עירושלם

אבישג איילון, הילדה הראשונה של ירושלים המאוחדת ויתומת מלחמת יום כיפור, היא אמנית מיצג הנמצאת רגע לפני הפרויקט שאמור להיות שיא חייה. היא חופרת בור בגיא בן הינום שאליו היא מתכוונת להיכנס ולשהות בו תשעה חודשים. בסופו של דבר, היא תהרה שם את המשיח.

מקט: 4-462-152

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אבישג איילון, הילדה הראשונה של ירושלים המאוחדת ויתומת מלחמת יום כיפור, היא אמנית מיצג הנמצאת רגע לפני הפרויקט שאמור להיות […]

---

החיים

מבעד לערפל הכבד נראו ההילות המכסיפות על קסדות המלאכים, וזמזום מכני שעלה מכנפיהם, התאבך מעל הגופות המרקיבות. מפעם לפעם, נשמעה אנקה של כאב או ייאוש, ורוח אלוהים ריחפה על פני העמק. כמו בציורי גיבורים אחרי קרב, סחבו שיירי אדם, אלה את אלה, מצד לצד. מפרידים בין פצועים לבריאים, משדכים יתומים ואלמנות, ויוצרים מעגלים חדשים של חיים ומוות.

מעולם לא היה המוות מוחלט כל כך.

אני מיטיבה את אחיזתי באבן הרטובה, וממשיכה לטפס אל המזבח, שפיו פעור ומטיל על העמק צל גדול ונורא. גופי, שהתאבן בחשכת החודשים האחרונים, מתקשה לעמוד בציפיותי, ונעצר באופן מכעיס וקבוע, כמה צעדים לפני קו המטרה. אני עוצרת. נשימה (קצרה, חורקנית), נשיפה (קצרה, רוויה תחמוצות פחמניות).

בשעות הבוקר המוקדמות, כשהשמים עוד הקיאו בוץ וברד, גלגלו כמה מהניצולים, מן המדרון אל התל, שבע לבני חומה, שקרסו בפיצוץ. עד הערב, הם העמידו מזבח שראשו בשמים, ועליו עיטורים, שהיו עד לא מזמן קבועים במקומות שהשכינה יפתה להם.

אצבעותי מגששות אל האבן שבראשו של המזבח, ומוצאות בה שקעים, שהותירה אולי ידו של סתת עברי, עבדו של המלך הורדוס. יד גברית, חמה ומחוספסת אוחזת בידי. אני מנסה להרפות את אצבעותי, אך פרקיהן, קשים וסוררים, נשארים דרוכים. אני מצמידה את גופי אל האבן, ושואפת לתוכי, זיעת אלפי הגברים שהופקדו לשמור על חומותיה. רגלי נאחזות בה, בטני המרוקנת מתכווצת אל קשיותה. נשימותי מתחזקות, צורבות את דרכן פנימה והחוצה.

בפלנטה שלרגלי, המעגלים מתחילים לרחוש. בלבה מבעבע קומץ האבודים שבנו את המזבח, סביבם הפצועים והקטועים, מאחוריהם הספקנים, ובמעגל החיצוני שוכבות הגופות, משוכנעות.

אני נתלית על שפת האבן האחרונה. רק עוד דחיפה אחת ומשיכה מפרידות ביני ובין המישור הבוטח. זרועותי מתחננות אל הכבידה שתאסוף אותן, מפצירות ברגלי לשאת את משקלן לעוד רגע אחד בלבד.

לנשום. להיטיב אחיזה ברגליים. לנשוף. לעצום עיניים. להניח את המצח על הסלע שמגעו מצמרר, מכנס את חוליותי כמו קלידי קסילופון צבעוני. להתיישר, להזדקף. נשימה ארוכה עמוקה – נשיפה איטית – עד שיישאר גופי חסר אוויר. ראשי משיק לברכי, וידי, נשלחות מעצמן אחורה, ממששות ואומדות את מצב הגיבנת. ועכשיו, להזדקף לאט ולטפס, כי הגיעה העת.

זמן אינו מגיע, הוא הווה, תמיד. הזמן הזה, בדיוק כמו האחרים, היה ויהיה כאן תמיד. הוא חי וקינן בתוכנו, ממשי כמו כל פנטסיה או סיוט אחר. כל גל שנשטף, כבר היה גל. והעת הזו, באומללותה המחרידה, יפה מכל זמן שידעתי לפניה.

אני קמה על ברכי, ומרכינה את ראשי בפני כבודו, הממלא שמים וארץ. ריחות הוואדי, ריח אזוב ורקב, מסחררים עיגולים חומים באוויר הצחור. אני ממתינה להולם הפראי שבלבי, שיירגע. מבעד למטרונום הדופק ויללות הרוח, חודרים ועולים הקולות: המיית העמק, רחשי קריסה רחוקים, ויבבה חלושה ־

ישועה.

אני פותחת בזריזות את קשרי הבדים המצמידים אותו לגבי, ומעבירה את החבילה החמימה קדימה. עיניו, שבכיין חסר הדמעות פסק, מחזירות לי מבט זר ומוכר, המרצד על פני בחוסר אונים, או אמון, ומכווץ אותי לכדי קונכייה שנחדרה.

אני מניחה קצות אצבעות קרות על מצחו, ומנסה ללטף. גופו הבלתי־מנוחם שוחה, טובע באוויר. שפתי נעות באלם, מתחננות אליו שיחדל. טלטולי בכי אוחזים את גופי, ועיני נעצמות באחת, כשאני חוטפת, ומצמידה אותו לחיקי הכּמֵה.

ישועה שלי, בני, ילדי שלי הקטן. גוזל קטן וממורט…

אם רק אצליח להניח את זיכרונותיו הרומנטיים של העולם שקרס, אולי אתמיד לראות בבהירות הקורנת שהעולם הזה, שלתוכו הגעת אתה, הוא טהור וטוב יותר מכל שידענו אנו. כי קיומנו כאן, במציאות שאין שנייה זולתה, הוא החסד במלואו – וכי אתה – כלל אינך זקוק לניחומים.

אתה צריך לחיות, ואני צריכה לדאוג לקיומך. זה הכול. והאחריות הזו כבדה כמו האוויר הזה, שעומד ומתפרק, ואינו זורם. אני נושקת על מצחו, ומפנה את פניו ממני, אל העולם הקעור, המלא והריק, במידות שוות.

״ברוך אתה אדוני אלוהינו, מלך העולם, שהחייתנו וקיימתנו והגיעתנו לזמן הזה…״

אני קמה ועומדת מולו, מלפניו, מצדדיו, ומאחוריו. אני מניפה את זרועותי, ונותנת לרוח לחלוף ביני ובינו, עד שאנחנו נעצרים, ופנינו אליהם.

שקט מחריש פרוש על העמק. הערפל, כמו וילון מהודר שהתיישן, מפשיל חצאיתו, ומערטל את גופינו למבטיהם. הם מחכים.

צמרמורת מטפסת על גזע שדרתי. כמו פנתר, היא נועצת ציפורניים ומגרגרת בהנאה. אני מניפה את השמיכה הצמרית שעל כתפי, ונעצרת. אשת עטלף עצומה, פורשת את כנפיה, וסוגרת, במשק שנמשך ונמשך.

אני וישועה.

על פסגת העולם.

ידי משיטות את גופו אל אבן המזבח החלקה. אצבעותי מרפרפות על פניו, מקלפות את שכבות הסמרטוטים הסוגרים עליו כמו בצל. אני פורמת את צמתי, ופורשת את שערי שארך כל כך על המזבח.

אני מרימה את בני, ומערסלת לתוך המצע השחור. פני נצמדים לשלו, כשאני פותחת את בקבוק שמן הזיתים שדרכו נשות האבודים, ומזה דמעות עגולות ושקופות אל כפי. ידי מחליקה על פני גופו העירום, ואל פני שלי וצווארי. ידי רועדות, מכפתרות עיגולי צדפות קטנים בשמלת תחרה, מתנת אחת מבנות האבודים. אני מניחה זר יסמינים מאובקים על ראשו, והוא מניף רגלים קטנטנות אל צווארי, ובחיוך חסר שיניים פועה צלילים ראשונים של אושר.

״אל תפחד״, אני לוחשת, ומצמידה אותו לחיבוק אחרון של תום. אני קרבה אל שפת המזבח, ומביטה בו: הוא מוכן. אני מתקרבת אל מערכת ההגברה, שאולתרה משלושה מגפונים, ופידבק חד מצמרר את העמק.

״אני, אבישג איילון, מזדעזע קולי ומהדהד, ״מגישה אל המזבח את בני, ישועה, התינוק הראשון של עירושלם…״

המיית האבודים משתתקת, מהסה את זמזום מנועי המלאכים המודמם לאיטו. רעם, שמתגלגל מהר־הזיתים, מרעיד את הוואדי, ומזדחל שקט ועמום ממרגלות התל. אני עוצרת, מחכה לסחרחורת שתחלוף. רחשים של יראה ותבוסה מתמזגים זה בזה.

אני מצמידה גופות מפרפרים, וחולקת עם ישועה נשימות מרוגשות. מאחוריו מתגלה הגיא במלוא מפלצתיותו, הגדושה קרעי אנושות כאלה ואחרים.

״הסתכלו סביב״, אני ממשיכה, וידי מכנסת את הזוועה לאלומה: ״זה איננו עונש – זוהי מחילה. חיינו הם הנחמה: אנחנו ניצולי המבול, בזרענו בחר אלוהים להשיב תבל מבתוליה״.

זעקה, שמבקשת לאחד מתוך הבליל את חלקיקי התקווה, עולה ומחרידה את יסודות המזבח. אד קל של תקווה צובע בוורוד אחרון את היום, ההופך לילה.

״זהו העדן״, מצטרד קולי, ״ועלינו להופכו לנו לגן. עירושלם עוד תשוב ותחיה, וישועה, הוא נביאנו. הוא הנבחר!״

ברק חד מאיר את העמק, ומבתר ענן השופך את קרביו על המזבח. אני מתפתלת סביב ישועה, מנסה לגונן מהמים הניתכים. עיני תרות אחר מסתור: שמי העמק יבשים וריקים. רק מעלינו, בזיקוקי ברקים, מטהר אלוהים את ראשית ישועה.

״לחיי עירושלם! לחיי ישועה!״ אני זועקת ומניפה את גופו אל הגשם; שיבורך, שייצרב במגעו של אל עליון.

העמק כולו מהדהד בקריאות קצובות. ילדים, פצועים וחולים, מונפים ומשולחים לפרוץ את המעגל. הם שואגים, בועטים, וחובטים באדמה, עד שדופק מתעורר בלבה הדומם של העיר.