם מאוד מיוחד", הוסיף ברוך והסתכל בהערצה לעברה.
השעון האוטומטי צלצל להזכיר לה כי שעת הסגירה עברה והיא טרם סיימה. “השעה מאוחרת", אמרה בבהלה. “כבר אחרי תשע ועוד לא סגרתי קופה".
“סליחה, אוקיי", ענה רועי והתיישב בפינת ההמתנה.
“אתה מחכה למשהו נוסף?" התפלאה.
“כן", ענה רועי, “לך".
“לי?!"
“כן. שלא ישדדו אותך", חייך וחשב בליבו: גם יפה וגם אלווירה, פשוט מושלם, ותהה בינו לבין עצמו איך תגיב.
“אני יכול לקחת אותך הביתה?" שאל.
“אין צורך, אני גרה פה קרוב".
“אוקיי, אז אלווה אותך, מסכימה, אלווירה?" טעם שוב את שמה על שפתיו.
“טוב", אמרה בהכנעה לא מובנת.
סגירת הקופה הסתיימה במהירות רבה מהרגיל היות שלא היו כמעט קונים במשמרת ערב של יום גשום, בחנות שעמדה בפינה החיצונית של מתחם פנוראמה החדש בחיפה. יש ימים כאלה חסרי הכנסה. מאכזב, חשבה בליבה בעודה נועלת את החנות. רועי פתח מטרייה גדולה ושחורה והחזיק אותה מעל ראשה, דואג שלא תירטב. אלווירה, שחשה בדאגתו לה ובחנה אותו במחשבותיה, אמרה לעצמה שזהו בחור שונה מהאחרים. שונה מאוד מכל אלה שהכירה. ג’נטלמן, משהו שנעלם כמעט לגמרי מהעולם, כך חשבה. עד עכשיו, חדרה תקווה מהוססת אל ליבה.
הלכו יחדיו בגשם. כמו בסרטים מן העבר, חשבה, תחת מטרייה שחורה, שלובי זרועות, זרים בלילה אך קרובים, נזכרה בשירו של פרנק סינטרה, והבחינה שהוא מוביל אותה לכיוון מסעדה חדשה שפתחו בקרבת מקום, דולצ’י, מסעדה ארגנטינית. דמיינה אותם כדמויות בסרט, הולכים בשתיקה בגשם זלעפות שמתגבר לכדי ברד.
מה שמקסים זה שאני לא יודעת עליו כלום, חשבה על הזר המסתורי הזה הפוסע לצידה בנוכחות כה בטוחה כאילו היא כבר שלו. מלבד שמו לא ידעה עליו דבר. ואכן כשהגיעו לפתח המסעדה עצרו, ורועי ביקש, “בואי נשב במסעדה, נדבר, נכיר, אוקיי?"
“אבל לא להרבה זמן", ענתה אלווירה. המסעדה נראתה חמימה וריחות של אוכל חם וטעים הזכירו לה שלא אכלה דבר מאז הבוקר. בכניסה למסעדה עזר לה רועי לפשוט את מעילה הרטוב מעליה, ותלה גם את מעילו הרטוב על קולב פינתי בכניסה. התיישבו בפינה רומנטית וחמימה, ועל השולחן שלהם עמד פרח אדום בתוך עציץ ולידו נר ריחני. ממש רומנטי, התלהבה אלווירה, ורועי הרהר באישה הצעירה והמסתורית שהביטה לעברו. הוא, שנראה נרגש לא פחות ממנה, מנוכחותה ומקרבתה האינטימית, כבר החל לדמיין בראשו את עתידם המשותף. מבולבל מיופייה שהתעצם באור הנר, נדהם מהמחשבות הרומנטיות שחדרו לראשו.
התפריט שהניחה המלצרית על שולחנם עורר עניין בשניהם. “מה תאכלי?" פנה רועי לאלווירה בעודה מתלבטת ומנסה להסתיר את רעבונה שהציק לה מאוד. חשה אי נעימות, נבוכה לאכול ליד גבר שאינה מכירה כלל כבר בפגישה הראשונה, מה יחשוב עליה?
“מה את אומרת, מתאים לך סטייק?" שאל רועי.
“קצת מאוחר לאוכל כזה", ענתה בלחישה. “ואני גם ממש שומרת על הגזרה שלא אשמין".
“יש לך גזרה נשית מושכת, את יכולה לאכול כמה סטייקים שאת רוצה מבחינתי. אבל רק איתי".
וואו, חשה רתיעה בלתי נשלטת. אינסטינקטיבית. זו הצהרה מוגזמת. פתאומית, חשבה בליבה. “אנחנו לא מכירים בכלל", העירה כבדרך אגב. מדוע ברור לו כל כך שהיא שלו בלי לשאול עליה דבר, בלי לשאול אותה. ורועי, כאילו חש את המתחולל בקרבה תהה: אולי יש לה מישהו? ואז קם מכיסאו ברצינות תיאטרלית, קד קידה לאלווירה, הזדקף, הושיט את ידו להיכרות ואמר: “שמי רועי מילר, מזה כמה שנים תושב חוזר. עד לא מזמן גרתי בארצות הברית ועבדתי כעיתונאי. העבודה שלי הייתה על חייהם של היהודים בצפון אמריקה וכתבתי הרבה כתבות על חיי הדת של יהודי ברוקלין".
הוא התיישב והמשיך בטון רציני: “ובחיי התרחש פרדוקס. את אישתי הכרתי במסגרת העבודה, ותתפלאי לשמוע שהיא הייתה נוצרייה קתולית". רועי עצר לרגע, שקע בהרהורים והוסיף בטון אינטימי כמו חולק איתה מחשבה פרטית. “זה ממש פרדוקס, כל העבודה, כל היום, אני מסתובב בעולם החרדי בברוקלין ודווקא נוצרייה הייתה אישתי". שוב עצר. חייך וכמו נזכר בתפקיד שמילא קם והוסיף בטון קליל: “אז מה קרה? מה כבר יכול לקרות בין יהודי לנוצרייה? אחרי החתונה התחיל בלגאן של הרגלים, חגים שונים, אוכל, מסורת שונה, תרבות שונה, הכול התפקשש. שנתיים היינו נשואים וזה הספיק לשנינו להבין שמבחינתנו אין המשך. אחרי זה החלטתי לחזור לישראל".
“ומי את, יפהפייה כמו פוקהונטס?" אלווירה נבוכה, הסמיקה קלות וענתה לו, מרגישה כמו בסצנה מתוך מחזה שייקספירי: “שמי אלווירה ינאי, כולם לרוב קוראים לי אווה למרות שאני אוהבת את שמי אלווירה. אני עובדת בחנות טליתיקי של גיסתי". ולאחר היסוס קל הוסיפה: “למרות שיש לי תואר בהוראה. אני גננת לחינוך מיוחד". ובאותה נשימה אמרה: “שב בבקשה, אדון מילר".
“לא אדון אלא רועי". הוא התיישב: “ואת גברתי, אלווירה, האם את פנויה להיכרות רצינית איתי?"
“אמממ", היססה, “לא שיש לי מישהו רציני עכשיו אבל".
“בואי, יקירתי, אלווירה, ניהנה הערב כאילו אין מחר, נאכל, נשתה, נרקוד ונראה מה הגורל יכתיב לנו", ביקש רועי. היא השפילה עיניה במבוכה והרגישה איך הסומק מציף את עורה השחום. למרות החידוש שבדבר חשה מחושמלת מהקסם שלו. לא ידעה מה להשיב ובעוד ידה מושטת לעבר ראשה, פיזרה את שערותיה השחורות הארוכות שנרטבו בגשם, תלתליה מתפזרים על חולצתה הלבנה הדקיקה שהדגישה את חמוקיה. מבטו צבט בליבה כשהביט לעברה מהופנט. לרגע שכח אפילו את שמו. ובעודו בוהה ביופייה, הופיעה המלצרית ליד שולחנם ובידה מגש ענק ועליו סטייק עסיסי כפול מלווה בירקות קלויים, לחם כפרי פריך וטרי ותפוחי אדמה מעוררי תיאבון. שני בקבוקי בירה נפתחו לכבודם ולאחר זמן מה הגיע מלצר צנום ושקט ופתח לכבודם בקבוק יין אדום. הזוג הצעיר חגג את פגישתם הראשונה לצלילי מנגינה של גשם וברד שהשתלבו בהרמוניה בצליליה של גיטרה ספרדית שבקעו מהרמקולים הנסתרים במסעדה.
עתידם של השניים לא ברור. האם תהיה משמעות לערב הזה? האם יהיה לו המשך? התשובות והעתיד של בני הזוג שזה עתה הכירו נשטפו בגשם, נעלמו בחשכת הלילה שעטף הכול, התערפלו ורקדו לצלילי הגיטרה בריקוד של אי ודאות לתוך זמן לא ידוע.
אין עדיין תגובות