העולם בעוד אלף וחמש מאות שנה הוא מערך של אחת עשרה בינות מלאכותיות בגודל כוכב לכת המקיפות את השמש, ועליהן מספר רב של יקומי כיס המחוברים זה לזה בחורי תולעת ומאכלסים מאה מיליארד בני אדם. וכשכל אחד יכול לחיות ביקום כיס מתוכנת מראש, רבים מבקשים לשחזר את האימפריה הרומית, להילחם במפלצות אגדיות, או לוותר על הכל לטובת חיי ציידים-מלקטים נטולי דאגות. אריסטיד, מתכנת לשעבר שהפך ללוחם נושא חרב, חוקר את המרחבים המסתברים. הוא נוסע בין היקומים ומחפש את התאונות האדריכליות, את המקומות שנוצרו מבלי שתוכנתו, וחשוב מכך, את הדברים שהסתגלו לחיות בהם. כשאריסטיד מטייל בעולם הקדם-טכנולוגי מידגרת, המאוכלס בקוסמים, לטאות-ענק וטרולים. הוא חושף מזימה מקומית להשתלט על העולם שמאיימת להטיל על היקום כולו משבר קיומי שבלבו השאלה: האם בני האדם אינם בעצמם תאונה אדריכלית שלא תוכננה מראש? וולטר ג'ון ויליאמס הוא סופר מדע בדיוני אמריקני שכתב למעלה מעשרים ספרים, והיה מועמד על רבים מהם לפרסי הוגו ונבולה. ספריו "מטרופוליטן" ו"זה לא משחק", ראו אור בעברית וזכו להצלחה רבה.
קטגוריות: המלצת הצוות, מד"ב ופנטזיה, סיפורת מתורגמת
34.00 ₪
1: הלוחם חצה את המדבר בפסיעות ארוכות. החצץ נרמס תחת מגפי העור העבים שלו. עיניו היו כהות, אפו חד כלהב. הוא עטה על גופו גלימות מאובקות ועל ראשו טורבן רפוי, שהתאימו היטב לאדמה הסלעית עליה צעד. על גבו נשא תרמיל עם מזון מיובש, סוכך ומרבד מגולגל למשכב. אף על פי שהשמש בשמיים הייתה קטנה וחיוורת, חומה הלהיט את האופק.
האדמה נפרשה בגבעות עדינות, שהתמשכו עד האוקיינוס. הקרקע הייתה אפורה ומכוסה באבנים בעלות אותו גוון אפור. ניחוח אבק נישא באוויר. הצמחייה הייתה דלילה. השמיים היו חשופים וכהים, והשמש לא נעה ממקומה.
הלוחם נשא את חרבו בנדן עץ פשוט מכוסה בעור מחורץ. החרב הייתה כבדה, בעלת להב בודד, ורחבה יותר בחלקה העליון. שמה היה טקמסה.
הגבר צעד ליד דרך עגלות, שני תלמים מלאי אבק שהתמשכו מאופק לאופק. גלגלי הברזל של אינספור עגלות סילקו את כל האבנים מהתלמים, או גרסו אותן עד דק, אך לדידו של הלוחם התלמים היו מאובקים מדי, והוא העדיף לפסוע על האבנים לצד הדרך. הסוליות העבות של מגפיו הקלו עליו את ההליכה המעייפת.
בעוד הגבר כמעט ולא מש מאם הדרך, דמותה הצנומה של בת לוויתו שעטה מימין ומשמאל לשביל, כאילו הייתה עסוקה בשליחויות קטנות. היא שבה מאחד מטיוליה הקצרים ופתחה את פיה לדבר.
“עכביש חום מצוי. ונמלים שחורות מצויות. הראשון נהנה להיזון על האחרונות.”
“יש משהו לא מצוי?”
“למרבה הצער, לא.”
הגבר השתעל קצרות ומיד החניק את הצליל בבד הטורבן שהניח על פיו ואפו כדי לסנן את האבק.
“מסענו מאיים להפוך משעמם,” העיר.
“מאיים?”
היה רגע של דממה.
“עוקצנות,” אמר הגבר, “היא חברה דלה במסע ארוך.”
“כך גם עכבישים ונמלים.”
הם הגיעו לפסגת אחת הגבעות והביטו אל העמק מתחתיהם. הצמחייה הטילה צללים כבדים על אדמת העמק, והשניים נטשו את השביל לחקור. כשהתקרבו נשמע משק כנפיים מבהיל, ולהק ציפורים נסק לשמיים.
“שלווים,” אמר הלוחם.
היא הסבה לעברו את עיניה הירוקות. “משתמע מכך שיש כאן די מזון לשלווים.”
הלוחם הרים את ידו העטויה כפפה לעבר ענף נמוך בעל עלים ארוכים וירוקים. “מדוע את לא חוקרת?”
