החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאוהב

מאת:
מאנגלית: דפנה רוזנבליט | הוצאה: | 2016 | 192 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

סיפור מסופר בעל פה בבר במלון, בין שני זרים – גבר אלמוני לאישה אלמונית – בשעות אחר-הצהריים, בעיר ניו יורק בתחילת שנות החמישים. ״מאוהב״ הוא מהמקרים הנדירים הללו: יצירה יחידה במינה מאת סופר שנשכח לחלוטין, ומתגלה מחדש כעבור חמישים שנה בארכיון ההוצאה האנגלית "פיטר אואן". ואז, במהרה, הספר מתורגם לשפות רבות וזוכה לתחייה.

ספר פשוט לכאורה, סיפור אהבה המסופר בקולו של גבר מאוהב, בודד, אבוד במבוך התאהבותו באישה, גם היא מאוהבת. רקע עירוני, מתח,  כאב, מסתורין, עסקאות, קנאה. הספר הולך  ונעשה אינטנסיבי, הנשימות מתקצרות עם הלמות הלב.

סוד קסמו של ״מאוהב״ נובע מהלחן המדויק שלו, מהנוסח האישי כל כך של התכנים, כאילו היינו לכודים בתוך יצירה של תלוניוס מונק או בתוך סרט של רוסליני או של סמואל פולר. "תשע נשמות" מזמינה אתכם לפגוש סופר המקרין אור ספרותי על מי שפוגש אותו.

"יצירת מופת קטנה." (אליזבת בואן, הסופרת האירית-אנגלית הנודעת)

"לעיתים נדירות בלבד הזדמן לי לראות תיאור בהיר וחי כל כך של התפוררותה של מערכת יחסים, כך, עם כל הפרטים הקטנוניים והבנאליים הנלווים לה. זהו ספר כאוב, רענן, יפה להפליא, שיישאר איתך." (זיידי, א. סטיין)

אלפרד הייז (1911 – 1985), היה תסריטאי, סופר ומשורר שנולד למשפחה יהודית לונדונית. כשהיה בן שלוש החליט אביו – ספר, נגן כינור ולפרקים גם סוכן הימורים – להגר, והמשפחה הגיעה לניו יורק. אחרי שסיים את לימודיו בקולג' של ניו יורק עבד כעיתונאי והחל את דרכו כמשורר. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא האמריקאי והוצב באיטליה, ובסוף המלחמה נשאר ברומא ועבד כתסריטאי בסצנת הקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי. בין השאר השתתף בכתיבת תסריטים לסרטים "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה, ו"פאיזה" של רוברטו רוסליני, ואף היה מועמד לאוסקר. בסוף שנות הארבעים חזר לניו יורק ועבד כתסריטאי בתעשיית הקולנוע ההוליוודית (שם עבד גם עם פריץ לאנג) ובטלוויזיה. במקביל פרסם שבעה רומנים, סיפורים קצרים, מחזה ושלושה ספרי שירה. "מאוהב" הוא ספרו המפורסם ביותר, והראשון המתורגם לעברית.

"הוא עומד לו שם, גדול מהחיים / בעיניו חיוך מצודד / אומר 'מה שהם לא הרגו / המשיך, עלה והתאגד. המשיך, עלה והתאגד'" כתב הייז בשירו הידוע " אתמול בלילה חלמתי שראיתי את ג'ו היל" שהיה לשיר-עם אמריקאי המוקדש לגיבור מעמד הפועלים, ג'ו היל, פעיל חברתי למען איגודי עובדים, שהוצא להורג. "צריך יותר מאשר רובה כדי להרוג בן אדם", כתב הייז באותו שיר שביצע פול רובסון ורבים אחרים, ולימים שרה בוודסטוק ג'ואן באאז.

מקט: 4-1298-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סיפור מסופר בעל פה בבר במלון, בין שני זרים – גבר אלמוני לאישה אלמונית – בשעות אחר-הצהריים, בעיר ניו יורק […]

אחת

הנה אני, אמר האיש בבר המלון לבחורה היפה, כמעט בן ארבעים, עם מעט מוניטין, קצת כסף בבנק, כתובת נוחה, מספר טלפון שקל להשיג, הבעת הפנים הזו שנראית לך ייחודית, היד שלי כאן על השולחן, ממשית לחלוטין, כולי ממשי לגמרי כל עוד לא בוחנים אותי בעיון רב מדי.

האם אני נראה, אמר האיש בבר המלון בשעה שלוש אחר־הצהריים לבחורה היפה שלא מיהרה לשום מקום, כמו איש שלא יודע מה לא בסדר אתו, או כמו איש שבינו לבינו חושב שבדרך זו או אחרת חייו הגיעו אל קצם?

אני מניח שהתשובה היא לא.

אני מניח שבכל מראָה או כל זוג עיניים שאני נתקל בו במקרה, למשל בשעת אחר־צהריים כזו, במלון כזה, בבר כזה, מעל שולחן כזה, אני נתפש כאדם שיודע לאן פניו מועדות, אדם בוטח, בטוח בעצמו, שיודע לְמה לצפות כשהוא מגיע ליעדו, אף על פי שהייתי מתקשה מאוד, לו היית מתעקשת עכשיו ללחוץ עלי, לתאר באוזנייך את היעד הסודי הזה.

