מיקלוֹש בן ה-25 מיטלטל בספינה רעועה למחנה הבראה בשוודיה, לאחר ששרד את ברגן בלזן. הרופא מודיע לו שלקה בשחפת ושנותרו לו רק שישה חודשים לחיות, אבל למיקלוש יש תוכניות אחרות: הוא הרי לא שרד את מחנה ההשמדה רק כדי למות מנוזלים ברֵיאותיו. הוא משיג את שמותיהן של 117 ניצולות שואה הונגריות המחלימות בשוודיה, ושולח לכל אחת מהן נוסח זהה של מכתב קצר. הוא בטוח שאחת מהן תענה לו, ותהפוך לאשתו.
במרחק של מאות קילומטרים משם, לילי – נערה בת 19 המאושפזת גם היא במחנה הבראה – מקבלת את המכתב ומחליטה, מתוך שעמום, להשיב. בחודשים הבאים מפתחים מיקלוש ולילי שגרה אינטנסיבית של חליפת מכתבים, מרגשת בפשטותה ואבסורדית לעיתים, שהופכת אט־אט לאינטימית. וכשהם מבקשים להיפגש, חרף המכשולים שמציבים בפניהם הרשויות השוודיות, רופאים ואף רב וכומר, הופך סיפור האהבה שלהם לדרמה טראגית־קומית התובעת מהם
נחישות, תושייה ואמונה.
בעם הזריחה פורשׂ פטר גרדוש בשנינות ריאליסטית את סיפור אהבתם של הוריו, שנחשף לעיניו לראשונה דרך שתי ערימות מכתבים כרוכות בקפידה שנשמרו במשך עשרות שנים. דף אחר דף, מכתב אחר מכתב, פורצות החיוּת והתקווה מבין השורות שכתבו שני צעירים שחוו את הנורא מכול וגילו את כוחה של האהבה אל מול הגדולים באסונות.
זהו סיפור נוגע ללב שמוליך את הקורא בעדינות ובהומור דרך סיפור אהבה לא שגרתי שנע בין כאב ועצב לשמחה וצחוק.
פטר גרדוש הוא במאי סרטים הונגרי עטור פרסים. זהו ספרו הראשון, וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-22 מדינות. הספר עובד לסרט קולנוע בהשתתפות גילה אלמגור.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
88.00 ₪
מקט: 4-20-53206
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
אבי, מיקלוש, הפליג לשוודיה ביום קיץ גשום, שלושה שבועות אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. הוא היה בן עשרים וחמש. רוח צפונית זועפת הצליפה בים הבלטי והרימה גלים לגובה שלושה מטרים, והוא שכב על הסיפון התחתון כשהאונייה עלתה וירדה. מסביבו נצמדו הנוסעים נואשות אל מזרני הקש שלהם.
הם היו בים פחות משעה כשמיקלוש חלה. הוא החל להשתעל ולפלוט קצף דמי, ואז נשימתו החלה לחרחר ולשרוק בקול כה רם עד שכמעט גבר על רעש הגלים המתנפצים על האונייה. הוא היה מהמקרים היותר קשים, ששכבו בשורה הראשונה, ממש ליד דלתות הכנף. שני מלחים הרימו את גופו השלדי ונשאו אותו אל התא הקרוב.
הרופא לא היסס. לא היה זמן למשככי כאבים. הוא הסתמך על המזל כשניסה לפגוע בנקודה הנכונה בין שתי צלעות ותקע מחט גדולה לתוך חזהו של אבי. חצי ליטר של נוזל התנקז מריאותיו. כשהגיעה המשאבה, החליף הרופא את המזרק בשפופרת פלסטיק ושאב עוד ליטר וחצי של מוגלה.
הרגשתו של מיקלוש השתפרה.
כשנודע לקברניט שהרופא הציל את חייו של אחד הנוסעים, הוא העניק לגבר החולה חסד מיוחד: הוא נעטף בשמיכה עבה ונלקח החוצה לשבת על הסיפון. עננים כבדים התקבצו מעל מי העופרת. הקברניט, הדור במדיו, עמד ליד כיסא הנוח של מיקלוש.
״אתה מדבר גרמנית?״ הוא שאל.
״כן.״
״איחולים על שניצלת.״
בנסיבות אחרות, היתה השיחה הזאת אולי נמשכת לאיזשהו מקום, אבל מיקלוש לא היה במצב שאיפשר לו לפטפט. הוא היה יכול רק להכיר במצב.
״אני חי.״
הקברניט בחן אותו במבטו מלמטה למעלה. עורו האפור של אבי היה מתוח על גולגולתו, ויבלות מכוערות כיסו את פניו. אישוניו נראו גדולים מאחורי המשקפיים, ופיו היה חלל כהה מפהק. לא נותרה לו אף שן שהיה יכול לקרוא לה ״שלי״. קשה לי לומר מה בדיוק היתה הסיבה. ייתכן ששלושה מנוולים חסונים היכו אותו מכות רצח במקלט מואר בנורה חשופה שהתנדנדה מן התקרה. ייתכן שאחד מאותם בריונים תפס מגהץ והשתמש בו שוב ושוב לחבוט בפניו של מיקלוש. לפי הגרסה הרשמית, שהיתה חסכנית מאוד בפרטים, רוב שיניו נפלו בכלא שברחוב מרגיט בבודפשט בשנת 1944, כשהוא נעצר אחרי שערק ממחנה יהודי לעבודות כפייה.
עכשיו הוא היה בחיים. ולמרות השריקה הקלה שהשמיע כשנשם, ריאותיו הצליחו לשאוף היטב את אוויר הים המלוח.
הקברניט הציץ בטלסקופ שלו ואמר: ״אנחנו עוגנים במאלמה לחמש דקות.״
למיקלוש זה לא אמר שום דבר. הוא היה אחד מתוך 224 ניצולים ממחנה ריכוז שנשלחו מליבֶּק שבגרמניה לסטוקהולם. אחדים מהם היו במצב גרוע כל כך עד שהם קיוו רק לשרוד את המסע. כמה דקות במאלמה לא שינו מבחינתם דבר.
הקברניט, לעומת זה, המשיך להסביר את ההחלטה, כאילו דיבר עם הממונה עליו. ״הפקודה הגיעה ברדיו. העצירה הזאת לא היתה חלק מהתוכנית שלי.״
צופר האונייה נשמע כשרציפי נמל מאלמה נראו מבעד לערפל. להקת שחפים חגה ממעל.
האונייה עגנה בקצה המזח. שני מלחים ירדו ממנה והחלו לרוץ לאורכו. ביניהם הם נשאו סל גדול ריק – מן הסוג שמשתמשות בו הכובסות להעלות כביסה רטובה לעליית הגג כדי לתלותה שם.
חבורה של נשים על אופניים המתינה בקצה המזח. היו שם אולי חמישים נשים, שעמדו בשקט, ללא תנועה, ואחזו בכידוני האופניים. ראשים רבים היו מכוסים מטפחות שחורות. הן נראו כמו עורבים העומדים על ענף. רק כשהמלחים הגיעו אל המחסום, ראה מיקלוש את החבילות והסלים שהיו תלויים על כידוני האופניים.
הוא חש את ידו של הקברניט על כתפו. ״איזה רב מטורף בשם קרונהיים חלם על זה,״ הסביר הקברניט. ״הוא פירסם מודעה בעיתונים שבה נאמר כי אתם מגיעים על האונייה הזאת. הוא אפילו הצליח לארגן לנו מקום לעגון בו.״
כל אחת מהנשים הכניסה את החבילה שלה לתוך סל הכביסה. אישה אחת שנטתה קצת אחורה עזבה את הכידון שלה ואיפשרה לאופניה ליפול ארצה. ממקום שבתו על הסיפון, שמע מיקלוש את צלצול המתכת על אבני המרצפת. בהתחשב באורכו של המזח, זה לא מתקבל על הדעת, אבל בכל פעם שאבי סיפר את הסיפור הזה, הוא תמיד כלל בו את הצליל.
אחרי שאספו את כל החבילות, חזרו המלחים בריצה אל האונייה. הסצנה הזאת נחקקה במוחו של מיקלוש: מזח שומם, המלחים שרצים עם הסל, וברקע צבא מוזר של נשים שעומדות בלי נוע והאופניים שלהן.
החבילות הכילו עוגיות שאותן נשים עלומות אפו לכבוד הניצולים שהגיעו לשוודיה. כשאבי טעם את המאפה הרך, החמאתי, בפיו נטול השיניים, הוא גילה בו עקבות של וניל ופטל, טעמים שנעשו כה זרים לו אחרי שנים של מזון מַחֲנוֹת עד כי כמעט נאלץ ללמוד להכירם מחדש.