בת לוויתו זינקה לתוך הצמחייה בזמן שהלוחם הביט בענף בעניין. הוא הפנה את מבטו לאדמה והבחין בענפים שבורים, פסולת, ותרמילי זרעים ארוכים וחומים, שהיו מפוזרים ללא סדר. הוא השתופף ונטל את אחד התרמילים. התרמיל התפורר בידו והותיר אחריו זוג זרעים, שהלוחם הניח בנרתיק חגורתו.
בת לוויתו שבה.
“נמלים ועכבישים,” אמרה.
“עוד משהו?”
“צב מזדקן, ונחש הממתין להולדת אפרוחי שליו רבים.”
“איזה נחש?”
“נחש שור. ארוך כזרועך.”
הלוחם פתח את כף ידו והניח לשאריות התרמיל ליפול.
“זה נראה כמו סוג מסוים של מימוסה ננסית,” אמר. “מימוסות יכולות לשרוד בצורת, אך הן לא צמחי מדבר. ועם זאת, הן כאן.”
מבטה הצטמצם. “ומשגשגות.”
הגבר הביט בה. “מה אמרתי על עוקצנות?”
בני הלוויה שבו לדרך הראשית ללא כל תגלית מרעישה. לטאות אפורות בצבע המדבר מיהרו לסור מדרכם. הרוח סחררה אבק מעליהם ומסביבם. הם עצרו לשתות מבאר מים, שנחה בצלו של חאן נטוש, ואכלו בשר מיובש, משמשים מיובשים ופכסמים תפלים.
כעבור שעה, כשחצו עמק נוסף, הם נפלו למארב של כיתת פרשים.
הרוכבים דהרו מהגבעה למולם, והתפרשו בחצי סהר בתוך ענן אבק אפור. הם לא הסתערו, אך התקדמו בצעד מבוקר. הלוחם נעצר ושקל את המצב.
“כמה?” שאל.
“שבעה עשר. אחד עשר עם רמחים, שניים עם חרבות, ארבעה עם קשתות. והחיות שלהם, כמובן, שחלקן נראות בעלות מזג חם ונטייה לאלימות.”
הגבר הזעיף את פניו תחת הבד שכיסה את פיו. הוא פסע צעד אחד לאחור ברגלו השמאלית ושחרר את טקמסה בנדנה.
הרוכבים בלמו במרחק עשרה צעדים. מנהיגם היה גבר חסון, רחב כחומה, ובעל עור חיוור שכוסה אבק מדברי אפור. לעיניו היה גוון זהוב מסתורי. תחת גלימותיו נח שריון טבעות גדול וגס. הוא נשא רומח ארוך ורכב על גבה של לטאה דו-רגלית בעלת רגליים ארוכות וחזקות, עצם עורפית בולטת, ושיניים חדות.
“טרול,” מלמלה בת לוויתו של הלוחם. “איזה אושר.”
היו טרולים נוספים בין הרוכבים. האחרים היו בני אדם ממינים וגזעים שונים. לאישה אחת היו ארבע זרועות, והיא הייתה חמושה בשתי קשתות עם חץ במיתר.
“ברכות, עובר אורח,” אמר הטרול בקול שדמה למפולת סלעים.
“ברכות,” אמר הלוחם.
עיני הזהב ננעצו בו. “איבדת את בהמתך?”
“באתי ברגל.”
“בחרת בדרך ארוכה ללכת. לאן פניך מועדים?”
“גונדפור.”
“ומה מעשיך שם…?”
“אין לי מה לעשות שם, או בכל מקום אחר. אני נוסע למען עצמי. לא לשם רווח.”
עיני הזהב של הטרול הצטמצמו. בהמתו נשפה וחשפה שיניים דמויות לוחות אבן.
“עוד תגלה שהמסע רצוף סכנות,” אמר הטרול.
“אינני זר לסכנות,” אמר הלוחם, “אך בכל זאת אצמד לשביל.”
“שמך?”
הלוחם שאף עמוקות. “אני מאמין שהמנהג הוא, כי בטרם ישאל אדם לשמו של זר, יציג הלה את עצמו, ובמקרה שכזה גם יבהיר באיזו זכות הוא שואל זאת.”
הטרול קימט את מצחו בבלבול.
“אני מבין שאינך מורגל בכינוי שם סתמי,” אמר הלוחם. “הרשה לי לנסח זאת מחדש בגוף שני רבים. “מי אתם, לעזאזל, ולמה אתם חוסמים לי את הדרך?”
לרגע לא יכול היה הטרול להחליט בין כעס לצחוק. הוא בחר באפשרות השנייה. חיוך חצה את פניו הגדולים והאפורים.
“זר, יש לך אומץ!”
הלוחם משך בכתפיו. “לא יותר מהממוצע,” השיב.