אבל הוא קיים. הוא חייב להיות קיים. אנחנו חייבים להתנהג כאילו הוא קיים, נכון? חייבים לטפח את התחושה שאנחנו נעים מתוך התכוונות לאיזה מקום, שאנחנו נושאים את הטִרדה הקלה הנכרכת בצורך לקיים איזו פגישה, לקיים את מראית העין שיש יעד כלשהו, שיש מקום שבו, גם כשאנחנו יושבים כאן ושותים את הדָקירי הזה, ופסיעות רגלינו נבלעות בשטיחים עבים ורכים, ואחר־הצהריים גווע, יש מקום שממתינים לנו בו, ויש שם מישהו, מישהו חשוב למדי, שממתין לנו בחוסר סבלנות. אבל האמת היא, נכון? שכל התכליתיות שלנו קצת מזויפת, שאין שום פגישה, שכלל לא מצפים לנו ולא מייחלים לבואנו בשום מקום, ושאף אחד, ממש אף אחד, לא ממתין, ואולי גם אף פעם לא המתין, אפילו בהתחלה, לפני זמן רב, כשמיהרנו יותר מעכשיו, ומשהו עורר בנו אמונה, אפילו לזמן קצר, כשהיינו צעירים יותר – בעצם כשאני הייתי צעיר יותר, את כמובן עדיין צעירה יחסית, בת כמה את בעצם: עשרים וארבע, עשרים וחמש? – שהעוצמה שבה אנחנו יוצאים לדרך מחייבת שיעד כזה יתקיים.

אז עכשיו, כשאני כמעט בן ארבעים, אני אומר לעצמי שאולי אין ואולי מעולם לא היה מקום כזה, כי אני חושב שלהיות, לא הייתי אומר חף מאשליות, אלא רק ההפך משוגה באשליות, יש בזה משום שיפור, גם אם זה לא ככה; ומתוך תחושה כזו, קשה לתיאור, של אובדן מתמיד; תחושה שמתישהו עשיתי טעות כזו או שגיאה כזו שלעולם לא יהיה אפשר לתקנה, מעשה כזה שלעולם לא אוכל לשוב ממנו.

אבל את יפה. והשעה כמעט ארבע. והנה הקוקטיילים מונחים כאן על השולחן. ובמראָה הזאת נדמה ששנינו מופיעים. המלצר יבוא כשנקרא לו, השעון יתקתק, החשבון ישולם, החוב יוסדר, העיר תמשיך להתקיים.

ואחרי ככלות הכול, האם זה לא מה שאנחנו בעצם רוצים?

דברים במקומם; מראית עין של סדר; תחושה, אמיתית או מטעה, של נועם; אחר־צהריים שנדמה כאילו משהו קורה בו.

לא משהו מעורער; לא משהו באמת חשוב; הנאה מסוג מסוים, נטולת אשמה מסוג מסוים.

האשמה באה אחר כך, נכון? האשמה רשומה בתחתית התפריט. רק אז, כשמשלמים למלצר ומיישבים את החשבון, ואיכשהו נותרת תמיד שארית, משהו שלא הובא בחשבון, רק אז מגיעה האשמה, נכון?

כמה מוזר, עם זאת, אמר האיש לבחורה היפה, שאני ישן היטב, שהתיאבון שלי לא ניזוק, ובכל זאת נדמה לי שאני תמיד עייף עכשיו, יש לי כאבים לא מוסברים בגב, כאן, השרירים כאילו אחוזים באיזו פקעת מסתורית, העיניים שלי (אף על פי שאני כמעט לא קורא עכשיו, וכמעט לא הולך לקולנוע) כואבות; ומין טעם מחוספס ויבש עומד לי בפה.

ולמה? אמר האיש, כמו מבטיח שיספר לה סיפור, מחייך אליה במין איפוק משונה, מביט בבחורה היפה שניחנה בכל היתרונות של מי שעוד לא הגיע לגיל ארבעים, וגם כל החסרונות, ולמה אני מרגיש כך? מה אבד לי שאי אפשר, לכאורה, להשיב? מה עשיתי, הוא אמר, שאני כל כך אומלל, ובו בזמן גם לא משוכנע שהאומללות הזאת, האופפת אותי כמו עננה, היא באמת ממשית או מוצדקת?

­­ייתכן, אמר האיש, מזעיף גביניו עכשיו, לבחורה היפה, שזה הדבר המכריע שלא בסדר אצלי, אם יש משהו שלא בסדר; אני כבר לא יודע מה הדברים מסמנים; אני מתקשה לזהות אותם עכשיו; איזו נוקשות עצית השתלטה עלי. הנה הם, החפצים שמעניקים פשר לחיי, והנה אני, לא מצליח להמשיך לקרוא להם בשם – צַפּר שבעיניו כל הציפורים עוטות אותן נוצות, גנן שכל הפרחים נראים לו זהים. את חושבת, שאל האיש בכובד ראש, שזו המחלה שלי, בהנחה שאכן מדובר במחלה? שזו ההפרעה שלי, אם זו באמת הפרעה?

כן, אמר האיש, רבות תהיתי למה אני מותיר באנשים את הרושם שאני שקוע בעצב, ולמרות זאת אני מתעקש לומר שאינני עצוב, ושהם טועים לגמרי במקרה שלי, ובכל זאת כשאני מסתכל במראה מתברר שזה באמת נכון, הפנים שלי עצובים, הפנים שלי באמת עצובים, אני הולך ומשתכנע (והוא חייך אליה, כי השעה היתה ארבע, והיום הלך וגווע והיא היתה בחורה יפה מאוד, מפליא היה לראות איך היא הולכת ונעשית יפה) שבסופו של דבר הם צודקים, ואני באמת עצוב, עצוב יותר מכפי שנדמה לי.

הוא החל לגולל את הסיפור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאוהב”