עברי אנוכי

רבים בשמאל האירופאי מנסים להטיל על ישראל חרם, והמאמץ גם חודר לצפון אמריקה. למה הם עושים את זה? גם בהתחשב במצב הפלסטינים, יש בוודאי אומות גרועות בהרבה מאיתנו. אז מה? אנטישמיות? לא, זה יותר מורכב מזה. אנחנו נוטים לחשוב שלא מבינים אותנו, אבל אולי הבעיה הגדולה יותר היא שאנחנו לא ממש מבינים את עצמנו.

מה זה להיות יהודי? התפישה הרווחת בעולם, שחודרת יותר ויותר גם לתרבות הישראלית, היא שזה עניין של דת. אבל אם זה עניין של דת אז למה שתהיה מדינה ליהודים?

מה שרבים לא מבינים הוא שלאורך ההיסטוריה, האנשים שזיהו את עצמם כיהודים לא ראו בזה עניין דתי בלבד. בתרבות היהודית ההיסטורית כפי שהיא מתבטאת בספרות היהודית מכל התקופות, להיות יהודי משמעו להיות חלק משבט. שבט מוגלה ומפוזר שהפסיק לדבר בשפתו המקורית ואיבד מאפיינים שבטיים רבים שהיו לו בעבר, אבל שלעולם לא הפסיק לראות את עצמו כשבט.

אז מה הקשר למדינת ישראל? הקשר הוא שהרצל לא מייצג את הציונות, והבריחה מאנטישמיות היא לא עיקר הציונות. הרעיון הציוני שקדם להרצל והמשיך להתקיים גם אחריו התבסס על התפישה היהודית השבטית, והוא מה שנתן לנו את התרבות הישראלית העברית בה אנו חיים היום.

תומכי החרם נגדנו מנסים לבסס דימוי של התנועה הציונית כתנועה אירופאית קולוניאליסטית קלאסית, ומכאן גם הדימוי לדרום אפריקה. אבל האלמנט השבטי ביהדות ובציונות שולל דימוי כזה. אלמנט זה מזהה את הארץ לא כפלשתינה, אלא כארץ ישראל; הוא רואה בהגירה אליה לא קולוניאליזם אירופאי, אלא שיבה לארץ האבות; ובעיקר, הוא כלל לא רעיון אירופאי חדש, הוא רעיון עתיק שהתקיים בכל מקום בו חיו יהודים, כפי שמוכיחה הספרות היהודית לאורך ההיסטוריה.

כדי להבין את הרקע לקיומנו בארץ הזאת, לדיבורנו העברי ולשם שקיבלה מדינתנו, אנו צריכים להכיר את הספרות היהודית ההיסטורית ולהבין כיצד התבססו עליה ההוגים הציוניים. רק אז נוכל לגרום גם למתנגדנו להבין אותנו. על הדרך, ייתכן שנמצא גם דרך חדשה להתייחס לעצמנו ולתרבותנו.

מקט: 9-7629-03-1

מסת"ב: 978-965-7629-03-1

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הקדמה

ישראלים תמיד נוטים לחשוב שבעולם לא מבינים אותנו. האמת, איך יבינו אם אנחנו לא מבינים את עצמנו? אנחנו חיים במדינת ישראל, אבל בית המשפט העליון שלנו קבע שלא הוכח קיומו של לאום ישראלי. אנחנו משתמשים במונח “העם היהודי”, אבל ביהדות עצמה העם מכונה פשוט “ישראל”. מושג נוסף שרלוונטי כאן הוא העברית. הצרפתים מדברים צרפתית והאנגלים מדברים אנגלית, אבל הישראלים מדברים עברית.

אז איך עושים פה סדר? אפשר להגיד שישראל זה לאום, יהדות זו דת ועברית זו שפה. על פניו נשמע הגיוני. אבל אם נסתכל קצת אחורה נגלה שהרקע לדברים מסובך יותר. העברית מכונה בתנ”ך “יהודית”. בימי הביניים, רבי יהודה אלחריזי קרא לעברית “לשון ישראלים”, ואחימעץ בן פלטיאל כינה את היהדות “אמונת העברים”.

אז מה אנחנו?

אולי יעזור לנו לבדוק מה ענה יונה הנביא כששאלו אותו את השאלה הזו. יונה עלה על אוניה ביפו בדרך לתרשיש. כמו רבים מהצעירים שנוסעים היום להודו ולדרום אמריקה, גם הוא ברח ממשהו. משליחות שהוטלה עליו ושהוא לא רצה למלא. בדרך הספינה נקלעה לסערה בים. בימים ההם אנשים עוד האמינו שלכל דבר יש סיבה. הם לא פטרו את צרותיהם כצירוף מקרים חסר משמעות. הדעה הייתה שאם קרה לך משהו רע, כנראה משהו בחייך הביא עליך את זה. לכן כל יושבי הספינה התחילו להתרוצץ לכל עבר, מתפללים איש אל אלוהיו שיסלח להם על מה שעשו ויפסיק את הסערה. כשראו ששום דבר לא עוזר, החליטו להפיל גורל כדי לבדוק מי האיש שבגללו הים כועס. הפלת הגורל היא ביטוי נוסף לאמונה בכך שאין צירופי מקרים. האיש שעולה בגורל הוא הסיבה לסערה. אז הם הטילו מטבע או משכו מקלות או עשו פעולה אחרת בעלת אופי רנדומלי – ויונה עלה בגורל.

היום קשה לנו להבין את התפישה הזאת של “עלייה בגורל”, אבל צריך להבין עד כמה יונה היה פה במצב בעייתי. האנשים בספינה מאמינים בכל ליבם שהוא הסיבה לכך שהם עומדים לאבד את חייהם. יונה עובר חקירה. חוקריו רוצים לדעת כמה שיותר על האיש שהוא מקור צרתם: “מה מלאכתך? ומאין תבוא? מה ארצך? ואי מזה עם אתה?” תשובתו לשאלותיהם קצרה, אבל קולעת:

“עברי אנוכי, ואת ה’ אלוהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה”

בדומה לדבריו של יונה הנביא, גם הזהות היהודית של ישראלים רבים לא מתבססת רק על המישור של היהדות כדת – “את ה’ אני ירא”, אלא גם כשבט וכעם – “עברי אנוכי”. שלא כמו הנצרות והאסלאם, התרבות היהודית ההיסטורית תמיד נשאה בתוכה יסוד שבטי-לאומי. אכן, המילה העברית “לאום” היא מילה תנ”כית עתיקה. משמעותה המקורית כמובן לא הייתה זהה למשמעות שקיבל מושג זה במאה ה-19, אך היא בכל זאת מדברת על נבדלותה של קבוצת אנשים מסוימת מקבוצות אחרות, בדרך לה ניתן לקרוא שבטיות.

מבלי להבין את היסוד השבטי בתרבות היהודית, לא ניתן להבין את צמיחת הציונות ואת החברה הישראלית היום. אי ההבנה של נושאים אלה יוצרת שתי בעיות מרכזיות. האחת היא הביקורת הבינלאומית המתגברת כלפי ישראל. הדעה הרווחת, לפיה הביקורת על ישראל נובעת מיחסה אל הפלסטינים בשטחים הכבושים, אינה מדויקת. עם הזמן מתברר שהכח העיקרי מאחורי ביקורת זו נובע מחוסר יכולתן של אומות העולם להבין את השאיפה היהודית לעצמאות לאומית. הבעיה השנייה היא הקיפאון התרבותי במדינת ישראל. בניגוד לדור הראשון של הישראלים, הדורות הצעירים של תרבות הרוב החילונית במדינת ישראל מאבדים כל זיקה לתרבות היהודית ההיסטורית ממנה צמחה מדינתם.

בספרון זה ניסיתי להציג אפשרויות להתמודד עם שתי הבעיות לעיל. באמצעות השפה העברית, התנ”ך והפולקלור היהודי מוסבר היסוד השבטי בתרבות היהודית. לאחר מכן, באמצעות השוואה בין הוגים כאחד העם להוגים כהרצל, מוסבר אופייה של הציונות התרבותית כהתפתחות טבעית של היהדות ההיסטורית. בסוף מוסבר כיצד הציונות התרבותית מאפשרת לנו להתמודד עם טענות אנטי-ציוניות, וכן מאפשרת לנו לעשות את הצעד הבא בהתפתחותה של התרבות היהודית במדינת ישראל.