החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אימא, בת — ברית

מאת:
הוצאה: | אוקטובר 2024 | 156 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

דו־שיח בין אם ובִתהּ. האם שרדה כילדה בשואה, כנגד כל הסיכויים, ודבריה מובאים בספר בצורת עדות מטלטלת, עדות שניתנה עם תום המלחמה. עם השנים הייתה לאם שורדת עם סוד גדול. בִּתהּ, שכמהה לדעת את סודותיה, מתבוננת בבגרותה על האם, מתכתבת עם עדותה ומרגישה שיש לה ולאֵם ברית, ברית של סוד. העדות, הסוד, הטקסטים של האם והבת, שזורים אלה באלה בספר, כמו גם בחיים. האם נוכחת אך גם חסרה בחיי בִּתהּ… מהשוֹאה במלחמת העולם השנייה ועד ה־7 באוקטובר 2024.

האֵם: "אוקטובר 1942, ירדתי מהרכבת והלכתי לבית של ראש העיר הקודם, מלפני המלחמה, חבר של אבא שלי. סיפרתי לו מה שקרה להורים שלי ולכל האחרים שהיו אִתנו בבית, ואמרתי שאני לבד עכשיו ושלפני שאבא שלי מת הוא אמר לי שאני אציל את עצמי ושראש העיר יעזור לי. לאיש קראו סטניסלב וולסקי. הם אמרו לי לא לדבר עם אף אחד בגלל שמישהו יכול לגלות שאני ילדה יהודייה בת 9… …לא הייתי מאושרת מזה שנשארתי בחיים. כל החיים שלי חייתי עם שקרים. מאז שהייתי ילדה נאלצתי להתרגל לשקר, גם כשהתחלתי ללכת לבית-הספר סיפרתי שם כל מיני שקרים."

הבת: "אני רצה והדמעות אינן נעצרות. במורד הרחוב הריצה מהירה יותר, אני רק רוצה להגיע כבר הביתה. אני נכנסת כמו רוח סערה, אימא פורשת את ידיה לצדדים לאסוף אותי אל חיקה, ואני הודפת אותה. בכיי גובר ואני מטיחה בה, 'תוכיחי לי שהיית ילדה, תראי לי צילום שלך, אני רוצה לראות אם הייתה לך אימא, אם היה לך אבא ואחים. אולי אף פעם לא היית ילדה? אני לא מאמינה לך.' אני רק בת 9 אבל רוצה לדעת, להבין מי זאת אימא שלי…"

 

תחיה הברמן־גלס היא הבת שניסתה כל ילדותה לגלות, להבין, לדעת. שאפה לתקשורת אחרת מעבר ל־"הכול בסדר". כחלק מדרכה המקצועית, הקימה לאורך השנים קבוצות רבות של אימהות ובנות-עשרה: "אימא־בת־ברית". במסגרתן ניסתה להדק את הקשר, את התקשורת, את השיח המקרב והמהותי בין הדורות.

 

 

מקט: 4-31-9007298
דו־שיח בין אם ובִתהּ. האם שרדה כילדה בשואה, כנגד כל הסיכויים, ודבריה מובאים בספר בצורת עדות מטלטלת, עדות שניתנה עם […]

פרולוג

 

היֹה הייתה פעם

ילדה יהודייה קטנה

והיו לה

ידיים יהודיות קטנות

ועיניים יהודיות קטנות

ופה יהודי קטן

וגוף יהודי קטן

וחור גדול…

(שיר ערש מתוך "צחוק של עכברוש", נאווה סמל)

חמישה־עשר באפריל 1947. במוסד ליתומים יהודיים בעיר לודז' בפולין יושבת ברוניה רובינוביץ (Rubinovitch Bruch), נערה צנומה בת שלוש־עשרה וחצי, ומוסרת עדות על הישרדותה במלחמה מגיל שבע, בשם הבדוי סטניסלבה פיוטרובסקה (Stanislawa Piotrowska), עד הגעתו של הצבא האדום.

גובהה ממוצע, היא אנרגטית, תוססת, אמיצה, החלטית וחזקה ומדברת בשטף וברצון. "לא פחדתי, לא מהגרמנים ולא מאף אחד אחר." חבריה למוסד מעידים שהיא "הרוח החיה". חכמה, מצטיינת בלימודים ומשקיעה בהם. סקרנית ומסוגלת להתאים את עצמה לכל מצב.

