בשתי הנובלות היפהפיות של מרקו לודולי נפרשים בפנינו שני סיפורים משפחתיים. במרכזם עומדות נשים הטעונות בחוזק פנימי ובחכמה; שתיהן מתארות, […]
איטליה
מאז ומתמיד אני כותבת בתוך ראשי, כמו על דף לבן, אבל אף־פעם לא כתבתי תאריכים: כל יום נרשם כיום סתמי, בלי זיכרונות או תקוות, בלי לדייק. לחלומות אין תאריך, הם מכילים את מה שיש בהם, ושום דבר נוסף.
לבית מרציאלי הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום אביב — גם השמות באינטרקום אינם אלא הזיות — כי במוסד אמרו לי, איטליה, עכשיו את בת עשרים, מוכנה לחצות את הנהר. תמצאי משפחה טובה, אנשים ישרי־דרך, הם זקוקים לעזרה ומוכנים לשלם שכר הגון. לבשתי את בגדַי הטובים ביותר, אלה שהייתי לובשת בחג המולד ובפסחא, בגדים פשוטים ונקיים, נסעתי באוטובוסים כפי שהסבירו לי, ובשלוש עמדתי לפני הבניין של מרציאלי, ברחוב ג'וּבא. הקדמתי בשעה, ולכן יצאתי לסיבוב, אחר־כך התיישבתי על אחת המדרגות וחיכיתי שהזמן יחלוף. ראיתי שהשכונה שקטה כמו בחג, הכול היה פתוח, אך נראה אטום, וגם הפנים של האנשים שעברו ברחוב. הכול היה ירוק או אפור, אדיש, וכעבור שעה קלה הידיים שלי הפסיקו לרעוד. כשעברה שעה, הייתי מוכנה לעשות היכרות עם משפחת מרציאלי, והיה נדמֶה לי שאני כבר מכירה אותם קצת.
אמי הופיעה לי בחלום הלילה. מעולם לא הכרתי אותה, אבל זאת הייתה אמי, אני בטוחה: קטנה וענקית, כמו כל אֵם צעירה. היא החזיקה בידיה חבילה אדומה קשורה בסרט שחור והגישה לי אותה בחיוך, וכשרציתי לקחת, היא משכה אותה בחזרה וחייכה, ואחר־כך אמרה לי, איטליה שלי, זאת המתנה שלי בשבילך, כאן יש כל מה שאת צריכה, אלה החיים שלך. אל תפתחי אותה לעולם.
האדון והגברת מרציאלי היו זוג נאה. הוא גבוה, רזה ומקריח, מהנדס. היא בלונדינית וחסרת ביטחון, כמו אישה מן הצפון שירדה לרומא מתוך אהבה. לידם עמדו בשורה שלושת הילדים. מריאנה, הבכורה, הייתה בת שתים־עשרה, שערה אסוף בקשת קטיפה בצבע סגול. היא לבשה חצאית כחולה ונעלה מוקסינים, התלבושת האחידה בבית הספר של הנזירות, וחייכה חיוך אִטי עם שן חותכת שבורה. טַנְקרֶדי, הילד האמצעי, היה שמן מדַי, הוא התנודד בנעליים לא רכוסות, גמגם שלום ונצמד ברכרוכיות לאחותו. הילד הקטן היה כבן חמש, בלונדיני כמו מטבע זהב, הוא הביט בחלון בעיניים עצומות למחצה. לכי מכאן, מכוערת, אמר לי, ואמו גערה בו. אל תהיה חצוף, ג'ובאני, העלמה איטליה תישאר אתנו, ואתה צריך לחבב אותה.
הם נראו לי כמו שלושה חרקים, אחוזים במקור של החיים.
המהנדס מסר לי פרטים על התנאים הכלכליים ועל לוחות הזמנים: כך וכך יהיה שכרך, נפקיד אותו בראשית כל חודש בחשבון שנפתח לך בסניף בנק קרוב, בימי ראשון ובשעות אחר הצהריים של יום חמישי תהיי פנויה לעצמך, בשאר הימים תוכלי לנוח בין שתיים לארבע. בחודש יולי תצאי אתנו לחוף הים, ובאוגוסט תוכלי לעשות מה שתרצי. מסכימה?
בסדר, אמרתי, ובינתיים חשבתי: שנה, שנה אחת ודי. לא לכל החיים, אלוהים עזור לי, תן לי כוח להישאר שנה אחת ולצאת, אבל כבר ידעתי שאי־אפשר, שאשאר עד הסוף: בעניין זה אמרו לי במוסד דברים ברורים, מוחלטים.
