"ישראל הרפד" הינו תמצית הישראליות – איש אוהב חיים ואדם, שהמשפחה והמדינה במרכז עולמו, אבל גם אדם תחמן ואגוצנטרי. זהו […]
איך ישראל שם טוב מתעורר בזריחה ונוסע למרפדייה הטובה
במזרח התיכון, בעיר אחת ששמה במקרה בת-ים, עיר שלא מוזכרת במקורותינו ואי לכך אין היא נאלצת לשאת את משקולת הקדושה, הייתה שכונה. ושכונה זו הייתה ככל שאר השכונות שנסללו בשאר הערים בכך ששמרה על השהיית המסורת, לאום, תרבות, סמלים, דת וכל מה שמדינה הגונה זקוקה להם.
אך בכל זאת, מפאת כבודה, בשכונה זו היכן שמתערבבים להם יחדיו ריח יבשה וים, הוטמן אדם פשוט, ואולי משעשע, העונה לשם ישראל שם טוב.
ביום לח אחד קיצי ולא מיוחד התעורר כהרגלו ישראל שם טוב עם השחרית ונזכר שאשתו שרה שוקלת 108 קילו. ולמרות זה נישק אותה ונתן לה להמשיך לנחור. וכהרגלו ניגש בשקט למטבח, רפרף על מספר שורות מהתנ"ך; אחרי זה נכנס לשירותים, נתן לגופו המוצק וקיבתו הברוכה בסממני השפע להוריד את משקעיו; בחזרה מהשירותים נזכר ללבוש את תחתוניו ואחרי זה נטל את מכונת הגילוח, ניגש למרפסת והחל להתגלח לעיני הנוף שנפרש – תחנת דלק ואזור תעשיה.
כמו מדי בוקר ראה את סמי מהזבל, ראה את מתפלליי השכונה עושים את פעמיהם לעבר בית הכנסת. את זה בירך ומההוא התעלם ועל אחר העיר בעקיצה.
אוויר, אדמה וים, קובעים את מתאר פניו של האדם לא פחות מהוריו. טיב האדמה הגירית שמצטיירת ונמחקת ללא הרף, שנבנתה ועוצבה מתנודות הים התיכון, השפיע אפילו על המתפללים. לכן שונות הן נפשות המתפללים שמהלכות על מישור החוף, ובעיקר בשחרית, ממש כמו הפסוק משירת הים שבתפילת השחרית: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים; קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב-יָם." אכן, לא רחקו הנפשות מהפסוק או הפסוק מהנפשות, כי צווארם של מתפללי מישור החוף ספוג בדרך כלל בלחות, ריח הים חרור בעורם, דפי ספריהם נוטים להתקשות ולהצהיב בטרם עת. הם גם אלו שרואים אחרונים את זריחת החמה, לכן זוכים ללגום שנה נוספת, משל השתמשות בפסוק "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ". וכשמגיע הרגע של "שירת הים" בתפילת השחרית, אז חשים מתפללי מישור החוף בנוח בפסוק "ורכבו רמה בים", כמו יודעים את עליונותם ברגע זה של התפילה על שאר מתפללי פנים הארץ.
אחרי התגלחת התיז ישראל שם טוב מי קלון, סירק בקפידה את שערו היבש והמלא, רוקן בקפידה את ליחת הבוקר, לבש מכנס ברמודה בצבע שחור שמצדדיו שני פסים לבנים, חולצת טריקו בצבע בז' ונעל את נעלי הניו-באלנס ספורט שלו. נכנס למרפסת ששימשה כחדר לבנו מיכאל, שהיה נכה צה"ל, וביתו ליאורה. הביט במיכאל בעיניים דומעות, מלמל משהו כמו תפילה או קללה כנגד המדינה. הביט במיטה הצמודה למיכאל, וראה את ביתו ליאורה שישנה, שכבר שלושה שבועות לא ירדה מהבית, מאז שישראל לא הסכים לממן את ניתוח הגדלת החזה שלה. פסע בצעדים חרשים ונישק אותה בלחייה. אחר כך הילך בחרישות לסלון, הציץ בבנו הבכור, דדה שמו, שנזרק על הספה, שוב מלמל תפילה או קללה עד שלבסוף ירד מביתו.