הטרול פצח בצחוק מתגלגל. “אני קפטן גרקס,” אמר. “אלה – ” הוא החווה בידו ” – בני לוויתי החופשיים. אנו מועסקים כשומרי שיירה בדרכה מנהר טוי לגונדפור.”
הלוחם הצמיד את רגליו והעניק לו קידה קטנה.
“שמי אריסטיד,” אמר. “בת לוויתי היא ביטסי.” הוא לטש בהם מבט. “נראה שאיבדתם את השיירה שלכם.”
“היא בהמשך, בחאן אולבטי. אנחנו מסיירים, מחפשים את השודדים ששורצים באזור.” עיני הזהב הצטמצמו. “אתה עשוי להיות התצפיתן שלהם.”
“אם כך,” אמר אריסטיד, “אני תצפיתן עלוב. אין לי בהמת רכיבה, ופסעתי ישר לתוך המארב שלכם.”
“נכון.” קפטן גרקס שקע במחשבות. אוזניו דמויות החרוט ריצדו. “לא נתקלת באף אחד על הדרך?”
“אף אחד מלבד נמלים, עכבישים, וצב מזדמן.”
“ברשותך אנחנו נמשיך מעט, למקרה שאתה משקר. אם זה המקרה, אנחנו נחזור להרוג אותך אחרי שניפטר משותפיך.”
“ציד נעים,” אמר אריסטיד וקד בשנית.
גרקס ובני הלוויה החופשיים עקפו את אריסטיד והמשיכו במעלה הדרך. אריסטיד יישר את הטורבן על ראשו והמשיך בדרכו, בעודו מפטפט עם בת לוויתו.
הוא הגיע לחאן תוך פחות מארבעה סיבובי שעון החול. היה זה מבצר אבן אימתני שהתנשא מעל נווה מדבר. בני אדם ובעלי חיים מילאו את המקום, יותר מכפי שיכלו קירותיו להכיל. מכלאת אבן נוספת לבעלי חיים נבנתה לצדו, ואוהלים צבעוניים רבים הוקמו ליד נווה המדבר. על הגדה הקרובה של הבריכה הנוצצת הבחין אריסטיד במה שנראה כשוק.
נדמה היה שנוסעי השיירה התמקמו במוצב המרוחק הזה ותכננו שהייה ממושכת. ביטסי העניקה ללוחם מבט ירוק עיניים מעבר לכתפה, וחמקה לחקור.
הלוחם חלף על פני מכלאת אבן ושורת אוהלים והגיע לדלת הקשת המסותתת של החאן. הוא הסיר את פיסת הטורבן שנחה על פיו ואפו, וחשף לחיים לא מגולחות ושפתיים שכוסו בשפם עבות. הוא שאל את השומר היכן יוכל למצוא את אב הבית.
“משרדו נמצא ליד בריכת החיים.”
אריסטיד נכנס למבנה האבן הגדול ומצא את המקדש עם המנהיר והבריכה הכסופה, ולידו תאו של רשם הזמן, שבעת שהלוחם התקרב, הפך את שעון החול והכה שמונה פעמים בגונג שלו.
משרדו של אב הבית ניצב מאחורי תאו של רשם הזמן. אב הבית היה גבר כחוש בעל מבט ערמומי ושפם דקיק כנייר מעל שפתו העליונה. הוא הצחין מטבק חזק.
“יינתן לך מזון למאה ארבעים וארבעה סיבובי השעון,” אמר, “ומספוא לפי הצורך. לאחר מכן תיאלץ לרכוש מנות מזון בשוק.”
אריסטיד תהה אם אב הבית מגניב מזון ומספוא לשוק, ומניב רווח ממה שהועיד הסולטן לתת בחינם.
“מה גורם לעיכוב?” שאל אריסטיד. “יש מלחמה בגונדפור?”
“האזור שורץ קבוצות שודדים אכזריות במיוחד. השיירות עצרו כאן עד שיתווספו די לוחמים לעמוד במתקפה, או עד שהסולטן ישלח כוח לסייע לנו.”
אריסטיד השקיף מהחלון הקשתי של המשרד לעבר המוני האנשים ובעלי החיים שבחצר המבצר.
“יש כאן צבא קטן,” אמר.
אב הבית נגע בפינת שפמו באצבע ארוכה. “הקבוצה האחרונה שעזבה הייתה מורכבת משלוש שיירות וכמעט שישים שומרים. הם הובסו. חלק מהשומרים חזרו, אבל אף לא אחד מבין אלה עליהם התיימרו לשמור.”
“כמה שודדים היו?”
שפתיו של אב הבית התעקלו. “מאות מהם, על פי השורדים. אך מן הסתם זה מה שאלה שנמלטו על נפשם יגידו, לא?”