בסביבת ילדים, כשאינה מחויבת להיות דרוכה או מתוחכמת ולשַקר לגבי מוצאה, היא מתנהגת כילדה רגילה — פעילה חברתית, משחקת, צוחקת ונהנית. אבל אין ספק שהיא רצינית ובוגרת בהתנהגותה יחסית לבני גילה.

עשרים וארבעה בדצמבר 2021. ברוניה גלס, בת שמונים ושמונה, יושבת בסלון דירתה בבית הדיור המוגן שבו היא מתגוררת בעשר השנים האחרונות עם בן זוגה מיכאל. הם נשואים שישים ותשע שנים. יחד אִתם המטפלת אשיק, שהגיעה מנפאל ומטפלת בהם באהבה ובמסירות אין קץ.

ברוניה מתופפת באצבעותיה על השולחן. קטנה ומכונסת בעצמה. עיניה מתרוצצות ומחפשות משהו באי שקט ובחוסר אונים… היא מנותקת מאִתנו, היושבים סביבה, מהעוגה המהודרת והמקושטת שניצבת לכבודה על השולחן, ומתשומת הלב המוקדשת לה, ואף מהקולות העולים מעבר לחלון.

ברוניה רובינוביץ, ברוניה גלס, אימא שלי.

זהו סיפורה.

דצמבר 2021

בפינת העבודה שלי, על השולחן, ניצב צילום ממוסגר בשחור לבן של אימא ובת.

אִמי ואני.

הצילום הזה מלווה אותי ומתבונן בי כל הזמן, כל יום, הוא נמצא אִתי בכל מחשבה, בכל פעולה, בכל שיחת טלפון, אפילו באינטימית ביותר…

אנחנו ניצבות במרכזה של דרך עפר רחבה, בטבורה של שכונה בפרברי תל אביב על גדות הירקון. שכונת הדר יוסף בשנות השישים המוקדמות. מאחורינו בתים נמוכים, עירומים מצמחייה, אף גדר אינה מסתירה אותם, הם פתוחים לרחוב, לעולם. מימין מבצבץ קצהו של מגרש ריק, אולי עומד לקום עליו בית חדש, אולי מישהו חולם להתחיל בו חיים חדשים. בדרכנו אל הירקון עלינו לחצות את המגרש הריק הזה, ואני כבר מהרהרת שם בתמונה, שאם ייבנה על המגרש בית חדש, נמצא דרך אחרת להגיע לנהר.

אימא ברוניה אישה צעירה וזקופה, במכנסיים שחורים ואפודה תואמת, חולצה לבנה קִצרת צווארון וארוכת שרוולים, משקפי שמש מלוכסנים ותספורת קצרה. כל פריט ופריט נבחר בקפידה לפני ש"יצאה מהבית", ועם נעליה השטוחות הם משווים לה מראה נערי וספורטיבי.

לאימא אין הרבה בגדים בארון, אבל כל בגד יפה ונכון ומתאים לייעודו. אימא תמיד אומרת, "בגד צריך להיות פרקטי." אין לי מושג מה זה, אבל אני מבינה שפרקטי זה כנראה יפה. אימא גם אומרת, "נעליים טובות זה הכי חשוב." כשאני שואלת למה, היא מספרת שפעם, כשהייתה ילדה, לא היו לה נעליים. עכשיו אני מבינה שיש לי אימא טובה שקונה לי נעליים, אז אולי לאימא שלי לא הייתה אימא טובה?

אימא מחייכת למצלמה, פניה חלקות ובהירות, שערה כהה, עמידתה בטוחה ויציבה, ידיה מאחורי גבה. אני בת שש, עומדת קרוב־קרוב אליה, צמודה, כמעט חבוקה. אימא בטח מחבקת אותי מאחור, אך החיבוק אינו נראה. אני לובשת שמלת סרפן קצרה מעל חולצה לבנה, רגליי הדקות נתונות בגרביונים ומוצלבות זו על זו, וכך גם הידיים, כאילו אני מנסה לצמצם את נוכחותי, להתכווץ, מובכת מעט, מתביישת להישיר מבט למצלמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אימא, בת — ברית”