הראו לי את מקומי, קיטון ליד המטבח, עם דלת שנפתחה אל מרפסת זעירה, ודלת שנייה שנפתחה אל חדר שירותים מצופה באריחים כתומים, עם אמבטיה קצרה שבה מתרחצים על ברכיים. החדר מרוהט בארון בצבע כהה, במיטה, בתמונה של שחף מתעופף על ים כחול ובצלוב, הכלוא בענף יבש של זית.
מוצא חן בעינייך? זה בסדר? החדר מתאים? שאלה הגברת בעצבנות. הילדים הציצו מבעד לדלת, המהנדס כבר יצא. זה חדר קטן, אבל חם, לא כן? אולַי את יכולה לעצב אותו אחרת, עשי כרצונך, איטליה.
שלא יהיו לך דאגות בגללי, לא כדאי, אמרתי, בשבילי הכול מתאים.
לכל בית יש קול וקצב משלו, הסבירו לי במוסד. שם הם מדברים כך, דברים פשוטים, אבל אינם אומרים דבר ברור. חייבים להבין, להתרגל ולקלוט בהדרגה, ולא למחות. מי שמרבה לשאול נשאר מאחור, נשכח בין המילים. חבֵרה מבוגרת ממני שאלה פעם מדוע אין צדק בעולם, מדוע למישהו יש הרבה ולמישהו אחר אין כלום, והוא רק ממתין שיקראו לו כדי לשרת. לה, למשל, אין אב ואֵם שיוכלו להגן עליה. ומדוע עליה להרכין ראש בפני הזאבים כאילו הייתה כבשה. כאן, אמרו לה, כאן איש אינו מרכין ראש, כאן לומדים לקבל ולהשלים, ואחר־כך כבר לא אמרו לה דבר. והיא, החבֵרה המבוגרת, יושבת עדיין במוסד. אחרות שותקות ויוצאות, והיא מחכה ולומדת את התפקיד שלה. לכל בית יש מנגינה, היא נמצאת בכתלים, הם אוספים את המילים, את גווני הקולות, את הצעקות, את השתיקה, את הנשימות. גברת מרציאלי הורתה לי לנקות את הסלון מייד כשאני מתעוררת, לצחצח את כל הנעליים ולהכין את הכלים לארוחת הבוקר לפני שבע וחצי. הייתי קמה באמצע הלילה, ובשעה שהם ישנו ישבתי על כורסת קטיפה בסלון, והתאמצתי להקשיב לקולו של הבית. חמש דקות ולא יותר, כי אחר־כך הכול מתערבב, נכנסים לראשך צלילים של הדירות הסמוכות, רעשים כלואים במחיצות ומנגינות אחרות, ואני חייבת גם להזדרז ולנקות. בתחילה, ולמשך זמן רב, לא שמעתי דבר. רק מעין רשרוש רקע, שכשוך צעדים, מישהו מסתלק בשקט. אז הייתי קמה ומתחילה לסדר, לגרש את האבק. הסלון מלא בחפצים עתיקים, תמונות גדולות ואפלות של נופים ששקעו מזמן, רהיטים כבדים וחפצי־נוי מכסף על גבי שולחנות שיש: בונבוניירות של חתונות, הסבירה לי הגברת. בעבר זה היה נהוג, חמישה שקדים מסוכרים בקערת־כסף זעירה, משהו שנשמר ומשהו שמתכלה. אלה הנישואים, הוסיפה הגברת בחיוך מאולץ. אני התאמצתי לנקות כאילו כל גרגר אבק היה בושה שחייבים להסיר. אסור היה שתישאר אפילו מולקולה של לכלוך, ואף שלא היה סביר שמיום אחד אל היום שלמחרת יצטבר איזה חטא נורא, הייתי ממרקת כל חפץ בשקידה, ללא רחם, כי האבק הוא כמו מחשבה. רציתי שיהיו מרוצים ממני, שיספרו לחברים שלהם שמצאו בחורה טובה, רק בת עשרים, אבל אפשר לסמוך עליה. ואולַי זה לא היה כך, כי בעצם המהנדס ואשתו לא הרבו לצאת, ולא היו מספרים שום דבר. אולַי זה היה בגלל החינוך שקיבלתי, את הדברים ששמעתי במוסד נשאתי בתוכי כמו צו. כל אחד חייב לעשות את מה שהוא חייב לעשות, ותו לא. מי שמפקפק, אובד. מחשבה מרובה היא מחשבה מזיקה.
אחרי שניקיתי את כל הפינות בסלון, הייתי חוזרת למטבח כדי להכין ארוחת בוקר. בימים הראשונים הייתי נעזרת ברשימה שתלתה על הקיר בחדרי, כתובה בעט־טוש אדום על נייר משובץ, אחר־כך זה נכנס לי לוורידים. המהנדס הסתפק בקפה שחור, אשתו לקחה תה חלש עם ביסקוויטים, והילדים חלב פושר, לחם קלוי וריבת אפרסקים. השמש עלתה בין הבניינים ואור היום נכנס אל הבית לאִטו, כמו להקה של זבובונים מוזהבים. בבוקר היה לי תמיד קר, אבל כשצלצל השעון בחדר של האדון והגברת, הייתי מוכנה, וגם הבית היה מוכן.
המהנדס היה יוצא בשמונה בבוקר, וחוזר בדיוק באחת וחצי, קצת נושם ונושף, כי הוא תמיד עלה במדרגות כדי לשמור של הגזרה. הוא היה אוכל ארוחת צהריים עם המשפחה ושוכב עם הגברת עד ארבע. הם אף־פעם לא עשו אהבה בלילה, ובכל אופן אני אף־פעם לא שמעתי אותם, רק אחרי ארוחת הצהריים, בחדר שלהם עם תריסים מוגפים. מתוך הדלת בקעה אנחה רפה, כמו של כלבים קשורים בשרשרת, שנדמה כי היא נקרעת לרגע, ואחר־כך נצמדת מחדש. בארבע ועשר דקות היה המהנדס יוצא מחדר השינה במקטורן ובעניבה, נוטל את תיק העור שלו וחוזר לעבודה.
הילדים היו משחקים בחדרים שלהם, הבנים בחדר שמול השירותים, הבת בחדר אחר, בקצה המסדרון, הם לא שמעו דבר. הם שיחקו בשקט, כאילו החזירו דברים למקומם, אפילו כשעשו בלגן. הבנים אהבו משחקי בנייה, הם היו מסוגלים לבנות כל דבר בחלקי פלסטיק צבעוניים מפוזרים על הרצפה. נעשה בתים ובניינים כמו אבא, אמר טַנְקרֶדי, הוא ניצב בין החורבות האלה, שגבהו בהדרגה, הצמיחו חצרות וגגות והתמלאו בחיילים קטנים. ג'ובאני היה מוסיף קישוטים, כאן כדאי שיהיה קצת אדום, היה אומר, כאן יהיה יפה עם מרפסת צהובה, כאן אני מוריד. ישובים על רִצפת הפרקט, הם בילו שעות בהרכבת החלקים, ואחר־כך היו הורסים הכול ברגע: האח הגדול היה מכה בבתים בידיו וצוחק צחוק פרוע, הורס ושובר כל הבא ליד, ואילו הקטן היה מכניס את החלקים אל פיו והיו חייבים להתחנן שיוציא אותם, אם ייתקעו לך בגרון אתה תיחנק, תירק אותם בבקשה, התחננה האם, וג'ובאני היה מהדק שיניים ומחייך, הוא היה מענה אותה. מריאנה שיחקה בבובות, היו לה שלוש בובות, היא נתנה להן שמות שלה ושל אחיה והייתה משכיבה אותן לישון ומכסה בסדיני נייר ובשמיכות נייר ומביטה בהן בשקט במשך זמן רב, מחכה שיתעוררו.
קרוב לחמש, כשהגיע הזמן לשיעורי הבית, הייתי מסדרת הכול. בעניין זה ההורים לא היו מוכנים לקבל מחאות או דחיות: שלושת הילדים היו חייבים להניח למשחקים, להוציא מילקוטיהם ספרים ומחברות, ולמלא את חובותיהם. מנורות היו נדלקות על השולחנות, והילדים היו מתחילים לקרוא ולכתוב ולהזיע. מריאנה הייתה החרוצה והדייקנית ביותר. היא ישבה בגב זקוף ומילאה את השורות בכתב יד קטן ומתעגל, ערכה עמודות של מספרים, חזרה בלחש על השיעורים. היא הייתה ממשיכה כך עד לארוחת הערב, בלי לקום אפילו פעם אחת, המחברות שלה היו ללא רבב, והעפרונות מחודדים בתוך הקלמר. אם שאלו אותה אם קשה לה, הייתה מהנהנת ומקמטת את מצחה. הציונים שלה לא היו אף־פעם מעולים, אבל תמיד מספקים ביותר. טַנְקרֶדי לא היה מסוגל לשבת, הוא כתב רק בעיפרון, כדי שיוכל למחוק ולהתחיל מחדש, והוא הִרבה למחוק. כשסיים, היה עובר בעט על כל אות ועל כל מספר. הוא קרא בספרים בשקט, בניע שפתיים, ואחר־כך היה חוזר על השיעור לבדו בפינה, מגמגם קצת ומתעצבן כשלא הצליח לזכור את המילים שבספר. ג'ובאני הקטן היה עושה הכול היטב בתוך דקות, הוא תמיד זכה בציון תשע או עשר, ולא היה אכפת לו. אני עושה את זה מהר, אמר, בין כך השיעורים מטומטמים, זה דבר מטומטם שחייבים לסיים במהירות. הוא היה קטן, ולא רצה לומר את התפילה לפני השינה. אבל בפיג'מת התכלת שלו הוא נראה כמו מלאך.
במשך שנים רבות הגשתי אוכל לשולחן ולא הפלתי על גבי המפה אף לא טיפה של מרק, או עלה של חסה. כדי לקרוא לי, הגברת הייתה מצלצלת בפעמון עשוי פליז, והצלצול הזה הסגיר את מצב רוחה. כשהצלצול היה דק ומתון, סימן שטוב לה, וכשהיה טורדני ועצבני, ידעתי שרע לה. אני הייתי ממתינה במטבח, לבושה בחלוק בצבע תכלת ובסינר לבן כמו ענן. דינדין, צלצלה הגברת, ואני הייתי מביאה את המאכלים לשולחן, מתאמצת להיות בלתי נראית, כדי שלא להפריע בנוכחותי לשיחות האדון והגברת. הילדים שתקו, היה אסור להם לדבר. כשקטנים חייבים לשתוק ולהקשיב, אמר המהנדס, בגב זקוף כמו גנרל והחפתים הלבנים על גבי מפת השולחן. אשתו שאלה אותו על עבודתו, על אתר הבנייה במחוז אברוצו, שם עמדו לסיים את העבודה, ועל המסמכים שעליהם מישהו במשרד ממשלתי צריך לחתום כדי שיוכל להתחיל בעבודה חדשה. האם כבר חתמו? היא שאלה לעתים קרובות מדַי, והמהנדס התעצבן. הגברת פחדה מפני העוני, חששה שמא בן יום ייקחו ממנה הכול — הבית, הילדים, ואפילו פרוסת הבשר והסלט שעל גבי צלחות החרסינה הלבנות, ואפילו הצלחות. היא חיה במתח מתמיד, כמי שחושב שקיבל יותר מדַי מבלי שיהיה זכאי לכך, כמי שיודע שמקומו אינו שם, כי אם בין המסכנים והאומללים.
בשעת הארוחה שרר תמיד מתח מוזר, כאילו יכלה הארוחה להיקטע בכל רגע בשל אירוע איום ונורא. כולם אכלו מעט, מנות צנועות, בחיפזון. מדֵי פעם היה האב שואל את הילדים על בית הספר: האם הכול בסדר, האם למדו יפה והתנהגו כמו גברים צעירים? הם הנהנו, ובכך הסתיימה השיחה. כשהביאו את התעודות, המהנדס קרא אותן בשקידה, הכריז על הציונים בקול והעיר עליהם בקשיחות מסוימת. שבע בלשון, מריאנה, הכיצד? את לא אוהבת לקרוא ולכתוב? את לא יודעת שמי שאינו יודע דקדוק ותחביר אינו יודע את כללי החיים? את לא יודעת שהמילים והמשפטים צריכים להתחבר בלי שגיאות, וכל הברה חייבת להיות במקומה? את לא יודעת שמי שמדבר כמו כלב, חי כמו כלב? שבע זה לא ציון גרוע, אבא, השיבה הילדה בקול רועד, אחרות קיבלו שש, ואפילו חמש, רק מיקלה רוסֶטי ומרגריטה דה־ביאזה קיבלו יותר. האם את מרגישה פחותה משתי המתנשאות האלה? אני רוצה שהתעודה הבאה תהיה של תלמידה מצטיינת — הראשונה, ולא השנייה או השלישית. הבנת? טַנְקרֶדי היה מתנודד על כיסאו מול אביו, הוא לא המתין לגערות, אלא הקדים אותן מרוב פחד. אני חייב להתאמץ יותר, אבא, לקבל ציונים טובים יותר, אני לומד הרבה, אבל בזמן השיעורים והבחינות אני מתרגש ושוכח כמעט הכול. אבל אני מבטיח שאתאמץ יותר, אבא אני נשבע בראש שלי, אני רוצה להיות תלמיד טוב, תלמיד מצוין. רק ג'ובאני נשא את מבטו החמור של אביו. הוא היה קטן, אבל לא נסוג במילימטר ולא הרכין ראש. המהנדס דיבר וג'ובאני שתק, ממתין שהמילים יכְלו בריק, כמו להבות קטנות הנידונות להיות לאפר. הוא נראה אדיש לכול, כאילו הבין כבר כמה שאיפת־שווא יש בכל מעשה אנושי, כמה זיעה מבוזבזת.
האנשים נראים מוזרים, איטליה, יש רושם שהם שונים זה מזה וגם משוגעים, גם גאוותנים ממרחק, אבל אל תחשבי שזה כך. כל בני האדם שווים, לכולם אותם חיים, הם מסופרים באופנים שונים אבל בסופו של דבר הסיפור הוא אותו הסיפור, כי יש רק סיפור אחד, של הזמן החולף. כך אמרו לי במוסד, ואני מאמינה להם, כי הם יודעים הרבה, ואני לא יודעת דבר. לא ידעתי אפילו כיצד לעצור את הדם שיצא מראשו של ג'ובאני. ניסיתי במים ובמגבת, ניסיתי גם בדיבור, אמרתי לו, עכשיו דַי דם, עכשיו תפסיק, והדם יצא מתוך הקדקוד הזה שנחבט בצלע הקיר, וג'ובאני אפילו לא בכה, הוא עמד שותק בשעה שהאדום נזל על פניו ועל הידיים שהידק על פיו. אחיו דחף אותו בכוח, כאילו ביקש להרחיק אותו לתמיד, והקיר עצר בעדו. טַנְקרֶדי, הוא דווקא בכה כמו עגל שמן, והיה אומר שוב ושוב אני מצטער, לא רציתי, אני מצטער, ואילו מריאנה הסבה את פניה כדי לא לראות.
באותו ערב ההורים הלכו לתיאטרון, המינוי כפה עליהם לצפות בכל הצגה, והם חזרו תמיד מאוכזבים. שטויות, היה אומר המהנדס, אנשים מדברים דיבור סרק, אין להם בושה, וזוכים אפילו בתשואות. לעומתו ניסתה הגברת בכל פעם להגן על ההצגה, אבל בלשון רפה, ורק מפני שמצא חן בעיניה שמישהו יציג את עצמו בציבור כשהוא מתחזה לאחר. די בכובע או בז'קט צהוב, ואתה כבר לא אתה, זה טיפשי, אבל זה גם יפה.
ג'ובאני איבד דם ונשאר עומד, הוא ראה איך הדם מכתים את רִצפת הפרקט, ואני ניגבתי את לוח העץ הכהה במטלית של המטבח, ואחר־כך העברתי אותה בשערו הבלונדיני הספוג באדום, אמרתי, עכשיו זה ייפסק, אל תפחד, ג'ובאנינו, עכשיו זה בטח ייפסק. אז טַנְקרֶדי חיבק את אחיו בחזקה, ביקש שיסלח לו, ואחר־כך כרע ברך לפניו. גם מריאנה נפלה על ברכיים, נשאה כפיה בתפילה, אבל ראשה היה מוסב לצד אחר, ושניהם התפללו. בשלב כלשהו הדימום נפסק, ג'ובאנינו היה חיוור ואדום כמו הקיר שמאחוריו, אבל רגוע. עכשיו נלך לישון, אמר, כדי שאבא לא ימצא אותנו ערים, ושלושתם נשכבו במיטתו, לוחשים מילים שלא הבנתי, ואחר־כך צחקו ובסוף נרדמו.
טַנְקרֶדי גדל מהר מן השאר, בגן הציבורי הוא לא רץ כמעט, לא רצה לשחק בכדור, וגם לא לגלוש בגלגיליות על מסלול בטון. הוא נשאר יושב על הספסל לידי והוסיף לגדול, בלי לבזבז על הדשא אפילו גרם של אנרגיה. הוא היה גבוה בטפח מבני גילו, ומשקלו היה בעשרים קילו יותר משלהם. אמו ניסתה בכל דרך למנוע ממנו לכסוס ציפורניים, היא מרחה עליהן נוזל מגעיל ועטפה את ידיו השמנמנות בכפפות־צמר גם באביב, אבל ללא הועיל, טַנְקרֶדי היה כוסס אותן בלא הרף, כמו תולעת־עץ, עד שהציפורניים היו לחרמשים דקים שבלטו אך מעט מתוך העצם. הוא היה מכרסם גם את העור בקצות האצבעות, לועס במהירות ובולע. אף שלא התעמל, התעקש ללבוש סרבל, כדי שירגיש נוח בתוך השומן שלו. חבריו לכיתה לגלגו עליו, הם כינו אותו כדור שומן, או גם מקולף, בגלל האצבעות האכולות, והוא סבל, אך לא הצליח להיגמל, הפרוטות שנתן לו אביו הפכו לשוקולדים ולטוגנים בבר שליד בית הספר, ובבית הוא היה אוכל אפילו לחם יבש.
אינני אוהב לשחק עם אחרים, היה אומר כשדחפתי אותו לקום מן הספסל, טוב לי כאן, אני מסתכל באנשים ומדמיין לי את הסיפור שלהם, מנסה להבין מי הטובים ומי הרעים. את רואה את האיש ההוא עם הכובע והכלב הגדול? הוא נראה רשע, אבל הוא טוב, ואילו הגברת שם, שאוכלת גלידה לבד, היא ממש מרשעת. אני אשב אִתך, איטליה, אם תחזיקי לי את היד, לא אכרסם ציפורניים. נו, ספרי לי משהו על הזמן שהיית קטנה. אחזתי בידו המיוזעת והשתדלתי לזכור משהו יפה מן הימים שהייתי בגילו, סיפורים מן המוסד. היינו כולנו בתלבושת אחידה, ישבנו לארוחה בצהריים ובשבע בערב, ליד שולחנות באורך שלושים מטר, באולמות גדולים כמו ייאוש, עם ענני לחות כתומים בקירות. שמעת רק את נקישות הכפות במרק, מישהי משכה באף, שיעול קצר. שררה שלווה גדולה, נדמָה כאילו כולנו נעות בתיאום, על פי הסכם מראש, כמו עלים קטנים של עץ. היה לך טוב? שאל טַנְקרֶדי והידק את האחיזה בידי. לא יודעת, לא חשבתי על זה, אף אחת לא חשבה על זה, לא היה טעם. בלי שום מחשבה היינו מכינות עצמנו לצאת לעולם, ואני הכנתי את עצמי להיות אִתך, טַנְקרֶדי. אז הוא קם והתחיל ללכת סביב הספסל, וגם לרוץ קצת, והיה מסתובב ומסתובב, ואחר־כך שב וישב, ואמר, לא יודע למה, לפעמים אני נורא כועס, הייתי רוצה שהכול יהיה שונה, לא יודע איך, רק שונה, אבל שמריאנה וג'ובאני יהיו תמיד אִתי, וגם אבא ואמא, ושהכול יישאר כמו עכשיו, וגם הדבר הזה שמציק לי בפנים.
לפעמים בימי ראשון, כשירד גשם ולא היה אפשר לצאת לגן הציבורי או למקום אחר, מריאנה השתעשעה בהחלפת בגדים. היא הייתה פותחת את דלת הארון, זו עם המראה, ועושה פרצופים כמו גדולה: מחייכת, או מזעיפה פנים או מפגינה אדישות, מסדרת את שערה בתנועה מהירה וחושנית, מלטפת את צווארה. היא רצתה שהאחים שלה ואני נשב על מיטתה כדי לומר איך היא יפה יותר, בחצאית כהה ובחולצה בצבע תכלת, או בשמלה ורודה ובמשקפי השמש של אמהּ, עם שיער גולש או אסוף. היא הייתה להוטה אחר נעלי עקב, במיוחד אחר כאלה שנרכסו ברצועה סביב הקרסול: הייתה מושכת אותן מתוך המלתחה של הגברת ומתנודדת עליהן כמו שחקנית מאוהבת. אני יפה? הייתה שואלת בלי לגרוע מבט מן המראה. האם גבר ירוק־עיניים יתאהב בי עד טירוף?
היא רצתה לערוך מסיבה גדולה ביום הולדתה, כשימלאו לה ארבע־עשרה, דמיינה לעצמה מסיבה כמו בסרטים של פעם, כשרגלֵי הנערות מחליקות על רצפות ממורקות, ונערים לבושים כמבוגרים קדים מול עלמות עם מניפות כדי להסתיר את הסומק ומוזיקה רומנטית שחודרת ללבבות. האהבה היא הכול, לא כן, איטליה? שאלה אותי מריאנה, וביקשה לדעת אם גם אני חושבת על מישהו, אם בשעות הפנאי אני נפגשת עם נסיך. כי אישה בלי אהבה לא שווה כלום, היא כמו מגדל בלי פעמונים, לא כן, איטליה?
היא התחילה להתאפר בהיחבא, קנתה צבע לריסים, פודרה ואודם לשפתיים. אחר־כך הסתגרה בשירותים והכניסה אותי בחשאי, מצובעת כולה חייכה אלַי כאילו עמדה מול צלם של חתונות. כך אני יפה יותר, נכון? כשאהיה גדולה וחופשייה, אקנה לי כל מה שדרוש כדי שגברים ישתגעו אחרַי, ואבחר בגבר חשוב, שייקח אותי לנסיעות, ואחר־כך נלך לגור בווילה עתיקה, או מודרנית, ליד אגם או ליד הים. שני אחיה הקשיבו לה בדריכות, כי הייתה גדולה מהם וכי היה לה כבר קצת חזה, וגם חפיסת סיגריות “מוראטי אמבסדור" בתחתית של מגֵרה. היא אף־פעם לא עישנה, מריאנה, אבל לפעמים, כשההורים נעדרו מן בבית, הייתה מסתובבת בדירה, מחזיקה בין אצבעותיה סיגריה כבויה. בואי כבר, נדליק אותה, הציע ג'ובאני, אבל מריאנה הזעיפה מבט ואמרה, גמד, לא כדאי שנעשה שטויות, אם אבא ירגיש ריח של עשן, הוא יהרוג אותי. ואת, איטליה, שלא תפטפטי, אל תבגדי בי. אני הייתי מברישה באִטיות את שערה, ומריאנה עצמה את עיניה ונאנחה מרוב עונג, החיים שלי יהיו נהדרים, לחשה, חלקים ובלונדיניים.
הדברים רועדים בשוליים, ובאמצע הם קצת עייפים, היה אומר ג'ובאני, לעתים הוא דיבר כך, במין שפה משלו: אז הגברת נסעה אִתו לשכונת פאריולי, אל רופא עיניים, מכּר של בעלה, שהיה אִתו באלבניה לפני שנים, בזמן המלחמה. כעבור שבוע הרכיב ג'ובאני על אפו משקפיים במסגרת עשויה משריון־צב, עגולים וכבדים, ששיוו לעיניו מראה של שני דגיגים הכלואים בתוך גולות של מים. הוא היה חוזר ומנגב אותם בשולי חולצתו, ובלילה רצה להחזיק אותם בידו. אחרי שנרדם הייתה אמו שולפת אותם בזהירות מבין אצבעותיו ומניחה אותם על השידה, על גבי ספר פתוח.
הוריו של ג'ובאני אמרו לו שלא יאמץ את עיניו בקריאה של אותיות קטנות ומילים קשות, ויסתפק בינתיים בספרי הלימוד, אבל מאז שקיבל את המשקפיים, התאהב ג'ובאני בקריאה. כך זה צריך להיות, אמר, מי שמרכיב משקפיים צריך לקרוא הרבה, ואני גם אוהב את הסיפורים שבספרים. הוא התחיל בסיפורי הרפתקאות של פיראטים, שקיבל במתנה לפני שנה בחג המולד — ארבעה כרכים עם תמונות של נמרים טורפים ושל ספינות עם מפרשים קרועים בין גלי הים, ומאז לא חדל. לפני שמלאו לו עשר שנים הוא הספיק כבר לקרוא את הביבליה, את תולדות העיר רומא ומאה רומנים בפורמט זעיר, ששלף בזה אחר זה מספריית המהנדס. הוא היה מדליק את המנורה על השידה, תומך את ראשו בשתי כריות ונעלם בתוך הספרים, כשקראה לו אמו לארוחת הערב, הוא לא שמע אותה, או השיב, רק עוד רגע בבקשה. הוא היה מעתיק בעט, על גבי מחברת גדולה אדומה פרקים שלמים מתוך הספרים, דפים מלאים בצפיפות בכתב ידו המדויק, הנטוי, בלי רווחים, ואחר־כך היה חוזר וקורא הכול מחדש ומשנה כמה מילים או כמה משפטים ואומר כך זה נשמע טוב יותר. בסוף היה קורע את הדפים ומשליך אותם.
בשעות אחר הצהריים מצאתי אותו לפעמים שרוע על השטיח הפרסי בסלון, ובידו סכין: הוא היה גוזר בדייקנות ובהנאה את שולי הדפים שעדיין לא נפתחו, וממשיך בקריאה. אחותו ואחיו התיישבו לידו וביקשו שיספר להם איזה סיפור מרתק, סיפור הרפתקאות או סיפור אהבה עם סוף טוב, וג'ובאני הקטן היה יורה בהם מתוך משקפיו מבט של סלידה, וכמעט בוז. מי שרוצה לדעת, יקרא בעצמו, אמר בהרמת קול וסכין. והיה מוסיף גם: הספרים הם לא רק סיפורים, הם גם משהו אחר. מה? שאלה מריאנה בפליאה, איזה דבר נוסף יש בתוך סיפור אהבה יפה? אתם לא יכולים להבין, ואולי לא תבינו אפילו אם תקראו את כל הספרים של אבא. ג'ובאני לא היה מוכן להסביר, אבל שפתו הייתה תקנית ללא רבב.
הגברת בילתה שעות על שעות במשחק סוליטֶר, היא התיישבה ליד שולחן הכתיבה של בעלה והייתה הופכת בשקט את קלפי המשחק ומעשנת את שלוש הסיגריות היומיות. לא היו לה עיסוקים אחרים, ואולי לא ביקשה אותם. היא הייתה אומרת לי: את יודעת, איטליה, בכיכר ונציה מציגים תערוכה יפה של ציורים מודרניים, הייתי יכולה לעלות על אוטובוס ברחוב נומנטאנה ולנסוע לשם, כשמסתכלים ביצירות אמנות זה מפתח את השכל. או: עכשיו יצא סרט שזוכה לשבחים, מקרינים אותו בקולנוע לא רחוק מכאן, אולַי מחר אחליט לגשת לשם. אני הייתי עונה, כן, גברתי, זה רעיון טוב, יהיה לך אחר צהריים מהנה, אל תדאגי, אני אשמור על הילדים. ואולם למחרת היא חזרה לפרוס ולערום את קלפיה הישנים שכבר דהו, מלכות ומלכים שנראו כשולטים על עולם של צללים. היא דיברה לעצמה, שמעתי אותה אומרת: אם זה יצליח לי, השר יחתום, בסוף השנה מריאנה תקבל רק ציוני שמונה ותשע, מצב העיניים של ג'ובאני לא יחמיר, אם זה יצליח הפעם נהיה מאושרים. אני חושבת שלפעמים גם רימתה כדי שתוכל לשמוח.
הגברת הייתה אישה יפה, עם פנים עדינות, עם שומה ליד האף ועיניים שחורות שכמעט ולא הישירו מבט, כאילו חיפשה תמיד על הארץ דבר־מה ששכחה. היו לה קרסוליים ופרקי־יד חזקים, שיער דקיק, ובלונדיני טבעי בלי צורך בסַפָּר, בנימת קולה נשמר זיכרון מן הצפון, כאילו ירד בין מילותיה גשם דק. היא הייתה מחייכת, לפעמים ללא סיבה, כמו ביקשה לרכך לִבו של אויב בלתי נראה.
לפעמים הייתה מטלפנת לגבריאלה, ידידה שלא פגשתי בכל השנים שעשיתי בבית מרציאלי. היא סיפרה לה על הילדים, שתקה כדי להקשיב, חזרה וסיפרה על עבודתו של בעלה, ושוב שתקה. לא היו שאלות, רק דינים וחשבונות יבשים, כמו מסרים מארצות ניכר, והקולות אף־פעם לא התערבבו. הגברת דיברה והקשיבה, ובאותו זמן המשיכה במשחק הסוליטר שלה, מניחה שש על שבע, נסיך על מלכה, סידרה את האסים בפינות. בסיומה של כל שיחת טלפון הייתה חוזרת על הנוסחה הקבועה: חייבות להיפגש, גבריאלה יקירתי, אני יודעת שהמרחקים גדולים, רומא גדולה מדַי, אבל חייבים למצוא יום מתאים כדי לשתות יחד כוס קפה. אני חושבת שהיום הזה לא הגיע מעולם.
אין עדיין תגובות