אריסטיד לטש בו מבט. “הם לא היו אורקים במקרה, נכון?”
“לא, לא על פי דברי השורדים.”
“לפחות נמלטנו מקלישאה,” אמר אריסטיד. “הודעת לגונדפור על המצב?”
“שלחתי הודעות. בלתי אפשרי לדעת אם השליחים נעצרו בדרכם לעיר הבירה.” הוא משך בכתפיו. “בבוא הזמן הממשלה תתהה על פשר היעלמות השיירות ותשלח כוח לסייע לנו.”
“אם ברצונך לשלוח הודעה נוספת,” אמר אריסטיד, “אני אשא אותה.”
אב הבית זקף גבה. “אתה תעמוד מול השודדים?”
“השודדים קיימים כדי שמישהו יעמוד מולם, אף על פי שאנסה להתחמק מהם אם אצליח. בכל מקרה, אקבל את הכנסת האורחים שלך לכמה תריסרי סיבובי שעון החול, ואחר כך אמשיך בדרכי.”
אב הבית העניק לו חיוך דל. “האם זו גאווה או פזיזות שגורמת לך להגיע להחלטה הזו? השתיים הולכות לרוב יד ביד.”
“אין לי יותר מהממוצע משתיהן,” אמר אריסטיד.
בטרם נפרד מאב הבית, שאל אריסטיד על מקום הימצאם של מנהיגי השיירות. ראשית שוחח עם מסעוד החולני, גבר כחוש ומחוספס בעל שיער אפור-לבן ארוך ושיעול יבש. מסעוד שהה בחאן הכי הרבה זמן, כמעט שלושה חודשים, והייתה לו דירה קטנה בבניין. מרבדים נתלו על הקירות, והרצפה הייתה מכוסה שטיחים עבים. הוא הציע באדיבות כוס תה, ואריסטיד הסכים.
“האם לא בוזבז די והותר זמן?” אמר אריסטיד. “ודאי יש כאן כוח מספיק גדול להתמודד עם השודדים.”
“שודדים רגילים,” אמר מסעוד. “אבל זו קבוצה מרושעת במיוחד. הם לכדו שיירות שלמות, מעל תריסר עד עתה, ומכאן ואילך נעלמים עקבותיהם של השבויים. אין דרישות כופר, אין בריחות, ואיש מהם לא מופיע בשווקי העבדים. נאמר שהשודדים משרתים אל הדורש קורבן אדם.”
קולו של מסעוד נשבר בסוף המשפט, והוא השתעל בכבדות במשך כמה רגעים בזמן שאריסטיד המתין בנימוס שההתקף ישכך.
“אם השודדים משרתים אל מרושע,” אמר אריסטיד לבסוף, “אז הלחימה בהם לבטח תעלה את ערכו של כל לוחם שייצא נגדם בעיני אלוהיו.”
“תן לצבא הסולטן ליהנות מזה,” אמר מסעוד. “זה יכול לעזור להם.” הוא השתעל בשנית וניגב במפית את הרוק משפתיו.
“ערכו של אדם יעלה גם אם ייקח אותך לרופא,” אמר אריסטיד.
מסעוד העניק לו חיוך דל. “השיעול הזה ליווה אותי, בצעירותי ובבגרותי, למעלה מארבעים שנה. התרופות שנתנו לי חסרות תועלת, בזבוז של זמן וכסף.”
“זה בזבוז של זמן וכסף להישאר במקום הזה.”
מסעוד השתעל שעה ארוכה לפני שענה. נראה היה כאילו מסעוד די נהנה ממחלתו.
“אני מסכים,” אמר מסעוד לבסוף, “אבל יש כאן תשע שיירות על שומריהן. אני אריע לך אם תצליח לגרום למנהיגי השיירות ולמפקדי המשמר שלהם להחליט על דרך משותפת.”
“למי ראשית עלי להציע את התכנית המשותפת?” שאל אריסטיד.
“נדיר בעל העין הנוצצת,” אמר מסעוד. “הדירה שלו נמצאת בצד השני של החצר, והוא העוג הכי נרגן שפגשתי מעודי.”
אריסטיד סחרר את התה בכוסו בכובד ראש. “עוג? פשוטו כמשמעו?” שאל.
“אחרת שמו לא היה נדיר בעל העין הנוצצת,” אמר מסעוד.
אריסטיד הודה למסעוד על הכנסת האורחים שלו וחצה את החצר לדירתו של נדיר. היה קל למדי למצוא את העוג, נחרותיו היו כבירות והדהדו לאורך האכסדרה שהקיפה את החצר. רגליו הגדולות והיחפות בקעו מתוך פתח הדירה, שהייתה קטנה מדי עבורו. נדיר היה גבוה מכל טרול, וכבד מדי לכל בהמת רכיבה. עורו היה ירוק מבריק. היבלות הכהות והעבות על כפות רגליו דמויות המשוטים הבהירו שנדיר חצה את המדבר ברגל, לצד הגמלים שנשאו את מטענו.
