אישה ציפור

החיים לא היו נדיבים אל אנה. היא החלה את חייה הבוגרים כילדה-שפחה, בתחילה בביתה של חמותה ואחר כך בביתה-שלה, שנוהל ביד קשה על ידי בעלה. לא היו לה אמצעים, לא הייתה משפחה תומכת וגם לא היה לה מקצוע. בגיל שמונה עשרה נראה עתידה קודר וכאוב.

אלא שאנה אינה נערה רגילה. היא פותחת במאבק עז נגד בעלה ומשפחתו, כמו גם נגד אחרים שעומדים על דרכה. האם תצליח להמריא מן התהום? האם תבנה לעצמה חיים של סיפוק ושל אושר? האם תמצא סוף סוף מרגוע לנפשה, ואולי אפילו אהבת אמת…?

אישה ציפור, ספר הביכורים של אירית אהרון, הוא רומן ריאליסטי ומטלטל המבוסס בחלקו על חייה של המחברת ובחלקו פרי דמיונה.

אירית אהרון נולדה בנהריה בשנת 1981. היא למדה בבית הספר לכתיבה "גיבור תרבות", כותבת שירה ופרוזה במדיה החברתית וסוללת את דרכה בעולם הספרות.

מקט: 978-965-565-218-5

מסת"ב: 978-965-565-218-5

החיים לא היו נדיבים אל אנה. היא החלה את חייה הבוגרים כילדה-שפחה, בתחילה בביתה של חמותה ואחר כך בביתה-שלה, שנוהל […]

---

1

אני אנה.

מיה, אמי, הייתה ילדה אהובה ומפונקת. סבי וסבתי, אהרון והלנה, דאגו לספק את כל צרכיה. כל אוצרות היקום היו פרושים לפניה. היא הייתה מאושרת וכך גם הלנה ואהרון. השנים חלפו במהירות. לפתע עמדה מולם נערה מופלאה, מלומדת ויפה, שכל צעירי העיר באו לבקש את ידה.

באחד הבקרים חיכתה מיה בפתח ביתה לחברתה אלה, כדי ללכת יחד לבית הספר. דני, בן דודתה של אלה, הביט בה מבעד לחלון. מיה הייתה מבוישת ומוקסמת. היא חשה שבעוד דקה תטוס אל תוך החלון. לאחר סיום הלימודים גילתה, נרגשת, שהוא ממתין בשער, בתואנה שבא לפגוש את בת דודתו.

"היי, מיה, חיכיתי לך…" פנה אליה בחיוך שביקש הדדיות.

"היי, דני." עיניה של מיה גיששו בניסיון לאמת את תחושותיה.

"מהרגע שראיתי אותך אני לא מפסיק לרצות להיות בקרבתך." הוא קרב אליה ונשק על לחיה. מיה החזירה לו נשיקת לחי מזערית ומיד סמקה.

"אני יכול ללוות אותך הביתה?"

דני ידע לכבוש לב כל אישה, אך כאן היה מדובר בילדה והוא פחד לקחת אחריות על קשר שיקיים במקביל לקשרים אחרים. ובכל זאת, היה בתמימותה דבר מה ששבה את ליבו, והביא אותו למקום שהוא בעצמו לא ידע.

דני ומיה לא נפרדו. בכל יום דני היה מלווה את מיה בדרך חזרה מבית הספר ומיה החליטה: זה אהובה לכל חייה.

דני אכן היה גבר שבגברים, אהוב הנשים וחלומה של כל נערה. הוא היה רם ונאה, שיערו הגולש נפל על כתפיו כמטפחת משי עדינה, ונוכחותו בלטה בכל חברה. מיה נפלה שבי בקסמיו והייתה מוכנה להינשא מיד. אך אהרון לא בקלות נתן את הסכמתו. בעיניו היא הייתה נסיכה יחידה והוא שמר עליה מכל משמר, כחייל הניצב לפתחו של ארמון. אך כשהוסיפה והפצירה בו, לא יכול היה להתנגד לרצונה של בתו היחידה לממש את אהבתה הגדולה.

"עוד לא מלאו לה שמונה עשרה," צעק אהרון בניסיון אחרון לבטל את רוע הגזירה, "לא ייתכן שאשלח ילדונת לבית אחר בגיל כזה!" אך לשווא. הלנה הביטה בו בחוסר אונים והבינה גם היא שצעקות החרדה שלו לא ישפיעו על החלטותיה הנחרצות של ילדתם המאוהבת עד כלות.

"אתה יודע שאם העקשנית הזו מחליטה משהו, אין דרך להזיז אותה מהחלטתה. אם היא רוצה לטעות שתטעה. אם היא לוקחת על עצמה כזו אחריות היא גם תצטרך להתמודד איתה בהמשך." בלית ברירה החליטו לתת את בירכתם לזוג הצעיר.

דני ומיה אכן התחתנו באהבה גדולה. דני היה שיכור, שיכור מאהבה למיה וגם לנשים אחרות. הוא אהב שנשים סבבו אותו ואהב להחזיר להן אהבה וגם לפזר עליהן כסף. בבעלותו היה פאב מצליח ושם רדף אחר התשוקה והריגוש. בתחילה הייתה מיה מרוכזת בשאיפתה ללדת ואהבהביו של דני לא העסיקו אותה. בתם, יסמין, נולדה בקלות, כמעט בלי מאמץ. ואילו אנה נולדה בסערה של תחילת נובמבר, ומיד יצרה דרמה. במקום לעלות במשקל רזתה וגופה נחלש. לאחר שבוע הרופאים קבעו שאם לא תשרוד בעשרים וארבע השעות הקרובות – תמות.

היא שרדה.

אחרי שילדה את שתי בנותיה, מיה התפנתה להביט סביב ולבחון את עולמה. היא אהבה את דני אהבה מטורפת ולא יכלה לשאת את התהוללויותיו. לאחר כאבי לב רבים נטשה את קן האהבים שקיוותה לחיות בו עד סוף חייה ולאחר ארבע שנות נישואין – התגרשה ממנו, לא לפני שקיבלה לחזקתה את בנותיה.

הן היו כל עולמה והיא נשענה עליהן והקדישה את חייה בגידולן ואהבתן. יסמין הייתה ילדה שקטה, מופנמת וביישנית. נטישתו של אביה הסבה לה כאב רב. היא לא שיתפה ברגשותיה איש, למעט אנה, אחותה היחידה. גם אנה נפתחה בפני יסמין והשתיים הפכו לנפש אחת.

אנה הייתה ילדה רגישה שנולדה לאהוב. היא אהבה את הפרחים, השמש והעצים, כאבה את כאבם של בעלי החיים, של הדשא שדרכה עליו, ודאגה להשקות את השיחים שבהם גדלו תותי הבר שאהבו כל הילדים בשכונה לאכול. תמיד הייתה שרויה בשמחה ילדותית. שמחת חינם.

שתי הבנות פיללו לדמות אב ורצו להרגיש מוגנות. אהרון, סבן, מילא את תפקיד האב ברצון, באהבה ובגאווה, אך הן ידעו שזהו רק תפקיד, הן רצו אב אמיתי, את דני. הן רצו שייקח אותן לגן המשחקים וינדנד אותן בנדנדה שאיימה להפיל אותן בכל עלייה וירידה. רצו שיהיה איתן ביומן הראשון בבית הספר, כשכולם מסביבן הגיעו בחברת זוג הורים. הן רצו לקבל חיבוק בפעם הראשונה שחברה העליבה אותן או סתם כשהיה להן יום רע בבית הספר.

תחת זאת גדלו באווירת לחץ ובעדה מאוד שמרנית, שבה נפטרו מהבנות עוד בנעוריהן באמצעות נישואים מוקדמים. מאז שזכרו את עצמן, ידעו שבגיל צעיר מאוד תהפוכנה לנשים נשואות, בין אם תרצינה בכך ובין אם לא.

חוץ מאחותה, הייתה לאנה עוד חברה, אלמה, שגרה בבניין לידה. הן היו יחד באותו הגן, ובבית הספר גם בכיתה מקבילה, שיחקו יחד, ובעיקר שיתפו זו את זו בכל מחשבה סודית. אלמה הייתה ילדה יפיפייה, מתולתלת, שחרחורת ובעלת פנים בובתיות, ונמוכה מאנה בראש. למרות הפרשי הגובה והשוני בצבע העור, תמיד אמרו להן שהן נראות אחיות.

בית ילדותה של אלמה דמה לזה של אנה. שתיהן גדלו תחת הקפדה שמרנית, ושתיהן ביקשו את החופש. אהבתן הייתה גדולה, ועד עצם היום הזה ישנם סודות שרק האחת יודעת על השנייה. כשמלאו לאנה שבע עשרה, אלמה הייתה כבר בת שמונה עשרה, והגיע זמנה להתחתן. אנה הרגישה שליבה נתלש מקרבה, ואלמה ניסתה להרגיע אותה בקלישאות שאף אחת מהן לא האמינה בהן. לשתיהן היה ברור שדרכיהן עומדות להתפצל.

כך אכן היה. אלמה, וכמוה גם יסמין, אחותה היחידה של אנה, שודכה בגיל שמונה עשרה לאדם שלא הכירה, והייתה אמורה לחיות איתו את שארית חייה וללדת לו ילדים. לא היה בה די כוח או אהבה עצמית להתנגד לכל זה, מכיוון שכך גדלו. כך חונכו. כך פעלה החברה סביבן ומי שהתמרדה – סומנה לעד באות קין.

יסמין לא החזיקה מעמד עם אותו אדם שידע רק הימורים ושקרים, ואחרי זמן לא רב פירקה את החבילה. הדבר הטוב היחיד שנותר לה הוא בנה היחיד.

היא עשתה מעשה והחלה לבנות את חייה כאישה עצמאית. החלה ללמוד, קיבלה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ויצאה לעבוד. אנה היתה גאה בה, באישיותה המעוררת השראה. היא הייתה השמש המאירה את ליבה.

אנה סגדה גם לאמה. היא אהבה לשכב במיטתה בבקרים כשזו הייתה מתארגנת לצאת לעבודה, הייתה מחבקת את הכותונת השקופה שלה עם הכתפיות הדקות בצבע ורוד עתיק, ומביטה בה מתאפרת ומתיזה בושם אקזוטי שניחוחו נשאר הרבה אחרי שהייתה הולכת. היא הייתה אישה יפיפייה, עם שפתיים משורטטות ועיניים אפורות ומיוחדות, ואנה התמוגגה לנוכח המחשבה שכשתגדל תהיה דומה לה.

אך את דמותה החיצונית העתיקה דווקא מאביה, היא היתה בתו של דני, זקופת קומה, בעלת עיניים ירוקות, שבלילה ומול הים החליפו צבען לכחול עמוק, ושפתייה כאילו כמהו לנשיקה: עבות, משורבבות ובעלות אודם טבעי. שיערה היה צהוב כשל אפרוח ועם השנים התכהה לחום בהיר עם נגיעות זהובות. רגליה היו ארוכות ובלתי נגמרות.

אביה היה חסר. חייו היו מוקדשים לפאב המשגשג שהיה חלק בלתי נפרד מיישותו. הוא היה מופיע לפעמים, נשאר מעט – ונעלם. גם אמה, מיה, הייתה חסרה. אחרי גירושיה, נקטעו חיי הפינוק והמותרות שאליהם הייתה רגילה בזרועותיהם של הוריה. היא הייתה אם צעירה מדי, תמימה מדי, והדרך לביסוס ויציבות הייתה קשה מנשוא. היא עבדה בכל יום לפחות שתים עשרה שעות ונעזרה בסבתא הלנה שתשמור על בנותיה. הסידור הזה דווקא התאים לאנה ולאחותה מכיוון שאת מיה ראו כאחות ואת הלנה כאם המטפלת. אך ליבה של מיה כאב על שנאלצה לצאת לעבוד, ורק המחשבה שהשתיים נמצאו בידיהם הטובות של הלנה ואהרון גרמה לה לנחמת מה.

מיה הייתה גאוותנית ושאפתנית ושאפה לגדול לצמוח. אחרי הפגיעה הקשה שהסב לה דני החליטה לאטום את ליבה ולהשאירו פתוח רק לבנותיה והוריה. מאז לא אהבה שוב מעולם.