״שוודיה מקבלת אתכם בברכה,״ רטן הקברניט, וחזר לחלק פקודות. האונייה כבר היתה בדרכה חזרה אל הים.
מיקלוש ישב ונהנה מהעוגיות שלו. גבוה בין העננים הנמיך מטוס קטן את כנפיו לאות ברכה. כשראה זאת אבי, החל להרגיש שהוא באמת חי.
*
בסוף השבוע הראשון בחודש יולי 1945, שכב מיקלוש בבית־חולים, בביתן צפוף שהיו בו שש־עשרה מיטות, בקתת עץ דמוית קסרקטין בכפר רחוק בשם לֶרבְּרוֹ על האי גוֹטלנד. הוא נשען על כר וכתב מכתב. אור שמש חדר מבעד לחלון, ואחיות בחולצות מעומלנות, שביסים לבנים וחצאיות פשתן ארוכות מיהרו בין המיטות.
היה לו כתב יד יפה: אותיות מסוגננות, לולאות מהודרות ורווח קטן בין מילה למילה. כשסיים את כתיבת המכתב הוא הכניס אותו למעטפה, סגר אותה והשעינה על כד המים שהיה מונח על הארונית ליד מיטתו. כעבור שעתיים לקחה אותה אחות בשם קתרין ושילשלה אותה לתיבת דואר עם עוד מכתבים של חולים.
מיקלוש יצא רק לעיתים נדירות ממיטת בית־החולים, אבל שבועיים אחרי שכתב את המכתב, הוא הורשה לשבת במסדרון. מדי בוקר חולק הדואר, ויום אחד הגיע מכתב בשבילו – היישר ממשרד הפליטים השוודי. היו בו שמות וכתובות של 117 נשים, כולן הונגריות צעירות שהרופאים והאחיות שטיפלו בהן ניסו להחזיר לחיים בבתי־חולים ארעיים שונים ברחבי שוודיה. מיקלוש העתיק את הפרטים שלהן לתוך מחברת דקה שמצא באיזשהו מקום.
בשלב זה הוא כבר התאושש מן ההודעה הדרמטית שקיבל כמה ימים לפני כן.
*
צמוד אל מכשיר הרנטגן, עשה מיקלוש כמיטב יכולתו לא לזוז. דוקטור לינדְהוֹלם צעק אליו מן החדר הסמוך. הרופא הרזה היתמר לגובה מטר תשעים ושמונה לפחות, והוא דיבר הונגרית מוזרה. כל ההגאים הארוכים שלו נשמעו דומים, כאילו ניפח בלון. דוקטור לינדְהוֹלם ניהל את בית החולים בלֶרְבּרוֹ בשתים־עשרה השנים האחרונות, וכעת בית החולים הוגדל כדי להכיל את ניצולי המחנות. אשתו מרתה, אישה קטנה, שלדעת מיקלוש גובהה לא הגיע ליותר ממטר וארבעים, היתה אחות ועבדה גם היא בבית־החולים; היא היתה הונגרייה, וזה הסביר מדוע התמודד הרופא עם השפה בהעזה כזו.
״לא לנשום! לא לזוז!״ הוא שאג.
נשמעו קליק וזמזום – הצילום הסתיים. מיקלוש ריפה את כתפיו.
דוקטור לינדהולם ניגש אליו והסתכל בחמלה על נקודה קצת מעל ראשו. מיקלוש עמד בחזה חשוף ושקוע מול מכשיר הצילום, כאילו מעולם לא ירצה להתלבש שוב. משקפיו התכסו אדים.
״במה אתה אומר שעבדת, מיקלוש?״ שאל הרופא.
״הייתי עיתונאי. ומשורר.״
״אה! מהנדס הנשמה. טוב מאוד.״
מיקלוש העביר משקל מרגל לרגל. היה לו קר.
״תתלבש. למה אתה סתם עומד?״
מיקלוש גרר את רגליו אל פינת החדר ולבש את חולצת הפיג׳מה שלו. ״יש בעיה?״ הוא שאל את הרופא.
לינדהולם עדיין לא הסתכל עליו. הוא החל ללכת לעבר משרדו והורה בתנועת יד למיקלוש ללכת בעקבותיו. הוא מילמל משהו, כמעט לעצמו: ״יש בעיה.״
משרדו של אֶריק לינדהולם נשקף אל הגן. בערבי הקיץ החמימים האלה, זהר האי באור נחושתי שהציף את האזור. הריהוט הכבד הקרין נוחות וביטחון.