אריסטיד התיישב על אחת הירכיים מול פתח הדלת, כשאחת מרגליו מקופלת תחתיו, והחל לשיר.
“נדיר, שצעדיו את הליגות גומעים,
ולשמע קולו אריות רועדים,
תנו לנדיר לעמוד תחת השמש!
שעינו הנוצצת תמצא כל יריב
שגופו על עמודי התבל מעיב
תנו לקולו של נדיר להכות!
שעל עורו הירוק הרוח נושבת,
ופרקי אצבעותיו בגודל של לפת,
תנו לנדיר לשאת אותנו הלאה!”
הנחרות הסתיימו בחרחור בשורה הרביעית או החמישית, ולאחר כמה שורות נוספות נשמע קול עמוק ועילג, מלווה בצליל פעמונים קטנים.
“אני לא אוהב את השורה על הלפת.”
“צר לי,” אמר אריסטיד. “אני אעבוד על זה.”
“ללפת אין הילת גבורה, אם אתה שואל אותי.”
הרגליים הירוקות הגדולות החלו להתקדם לעבר החצר, ובעקבותיהן הגוף דמוי גזע העץ הענקי. פתח הדלת לא היה רחב דיו לכתפיו של נדיר, והוא נאלץ לפתל את גופו כדי לצאת. הוא קם לישיבה וראשו שפשף את תקרת האכסדרה.
במלוא קומתו יהיה העוג כפליים מגובהו של אריסטיד. עורו הירוק היה מלא בכתובות קעקע. שני ניבים מגולפים להפליא בקעו משפתו התחתונה של פיו העקום, שמעליו צמח שפם ארוך ומפותל שהיה מרוח בשעווה ועטוי פעמוני כסף קטנים. המאפיין הייחודי ביותר בהופעתו היה העין הגדולה במרכז מצחו, שנצצה כיהלום מלוטש. העין פנתה לעבר הלוחם.
“אני צריך למעוך לך את הפרצוף,” אמר נדיר. כשדיבר, הפעמונים הקטנים צלצלו וקולו התנגן על הניבים.
אריסטיד זינק על רגליו בתנועה אחת מהירה. מבט הפתעה הופיע על פני העוג למראה מהירות תנועתו של הלוחם.
“אני מבקש רק את העונג שבחברתך,” אמר אריסטיד, “במסע לגונדפור.”
העין הבודדה הצטמצמה. “אתה מבקש לשכור אותי להגן עליך?”
“אין פרוטה בכיסי,” אמר אריסטיד. “אבל כל מסע ארוך מוטב לבצע בחברה נעימה, וכשאצא לגונדפור, בעוד שנים עשר או חמישה עשר סיבובים, אני מקווה שתצטרף אלי.”
“אני לא אצטרך למעוך אותך,” אמר נדיר. “השודדים ידאגו לזה.”
“הכוח כאן גדול דיו להרתיע את השודדים.”
העוג נהם. “לא חבורת השוטים הזו! תחת מנהיג יחיד, אולי, אבל במצב הנוכחי – ” הוא החל לגרור את עצמו בחזרה לדירתו. “אני חוזר לישון.”
“תחת מנהיג יחיד, בדיוק,” אמר אריסטיד. “ומדוע שאותו מנהיג לא יהיה נדיר החזק? נדיר האדון? נדיר האיום?”
נדיר נחר בבוז. “הצעתי להילחם במנהיגים האחרים עבור הזכות לעמוד בראש השיירות, אבל השוטים העלובים סירבו! אני מתנער מהם!”
העוג השיב את עצמו לדירתו בצחוק מצלצל ונשכב פרקדן.
“האם אוכל לשוחח עם האחרים בשמך?” שאל אריסטיד.
“כרצונך. אני הולך לישון. להתראות.” המילה האחרונה לוותה בצליל סיום בלתי מתפשר.
אריסטיד עזב את העוג ומצא את מנהיגתה של שיירה נוספת, אישה כחולת עור בשם אודוקיה. היא ענדה עגילים באוזניה ועגיל נוסף במחיצת אפה, שהיה כה גדול עד שהקיף את שפתיה ונגע בסנטרה.
“שמי אריסטיד,” אמר, “נווד במקצועי. בעוד כתריסר סיבובים אתחיל במסעי לגונדפור, בחברת נדיר והשיירה שלו. אני תוהה אם תרצי להתלוות אלינו?”
אודוקיה העניקה לאריסטיד מבט זועף. “מדוע שארצה להתלוות לאימבציל ירוק העור לגונדפור או לכל מקום אחר?”
“כי יש בטחון במספרים, וכי את מפסידה כסף בכל רגע נוסף של עיכוב.”
היא הפנתה לעברו את ראשה. “עוד מישהו עוזב?”
“את הראשונה שפניתי אליה.”
אודוקיה כרסמה לרגע את הנזם שלה. “אני אדבר עם נדיר,” אמרה.
“הוא תפס תנומה. אם תעירי אותו הוא עלול למעוך לך את הפרצוף.”
היא גיחכה. “אני מניחה שהוא יתעקש לעמוד בראש?”
“כך נראה.”
אודוקיה קיללה וירקה, ולאחר מכן דרכה על הרוק.
“בסדר גמור,” אמרה לבסוף, “אבל רק אם האחרים יסכימו.”
“אולי תרצי להצטרף אלי כשאשוחח אתם?”
הגונג של רשם הזמן צלצל תשע, עשר, אחת עשרה ושתים עשרה בזמן שאריסטיד ניהל שיחות דומות עם שאר מנהיגי השיירות. לבסוף שב הלוחם למסעוד, שהשמיע שעה ארוכה שיעול לעגני בליווי אשד של תלונות, אך הסכים להצטרף לאחרים תחת מנהיגותו של נדיר.
וכך העיר אריסטיד את נדיר והודיע לו שהפך להיות מנהיג תשע השיירות על לוחמיהן.
“אולי מוטב שתיוועץ בסגניך,” אמר אריסטיד. “מאחר שאין לי צל של מושג בעסקי שיירות, אפטור אתכם בשלב זה מנוכחותי. דיברתי רבות ואני צריך להתרענן.” הוא קד ופנה לעזוב, אך היסס לרגע.
“תן לי להעניק לך עצה או שתיים,” אמר. “הם בידיים שלך, אך נהג בהם ברוחב לב. תן להם לומר את שעל לבם. אם יש הגיון בדבריהם, תוכל להסכים ולהיראות חכם. אם עצתם טיפשית, תוכל לצוות אחרת.”
“פטפוטיהם ידרשו סבלנות רבה,” אמר נדיר, “אבל אעשה כעצתך.”
אריסטיד אכל את אחת מארוחות החינם שהציעו משרתי הסולטן: זיתים, גבינה, לחם ונזיד טלה עם משמשים מיובשים. התבלין היחיד היה כפית מלח שנמדדה בדקדקנות. הוא עזב את החאן ושם פעמיו לנווה המדבר, שם הבחין בקפטן גרקס השב למחנה עם הסיור שלו. הוא פנה לטרול ובירך אותו לשלום כשהתקרב.
“איך הלך הציד?” שאל.
גרקס העניק לו מבט זעוף.
“נמלים ועכבישים, כמו שאמרת.”
“תקבל התעמלות טובה יותר בימים הבאים. השיירות הסכימו לצאת לגונדפור.”
הטרול נהם בהפתעה. “חשבתי שנישאר כאן עד שכולנו נמות.”
“השחיזו נשקיכם,” אמר אריסטיד. “אכלו לשובעה. והעניקו מנחה לבריכת החיים.”
גרקס נעץ בו מבט ערמומי. “אתה חושב שתהיה לחימה?”
אריסטיד משך בכתפיו. “זה תלוי בשודדים.” הוא חשב לרגע. “אולי יהיה זה רעיון טוב שתשלח סיור סודי בכיוון גונדפור. אם לשודדים יש כאן מרגל, אולי תצליח לתפוס אותו.”
גרקס חשק את שיניו הצהובות. “רעיון מעניין, זר.”
גרקס שלח שלושה מבני הלוויה החופשיים לסייר והוביל את השאר למכלאה. אריסטיד המשיך בדרכו לנווה המדבר. ביטסי הצטרפה אליו באמצע הדרך.
“מה קורה?” שאל.
“המחנה מלא בשעמום,” אמרה ביטסי, “בליווי שמועות מרגשות על טבח וקורבנות אדם.”
“עוד משהו?”
“אב הבית עושה הון ממכירת אספקה ממשלתית לשיירות.”
“תיארתי לעצמי.”
השניים פסעו לרגע בדממה. השמש החיוורת והנייחת נעלמה מאחורי ענן. כשאריסטיד הביט בגברים ובנשים שחנו לאורך השביל, עיניהם נצצו כעיני חתול.
הם התקרבו לנווה המדבר. הייתה זו בריכה עצומה בגודלה, גדולה ממגרש אתלטיקה, ומוקפת עצי ערבה. לאוויר היה ניחוח של אוויר במקום של אבק. פרפרים צהובים רפרפו כנפיהם באוויר, שפיריות ריחפו מעל שפת המים. היא אזור להשקיית בהמות, וממולו לגונה קטנה שאפשרה לאנשים לשאוב מים לעצמם מבלי שייאלצו לשתות את זוהמת החיות.
“אני חושבת שהבחור הזה מיסיונר,” אמרה ביטסי. “יש בו משהו רוחני.”
הגבר היה שפוף על גדת הלגונה לפניהם ומילא כמה בקבוקי מים. הוא היה רזה ולבש כותונת פסים דהויה בעלת ברדס שכיסה את ראשו.
אריסטיד המתין שהגבר יסיים למלא את הבקבוקים ויקום על רגליו.
“ברכות, אדוני המורה,” אמר אריסטיד.
“ברכות.” הגבר השתחווה והחווה סימן מהיר באצבעותיו. אריסטיד קד והשיב בסימון בולט יותר. הקלה הציפה את פניו הגסים והמזוקנים של הגבר.
“שמי סואוזה,” אמר הגבר.
“אריסטיד.” קידה נוספת. “איך מתנהל האיסוף?”
“יצאתי לפני שלושה חודשים – ” דעתו של סואוזה הוסחה למראה חתול שחור-לבן שעסק בציד לאורך הגדה. “זה החתול שלך?” שאל.
“כן. קוראים לה ביטסי. היה לך ציד מוצלח?”
“רק התחלתי,” אמר סואוזה, “אבל השגתי שלושה ילדים. אני מקווה להשיג עוד תריסר בשבעת החודשים הבאים.”
“טוב מאוד.”
“אני מחמיץ רבים מהטובים ביותר,” אמר סואוזה. “אני הולך לעיירות ולכפרים, אני עורך את המבחנים שלי, אני מזהה את המבריקים ביותר ומשכנע את ההורים להניח להם לעזוב. לפעמים אני קונה אותם. אבל אני לא יכול לבקר בכל הכפרים, ולא כל ההורים מניחים לילדיהם להיבחן, או מניחים להם לעזוב אם הם מצליחים בו. הם יודעים שרוב הילדים שהולכים למדרשה לא חוזרים לעולם.” הוא נענע בראשו. “יכול להיות שאני מחמיץ אלפים. איך אפשר לדעת?”
“טוב יהיה אם היו נוספים בעלי בחירה. אבל – ” אריסטיד משך בכתפיו. “הוריהם בוחרים עבורם.”
זעם הבליח על פניו של סואוזה. “להוריהם ניתנה הבחירה. אך לא לילדיהם.”
“נכון.”
“ועכשיו,” אמר סואוזה בעייפות, “עלי לדאוג שמא הילדים ייפלו בשבי ויוקרבו לאלים מרושעים.”
“אל תיקח את זה ברצינות,” אמר אריסטיד.
המורה לטש בו מבט. “יש לך מידע?”
“לא. אמונה בלבד. אני חושב שהכוח הנמצא כאן יכול לעמוד מול כל כת מרושעת. במיוחד אם נפעל תחת מנהיג יחיד – וככל הנראה נדיר הוא אותו מנהיג.”
“העוג?” סואוזה קימט את מצחו. “אם כבר מדברים על בחירה…”
“כל אחד והבחירות שלו,” אמר אריסטיד. “אבל בכל מקרה עליך להכין את הילדים לתזוזה תוך כמה תריסרי סיבובים.”
“הוקל לי, למען האמת,” אמר סואוזה. “ילדים קטנים שהופרדו ממשפחותיהם בפעם הראשונה, ותקועים חודשים ארוכים בנווה מדבר בחוסר מעש.” פניו התכרכמו. “אתה יכול לדמיין את ההתפרעויות.”
“בטח.”
מבטו של סואוזה הצטמצם. “אני מבין שאתה בעצמך לא מיסיונר?”
“לא. אני חוקר של המרחבים המסתברים.”
סואוזה היה מבולבל. “אני – ” החל, אך השתתק כשקבוצה של בני הלוויה החופשיים התקרבה.
“נדבר מאוחר יותר, במהלך המסע,” אמר אריסטיד.
“כן.” סואוזה קד. “טוב שיש עם מי לדבר.”
סואוזה שב למחנה. אריסטיד השתופף ומילא את בקבוק המים שלו בעת שהאזין לשומרי השיירה. שיחתם הייתה רועשת אך לא מעניינת. אריסטיד שתה לאחר שהשומרים הלכו, ומילא שוב את בקבוק המים שלו בעת שצפה באנפה כחולה וגבוהה דואה בין קני הסוף בצדה המרוחק של הבריכה.
הוא שמע צעד ורשרוש גלימות קל, הסתובב והבחין באישה צעירה כורעת ליד הלגונה וממלאת נאד במים. מים בעבעו מפתחו.
שיער חום בהיר הציץ תחת כיסוי הראש של האישה. עיניה היו כחולות. כוויות שמש נראו על אפה ולחייה.
“זה מזכיר לי בית מתוך שיר,” אמר אריסטיד.
“פרפרים מנגנים על פני המים
ענפים ירוקים מרקדים בתשובה
האישה חומת השיער רוכנת מטה
חיננית כענף ערבה.”
סומק עיטר את הלחיים והכהה את כוויות השמש. המים בעבעו לתוך הנאד.
“לא ראיתי אותך בעבר,” אמרה. קולה בקושי נשמע תחת רשרוש העלים והרוח המייבבת.
“אני אריסטיד הנווד. הגעתי לפני כמה סיבובים.” הוא שר ברכות.
“נאד המים, עול כה כבד
תחתיו כורעת העלמה
מי אותו גבר רע לב
שהטיל זאת על שכמה?”
האישה השפילה מבטה למים ולנאד.
“המים שלי. אני נוסעת בגפי.”
“עלייך להרשות לי לשאת אותו עבורך.”
היא שיחקה באצבעה בתלתל משיערה. ביטסי הופיעה מבין העצים והתחככה ברגלה של האישה. האישה גירדה מאחורי אוזנה של החתולה.
“זה החתול שלך?”
“קוראים לה ביטסי.”
“ביטסי,” שנתה בעודה מגרדת בהיסח הדעת. החתולה הרימה מבטה לעברה וגרגרה.
“שכחת לומר לי את שמך,” הזכיר לה אריסטיד.
חיוך עדין רפרף בפינות שפתיה.
“שמי אשטרה,” אמרה.
“ואת נוסעת בגפך?”
היא הביטה במים. “בעלי נמצא בגונדפור. הוא זימן אותי.”
אריסטיד הביט בה מקרוב. “באזכור בעלך אני שומע נימה מלנכולית.”
“לא ראיתי אותו שבע שנים. הוא יצא למסע מסחר ארוך עם דודו.” היא הביטה בעצב במים השלווים בעודה מגרדת את החתולה המגרגרת. “עכשיו הוא אדם עשיר, כך לפחות טוען מכתבו.”
“והוא זימן אותך מבלי לספק ליווי? זה מעיד על חוסר זהירות.”
“הוא שלח שני לוחמים,” אמרה אשטרה. “אבל הם שמעו על מלחמה בקואל והלכו להצטרף לצבא במקום לקחת אותי לגונדפור.”
“דעתי על בעלך השתפרה קמעה, אם כך, אך לא באותה מידה אילו היה בא בעצמו. או לפחות שולח כסף.”
“אולי שלח והלוחמים לקחו אותו.” עיניה הכחולות פנו לעברו. “אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה. הייתי בת שתים עשרה כשמשפחתי השיאה אותי. הוא היה מבוגר ממני בשנים ספורות.”
חרף מאמציו של הסולטן ושליטים אחרים להציב רשמי זמן עם שעוני חול בתיאום מכון התקנים, הימים והשנים תמיד חושבו בקירוב בארץ בה השמש לא נעה.
אריסטיד נטל את ידה ונישק אותה. “את תעניקי לו שמחה רבה,” אמר, “שלא יהיה לך ספק.”
היא הסמיקה והשפילה את ראשה. “רק אם אשרוד את השודדים.”
הוא שב ונישק את ידה. “אל תחששי מהשודדים, אשטרה בעלת עיני הספיר. שומרי השיירות הם כוח אימתני, ולמען האמת, גם אני די אימתני.”
היא הסבה את מבטה. הוא הבחין בדופק הפועם שבצווארה. “אבל הסיפורים – מה שהשודדים עושים לשבויים – הסיפורים האלה מצמררים.”
“סיפורים, לא יותר.” הוא ליטף את ידה. “את תעברי מבעד לשערי גונדפור, ותחיי במסדרונות שיש קרירים, ומשרתים יחושו להביא לך גלידת פירות וצימוקים לבנים, ומוזיקה וצחוק יהדהדו בין הקשתות. אך בינתיים – ” הוא הושיט את ידו לרצועת העור והוציא את הנאד המטפטף מהאגם. “הניחי לי לשאת זאת עבורך. אני מאמין שיש שם גדה ירוקת עשב, שנחה בצל ערבה חיננית, בה נוכל לנוח ולצפות בריקוד הפרפרים ובדאייתה האצילה של האנפה, וליהנות ממתיקותם של פרחי הבר. שם תשיר הרוח את זמרתה האיטית, ונוכל להתכבד בתענוגות נוספים שיציע הזמן.”
הוא סייע לה לקום ונישק אותה על שפתיה מכל הלב. עיניה התרחבו. אריסטיד נטל את ידה ומשך אותה לבין צלם של העצים, שם שכבו יחדיו על מצע העשב, למשך כמה שעות באותו אחר צהריים נצחי של העולם.
הוסיפו תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
carmelra@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
ספר נהדר. מדע בדיוני במיטבו. מומלץ.