מה גורם לנו לעשות שינוי? מה מניע אותנו לצאת לדרך לא מוכרת? האם ייתכן שעלינו להודות דווקא לאנשים שפגעו בנו? […]
1.
זיו הלך לכיוון רחוב הרצל. הוא לא ידע בדיוק לאיזו חנות הוא רוצה להגיע ולא ידע בדיוק אילו בגדים הוא רוצה ללבוש לחתונה של איתי, אחיו הגדול.
התרגשות גדולה הורגשה בקרב המשפחה שלו לקראת האירוע המתקרב. כולם נראו שמחים ומתכוננים — כולם חוץ מזיו. בניגוד אליהם, הלך בחוסר רצון מובהק לקנות בגדים לחתונה, רק כדי לספק את רצון הוריו שיגיע עם בגדים חדשים שנקנו במיוחד לאירוע. אבל איש מהם לא הלך איתו ואיש לא עזר לו לבחור בגדים חדשים — אפילו המלצה לא נתנו לו. אמא שלו הטיחה בו מילים צפויות, והן הדהדו עכשיו בראשו: "לך תקנה לעצמך בגדים נורמליים לחתונה, לא הסמרטוטים שאתה לובש בדרך כלל."
הוא לא התווכח ולא שאל שאלות כדי לא להחמיר את המתיחות העלולה להתלקח בקלות לצעקות, להשמצות ולשאר דברים שהוא מפחד מהם. הרי סוף-סוף עומד לקרות משהו באמת גדול, שאפשר להתגאות בו — הבן הבכור מתחתן, ואין גאווה גדולה יותר מאשר לחתן את הבן, במיוחד כשהוא הראשון בשכבה שעושה זאת.
זיו הגיע לחנות כלשהי ועמד בחוץ, מזיע מאוד. איך אוכל להיכנס לחנות, למדוד בגדים ולהשאיר סימנים של זיעה ושערות על הבגדים? חשב, הם הרי יצטרכו לכבס ולגהץ את הבגד כדי למכור אותו שוב.
לפתע עלתה בדעתו דרך יצירתית: להיכנס פנימה, לפשפש בבגדים ולא לבקש עזרה עד שהמזגן בחנות ייבש את הזיעה. כשהמזגן בחנות קירר מספיק הוא ניגש וביקש עזרה, ושוב חלפה במוחו המחשבה, איך ימצא בגדים מתאימים בממדיו הגדולים? אולי לא יהיה שום דבר מתאים בחנות? ואז — הרגע המשפיל כשהוא עוזב את החנות כי אין בגד שמתאים לו.
אבל הוא נשאר ובכל זאת חיפש. אחרי שמדד כמה וכמה חולצות ומכנסיים, ניגש אליו המוכר ושאל באדיבות אם הוא צריך עזרה.
"כן," ענה. "זו החתונה הראשונה במשפחה שלי, ואני רוצה ללבוש משהו מיוחד."
"מיוחד?" חזר אחריו המוכר, "כמה מיוחד?"
זיו הביט מסביב כאילו חיפש את התשובה. "אני לא יודע, אבל אני צריך משהו שלא לבשתי מעולם."
"טוב," אמר המוכר, "בוא נראה." הוא הביט בגופו של זיו, ואז שאל את השאלה שזיו התפלל שלא ישאל: "מה המידה שלך?"
"אני לא בטוח," השפיל זיו את מבטו. "לא ממש הסתכלתי, אני לוקח את מה שנוח לי."
המוכר הוציא כמה בגדים והתאים לזיו חליפה נחמדה שנראתה בסדר, אם זו המילה הנכונה כשמשקל גופך הוא 180 קילוגרמים.
אחרי כמה מדידות נפלה החלטה: מכנסיים שחורים, שלמזלו לא נצמדו לגופו הגדול, וחולצה לבנה מכופתרת, שלצערו השמינה אותו והבליטה את בטנו הגדולה.
הוא הודה למוכר, שילם ויצא מהחנות. לרגע חשב לחפש גם נעליים, ברגע השני דחה את הרעיון הזה ליום אחר.
הוא עלה במעלה הרחוב כשהשקית בידו, וחשש מהרגע שיגיע הביתה. במחשבותיו ראה את אמו מבקשת לראות את הבגדים שקנה ועושה את הפרצוף הידוע.
אבל הוא בכל זאת היה בדרך לבית הוריו — שם הוא גר, עדיין, בגיל עשרים וארבע, לא ממש מבין למה. הרי יש לו עבודה די טובה ומכובדת, אז למה הוא עדיין חי שם בבית הזה, שבו חווה רק השפלות והשמצות?
ובכל זאת הוא הבין קצת. יש אומרים שאדם מחפש להישאר במקום המוכר והידוע, כי הלא ידוע נראה מפחיד ויש בו סיכוי רב לכישלון, ועבורו זה היה רעיון הגיוני מאוד. המגורים בבית הגנו עליו מהלא ידוע.
זיו שב לבית הוריו וגילה שהם עסוקים בשיחות עם השכנים על החתונה שעמדה להתרחש בעוד יומיים. הוא רצה להתחמק מכולם ולו לרגע אחד, עד שיסגור את דלת חדרו, פשוט להיעלם. אך זה לא קרה. הוא עמד בכניסה לבניין, ואמו הביטה בו ואמרה לשכנים, "הנה, אפילו זיו קנה בגדים חדשים לכבוד אח שלו."
הוא צלח את הכניסה בלי הרבה מילים מיותרות, כך חשב, אך פתאום שמע את אמו צועקת, "תגיד שלום לפחות!"
זיו הסתובב. "שלום," אמר בחיוך קטן בקצה פיו והמשיך פנימה בשקט.
היום הגדול הגיע, אחיו של זיו בקושי התייחס אליו, כאילו זיו לא היה קיים; הוא מעולם לא סיפר סתם כך שיש לו אח, רק אם זה היה ממש נחוץ. יעל, חברתו ואשתו לעתיד של איתי, בקושי יצרה קשר עין עם גיסה לעתיד. היא כל כך לא סבלה אותו, עד שביום הראשון שהכירה אותו אמרה לו "שלום" צבוע במיוחד, ואז שמע אותה אומרת לאחיו, "איכס, צדקת בכל מילה."
בגלל זה ובגלל עוד הרבה דברים אחרים החליט זיו ביום האירוע לשמור על פרופיל נמוך ולהתרחק מכולם.
הוא חשב לקחת חדר בבית מלון כדי שבאמת לא יפריע, אבל משום מה נזקק להסכמת אמו. לכן ניגש אליה לילה לפני כן ושאל אם זה בסדר שיישן מחר מחוץ לבית, בבית מלון.
"חדר בבית מלון? בשביל מה?"
"בשביל שלא אפריע לכם אולי… אתם…" גמגם.
"טוב, טוב… תעשה מה שאתה רוצה," אמרה בעצבנות. "כל עוד זה לא על חשבוני זה לא אכפת לי."
זיו פנה לאחור ורצה לחזור למיטה, אבל אמו קראה לו שוב.
"תגיד, לא יכולת עם כל הכסף שאתה מרוויח לתקן את השיניים שלך? לא ביקשתי שתוריד במשקל, לא ביקשתי שתוריד את כמות השיער שהצטברה לך על הגוף, לא ביקשתי שתחליף את מסגרת המשקפיים המיושנת שלך, רק את השיניים אני מבקשת שתסדר, זה כל כך קשה?"
זיו השפיל את מבטו, כמו שתמיד עשה מולה, ואמר, "רציתי… אבל לא יצא לי."
"כן, כן," אמרה, "אף פעם לא יוצא לך."