מיקלוש התיישב בכורסת עור. מולו, מצידו האחר של שולחן הכתיבה, ישב דוקטור לינדהולם. הוא לבש עכשיו וֶסט נאה ועיין בדוחות הרפואיים של מיקלוש. הוא הדליק מנורת שולחן ירוקה, אם כי לא היה בה צורך ממשי.
״כמה אתה שוקל, מיקלוש?״
״ארבעים ושבעה קילו.״
״אתה רואה. זה עובד כמו שעון.״
כתוצאה מהדיאטה הקפדנית של דוקטור לינדהולם, העלה מיקלוש על גופו שמונה־עשר קילו בתוך שבועות מעטים. אבי כיפתר את חולצת הפיג׳מה, שהיתה גדולה מדי בשבילו, ושב ופתח את כפתוריה.
״כמה חום היה לך הבוקר?״
״שלושים ושמונה נקודה שתיים.״
דוקטור לינדהולם הניח את הדוחות הרפואיים על שולחנו. ״אני לא אלך סביב־סביב, ככה אומרים? אתה מספיק חזק עכשיו להתמודד עם עובדות.״
מיקלוש חייך. כמעט כל שיניו היו עשויות סגסוגת מתכת מכוערת וזולה, עמידה בפני חומצות. יום אחרי שהגיע ללרברו, בא רופא שיניים לראות אותו. הוא לקח תבניות של פיו והזהיר אותו שהפּלָטָה הזמנית שיקבל תהיה שימושית אבל לא אסתטית. בן רגע הוא התאים את שיני המתכת לתוך פיו.
אף שחיוכו של מיקלוש היה רחוק מלחמם את הלב, אילץ דוקטור לינדהולם את עצמו להסתכל עליו במבט ישיר.
״אני ניגש ישר לעניין,״ הוא אמר. ״ככה יותר קל. שישה חודשים. יש לך שישה חודשים לחיות, מיקלוש.״ הוא הרים צילום רנטגן והחזיק אותו מול האור. ״תראה. בוא תתקרב.״
מיקלוש קם בעל כורחו והתכופף מעבר לשולחן. אצבעותיו הרזות של דוקטור לינדהולם שוטטו על פני קווי המתאר של נוף הצילום.
״כאן, כאן, כאן וכאן. אתה רואה, מיקלוש? רואה את הכתמים האלה? זאת השחפת שלך. נזק תמידי. אין מה לעשות, לצערי. דבר נורא, אני חייב לומר. במילים פשוטות, המחלה… בולעת את הריאות. אפשר להגיד ככה בהונגרית?״
הם הביטו על הצילום. מיקלוש נאחז בשולחן. הוא לא היה חזק במיוחד, אבל הצליח להנהן וכך לאשר שדבריו של הדוקטור הובנו למרות קשיי השפה. המילה ״בולעת״ הצליחה היטב להבהיר לו איזה עתיד צפוי לו; הוא לא נזקק למינוח טכני. אחרי הכול, לאביו היתה חנות ספרים בדֶבּרֵצֶן לפני המלחמה. היא היתה ממוקמת בחצר גַמבּרינוּס בארמון הבישוף, מתחת לקשתות, מהלך כמה דקות מן הכיכר המרכזית. שם החנות היה ׳ספרי גמברינוס׳ והיו בה שלושה חדרים צרים, גבוהי תקרה. בחדר אחד היה אפשר לקנות מכשירי כתיבה, והיתה בו גם ספריית השאלה. כנער מתבגר היה מיקלוש מטפס על סולם העץ הגבוה וקורא ספרים מכל רחבי העולם – לכן הוא ידע בהחלט להעריך את הניסיון הפואטי של לינדהולם לתאר את מצבו.
דוקטור לינדהולם המשיך להסתכל לתוך עיניו של אבי. ״לפי המצב כרגע,״ הוא הסביר, ״מדע הרפואה אומר שהלכת רחוק מדי ולא תוכל לחזור. יהיו לך ימים טובים. וימים רעים. אני תמיד אהיה לצידך. אבל אני לא רוצה להשלות אותך. יש לך שישה חודשים. שבעה לכל היותר. ליבי כבד, אבל זאת האמת.״
מיקלוש הזדקף, חייך והתיישב שוב בכורסה הגדולה. הוא נראה כמעט עליז. הרופא לא היה בטוח שהוא הבין או אפילו שמע את האבחנה, אבל מיקלוש חשב על דברים הרבה יותר חשובים מבריאותו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עם הזריחה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות