מייק (מיכאל) הררי הוא איש שהיה לאגדה. כמפקד "קיסריה" – יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד – הוא ניצח על שורה ארוכה של מבצעים פורצי דרך ודמיון, שחלקם משפיעים על ביטחונה של מדינת ישראל עד היום.
את דרכו החל הררי כנער שהדביק כרוזים מטעם "ההגנה". לאחר מכן פעל בארגון ההעפלה הבלתי-לגאלית, תרם לביסוס תורת האבטחה של נציגויות ישראל בחו"ל, סייע להשגת מידע לקראת מבצע "אנטבה" ועמד מאחורי מבצעי מודיעין שחדרו ללב הממסד של מדינות אויב. עלילת חייו עוצרת הנשימה הביאה אותו לרקום גם מערכות יחסים מפתיעות, למשל עם פידל קסטרו ועם מנואל נורייגה, שליט פנמה, שממנה נאלץ להימלט במבצע אישי נועז ומתוחכם.
מתוך נאמנות לקוד השתיקה והצניעות של אנשי השירותים החשאיים, הררי מעולם לא התראיין ולא נחשף עד כה. איש המבצעים מציע הצצה נדירה ואותנטית אל סיפור חייו ואל המתרחש בעולם הצללים של הביון הישראלי.
אהרון קליין, כתב מגזין "טיים" בישראל, הוא עיתונאי עטור פרסים הכותב בענייני צבא, ביטחון ומודיעין. ספרו "חשבון פתוח" (משכל, 2006), על אודות אירועי אולימפיאדת מינכן, היה רב-מכר ותורגם ל-12 שפות.
"נדירים הם המפקדים שהותירו חותם שמוסיף להיות ניכר יותר משלושים שנים לאחר שסיימו את תפקידם. מייק הוא אחד מאותם מתי מעט" – תמיר פרדו, ראש המוסד (מתוך ההקדמה לספר)
"מייק הררי הוא אחד מבניה היפים והראויים של ישראל, אבן בחומת המגן של המדינה והעם היהודי" – מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד (מתוך ההקדמה לספר)
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, עיון
98.00 ₪
1
המאבק בטרור
הוא יצא בשעת בוקר מאוחרת מבית הדירות ונכנס בנינוחות למכוניתו. הוא לבש מכנסיים בהירים ומקטורן חום, שערו השחור היה מסורק בקפידה לאחור, ושפמו דק ומטופח. לפי המידע שהיה בידי מפקד “קיסריה” ואנשיו ביחידת המבצעים של המוסד, הצעיר הפלסטיני היה איש מבצעים בכיר בארגון “החזית העממית לשחרור פלסטין”. הוא נשלח לבירה אירופית על מנת להוביל ולפקד על מבצע ראווה של חטיפת מטוס נוסעים ישראלי גדול בטווח הזמן המיידי. דקות אחדות לאחר שהחל בנסיעה הוא עצר לרגע ואסף למכוניתו צעיר לא מוכר. על פניו לא ניכר כי חשד במעקב אחריו. משם הם המשיכו לנסוע במכונית והשתלבו בתנועה שזרמה בכבדות לעבר מרכז העיר.
מייק הררי נהג ברכב הפיקוד של העוקבים כשגופו דרוך ועיניו ממוקדות במכונית שלפניו: פיאט 132 בצבע חום בהיר שמולכדה על ידי לוחמיו. הוא ידע שאסור לו לאבד קשר איתה. האפשרות שרכב ממולכד במטען נפץ ינוע ללא פיקוח ברחובות העיר הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. לצדו ברכב ישב אורי, מפקד הפעולה. כל העת תרו עיניהם אחר מקום שבו יהיה אפשר להפעיל את המטען מבלי שייפגעו ממנו גם עוברי אורח תמימים. במשך כשעה עקבו השניים אחר הטרוריסט, עד שהגיעו לאזור תחנת הרכבת המרכזית. ניכר היה כי הנהג לא הכיר היטב את סידורי התנועה בעיר. נסיעתו הייתה הססנית ואטית עד שלפתע, כנראה מחוסר תשומת לב רגעית לתמרורים ולשילוט, נכנס מפקד חוליית המחבלים לרחוב חד-סטרי רחב, בניגוד לחוקי התנועה.
מייק נדרש להחליט במהירות. המשך הנסיעה אחריו היה עלול לגרום לחשיפתם של אנשי “קיסריה” על ידי שני המחבלים או, לפחות, לעיכובם לבדיקה כזאת או אחרת על ידי המשטרה המקומית, בעוד רכב המחבלים יחמוק וייסע הרחק מהם. מייק בחר בסיכון מחושב: להמשיך ולנסוע אחריו, תוך ביצוע עברת תנועה בוטה. למזלם, הם לא נתפסו. יש להניח שאילו היו נעצרים על ידי המשטרה המקומית ומערכת ההפעלה מרחוק המפלילה הייתה נחשפת, הם היו מושמצים בתקשורת ומוצגים כחבורת חובבנים לא אחראית. זהו בדיוק סוג ההחלטות המכריעות שאנשי “קיסריה” צריכים לקבל בשבריר שנייה.
מפקד חוליית המחבלים המשיך בנסיעתו והגיע לכיכר גדולה. התנועה באזור הייתה עמוסה. מייק ואורי זחלו אחר הרכב הנתון במעקב, מרחק של עשרות מטרים אחדים. כשהגיע רכב הפיאט למרכז הכיכר וחלף באטיות על פני פסל שיִש מרשים במרכזה של ברֵכת מים גדולה, פנה אורי, שהיה אמור להפעיל את חומר הנפץ, אל מייק ושאל: “להפעיל? להפעיל?”. עיניו נעו במהירות מהרכב הנעקב אל פני מפקדו.
מבלי להסיט את מבטו מהפיאט 132 ענה מייק, כמעט בצעקה, “אוי הפסל, הפסל… אורי, אל תפעיל!”. לבו פעם בעוצמה, אך ידיו היו יציבות על ההגה. אורי, איש המבצעים שלצדו, לא הכיר כמותו את העיר ואת שכיות החמדה שלה. הוא התעלם מהפסל הייחודי, מעשה ידיו של אמן גדול וידוע בן המאה השבע-עשרה. הפיאט הייתה קרובה מדי לשפת הברֵכה ולפסל. מייק חשש כי הפיצוץ, אף שהיה צפוי להיות מוגבל בהיקפו, עלול להשחית גם את הפסל המפורסם.
“אורי, אל תפעיל”, המשיך מייק, “אתה יודע איזה פסל זה? זו יצירת אמנות מאוד חשובה וידועה!”. מאוכזב מההחלטה, הפיק פיו של אורי קללה עסיסית. בינתיים החלה התנועה להתקדם, והפיאט התרחקה מהברֵכה ומהפסל המרשים. הם נסעו עוד מטרים אחדים ומייק זיהה את ההזדמנות הבאה. ברגע של תזמון מופלא נסעה הפיאט במרחק של כמה מטרים מיתר המכוניות ומהולכי רגל מזדמנים. מייק הסיט את מבטו לעבר אורי וסינן במהירות: “עכשיו, תפעיל”.
“הפעלתי”, אישר אורי כשהוא מחזיק בידו את מנגנון ההפעלה. עיני שניהם היו מרותקות אל הרכב. חלפו שניות מספר של השהיה מכוּונת עד שרעש חזק הרעיד את הסביבה. ממקומם, מרחק של פחות משלושים מטרים מהפיאט, ראה מייק כיצד ראשו של המחבל נשמט קדימה. הם עקפו את הפיאט ופנו במהירות ימינה עוד לפני שעוברי האורח ההמומים הבינו את שקרה. רכב הפיאט העלה מעט עשן, הזגוגיות התנפצו על הכביש. ראשו של מפקד חוליית המחבלים נטה לעבר ההגה ללא תזוזה. הוא מת. הבחור שישב לידו זעק מכאב. בהתאם לתוכנית המילוט עזב מייק, עם יתר לוחמי “קיסריה”, את העיר במהירות.
האירוע זכה לסיקור נרחב בעיתונות המקומית. ההנחה הייתה כי מדובר בתאונת עבודה של טרוריסט ממוצא ערבי, קרי, חומר נפץ שהמחבל נשא עמו ברכב התפוצץ כביכול בטעות במקום ובזמן הלא נכונים. גם המשטרה המקומית, שחקרה את פרטי האירוע, צידדה באפשרות של תאונת עבודה. פרטי חקירתו של הנוסע שלצד הנהג, המחבל שנפצע באורח קשה, מעולם לא הובאו לידיעת הציבור, אף שהיה בהם מידע נפיץ ורגיש ביותר. בהודאתו אישש הצעיר את המידע שהיה ברשות המוסד, בנוגע לכוונה לחטוף מטוס נוסעים ישראלי גדול בזמן הקרוב. המידע שסיפק הוביל למעצרם של עוד שני חברים בחוליית המחבלים. בישראל, הרחק מעיני הציבור והתקשורת, קשרו ל”קיסריה” עוד זר דפנה על עוד הצלחה חשובה שהובילה היחידה במלחמתה המתמדת בטרור הפלסטיני.
מבצע שכזה אינו מסתכם בלחיצה על כפתור מנגנון ההפעלה. הוא מצריך הכנות מורכבות וממושכות. חודשים אחדים קודם לכן בוצעה התקפת הטרור הרצחנית של “ספטמבר השחור” על הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. האירוע נצרב בתודעתו של דור שלם בארץ ובעולם, וגרם לטראומה במערכת הביטחון הישראלית. זו נדרשה עתה לשינוי סדרי עדיפויות בעבודתה, ולתמורה בדפוסי ההתמודדות עם טרור פלסטיני הגואה מארצות ערב, ובעיקר עם זה המתקיים באירופה. המטרה הבסיסית של מערכת הביטחון הייתה סיכול פעולות טרור – למנוע הישנות של פעולות כמו טבח מינכן. כפועל יוצא מכך נערכה “קיסריה” למשימה, בשילוב עם היחידות האחרות במוסד ובצה”ל. מייק התייחס למשימה כאל צו מצפוני. בכל פעם שנקלע לבית הקברות בקריית שאול בתל אביב הוא עצר כדי לכבד את זכר הספורטאים שנרצחו בעמידה מול קבריהם. הוא חש בבטנו את הכאב על האובדן.
מייק ידע שיש לו על מי לסמוך. בראשית שנות השבעים כבר הייתה “קיסריה” יחידה בעלת ניסיון בעשרות פעולות מגוונות של סיכול ומניעת טרור. גם במדינות יעד כמו לבנון וסוריה, ובעיקר ברחבי אירופה. תחושת הביטחון של לוחמי “קיסריה”, וכן של אנשי המטה, גברה באופן ניכר. על פי הנוהל שהתגבש באותם ימים סוערים, מחלקת התיאום של מטה המוסד העבירה ל”קיסריה” מידע שוטף על פעילי טרור שסומנו כיעדים, וב”קיסריה” הוכן בעבור כל אחד מהם תיק “אובייקט”. כשהתמונה המודיעינית הושלמה, החלו לבחון אם ניתן לבצע גם מהלך אופרטיבי לסיכול. זו הייתה השיטה בקווים כלליים.
פיצוץ המטען במכונית של המחבל סיים דרך ארוכה שהחלה ביוני 1973, עת התקבל במטה מידע על בואו המפתיע לאירופה של מחבל בכיר בארגון הטרור של “החזית העממית לשחרור פלסטין”. הוא השתייך לפלג בראשותו של ודיע חדאד, שהתמחה בחטיפות מטוסים. הטרוריסט הגיע לאירופה מביירות. המידע לגביו קבע כי בכוונתו להוביל מבצע לחטיפת מטוס נוסעים באחד מנמלי התעופה באירופה, ככל הנראה בטווח הזמן הקרוב. אנשי “קיסריה” הסיקו כי הדרך היחידה לסכל את המבצע היא לפגוע במפקד החוליה המבצעת. נוסף על כך, פעולה זו נועדה להעצים את גורם ההרתעה של ישראל.
מייק מיהר לצאת לאירופה ולהצטרף לתריסר לוחמים ולוחמות ששיגר לשם 24 שעות קודם לכן, כדי שיתחילו במעקב צמוד אחר ראש חוליית המחבלים ובאיסוף מודיעין למבצע. על פי המידע המודיעיני, כתובת המגורים הזמנית של המחבל הייתה בית דירות גדול בצפון העיר. ב”קיסריה” לא ידעו כמה זמן ישהה המחבל בעיר, ולכן היה עליהם לפעול במהירות. ראש חוליית המחבלים כבר השתתף בעבר בפיגועים נגד ישראל. הוא נחשב לפצצה מתקתקת שמייק ולוחמיו נדרשו לנטרלה במהירות. היום פעולה כזאת מוגדרת סיכול ממוקד.
במשך הלילה שבו החל המעקב נערכה תצפית על בית הדירות, אולם האיש יצא מהבניין רק בשעת בוקר מאוחרת. הוא פסע במתינות מרחק של כמאה מטרים, עד שעצר בסמוך לפיאט 132 בצבע חום בהיר. הוא פתח את דלת המכונית והתיישב בכיסא הנהג. בתוך דקה הפך מערך התצפית שהקימו לוחמי “קיסריה” למבצע עיקוב מתגלגל ומורכב ביותר. התנהלותו של המחבל במשך אותו יום הייתה רגועה למדי. הוא לא ביצע שום מהלך שהיה יכול להצביע כי הוא חושד בעיקוב אחריו. עם זאת הוא גם לא נראה כמי שחושש להיפגש בזה אחר זה עם כמה צעירים שלא זוהו, אף הם בעלי חזות מזרח תיכונית. לאנשי “קיסריה” לא היה ברור אם הם מחבורת הביצוע של המחבלים, מתכננים או אנשי לוגיסטיקה.
לאחר שני ימי עיקוב ותצפית היו אנשי “קיסריה” בשלים לגבש הצעה לדרך הטובה ביותר לפגוע באיש. הם קבעו להיפגש בשעות אחר הצהריים כדי לדון בדברים. כמה לוחמים נותרו בשטח לצורך המשך התצפית על הבניין. בדיון שנערך לאחר ארוחה חפוזה נכחו ארבעה, ועלו בו אפשרויות ביצוע מגוונות. אחת מהן הייתה חיסול באמצעות ירי מטווח קצר באקדח בעל משתיק-קול. אפשרות אחרת הייתה להטמין פצצה בדירת המגורים של המחבל, מה גם שבדרכי פעולה אלה כבר נצבר ב”קיסריה” ניסיון מבצעי רב. מייק ואנשיו ניתחו את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהשיטות. העיקרון שלפיו הם פעלו היה “תפירת חליפה לפי מידה” לכל מקרה ומקרה. לבסוף, לאחר כשעתיים של דיון, סיכמו על השיטה היעילה ביותר: לגרום לחבלה ברכב באופן שחפים מפשע לא ייפגעו. יתרון משמעותי של שיטה זו היה טמון בהערכה שהחיסול יתפרש על ידי השלטונות המקומיים כתאונת עבודה של המחבל.
ההחלטה העקרונית, ולפיה אין לבצע חיסול אם קיים חשש כי חפים מפשע ייפגעו, הייתה ציווי חשוב למייק. באוזניו הדהדו מילותיה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, שהזהירה פעם בנוכחותו “לבל תיפול שערה משערות ראשו של עובר אורח תמים…”. ראש הממשלה אמרה זאת בהתייחסה לתוכנית פעולה שהציגו בפניה מייק וראש המוסד, שהיה בה כדי לסכן עוברי אורח תמימים בבירה אירופית. גולדה קבעה אמות מידה ערכיות ומוסריות לפעולה למשך שנים רבות. לא פעם היא הטילה על המוסד מגבלות שצמצמו אפשרויות לפעולה וחייבו התאמות ושינויים בתכנון המבצעי. לעתים אף נוצר בכך סיכון ללוחמים. עם זאת, עמדתה של גולדה תאמה את תפיסת עולמו של מייק. הוא הסכים ללא היסוס וללא ערעור, ועשה רבות כדי להנחיל לאנשיו את הערך העליון של הקפדה על חיי חפים מפשע.
עוד באותו לילה הציג מייק את התוכנית בפני ראש המוסד, שבדק, שאל ותחקר לפרטי הפרטים. הירידה לפרטים הקטנים הייתה חלק מתפיסת העולם של מפקדי הארגון עוד מימי הפלמ”ח. גם מייק התחנך ברוח זו. כאשר הובאו לאישורו תוכניות מבצעיות, הוא בדק ותחקר לעומקם של דברים. את פקודיו הוא לימד כי עליהם להתכונן היטב ולהכין עצמם לשאלותיו של הגורם המאשר. בתום שעתיים אישר צבי זמיר, ראש המוסד באותה העת, את התוכנית המבצעית.
למחרת בלילה, מעט לפני חצות, שוב התמקמו הלוחמים לתצפית על היעד. חלקם נראו כזוגות תמימים היושבים בכלי רכב שחנו סביב מכוניתו החונה של “האובייקט”, מפקד חוליית המחבלים. לאחר שכל הכוחות דיווחו שהאזור שקט ושומם ניגש אורי, מפקד הפעולה ואיש מבצעים מוכשר ומנוסה, לטפל בפיאט 132. מייק ואנשיו שמחו על שמפקד המחבלים בחר לנהוג ברכב זה משום שמנגנון הנעילה בו היה קל לפריצה בהשוואה למכוניות אחרות. רבים מהלוחמים כבר התמחו בעניין והתאמנו בפריצה למכוניות מסוגים שונים. הם נהגו להתאמן ברחובותיה של תל אביב, כחלק מתוכנית ההכשרה.
עתה הייתה זו פעולה ממשית ולא אימון. לאחר שהרכב טופל אסור היה, בשום מצב, להשאירו ללא פיקוח ועיקוב, כדי שלא יתפוצץ על אדם אחר. המצב המיוחד חייב את הלוחמים להיערך לאפשרות שהרכב יעמוד במשך ימים רצופים באותו מקום, שבהם יהיה עליהם להישאר בתצפית מלאה עליו עשרים וארבע שעות ביממה.
יום המחרת היה יום שמש, מאותם ימים בהירים ושלווים של ראשית הקיץ. השמים היו כחולים וכמעט ללא עננים. צוותי העיקוב לא הסירו את עיניהם מהרכב החונה. מייק התייצב במקום כבר בשעת בוקר מוקדמת מכיוון שהחליט להיות הנהג ברכב הפיקוד המפעיל את המטען. לידו, על פי התוכנית, התיישב אורי, שיועד להפעיל את המטען בהינתן האות. מייק ביקש לנהוג בעצמו ברכב, אף על פי שכמפקד היה יכול להמתין בדירת מבטחים מרוחקת עד לקבלת הדיווח על ביצוע הפעולה. אבל הוא חשש. הוא ידע שפעולה בשטח עירוני היא מורכבת ומסובכת לעיקוב צמוד באמצעות רכב יחיד, משום שבמטרופולין הענקית רבים נוהגים באופן פרוע ובלתי צפוי. סיבה נוספת להחלטתו לנהוג בעצמו הייתה ניסיונו הרב במשימות שכאלה, במיוחד בכל הקשור לנהיגה בשלב המילוט. הסיבה האחרונה, והחשובה לא פחות, הייתה שליטתו בשפה המקומית, והיכרותו רבת-השנים עם העיר.
אולם הפעם לא היה צורך בכך. בתוך פחות משעה הסתיימה הפעולה בהצלחה וללא תקלות. עוד פעולת סיכול, שאלמלא הייתה מתבצעת, אין לדעת מה היה קורה.
סיכול פיגוע במטוס אל-על באיטליה
במשך עבודתו במוסד מילא מייק תפקידים שונים. לפי התכנון המקורי הוא היה אמור להתמנות כבר באפריל 1964 לתפקיד סגן ראש יחידת “קיסריה” והאחראי על הפעלת לוחמים. אולם בהתראה קצרה הוא נדרש לצאת למשימה מבצעית שבעטיה נעדר מהארץ, שלא כמתוכנן, למשך כחצי שנה. כשחזר, בדצמבר 1964, הוא ביקש לצאת לחופשה כדי להשלים זמן איכות עם משפחתו ולהכיר את בתו הקטנה, שנולדה רק חודש לפני יציאתו לשליחות ארוכה זו.
רצה המקרה ובעודו בחופשה, בינואר 1965, נלכדו שניים מבכירי הלוחמים של “קיסריה” – אלי כהן בדמשק וכן וולפגנג לוּץ במצרים. מצב הרוח ב”קיסריה” הפך בִּן לילה מדוכדך, ואף טראומתי. ראש “קיסריה” באותם ימים, יוסקה יריב, פנה אל מייק בבקשה שיפסיק לאלתר את חופשתו ויבוא “לתת כתף”, כהגדרתו, ולהתחיל בתפקיד שנועד לו כסגן ראש “קיסריה” והאחראי על הפעלת הלוחמים. אבל ראש המוסד אז, מאיר עמית, החליט לצרף את מייק לוועדת חקירה פנימית שהוקמה כדי לחקור את נפילתו של וולפגנג לוץ בידי המודיעין המצרי.
לוץ, יהודי יליד גרמניה, היה לוחם ישראלי שפעל במצרים מאז ראשית שנות השישים בכיסוי של גרמני בעל עבר נאצי. הוא הצליח לספק למודיעין הישראלי מידע יקר ערך על התחמשות הצבא המצרי והיערכותו, באמצעות רשת הקשרים שטווה עם אישים בכירים במצרים. שמו העברי היה זאב גור אריה. הוא נתפס משום שנאצר רצה להרשים את שלטונות מזרח גרמניה במעצר כמה אישים מערב גרמנים, אך לוץ סבר כי נתפס משום שנחשפה זהותו כמרגל ישראלי. אף שמעצרו פגע במודיעין הישראלי, הוא הצליח לפחות לתעתע בחוקריו בסיפור כיסוי שכלל חצאי אמיתות עם בדיות. כך לא יכלו חוקריו לשער עד כמה הייתה עבודתו מכריעה בעבור ישראל. לבסוף הוא שוחרר בעסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים.
ללא קשר למעצרו של לוץ במצרים, נתפס בסוריה אלי כהן, שסיפור הכיסוי שלו היה של איש עסקים סורי-ארגנטינאי בשם כאמל אמין-תאבת’. כהן סיפק לישראל מידע יקר ערך על סוריה ובעיקר על רמת הגולן. למרבה הצער, מאמצי ישראל לשחררו עלו בתוהו, והוא נתלה באחת מכיכרות דמשק. בחדר הסמוך לחוקרי לכידתו של לוץ ישבו חברי ועדת חקירה פנימית נוספת שבדקה את לכידתו של כהן. במשך כשלושה חודשים ישבו חברי הוועדה הזאת וחקרו את פרטי המקרים. כך למד מייק להכיר את דפוסי הפעולה של יחידת “קיסריה” בעבר ובהווה. החקירות היו קפדניות, ומייק למד רבות מהעבודה בצמוד ליושב ראש הוועדה שלמה כהן-אברבנאל ויהודית נסיהו, מבכירי המוסד, שהפכו כל אבן בניסיון ללמוד את הטעויות שהובילו ללכידת לוץ.
לכידתם של כהן ולוץ הייתה בבחינת רעידת אדמה במוסד, ובמיוחד ביחידת “קיסריה”. בראייתו של מייק, “קיסריה” שלפני ואחרי המאורעות האלה לא הייתה אותה יחידה. את השנים 1966–1967 הקדישו ביחידה להיערכות מחדש. בזמן זה האטה “קיסריה” את פעילותה המבצעית לצורך חשיבה מעמיקה שבסופה נקבעו נהלים, סדרי עדיפויות וגובשה תורת לחימה שהביאו להתחדשות ולצמיחה. כך גם הוגדר הייעוד של היחידה למשך שנים רבות: התרעה על אפשרות פריצתה של מלחמה, איסוף מודיעין, ומשימות ותפקידים מיוחדים. מייק רואה בשנים אלה את שנות חידוד החרב, שלאחריהן עלה בהדרגה היקף הפעילות המבצעית. אחת מהן הייתה פעילות אינטנסיבית נגד יעדים פלסטיניים במדינות יעד, קרי מדינות ערב.
אחת הפעולות הראשונות שנקבעו לאחר ההערכה מחדש הייתה החרפת המאבק בעומדים בראש ארגוני הטרור הפלסטיני, ובהם סומן גם ודיע חדאד, מראשי ארגון “החזית העממית לשחרור פלסטין”, שהתמחה בחטיפת מטוסים. חדאד, רופא בהכשרתו, היה פלסטיני-נוצרי, יליד העיר צפת. משפחתו ברחה ללבנון במהלך מלחמת העצמאות של ישראל ב-1948. הוא למד רפואה באוניברסיטה האמריקנית בביירות, ושם הכיר בוגר אחר של הפקולטה לרפואה, ג’ורג’ חבש. השניים עברו להתגורר בירדן, אך חדאד נאסר על ידי השלטונות ב-1957 בעוון פעילות חבלנית. ב-1961 הוא נמלט לסוריה, שם פעל במסגרת ארגוני שמאל קיצוניים. ב-1967 ייסדו חדאד וחבש ארגון טרור אנטי-ישראלי בעל תפיסת עולם מרקסיסטית: “החזית העממית לשחרור פלסטין”. מטרתו המוצהרת של הארגון הייתה שחרור פלסטין בדרך המאבק המזוין והקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית וסוציאליסטית.
חדאד הפך לטרוריסט בעל ניסיון עשיר בפיגועים, במיוחד מסוג פיגועי הראווה, כאלה שנועדו ליצור רושם ולזרוע בהלה. כראש הזרוע המבצעית של הארגון הוא הפנים את חשיבותה של ההשפעה על תודעת ההמונים. אחת מפעולות הטרור הראשונות שלו הייתה חטיפת מטוס אל-על שהיה בדרכו מרומא לתל אביב. הטרוריסטים הנחיתו את המטוס באלג’יריה ביולי 1968 והחזיקו בשלושים ושניים בני ערובה במעצר במשך 39 ימים. אלה שוחררו רק לאחר שממשלת ישראל נכנעה לדרישות החוטפים ושחררה עשרים וארבעה אסירים פלסטינים. בדצמבר 1968 ביצעו אנשיו פיגוע נגד נוסעי מטוס ישראלי אחר, שנחת באתונה. מבחינת המודיעין הישראלי, חדאד הפך לבן מוות. הוא לא היה מטרה קלה. הוא היה אמון על פעילות חשאית והתנהג כמי שנמצא במעקב כל העת. הוא הקפיד לשבור שִגרה, לשנות דפוסי התנהגות והחליף את מסלולי תנועתו באופן תדיר. הוא החליף מקומות מגורים כשהתגורר בביירות עם אשתו ושני ילדיו. מעולם הוא לא נע לבדו ברחובות, ומעת לעת אף הסתובב עם מאבטחים.
בשנת 1969 נחשבה ביירות לפריז של המזרח התיכון. עיר קוסמופוליטית תוססת זו מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית, היוותה מוקד משיכה תיירותי לאנשים מכל רחבי העולם הערבי ומדינות אירופה. ללוחמי “קיסריה” שפעלו בכיסוי לא הייתה כל בעיה להיכנס או לצאת ממנה. בשלב זה נכנסו ההכנות למבצע חיסולו של חדאד להילוך גבוה.
לאחר ניסיון שלא צלח לחיסולו ב-1969 – המוטיבציה של חדאד לבצע פיגועים נגד יעדים ישראליים רק התעצמה. בד בבד התחזק מעמדו בקרב ארגוני הטרור הפלסטיניים כגיבור שנמלט מידי המוסד. בנובמבר 1970, פחות משנה לאחר ניסיון החיסול, חטפו אנשיו ארבעה מטוסים של חברות תעופה מערביות. הם הנחיתו שלושה מהם בירדן, ואחד במצרים. המטוסים פוצצו על הקרקע לעיני מצלמות טלוויזיה מכל העולם, לאחר שנוסעיהם שוחררו. חדאד, שזכה בעקבות האירוע לפרסום בין-לאומי, המשיך בפעילותו הטרוריסטית מבלי שהמוסד הישראלי הצליח להגיע אליו. הוא עבר להתגורר בעיראק, שבה מצא מקלט נוח.
הוא גם תכנן והגה את החטיפה המפורסמת של מטוס “אייר פראנס” שהונחת באנטבה בקיץ 1976 כשעליו כמאה ישראלים ויהודים. את נחיתת המטוס באוגנדה הוא תיאם בשיחה עם אידי אמין דאדא, מנהיגה הרודן של אוגנדה. ללא ספק, בן מוות הוא היה.
עד טבח אחד-עשר הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972 ביצעה “קיסריה” מבצעים מודיעיניים בעיקר בארצות יעד כמו סוריה ומצרים, ובאירופה. המטרה העיקרית הייתה איסוף מודיעין וסימנים המעידים על כוונות לפתיחה במלחמה. הטיפול במניעה ובסיכול טרור היה עדיין בחיתוליו והיקפיו היו קטנים יחסית. מייק התמנה למפקד “קיסריה” בראשית 1970. בשלב הראשון הוא התמקד בהרחבת השורות באמצעות גיוס והכשרה מואצת של לוחמים ולוחמות, בצד שיפור היכולות והאמצעים הטכנולוגיים. ביחידה פיתחו מודלים לפעולה של חוליות וצוותי לוחמים שהכילו את כל המרכיבים הנדרשים לפעולה מבצעית “קיסרית”. בחודשים האינטנסיביים שלאחר הטבח באולימפיאדת מינכן לא היה רגע דל בפעילות הסיכול והמניעה שהוביל המוסד באירופה. המוטיבציה של ארגוני הטרור לבצע פעולות טרור נגד יעדים ישראליים ויהודיים באירופה הייתה בשיאה. המוסד נדרש להיערך לאיסוף מודיעיני מקיף על ארגוני המחבלים, וגם “קיסריה” בפיקודו של מייק מיהרה להיערך. “ערב הטבח באולימפיאדת מינכן היו לי בקושי שני לוחמים שישבו באירופה ועסקו בסיכול ומניעה”, נהג מייק לספר בהרצאות שנשא במוסד לאחר שפרש ממנו. בתוך זמן קצר ביותר הוא נדרש לאלתר ולגלות יצירתיות במאמציו להגדיל לעשרות את היקף הלוחמים העוסקים בתחום, ולהקים את חוליית “כידון” המיוחדת כדי להתמודד עם גל הטרור. אנשי “כידון” פעלו לפי הצו היהודי “הבא להורגך השכם להורגו”. בהתמודדות מסוג זה, שבה ליריב יש יתרון משמעותי בבחירת היעד, העיתוי והמקום לביצוע התקפות טרור, העדיפו במוסד לפעול לפי העיקרון הקובע כי ההגנה הטובה ביותר היא היוזמה וההתקפה.
וכך, מהרגע שבו התקבלה הידיעה הראשונה על כוונה של קבוצת מחבלים פלסטינים לבצע פיגוע ראווה נגד מטוס נוסעים מסוג ג’מבו של חברת אל-על, בדרכו לניו יורק וממנה עם נחיתת ביניים ברומא, נכנסו אנשי “קיסריה” לפעילות בהילוך גבוה. מידע רגיש ומסווג הצביע על כך שהפיגוע נגד מטוס אל-על אמור להתבצע באמצעות ירי טילי כתף קרקע-אוויר, מוּנְחי חום, מסוג סטרֶלָה (SAM 7) מתוצרת ברית המועצות. אלה היו טילים מתקדמים שאך הגיעו לזירה. פעולתו הראשונה של מייק הייתה לשלוח חוליה של לוחמים לרומא. בהמשך הוא הצטרף אליהם.
הסוכן שסיפק את המידע המודיעיני שימש כמתווך בין הלוּבים לפלסטינים. בעיני ישראל הוא היה סוכן איכותי ומהימן. הבעיה הייתה הזמן. היה ברור שהמחבלים מבקשים להוציא את המבצע לפועל בטווח המיידי. עצם המחשבה על הפלת מטוס ובו יותר מארבע מאות נוסעים ואנשי צוות ישראלים עוררה צמרמורת.
כל העת המשיכו לזרום ל”קיסריה” ידיעות ועדכונים על התקדמות ההכנות של המחבלים. מייק ותריסר לוחמים ולוחמות שהוזעקו לרומא פתחו בסריקות באזור נמל התעופה לאונרדו דה וינצ’י בעיקר מצפון ומדרום למסלול הנחיתה וההמראה שלאורך חוף הים. מייק ניסה לראות את הדברים מעיניו של תוקף פוטנציאלי – מהיכן הוא היה מבצע יירוט של מטוס העושה דרכו לנחיתה בנמל התעופה?
אלא שהיה אפשר לבצע ירי של טיל כמעט מכל מקום. במרינה של העיירה פיומצ’ינו, הנושקת לגדרות נמל התעופה, שכרו לוחמי “קיסריה” מפרשית כדי לבדוק גם את האפשרות של תקיפה מכיוון הים. מראה המטוסים הכבדים הצוללים מטה מולם, בדרכם לנחיתה, רק החמיר את החששות. מהר מאוד הם הבינו כי אין בידיהם אפשרות ממשית למנוע ירי טיל קרקע-אוויר, שכן כל גג, מרפסת או חצר בעיירות ובחוות החקלאיות שהקיפו את נמל התעופה יכלו לשמש אתר פוטנציאלי לשיגור. משימת הסיכול לא הייתה פשוטה, בלשון המעטה.
במשך כשבועיים הם סרקו את השטח יום אחר יום בחיפוש אחר כל מה שנראה חשוד. עיקר הסריקות נערכו בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים כי בתצפיותיהם למדו שבכל בוקר, בסמוך לשעה עשר, גלש לנחיתה מטוס בואינג 747 של אל-על כדי לתדלק ולהעלות נוסעים בדרכו לניו יורק ובשעות אחר הצהריים, מול השקיעה המרהיבה שמעל הים התיכון, נהג לנחות מטוס ג’מבו אחר, בדרכו מניו יורק לתל אביב.
כמו תמיד, הקפידו מייק ואנשיו לפעול בצל מציאות החיים, כדי לא לעורר חשד. הלוחמים הכינו סיפור כיסוי שאִפשר להם לשהות באזור מבלי לעורר חשד באזור שמדרום לשדה, בגבעות אוסטיה. מעל הגבעות המתונות היו פזורות חורשות של עצי האורן הרומי אשר יכלו לשמש מסווה מצוין לחוליית ירי של המחבלים. לוחמי “קיסריה” סרקו את הפינות המוצלות של החורשות ששימשו בעיקר זוגות אוהבים אשר חיפשו פינה שקטה להתבודד בה. הם ידעו כי הפינות האלה יכלו לשמש אתר התמקמות גם למחבלים. מייק הכיר את האזור כולו עוד משלהי שנות הארבעים, והיכרות זו סייעה רבות בתכנון הסריקות והחיפושים.
עד מהרה התקבלה עוד ידיעה מהסוכן: חוליית המחבלים עומדת לקבל בקרוב מאוד את טילי הסטרלה. ההעברה, כך נאמר, תתבצע ברומא. שעות אחדות לאחר מכן הגיע לידי מייק עדכון נוסף. העברת הנשק תתבצע עוד באותו ערב, בשעה תשע, בסמוך לשער סן פאולו בחומת העיר העתיקה של רומא שנבנתה במאה השלישית לספירה.
לחוליה המבצעית של “קיסריה” לא נותר זמן רב. חבריה נערכו לתצפית על כל אזור הפירמידה והחומה. בשעות הצהריים המאוחרות יצא מייק לסיור מוקדם במקום, ובסופו הורה להשאיר במקום כמה לוחמים לתצפית ולסיור. המקום שנבחר על ידי המחבלים כנקודת ההעברה של הנשק היה סואן במרבית שעות היום. כדי להיערך לכל האפשרויות פוזרו צוותים בתצפיות שונות. מרביתם פעלו מתוך כלי רכב, ומיעוטם הוסוו כהולכי רגל תמימים וכיושבי בתי קפה סמוכים.
בשמונה בערב כבר ישב מייק במכונית ששימשה כרכב הפיקוד. לצדו ישבה לוחמת. מראה הזוג היושב במכונית חונה ברומא בשעות הערב היה טבעי לעוברים ושבים. מייק והלוחמת המתינו בסבלנות גם כשהשעה היעודה, תשע, חלפה ושום סימן מחשיד לא נצפה. מעט לאחר השעה תשע וארבעים נצפתה מכונית שרד מסוג מרצדס עם לוחיות רישוי דיפלומטיות. הרכב נע לאט, במקביל למכוניות החונות. היה נדמה שנהגו מחפש מכונית מסוימת להיעצר לידה. למעשה הוא נעצר במרחק מכונית אחת מרכבו של מייק. “זו מכונית עם מספר דיפלומטי”, אמר מייק ללוחמת שלצדו, ועדיין לא קשר את המכונית למבצע המתגלגל. מן הרכב הדיפלומטי יצא גבר צעיר בשנות השלושים לחייו. הוא ניגש במהירות למכונית החונה ופתח בלחיצה קלה את תא המטען. בתוך פחות מדקה כבר היה האיש בעיצומה של פעולת העברה של מה שנראה כגלילי שטיחים מתא המטען של רכבו לתא המטען של המכונית החונה. מייק הבין: הגלילים מסווים את טילי הסטרלה. פניו של האיש, שעמד במרחק שישה מטרים ממנו, נראו למייק מוכרים. כשסיים נכנס האיש למרצדס הדיפלומטית ונעלם במהירות. מייק החליט להמשיך לצפות על המכונית החונה. כוונתו הייתה לסכל את הפיגוע תוך כדי חשיפת מרבית אנשי התא הטרוריסטי. האפשרות לנטרל את הטילים ולהוציאם מכלל פעולה כבר בשלב זה, עוד לפני שעברו לידי המחבלים, לא עמדה על הפרק משום שהטיל ומערכותיו האלקטרוניות לא היו מוכרים בישראל או במערב. כל הלילה תצפתו מייק והלוחמים על הרכב החונה. לקראת בוקר, כשהשמש החלה לעלות ממזרח והעיר החלה להתעורר לחיים, הורה מייק על חילופי צוותים. הוא הקפיד שהלוחמים שעברו את הלילה בתצפית יתרעננו לקראת המשך הפעילות, מאחר שלא היה לו מושג מתי צפויים המחבלים לבוא ולאסוף את מטען הטילים.
במשך כל שעות הבוקר נותרה המכונית במקומה. במשימות של תצפית או עיקוב שם המשחק הוא סבלנות, סבלנות, ועוד סבלנות. במהלך שעות הבוקר עדכן מייק את ראש המוסד, ששהה אף הוא ברומא, כי “גלילי השטיחים” טרם נלקחו. גם כשהגיעה שעת הצהריים לא נראה כל שינוי באופק. ואז, לפתע, בשעה שתיים, התקרבו למכונית שני בחורים צעירים בעלי חזות מזרח תיכונית ונכנסו אליה במהירות. כל מערך התצפית והעיקוב נדרך. מייק ואנשיו לא ידעו לאן יבחרו השניים לנסוע, ולכן נערכו מבעוד מועד למגוון האפשרויות. החשש היה כי ייסעו צפונה, לכיוון מרכז רומא, ואז צפויה מלאכת העיקוב להיות קשה במיוחד בשל עומסי התנועה הגדולים. מייק נערך גם לאפשרות שייסעו ישר לכיוון דרום-מערב, לעבר שדה התעופה והעיירה אוסטיה.
אלא שבתוך שניות הצליחו השניים להשתלב בתנועה הכבדה ולא היה ברור לאן פנו: לעבר רומא, או אולי דרומה, לכיוון אוסטיה. ואולי בכלל הם הבחינו בעוקבים ולכן “ניערו” אותם. דקות ארוכות של מתח עצום חלפו על צוותי העוקבים ברגל ובמכוניות. הלחץ היה אדיר, שהרי אסור היה בשום אופן לאבד אותם. הם עלולים לירות באין מפריע טיל שיפוצץ מטוס אל-על על ארבע מאות נוסעיו. לפתע נשמע דיווחו של מני, אחד הלוחמים שהיה על ציר התנועה היוצא מרומא לכיוון דרום-מערב. “יש לי אותו. הוא על הגשר בדרך לאוסטיה. אני אחריו”.
“אל תרפה ממנו. אנחנו מצטרפים”, ענה מייק במכשיר הקשר. עתה רווח לו מעט. התסריטים השחורים שחלפו בראשו שניות ספורות קודם לכן נעלמו. הוא התרכז במשימה החדשה והורה לכל שאר הצוותים לצאת מיד, במבנה עיקוב מתורגל אחרי מכונית המחבלים.
הרכב עם שני המחבלים עשה דרכו מערבה, ופנה לעבר היציאה מן העיר. בעקבותיהם נסע מני. כעבור חצי שעה של נסיעה מהירה נכנס רכבם של השניים לעיירה אוסטיה. הוא נעצר בקרבת רחוב יוקרתי, ובו בניינים גבוהים. הבניינים היו בנויים במקביל לקו הנחיתה של המטוסים הנוחתים בנמל התעופה הסמוך. עם הגיעם לאחד הבניינים, החלו השניים מיד בפריקת מטען גלילי השטיחים. מני, שיצא מרכבו במהירות, הצליח לעקוב אחריהם עד לתוך הבניין ולהבחין בקומה שבה עצרה המעלית. הוא מיהר לעלות במדרגות בטבעיות שלא עוררה תשומת לב, וכך הצליח להבחין לאיזו מהדירות, בקומה השישית, האחרונה, נכנסו השניים. דקות מספר אחר כך הגיעו גם מייק ושאר רכבי העיקוב לאזור שסביב הבניין. המתח היה גבוה. מייק הורה ללוחמיו להיערך לסגירת הבניין מכל צדדיו. שני לוחמים יצאו לוודא את מספר הכניסות והיציאות שיש בבניין, ולהציב תצפיות. הלחץ גבר כשעלתה האפשרות של ירי טיל סטרלה מהמרפסת הפתוחה של הדירה שבה שהו המחבלים. אולם הלוחמים ידעו כי טיסת אל-על הקרובה הייתה אמורה לנחות נחיתת ביניים רק למחרת בעשר בבוקר.
בעוד מייק ואנשיו מקיימים הערכת מצב ובוחנים אפשרויות שונות לפעולה, יצא גם ראש המוסד לדרכו מרומא לאוסטיה. הוא נפגש עם מייק בפארק הסמוך לבניין היעד, ושם, על הדשא הירוק, קיבל עדכון מפורט. לאחר מכן דנו השניים באופציות העומדות בפניהם. אחת האפשרויות שעלתה הייתה לפרוץ אל הדירה ולפגוע במחבלים הנמצאים בה. אולם התמונה המודיעינית הייתה חסרה: הם לא ידעו כמה אנשים שוהים בדירה, לא הכירו את המבנה הפנימי שלה ולא היה להם מושג באשר לדיירי הבניין. היעדר מודיעין יצר בעיה קשה בתכנון מבצע השתלטות שכזה. שם על הדשא עדכן זמיר את מייק כי הסוכן שסיפק את המידע ואף העביר בידיו את גלילי השטיחים הוא לא אחר מאשר אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים לשעבר גמאל עבד אל נאצר.
עוד גורם שהובא בחשבון היה נעוץ בצורך למנוע פגיעה באזרחים איטלקים חפים מפשע בעת הפעולה. היבט חשוב נוסף היה טמון בחשש מתגובה איטלקית חריפה, שכן יחסי המוסד באותן שנים עם השירותים החשאיים האיטלקיים היו מצוינים. פעולה חריגה ורעשנית שתגרור חשיפה תקשורתית הייתה עלולה לפגוע במרקם היחסים העדין בין המדינות והארגונים. ההתלבטות הייתה קשה. ראש המוסד זמיר בחר בדרך שונה: להעביר את הטיפול לידי האיטלקים. בבסיס ההחלטה עמדה המחשבה כי בכך תושג המטרה – סיכול התוכנית לפגוע במטוס אל-על. תפיסת המחבלים בחיים על ידי שירותי הביטחון האיטלקיים גם תניב מודיעין חיוני וחשוב. ערך מוסף נוסף היה הוספת נדבך חיובי לקשרים המיוחדים של המוסד עם מקבילו האיטלקי.
שעות אחדות קודם לכן, במרכז רומא, ברחוב וִייָה וֶנֶטו היוקרתי, החליטו שני לוחמי “קיסריה” שהיו בדרכם לבית מלון כדי להתרענן לאחר לילה ארוך של תצפיות, לשבת בקפה “דה פריז” וללגום אספרסו קצר. בצירוף מקרים יוצא דופן הם הבחינו בשלושה בעלי חזות מזרח תיכונית שישבו בסמוך אליהם. כשעזבו השלושה את בית הקפה החליטו הלוחמים המנוסים לעקוב אחריהם. הם ראו אותם נכנסים למלון קטן ששמו “אטלס”, הממוקם ברחוב קטן מדרום לווייה טריטונה. הלוחמים ציינו זאת בדוּח שמילאו, והמשיכו בדרכם חזרה לבית המלון שבו התאכסנו. המעקב הזה לא היה משמעותי אלמלא שעות אחדות לאחר מכן יצא אחד המחבלים מבית הדירות באוסטיה, נכנס לרכב המוכר, והחל בנהיגה מהירה לעבר רומא. צוות לוחמים שעקב אחריו הגיע בדיוק לאותו בית מלון קטן. צירוף מקרים מופלא, יד הגורל, ובמילים אחרות – מזל. הראש “הקיסרי” החל לחשוב איך לנטרל את המחבלים בבית המלון. מייק שלח צוות להתמקם במלון וללמוד אותו מקרוב.
משקיבל זמיר את ההחלטה להעביר את המבצע לידי האיטלקים, הוא ביקש פגישה דחופה עם מקבילו האיטלקי כדי לעדכנו בכל נתוני המבצע המתגלגל. היה לזמיר רק תנאי אחד: לקבל את אחד מטילי הסטרלה לבדיקה בישראל. האיטלקי נענה. זו הייתה בקשה משמעותית לישראל, משום שטילי הסטרלה הסובייטיים לא היו מוכרים למערב. האפשרות לשים יד על אחד מהם הייתה משאת נפשו של כל איש מודיעין בנאט”ו ובסוכנויות הביון האמריקניות. דבר שכזה ייחשב בלא ספק הישג מודיעיני אדיר ובעל חשיבות אסטרטגית מהמדרגה הראשונה.
שירותי הביטחון האיטלקיים היו מופתעים כהוגן. לא היה להם מושג על פיגוע ראווה שכזה העומד להתרחש מתחת לאפם. הם החליטו לפעול מיד. זמיר הציע שלוחם של “קיסריה” יתלווה לפעולת שירותי הביטחון האיטלקי. מייק הסתייג מהרעיון: “צביקה, אנחנו שורפים אותו. צעד כזה ימנע ממנו לפעול בעתיד באיטליה ובכל אירופה”. זמיר דחה את ההסתייגות, “אני סומך עליך, מייק. אתה תסתדר”. הלוחם שנשלח לתדרך את האיטלקים ולסייע להם היה מני, שידע איטלקית שוטפת. בשעת לילה מאוחרת הוביל מני את אנשי הכוח הפורץ עד לדלת דירת המסתור באוסטיה. האיטלקים מצאו בדירה מחבל אחד ושישה טילי סטרלה ארוזים בשישה גלילי שטיחים, שהועמדו בארון קיר מרווח שהיה בפרוזדור הכניסה של הדירה. מעט לאחר מכן פרץ כוח משטרה לחדרים במלון “אטלס” במרכז העיר רומא, ושם נעצרו שישה מחבלים נוספים.
המבצע הסתיים בהצלחה. בין העצורים הפלסטינים היה גם מי שהיה לימים ראש מערך המודיעין הכללי ברשות הפלסטינית, אמין אל-הינדי. כל המחבלים נחקרו, חלקם גם הובאו למשפט. אולם בלחץ של שליט לוב, מועמר קדאפי, שהיה בעל קשרים באיטליה, הוחלט לשחררם ולהעבירם ללוב. כן, אותה לוב שנציגיה הדיפלומטיים שימשו כבלדרי הטילים, ולמעשה החדירו אותם לאיטליה בדואר דיפלומטי.
כשלושה חודשים לאחר שנעצרו יצא מטוס של חיל האוויר האיטלקי ועליו העצורים הפלסטינים בטיסה ללוב. המטוס התפוצץ באוויר מעל הים התיכון. כל נוסעיו, ובהם שלושת המחבלים ואנשי צוות האוויר האיטלקי, נהרגו. ארגוני המחבלים מיהרו להאשים את המוסד בפיצוץ מכוּון של המטוס. זה היה שקר מוחלט.
מאגר נשק בפרוורי פריז
למרות ההקפדה על תכנון מוקדם של כל פרט ופרט, ובכלל זה שימת דגש מיוחד על שלב המילוט, לפעמים מבצעים מוצלחים מתחילים דווקא ללא תכנון מוקדם ומתפתחים בשטח תוך כדי תנועה. כזה היה המבצע שחשף מאגר עצום של אמצעי לחימה בעיצומן של שנות השבעים. הכול התחיל באחר צהריים חורפי וקר בראשית ינואר 1974, כאשר מייק נחת במילנו כדי לקיים כמה פגישות שתוכננו מראש. הפגישה הראשונה התקיימה עם אחד מראשי הצוותים בבית קפה. במהלך הפגישה ביקש מייק לעבור לדירת המבטחים של “קיסריה” כדי שיוכלו להעמיק שם בדברים בפרטיות מלאה.
ראש הצוות ואנשיו עסקו במעקב אחר פלסטיני שהמידע הכללי שהתקבל עליו קשר אותו לקבוצת מחבלים ששהתה באיטליה, וככל הנראה תכננה פיגוע נגד ישראלים באירופה. ימים אחדים קודם לכן, עם קבלת הידיעה הראשונית על הגעתו של הפלסטיני לרומא, נדרשה “קיסריה” לאתר אותו במדויק. שעות מספר בלבד לאחר שאותר הוא יצא לבדו ברכבת למילנו, כשהוא במעקב צמוד, והתמקם בדירה. מאז עברו כמעט עשרה ימים ושום מידע חדש לא הגיע. האיש גם מיעט לצאת מהדירה שבה התארח.
לדירת המבטחים הצטרפה לוחמת בשם מרינה. במהלך הפגישה, ולנוכח ההתלבטות הקשה כיצד לנהוג, ביקש מייק לצאת למחרת היום כדי לראות במו עיניו את החשוד. מרינה קפצה ואמרה: “מייק, אני אקח אותך למקום…”. מייק נדרש להחליט בדחיפות אם להמשיך במבצע המעקב או להקפיאו ולהפנות את הצוות למשימה חשובה אחרת. הלחצים שהופעלו על “קיסריה” היו אדירים. כוח האדם המיומן היה מועט והמשימות רבות. מייק נדרש להחליט החלטות קשות מסוג זה כמעט מדי יום ביומו, שכן מידע מודיעיני על כוונות ותכנונים לביצוע פיגועים זרם כל העת.
למחרת בבוקר אספה מרינה את מייק ברכבהּ השכור, והם יצאו לכיוון דירת החשוד. כשהגיעו סמוך לבניין שבו התגורר, הם איתרו את הלוחם שהיה בתצפית, ואז, דווקא אז, יצא החשוד מפתח הבניין והחל ללכת ברגל במהירות לעבר פינת הרחוב. באמצעות מכשיר הקשר הוזעק כוח נוסף לסיוע בהמשך מבצע העיקוב, ואז, שוב ללא התראה מוקדמת, נכנס הפלסטיני למכונית פונטיאק כחולה בעלת שתי דלתות, שעצרה בסמוך אליו. מרינה ומייק מיהרו להיכנס לרכבם. מייק ביקש לנהוג ומרינה התיישבה לידו. הוא הכיר את מילנו היטב ושמח על כל הזדמנות לנהוג ברחובותיה היפים. אף שהייתה זו שעת בוקר הוא הדליק את אורות הרכב בשל מזג האוויר הסגרירי והערפל השורר במילנו בחורף. גם נהג הפונטיאק עשה כך. למזלם, בשונה מכלי רכב איטלקיים רגילים, שבהם שני פנסים אחוריים מצויים בקצות הרכב, לפונטיאק היו פנסים לרוחב כל החלק האחורי. דבר זה הקל ביותר את מלאכת העיקוב.
מייק הקפיד לשמור מרחק מהפונטיאק שעשתה דרכה לעבר היציאה המערבית של העיר, המובילה לטורינו, מרחק של 130 קילומטרים משם. בשלב זה כבר הצטרפו אליהם עוד שתי מכוניות עיקוב.
בטורינו הם הופתעו לגלות שהפונטיאק לא נכנסה אל העיר אלא המשיכה מערבה, על הכביש המהיר, לעבר הגבול הצרפתי. משימת המעקב טומנת בחובה נעלמים רבים, אין-סוף סימני שאלה ומתח רב. התנהלותו של נהג הפונטיאק הייתה דוגמה טובה לכך, משום שלפתע הוא בחר לרדת מהכביש המהיר המוליך מטורינו מערבה, במחלף הסמוך לעיירה סוּסָה, ועלה על כביש דו-מסלולי, צר ומתפתל, המוביל לאורך קילומטרים רבים בכיוון צפון-מערב עד לעיירה מוֹלארֶטוֹ שעל גבול איטליה-צרפת. התנהלותו הייתה מחשידה, ולא הייתה להם תשובה לשאלה המתבקשת: מדוע בחרו המחבל וחברו הנהג בכביש נידח המטפס במעלה האַלפִּים המזרחיים בדרכים צרות ועקלקלות. הייתכן שהבחינו בעיקוב וכעת הם מובילים את העוקבים למלכודת? או שמא יש בכוונתם לעצור באחת החוות הקטנות והמבודדות שלאורך הכביש, מה שעלול היה לסכן את מייק ובת זוגו.
אמנם מייק שמר על מרחק גדול בין המכוניות, כשש מאות מטר, כדי לצמצם את אפשרות חשיפתם של העוקבים, אך עדיין הייתה סכנה כזאת. גם מזג האוויר התדרדר ושלג החל לרדת. הנהיגה חייבה משנה זהירות. הראות הייתה מוגבלת וחייבה נסיעה מאומצת ביותר. פס הנורות של הפונטיאק היה כקרן אור באפלה בכל פעם שאיבדו קשר עין איתה.
סימני השאלה והצורך להחליט במהירות לא פסקו לרגע. כשחצו את העיירה מולארטו, נראה היה שהפונטיאק אכן עושה דרכה לעבר הגבול עם צרפת. כאן התעוררה השאלה אם לחצות את הגבול. ואם יעשו כן, האם על מייק ומרינה להמשיך במעקב גם במדינה אחרת? מייק מעולם לא חצה גבול בין שתי מדינות במהלך מבצע עיקוב, שכן יש בכך סיכון. העוקבים עלולים להיחשף בביקורת הגבולות שבנקודת המעבר, מה עוד שבמדינה האחרת לא המתין צוות גיבוי כמו במדינת היעד המקורית. כמי שמנהלים מבצעי עיקוב ארוכים ומורכבים כחלק מהפעילות הבסיסית של היחידה, היו ל”קיסריה” דרכים טובות ובטוחות יותר לנהל עיקוב חוצה גבולות. עתה לא הייתה ברֵֵרה אלא להחליט במהירות.
מכונית הפונטיאק עשתה דרכה לעבר מעבר מולארטו, מעבר גבול קטן ושקט באלפִּים המזרחיים. מייק ידע שבנקודות גבול נידחות ניצב, בדרך כלל, צריף קטן ובו שני שוטרים ואיש מכס. בעיה נוספת הייתה טמונה בכך שהוא ידע כי שתי מכוניות העיקוב האחרות לא יוכלו לחצות את הגבול לצרפת מסיבות טכניות-ביורוקרטיות. עברו כבר יותר משעתיים של נהיגה מאומצת וקשה, היעד של הפונטיאק לא היה ידוע, והחל להתעורר ספק אם המאמץ המושקע אכן כדאי. לבסוף החליט מייק שלא להרפות. הוא הודיע ללוחמים בשתי המכוניות האחרות לחזור למילנו, ולהתארגן לאפשרות של מעבר הגבול. הוא הבטיח כי בהמשך יעדכן אותם לאן מועדות פניהם.
מייק ומרינה הגיעו למעבר הגבול כדקה לאחר שעברו בה שני החשודים. המתח גאה. נקודת הביקורת האיטלקית לא הייתה מאוישת. מייק ביקש ממרינה, אישה יפה במיוחד, לגשת לצריף ביקורת הדרכונים הצרפתית, להחתים את הדרכונים ולשוב במהירות. הוא התכוון להישאר ברכב מתוך תקווה שהפקיד יעדיף להחתים את הדרכונים בחדר המוסק ולא יצא לבדוק אותם כשבחוץ מזג אוויר מושלג וסוער. ואכן, כך קרה. מייק נשם לרווחה והם חצו את הגבול ונכנסו לשטח צרפת. כעת היה עליהם למהר ולהשיג את הפונטיאק שדהרה לפניהם.
נהג הפונטיאק נסע על הכביש הדו-מסלולי לכיוון צפון-מערב. לעוקבים נראה כי בכוונתו לעלות על הכביש המהיר בסמוך לעיר שַמבֶּרי. אך הוא עקף את העיר ליון והמשיך צפונה לעבר פריז. את הדרך הארוכה ממילנו ועד פריז, יותר משש מאות וחמישים קילומטר, עשו מייק ומרינה במשך כשבע שעות, כשהם נעים בעקבות פס התאורה הייחודי של הפונטיאק. למעט כמה עצירות מהירות להצטיידות בדלק, באוכל ובשתייה, הם לא הפסיקו לנסוע. גם החשודים מיהרו ללא ספק ליעדם. מעת לעת התחלפו מרינה ומייק בנהיגה והקפידו, למרות השלג ועומס התנועה הכבד, לשמור על מרחק של עד כשלוש מאות מטר מאחורי הרכב. במהלך המעקב הם איבדו את רכב היעד פעמים אחדות, והחסירו עקב כך כמה פעימות לב. לפעמים הפונטיאק נעלמה לכמה שניות בשל משאית ארוכה שחסמה את קו הראייה או עיקול בכביש. אבל היו גם לא מעט מקרים שבהם הפונטיאק נעלמה דקות ארוכות משדה הראייה, ורק לאחר שהם האיצו את המהירות זיהו שוב את פס התאורה של הפונטיאק. אין ספק שלו הייתה זו מכונית מקומית רגילה, פז’ו, רנו או פיאט איטלקית למשל, הם היו מאבדים אותה. מייק העריך מאוד את מרינה – לוחמת מלאת מרץ, נועזת, חדורת מוטיבציה, וציונית מסורה. אף שירד הלילה, והם נהגו כבר שעות ארוכות, המשיך האדרנלין לזרום בוורידיהם בעוצמה אדירה. כל העת הם שוחחו ביניהם, ניתחו את הצפוי לקרות ותהו: לאן ימשיכו? האם הבחינו בהם וזיהו אותם?
כשהגיעו לפרוורי פריז, כבר הצטרפה למעקב מכונית נוספת שהוזעקה מפריז. צוות נוסף שיצא ממילנו איבד את עקבותיהם. בתוך פריז צמצם מייק את המרחק ממכוניתם של החשודים, שנהיגתם הפכה מהוססת מעט. הוא הכיר היטב את הבירה הצרפתית, והיה בכך כדי לתרום לתחושה הטובה שלו שהסיכוי לאבד אותם בעיר האורות קטן. החשודים נעו כל העת צפונה, לאורך נהר הסֶן החוצה את פריז, והגיע לשכונת מגורים מכובדת שברובה בתים וּוילות מבודדות. השעה הייתה כבר קרובה לחצות כשהפונטיאק האטה את נסיעתה בסמוך לבית גדול שהיה מוקף בחומה דקורטיבית גבוהה, כמו בתים רבים אחרים ברחוב השקט. המכונית גלשה באטיות דרך שער גדול לחצר הבית, ושם דוממה את המנוע וכיבתה אורות.
מייק ומרינה הגיעו ליעד, אבל לא ידעו מי נמצא בבית ומה יעשו כעת. מייק הורה לעוקבים האחרים להציב תצפית על הבית ולוודא שאף אחד לא יעזוב אותו בלי ידיעתם. ככלל, בכל המבצעים שבהם היה אפשר לבצע סיכול “כחול-לבן” – בוצע הדבר על ידי “קיסריה”. רק כשלא נוצרו תנאים לביצוע קיסרי – הועבר המבצע לטיפול השלטונות המקומיים. בכל מקרה, על מימוש המטרה – מניעת פיגוע בישראלים וביהודים – הם לא ויתרו. לפיכך, ולמרות השעה המאוחרת, דיווח מייק לראש המוסד על המצב והמתין להחלטתו. זמיר החליט שלא לקחת סיכון מיותר, ולהעביר את הטיפול לידי הצרפתים, וכך אכן היה.
מרינה ומייק נטשו את המקום, ודקות אחדות לאחר מכן הגיעו ניידות של המשטרה הצרפתית ושל שירות הביטחון הצרפתי ופשטו על הבית. השוטרים עצרו חשודים אחדים וחשפו מחסן גדול של אמצעי לחימה רבים. בכלל זה אקדחים, רימונים, תת-מקלעים, חומרי נפץ וציוד צבאי נוסף.
המידע המודיעיני הבסיסי היה מדויק. נראה היה כי סוכל פיגוע מסוכן. דבר מעצרם של הטרוריסטים זכה לחשיפה באמצעי התקשורת הצרפתיים. אין ספק שהשירותים הצרפתיים הפיקו חומר מודיעיני רב ממעצר הטרוריסטים.
מעצר הטרוריסטים הפלסטינים בצרפת היה עדות חיובית נוספת לעבודה המפרכת והאין-סופית שעשו אנשי “קיסריה” בכל מערב אירופה בניסיון למנוע פיגועי טרור נגד יעדים ישראליים. השירותים החשאיים של מרבית המדינות נמנעו מעימות עם ארגוני המחבלים הפלסטיניים, ונטו לשמר ערוצי הידברות איתם גם במחיר שחרור מחבלים שנתפסו (במקרים רבים הם אף נטו לשחררם לאחר שנשפטו). אין ספק כי ההימנעות מהתמודדות חזיתית עם ארגוני המחבלים הפלסטיניים הייתה מדיניות הרסנית שלא הוכיחה את עצמה.
כשנדרש מייק להתייחס למידת הצלחתה של “קיסריה” במאבק בטרור בשנות השבעים הוא נוהג להשיב כך: “כשהצלחנו, קראו לנו מקצוענים והיללו את זרועה הארוכה של מדינת ישראל. כשכשלנו, כינו אותנו שלומיאלים. בסביבה דינמית, רבת-משתנים, ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא פעמים רבות כחוט השערה. עניין של שבריר שנייה, תזמון נכון, ולא פעם עניין של מזל או היעדרו. היו לנו הצלחות גדולות בשיבוש הפעילות של היריב ובסיכול פיגועים נגדנו, אבל גם כישלונות שהשאירו צלקות עמוקות וכואבות. כמו התקלה המפורסמת שנודעה כ’פרשת לילהאמר’, כאשר ביולי 1973 חיסלו לוחמי ‘קיסריה’ מלצר מרוקני בשם אחמד בּוּשיקי, שעבד במסעדה נורווגית, משום שזוהה בטעות כטרוריסט הבכיר עלי חסן סלאמה, ממנהיגי ‘ספטמבר השחור’, שהיה בן מוות”.
פרשת לילהאמר הביכה מאוד את המוסד ואת ישראל לא רק משום הטעות הטרגית שלכדה את תשומת לב התקשורת בעולם, אלא גם משום שכמה מסוכני המוסד נלכדו לאחר פעולה זו. מייק עדיין כואב את הכישלון ההוא: “הטעות בלילהאמר הייתה מורכבת משני חלקים. האחת היא טעות בזיהוי, והשנייה תקלה בתהליך המילוט, שגרמה למעצר לוחמים. על הכישלון הזה לקחתי אחריות כמפקד, והצעתי את התפטרותי לראש המוסד”. זמיר פנה לראש הממשלה גולדה מאיר והציע את התפטרות שניהם. גולדה דחתה את ההתפטרות על הסף – ‘יש עוד הרבה עבודה לעשות. צריך אתכם’, היא אמרה”.
הכישלון בלילהאמר לא גרם להפסקת המאמצים לפגוע בעלי חסן סלאמה. המרדף אחריו התפרס על פני שבע שנים ונמשך במהלך כהונתם של שני ראשי מוסד. האיש אמנם השאיר אחריו שובל מודיעיני ארוך, אך נדרש ל”קיסריה” זמן רב לגבש תוכנית מבצעית יעילה לחיסולו. התוכנית שנבחרה לבסוף הייתה מורכבת, ודרשה מגוון רחב ביותר של פעולות שהובילו לאותה לחיצה על כפתור השלט-רחוק, שפוצץ בינואר 1979 את המטען שפגע בסלאמה בהיותו בביירות.
“כאשר מביטים בתמונה הרחבה של המאבק בטרור בתגובה לטבח אחד-עשר הספורטאים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972, מוצאים כי מאז ועד לתקלה בעיירה לילהאמר ביולי 1973 ביצעה ‘קיסריה’ עשרות רבות של פעולות ומבצעי סיכול, מניעה ושיבוש בארצות יעד, במזרח התיכון ובאירופה”, אומר מייק. “מבצעים אלה, ללא ספק, הצילו חיי ישראלים ויהודים רבים. הפעולות לא ביטאו רצון לנקמה אלא נחישות למנוע ולסכל טרור עתידי. העובדה כי פעילי טרור פלסטינים חשו נרדפים, בין שרדפנו אחריהם ובין שלא, פגעה ביכולותיהם להוציא לפועל עוד פיגועים, והיה זה הישג נרכש נוסף של פעילותנו. אין לי ספק כי סך כל עשייתנו הוביל לירידה משמעותית בהיקף הפעילות של ארגוני המחבלים נגד יעדים ישראליים בארץ ובחו”ל, ובמיוחד באירופה. לכן חשוב לציין כי המאבק לא נפסק בעקבות התקלה. המרדף אחר סלאמה הסתיים בחיסולו כמעט שש שנים לאחר לילהאמר”.
השאלה העיקרית בהקשר של הטרור הפלסטיני בכלל, והטרור האסלאמי הפונדמנטליסטי בפרט, היא אם ניתן למגר אותם. מייק מנתח: “בכל השנים שעסקנו בפעילות לחימה בטרור התלבטנו בשאלה זו. האם ישנן תוצאות לעשייתנו. האם כל זה כדאי? האם ההשקעה, המאמץ, ההקרבה – האם באמת ניתן למנוע טרור? דעתי בעניין חיובית. נכון, לחימה בטרור לא תביא למיגור הטרור לחלוטין. עם זאת האפשרות של אי-עשייה משמעותה כניעה למפעילי הטרור. לכך אין מי שיסכים. לתפיסתי, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. לחימה בטרור גורמת לשיבוש כוונותיו ולנזק לשדרת הפיקוד וליכולותיו המבצעיות והלוגיסטיות. נוסף על כך, לחימה זו עשויה לשבש תוכניות ותכנונים עתידיים מאחר שראשי הארגונים ובכיריהם שרויים במנוסה ובחשש מתמיד לחייהם.
“במהלך מאה השנים האחרונות לא הצלחנו לעצור את הטרור הפלסטיני לחלוטין. השתדלנו לעשות את המיטב. יכולנו להפחיתו ולשבשו, אך לא להביא לביטולו. אחת הסיבות המרכזיות לכך, לתפיסתי, היא היעדר רצף והמשכיות. להילחם בטרור חייבים כל יום, וכל היום. ואולי הגיע הזמן לממש בכל העוצמה את שאמר פעם ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל, ‘להילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום ולהתקדם במשא ומתן לשלום כאילו אין טרור’. הסתכלות עמוקה על ההיסטוריה שלנו מלמדת ומחייבת אותנו לפעול כך”.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איש המבצעים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות