"אַרְדּוֹן צעד ברחובות הלא מוכרים, עיניו בקרקע, אינו מבחין במאום מלבד תעלת הביוב הזורמת בצד הדרך, תוחמת את צעדיו. הכול […]
צופח
צוֹפַח התקרב אל שערי העיר.
חומותיה התנשאו, דוממות גבוהות ואפורות. אחידות החומות נשברה בשערים גדולים, כבדים. מעבר בין עולמות.
סקרנים מן הכפרים השכנים אהבו לצפות בעיר מרחוק, נמשכים-נרתעים מעצם קיומה.
עיר בה כולם אשמים.
עיר בה איש אינו אשם.
עיר זמנית. מלאה נאשמים ברצח. איש אינו מודה באשמתו, אך רבים מוכנים לרצוח גם כעת, אם רק תינתן להם הזדמנות לנקמה.
הם חיים באי ודאות, יודעים שיום אחד ישתחררו, אבל אינם יודעים את המועד. הפכפכות חייהם תלויה בחייו של אדם אחד. הכהן הגדול.
צוֹפַח נזכר בסבו שלו, אשר התגורר בעיר בגאווה. באותם הימים הייתה זו עיר של לויים, עיר של הנהגה ומשפט, אך עם השנים רובם עקרו משם, התעייפו. אבא ביניהם. "מי רוצה לגור בעיר שרבים מתושביה נושאים משא כה כבד על כתפיהם?" הוא הכריז, והודיע כי הם עוברים אל הכפר הקרוב. צופח היה אז ילד קטן. הוא זוכר את העגלה העמוסה לעייפה בכל רכושם, את צער העזיבה שחש.
היום הוא מבין את אביו. גם הוא אינו רוצה לגור בעיר אשר רוב תושביה יעזבו יום אחד, שילדיו יתיידדו עם ילדי השכנים, והוא ואשתו ירקמו חוטים של קהילתיות וביתיות, חוטים אשר ייקרעו ברגע אחד לא ידוע מראש, ביום בו ימות הכהן הגדול, ובאחת ימצאו את עצמם בעיר רפאים. לשם מה להם להלך ברחובות שוממים שנעזבו בחיפזון?
מקצת מידידיו הגרים בעיר אומרים כי דווקא תקופות הרפאים הן התקופות הטובות, תקופות של שקט, ואילו כאשר העיר הומה מהנמלטים אליה, היא מלאה ברפאים חיים.
צוֹפַח העדיף את התקופות בהן העיר מלאה אדם.
אחרי כחמש-עשרה שנים תחת הנהגתו של כהן גדול יחיד, אדם צדיק וישר, חמש-עשרה שנים בהן אנשים רבים הגיעו ואיש לא יצא לחופשי – העיר שוקקת חיים, והעסקים מעולם לא היו טובים יותר. הוא חייך בשביעות רצון, מסתכל בנחת על שקי החיטה והירקות שבעגלתו. אם דבר לא ישתבש הוא יוכל להרשות לעצמו לקנות בעיר בקבוק יין טוב, ואולי יקנה גם איזה בד יפה לאשה, שתתפור שמלה חדשה לחגים. מה שמזכיר לו, שבעל היקב מהרובע המזרחי מעוניין לרכוש השנה כמות כפולה של ענבים. לאחר שבנו בגר והפך שותף לעסקים הם בנו עוד חביות, וכעת ביכולתם לייצר יין נוסף.
הוא ניגב את מצחו. חם. חותם, בנו הבכור, ביקש כבר לא פעם להצטרף אליו לנסיעות. באמת לא תזיק לו קצת עזרה בהעמסה של השקים ופריקתם. עכשיו, כשהעסקים פורחים, יש מקום לעוד זוג ידיים עובדות.
אבל להכניס אותו למקום כזה?
ילדיו של צופח, ככל הילדים, התעניינו שוב ושוב בעיר האסורה, אך אשתו, ככל הנשים, אסרה עליהם להתקרב למקום כה קשה. למקום שאשמה מרחפת בו באוויר, וכמעט לכל אדם יש עבר מפחיד.
צריך להגן על הילד.
צופח נאנח, חושב בלבו על עונה נוספת ללא עוזר. אולי ישכנע את האִשה שחוֹתָם כבר מספיק גדול להתמודד עם עובדות החיים?
בעוד החמור ממשיך לצעוד בקצבו הקבוע, האִטי, בדרך המוכרת אל שער העיר, נמשכו עיניו של צופח לעבר הכפר, אל ביתו הנעים. לפתע נתקלו עיניו בנקודה שהלכה וגדלה בהדרגה, לובשת צורה ברורה של דמות אדם רכוב על סוס.
'עוד אחד', ידע צופח. לא היה שום מקום לטעות למראה הכתפיים השמוטות והחזות הפרועה, חזות של אדם לאחר מסע ארוך ובהול, בו לא עצר לנוח ולהחיות את נפשו. חזות של אדם שחרב עליו עולמו.
צופח נעצר כדי לאפשר לדמות לעקוף אותו, מכיר בדחיפות של הנמלטים אל העיר.
הרוכב עקף אותו במרחק רב, כאילו לא רצה לטמא אותו במגעו, והתקרב אל שערי העיר.
צופח הביט בו, מופתע. במקום הדחיפות הרגילה הגובלת בגסות של רוב הבאים, ירד זה מסוסו באטיות ונעמד במקומו, משתהה לרגע.
הוא היה גבוה, בשנות העשרים המוקדמות, שערו בהיר כצבע חול, קצת שמוט. זיפים בני יומיים על פניו.
הסוס עמד ללא ניע. צבע גופו כצבע שערו של האיש ורעמתו הארוכה בהירה, כמעט לבנה. צווארו ארוך וראשו מעודן, חטוב.
האיש ליטף את הסוס באטיות ודיבר אליו בשקט. אחר סובב אותו, הכה על אחוריו ושילח אותו מעליו. הסוס דהר, שריריו משתרגים לרוחב חזהו, ורגליו הארוכות כמו מרחפות על פני הקרקע. לאחר כמה פסיעות הוא בלם והסתובב במחאה, בוטש בקרקע, מסרב לעזוב את אדונו.
"לך, אי אפשר!" צעק האיש בקול קשה מרוקן מרגשות. מחביא בתוכו סערה.
"אדוני", קרא צופח מרחוק, אינו מתאפק מלהתערב, "אתה יכול להחזיק בו, שם בפנים. לא הייתי מוותר על סוס כה מרשים."
האיש הסתכל בו רגע, מופתע שמדברים אליו, הניד בראשו, ואמר: "לא זה העניין". הוא נעץ בסוס מבט ממושך, קשה. הסוס התבונן בו רגע נוסף, ודהר משם.
האיש הסתובב לאטו ונקש על השער.
צופח המשיך בדרכו. לפני שנים רבות, כאשר החל לסחור עם תושבי העיר, החליט כי לא יתערב כלל בגורל הבאים, לא יתעניין בסיפוריהם ולא יעמיס על עצמו את סבלם.
'בסך הכול מדובר בזר שהגיע זה עתה, אולי הוא יישאר פה, ואולי לא. זה הכול', ניסה להשקיט את נפשו. אך מראה האיש העומד מול השער, עורו שזוף, כתפיו רחבות, יציבות של בן כפר ניכרת בעמידתו, ועם זאת נראה כה אבוד, כאילו רוח חולפת עלולה לקחת אותו אִתה, היד הדופקת על השער אך אינה מבקשת מאומה, מראה זה ליווה אותו עוד זמן רב.
אין עדיין תגובות