בדרכו לתחנת האוטובוס, כשהנמנום עדיין נופש על עיניו, נהנה מזיו הבוקר, מהיונים העסוקות בלהקיש במקורן על פירורי המזון שהאנוש או הרוח הטובה השאירו על מדרכות השכונה. יונת צוצלת שילחה חמישה דרורים ונטלה מהם קליפת גרעין. התענג מהדוכיפת שבדיוק העיפה זחל לאוויר והמתינה שהזחל ייפול לתוך פיה, מחתול שובב שמנסה לצוד יונה. אהב ישראל את השעות האלו, הרגיש שבכך הוא חלק מתוך שלם גדול. שלם שמספרו הגיע למאה חמישים אלף פרודות שהנה הוא מקדימם בשעה שלמה לפני שיתעוררו.
עצר במכולת של אברהם, שכבר הספיק להוציא את כיסא העור, כיסא שעזר לו להמתין לתקוות היום.
אשתו של אברהם התעופפה לעולמה או מאז מחזיק אברהם בידו בקבוקון מי וורדים שהיה שייך לאשתו.
שאל לשלומו, קנה עיתון ידיעות אחרונות והלך לתחנה שמעבר לכיכר. התיישב בתחנה והביט בקנאה לעבר המגדלים החדשים שנבנו היכן שהייתה פעם המעברה. ואז החל לקלל את נפשו ואת אביו התמים שבא מאלכסנדריה ומכר את הדונם שלו בעשרים אלף דולר ועבר לגור בשיכון.
עקב בשקיקה אחרי כל הקומות מלמטה עד למעלה כמו היו פרוזדור מהארץ לשמיים. הכול חדש שם, אמר: מצלמה בכניסה. בפנים בטח יש פאר ופרקט ובריכת ג'קוזי ואריחי אמבטיה ופיסות מוזאיקה כחולות ומעקה מסולסל וקירות בזלת וטיח לבן ותריסים חשמליים – ואיזה נוף של ים! מאיפה לאנשים יש כסף? לכולם יש חנייה; עגלות ילדים מאלוהים יודע איפה; והילדים שלהם, כבר עכשיו אתה רואה את השחצנות בעיניים הקטנות שלהם, המשיך להכביד על נפשו בשאלות.
בשעה שש ודקה הגיע האוטובוס, שכבר היה מלא, ונטל את ישראל עם שאר נבראי צלם אלוהים העושים, כל אחד כפי יכולתו, את צעדיהם לתרומתה ושמירתה הכלכלית של המדינה.
ועודו שט באוטובוס כהרגלו הרהר לו על הים, ועל דייג, שכל כך אהב, על שלושת בניו ובתו. על כל הרוסים שפלשו לשכונה שלו ועל כל הש"סניקים ועל חברו פורלו שמת ושהיה הגבר הכי חזק ביפו ועל הכנרת המסכנה שאין בה די מים ועל גלעד שליט המסכן ועל חברו לעבודה עובדיה הביישן שהוא חייב לו כבר חודשיים כסף ולאליקו הבוס שלקח ממנו מפרעה ולאברהם מהמכולת שיש אצלו כבר שש כרטיסיות מלאות ורטן על המזגן החלש באוטובוס או על פוליטיקאי כלשהו בעיתון.
וכמה דומם נהיה בבית מאז שבתו ליאורה הפסיקה לשיר, חשב. רק שתחזור לשיר כבר! פייטה נפשו בבוקר לח זה. ואז היה שופך את ליבו לפני הקולגה יוסי, שהיה נוסע איתו קבוע בשעה זו. גולל בפניו על השלושת אלפים שקל שהוא מוציא על מילוי המקרר בכל טוב. ועל כך שהבניין שלו הכי יפה ומשופץ בשכונה. ועל כך שאנשים משוגעים בארץ הזו ושאיראן רוצה להשמיד את ישראל ושהעולם כולו נגדנו ועוד כהנה והנה מחשבות.
אבל תמיד, כשיוסי היה יורד מהאוטובוס, דאגו השניים לסיים את שיחתם ברוח חיובית. "העיקר הבריאות!"
זה כבר שלושים שנה עובד ישראל ב'מרפדיית אליקו'. בעבר היו ימים מפוארים למרפדיית אליקו. בשיאה, בשנות השמונים, היו בה 12 עובדים. חבילות של מזומנים היו בכיסו של ישראל מריבוי השעות נוספות שהיה עושה, או מכסף שהיה לוקח מהצד מהלקוחות שרצו לזרז את הזמנתם.
"הייתי יכול לעקיף את כל כדור הארץ ביחד עם אשתי רק מהרצועות בדים שזרקתי", היה מזמזם ברהב ישראל לעובדים החדשים. אין דבר שאשתו שרה לא חשקה ולא קנה לה. אבל החל משנות האלפיים הצטמצמה העבודה וכיום נשארו רק עובדיה ונער אתיופי זועם בשם אבשלום.
ואף-על-פי-כן מרפדיית "אליקו" הצליחה לשרוד בזכות חושיו החדים של ישראל, שידע לאן נושבת הרוח, בכך שהתאים את המרפדייה לרוח הימים הנכונים: במקום ריפוד לספות וכסאות, שמאז איקיאה אבד עליהם הכלח, ריפוד למושבי אופנוע.
הבעלים, אליקו, איש עצוב שמודע להידרדרות העסק, ידע להעריך את ישראל, ועל כן כאב את נפשו על היום בו ייוודע לישראל שאין כסף בקופת הפיצויים. זה כבר כמה שנים שהיה אליקו עובד במרץ ערטילאי עד הצהריים, ואז באחת הייתה נופלת עליו המרה השחורה, והוא היה יורד בגרם מדרגות הברזל ממשרדו הקטן, ניגש לישראל ונותן לו את המפתח ואומר "תעשה טובה, ישראל, סגור את העסק." וישראל, כהרגלו, היה לובש ארשת של חשיבות על פניו ומניד בראשו להסכמה.
ואת הטקס הזה, לפעמים, היה עושה ישראל לנער האתיופי:
"בחייאת, אבשלום, סגור היום את המרפדייה ותחתים לי את השעון."
עם כניסתך למרפדייה, כדרך קבע, ריח של עור היה מתגנב לנחיריך מהול בדבק, זיעה ושאריות פיח, שהיה מגיע מהמוסך שליד. המוסך חש בנוח לנום בין מחיצות הטחב הלחות שריח של עיפוש, שלוליות קפה, שתן, חתולים וכלבים ספוג בהן. וגם שתן בני אדם, שלילה לפני כן המטירו את מיציהם אחרי שתייה בבאר הסמוך, וכל זה התערבב במי הקולון שישראל נהג להתיז על עצמו בכל בוקר.
בתוך המרפדייה היה גרם מדרגות שתחילתו מעץ אלון והמשכו בברזל. פעם מדרגות אלו היו עשויות כולן מעץ אלון עתיק שריחו, בימי החורף בעיקר, צלח על ריחות המרפדייה. היום רק שלושת המדרגות הראשונות נשארו מעץ האלון. לא במקרה נשארו מדרגות גאות אלו על כנן. כי נבראו בימי קדם, ימי החופש הגדול, עליהם ציירו הזאטוטים. כל זאטוט הספיק לחרוט את חותמו. אבות הלכו וילדים גדלו, אבל הכול הסכימו, בעיקר ישראל שבנו דדה היה הראשון לאייר את המדרגה השלישית לפני שנתפס, שאיורים אלו יישארו כפי שהיו. ומדרגות עתיקות אלו טיפסו לתוך ביתן צנוע ששימש כמשרדו של אליקו.
בזכות מדרגות אלו התגאה ישראל בפני רבים, אף יותר מאליקו עצמו, שמקום עבודתו הוא בן שתי קומות.
ליד גרם המדרגות בצמוד לקיר ניצב מקרר אמקור גדול ששימש את הפועלים ובאי המקום. לידו היה מתקן של מים מינראליים. הלאה ממנו היה פתח, שהוסתר בעזרת וילון גס, עם שתי מדרגות תלולות שהובילו למחסן דחוס של כל סוגי גלילי הבדים שרק חשבת עליהם. בקיר שליד היה שולחן גדול ממדים שעליו נפרסו הבדים ונעשו המדידות, לעתים, בחגים, שימש כשולחן פאר למאכלים, ברכות והרמת כוסית.
מכונות התפירה הונחו במרכז. מבין ארבעת המכונות בלטה במיוחד מכונת סינגר עתיקה בצבע שחור עשויה ברזל עבה שהוברגה על עץ שקמה שנצבע בצבע חום וצופה בשכבת ברק. אליקו אמר שגם אם יפשוט רגל לא ימכור את המכונה הזו בעד שום הון שבעולם. כן מכונה זו, שנבנתה במיוחד על פי בקשתו של אשת קצין אנגלי בעזרתו של מהנדס יקה, נתנה לאביו כאות הוקרה ומסירותו לענייני אשת הקצין.
בכל בוקר פתחו ישראל וחברו לעבודה עובדיה את יום עבודתם בכוסית ערק, גבינת עזים שעליה שמן זית, עלי סלק ועגבנייה חתוכה לשתיים. ואחרי זה קינחו את עצמם בסיגריה נלסון.
עובדיה עובד כבר עשרים שנה במרפדייה. היה צנום גוף, כפוף גו. הרכיב משקפיים שתיקנם אינספור פעמים. קודקודו ריק משיער ואת המעט שנותרה בצדדים הקפיד לסרק בקפידה ויראה. כבר בגיל שלוש עשרה החליט שאין לו יותר מה ללמוד מהחיים ומבני האדם. עד כדי כך גיבש את עמדתו. כפי שהיה חסכן במילים, כך היה חסכן בכספו. בזכות תכונה זו הצליח לשמור על איזון משפחתו. לעתים רחוקות היה צוחק בינו לבין עצמו ללא כל סיבה נראית לעין. בימי חג נהג לבוא למרפדייה בפנים מוארות, לבוש במיטב בגדיו, חבוש כיפה מרוקמת בשמו, והיה זה שאחראי על תפילת החג ומנהגיו. בחנוכה נהג להביא חנוכיית אבן נרות שמן, עשויה עבודה ידנית מאבן הכותל, שהייתה שייכת לסבו, עטופה בבד פשתן שכורכה ברצועת כוֹתֶן מהודקת. היה מניחה בזהירות על השולחן הגדול ונשאר עד שקיעת החמה ומדליקה. הכול כיבדוהו ויראהו על כך.
"מה קורה, ישראל? אתה שקט היום, הבת?" שאל עובדיה את ישראל משהבחין בפניו המהורהרות, פנים שהכיר אותם כמו את המספרים שאיתם חתך כבר עשרים שנה.
"ואלה עובדיה, נראה לי אני משלם לה על הניתוח."
"אין לזה סוף, ישראל: אתה יודע את זה."
"כן, אבל זה יעשה אותה שמחה. היא תרגיש פחות מכוערת. אני מכיר אותה טוב: בגלל הלב הרגיש שלה הכול אצלה קיצוני. טיפה תפגע לה באגו והיא כמו גוזל רטוב שנפל מהקן. היית צריך לראות אחרי שעשינו לה ניתוח אף, הלכה כמו מלכת שבא בשכונה. לא הפסיקה לחייך ולשיר. וכוס אוחתק הכסף, לתולעים לא אכפת מזה."
"אתה מפנק אותה יותר מדי, ישראל. הבת שלי אם היא רוצה משהו היא תלך לעבוד בשביל זה."
"אתה, עובדיה, קצת עתיק, אתה לא מבין כלום בנשים. הבת יוצאת כמו האימא ומתחתנת עם גבר כמו האבא. ככה היה וככה יהיה. וחוץ מזה אני מתגעגע לקול שלה. איזה קול, עובדיה: זמיר! זמיר! אני רק שומע אותה אני שוכח מכל הצרות. ואתה יודע מה, עובדיה, הלב שלי נאכל כשאני רואה איך היא מצליחה לשמור על חסדיה בכל הצפיפות הזו. מחליפה בגדים, מטפחת את גופה כאילו היא חייה לבד באיזה ארמון. מילה היא לא אומרת. אבל אני רואה… אני רואה שקשה לה… היא נשמה טהורה… מה שיש לי אני אתן לה."
"ומה עם המינוס, ישראל?"
בתחרות כוכב נולד ישראל ואשתו שרה שלחו מסרונים ב 20000 שקל כדי לקדמה בדירוג.
"אל תדאג. יהיה בסדר: אני עוד אזכה בלוטו. מילה של ישראל."
ואחרי שיחה שכזו, ללא דיבור מיותר, החלו את שגרת יום עבודתם.
ישראל הכיר את כל לקוחותיו ונהג לשוחח עימם ארוכות. ויותר מכל אהב את המחמאות "שתדע, ישראל, אתה מחזיק פה את המקום."
וכמה אהב את מלאכתו. היה לוקח את המספריים הקבועות שלו בעלות קצוות דקים, בציפוי כרום, עמידות ללחות, מושחזות בהשחזה ידנית. השחזה שהיה עושה בעצמו. ומכניסם לתוך חריט עור, שהכין במו ידיו, שנכרך סביב מותניו כמו אצל קלינט איסטווד. ואז מניח על אוזנו את העיפרון. חותך את העורות, קשוחים ככל שיהיו, לא נפרמים, "העורות הם כמו חייל גולני והבד הם כמו ג'ובניקים," היה מפייט ברבים. לוקח את צורות העורות שריחם התמוסס ונמהל בבנזין ממיכלי הדלק של האופנועים ומחברם. ואז תופר במכונת הסינגר כמו היו חתיכות של חיים שונות שחוברו להם יחדיו.
לפעמים היה תופר במו ידיו תיקים וארנקים שהיה מביא לשרה בהפתעה או לבתו ליאורה, מלאכה שיחידי סגולה עסקו בה.
ואת זה היה עושה בערב, באור אחרון, כשהכול כבר הלכו וקולות טרתוש המכוניות והמלגזות ודנדון הטלפון והמשאיות קמעה קמעה נשרו מהרחוב כשרק מדי פעם עוד נשמע קול גאייה אחרון של ברכה בין בריה זו או אחרת או נעילת דלת מאחד מבתי המלאכה. או אז היה יוצא ישראל החוצה, מדליק סיגריה נלסון ומביט מעלה בקצוות הארגמן והכחול העמוק. להקות של פשושים, ירגזים, דרורים, צוצלות ודוכפתיות חגו במעגלים קולניים תוך שהן חותרות, דוהות ומרפרפות כמו יודעות שהגיעה שעת הטבע לקפל את הכנפיים.
בילדותו זכה ישראל לחזות ביונה דוגרת במרפסת ביתו בקומה השלישית. מלא גאווה ועושר קבל החלטה אמיצה שאף אחד מאחיו לא יעז לפתוח את המרפסת ושלבי התריסים עד שלא יבקעו הגוזלים! הוא התקוטט עם כל אחיו ורב אף עם אביו. וכשראו הכול את נחישותו ואת איומיו שיקפוץ מהמרפסת, ויתרו לו. וכך היה מציץ יום יום במשך שבועיים מתריס המרפסת דרך חור שנוצר מברד. הוא היה סמוך ובטוח שהיונה מזהה את עינו וסומכת עליו. ניסה אפילו ללמוד את שפתה. ובלילה היה מחקה את קרקוריה ומנסה להבין את פשרם לתמיהתם של אחיו שהיו בטוחים כבר שאחיהם לקה בנפשו. כבר הכיר את חבטות כנפיה שהתנגנו על תריס המרפסת. הגיע למסקנה ששלוש חבטות משמעם שהיונה רוצה מים, וכך רץ מהר למטבח והגיש לה את המים כדורון. ולא חלף שבוע התמלאו מסילות המרפסת בכוסות, צלחות, שאריות אוכל, במבות, ביסלי, קרמבואים ואפילו מיץ-קפוא עד שדמתה המרפסת לעלייה לרגל. ואחרי שבועיים שהתריסים היו מוגפים עד שלא נכנס אור לביתו וריח של צחנה היה בכל, הנה לשמחתם של כל קרוביו וצאצאיו למשפחת שם טוב, בקעו סוף סוף הגוזלים הארורים. אבל יום למחרת שמע רעשים במרפסת וניגש לראות על מה המהומה, והנה ראה איך מגיע בז ואוכל את הגוזלים האומללים. ואחרי שלושה ימים של בכי ומרורים נחה עליו נפשו כי החליט שככה זה.
כשלא היה נשאר להכין משהו מיוחד, היה מסיים בשעה שש בדיוק את יום עבודתו והולך כהרגלו לנסות את מזלו בטוטו ובחיש-גד, כי אדם צריך תמיד תקווה. ואחרי שהיה ממלא טופס של שש כפולים מצומצמים ומפסיד בחיש-גד שעלה לו עשרים וחמישה שקלים הלך לשבת במסעדת וולרו, מסעדה עלובה שהיו בה אך בקושי ארבעה שולחנות. אך בשנות השבעים הייתה מפורסמת בכך שהיו יושבים בה כל עסקני מכבי יפו ועוד טיפוסים שגירדו את ממונם בניצול הבירוקרטיה.
ושם היה שותה שלוש כוסות אוזו ומדבר על הא ודא. ופעם בחודש היה הולך לזונה הקבועה שלו, שונטל שמה, בשכונת שפירא שבתל-אביב, בת ארבעים ושמונה מרוטה מהחיים ומהאנוש, ואצלה שופך את ליבו באוזניה ומטמוניה. ובשעה שמונה היה לוקח את האוטובוס בחזרה לביתו.
אין עדיין תגובות