זיו שכב לישון. המחשבה על מחר עוררה בו התרגשות, לא בגלל החתונה כמובן, אלא בשל העובדה שלא יהיה בבית יום שלם. המחשבה הזו העלתה חיוך על פניו לפני שנרדם במיטת הנוער שבה ישן — מיטת נוער שקיבל לבר המצווה, אף שלא ביקש בכלל. כמה נחמד לחשוב שמישהו יביא לך משהו שבכלל לא ביקשת, כשאחיך הגדול מקבל תמיד את מה שהוא מבקש, חשב זיו בזעף. זיו לא חשב כלל לבקש מכיוון שמעולם לא קיבל, וכמובן תמיד אמר תודה על כל מה שלא ביקש, בעיקר על המיטה — במשך שנים ישן על מזרן על הרצפה כי המשפחה תמיד "סבלה" ממחסור כלכלי. הם אמרו עליו שהוא משמין על חשבון כולם והיללו את ממדיו הצנומים של אחיו הבכור.
זיו הרגיש שונה, לא שווה הרבה, וכל חייו ניסה לרָצות את הוריו רק כדי לקבל מילה טובה אחת. בבית ספר התאמץ ונלחם לקבל ציונים טובים מאוד, כאילו שחייו היו תלויים בדבר. זה כמובן לא סיפק אותם. לא רק בציונים ניסה את מזלו, הוא גם ניסה להיות ספורטאי מצליח — אך זה לא צלח. בגלל ממדיו, לא הגיע להישגים גבוהים. בכל פעם שהוריו היו מגיעים לשיחה עם המחנכת, היא הייתה מפארת את ציוניו הטובים ומספרת איזה ילד שקט וטוב הוא. "נו, בטח, הוא רואה את אחיו הבכור," הייתה אמו מתפרצת לדבריה.
זיו אהב מאוד מוזיקה ורצה לנגן אבל לא העז לבקש משום שידע שרצונו לא ייענה. בכל פעם שהיה שומע סוג כלשהו של מוזיקה, היה נכנס לתוך עולם הדמיון ומפנטז שהוא שמחזיק בכלי נגינה כלשהו. פעם אחת אמו ראתה אותו מקשיב ליצירה מוזיקלית. הוא עמד והחזיק גיטרה דמיונית וניגן בה, וכשזיו הסתובב ראה שהיא בוהה בו. היא צחקקה לעברו צחוק שאומר הכול — והלכה.
בשנות הנעורים, כשבנים החלו לגלות את בנות המין השני, זיו היה חסר ביטחון וערך עצמי כמעט לחלוטין. הוא השמין עוד ועוד, ושיניו היו כל כך עקומות עד שפחד לדבר עם הבנות. אך מכיוון שהיה תלמיד מצטיין הן היו מבקשות ממנו עזרה, וכך זכה למידה מסוימת של תשומת לב.
בצבא קיבל תפקיד מכובד בזכות כישוריו במדעי המחשב. כאשר הגיע לחופשות היו חברותיה של אמו שואלות מה תפקידו בצבא, ואיכשהו הייתה תמיד מגיעה לכך שבנה הבכור הוא לוחם ביחידה קרבית.
כשהשתחרר, לא בזבז זמן מיותר והלך מיד ללמוד בטכניון כדי להרשים את הוריו. הוא סיים בהצטיינות וקיבל עבודה בחברת היי-טק. גם שם איש לא רצה להתקרב אליו אלא רק בענייני עבודה — לא מפגשים חברתיים ולא סתם יציאות אחרי שעות העבודה, אף שמבחינה מקצועית סמכו עליו מאוד, ואפילו הציעו לו קידום ועבודות בכל מיני מקומות בעולם.
אולי משום שהבדידות הרגה אותו גם כך, נשאר זיו בבית הוריו, וכל מה שהקיף אותו גרם לו להתכנס עוד יותר בתוך עצמו ולמלא את עצמו באוכל משמין, מה שגרם לו להיראות עוד יותר גרוע. הוא היה בודד כל כך, עד שכבר לא חיפש חברה והתרגל להיות לבד, כשהאוכל משמש לו נחמה. זאת הייתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשו בטרם צנח לשינה נטולת חלומות.
אין עדיין תגובות