זלמן נמלט לפרדס ביום הכי חם אי-פעם בחיפוש אחר מחשבה בהירה שתעניק לו התחלה חדשה בחיים. בינתיים מתאספים כל תושבי עין זרע על שפת הים, מתחת לשמים שמנצנץ בהם גרם שמימי בלתי מזוהה שאיש אינו מבין את פשרו.
איסר מבין בערבים, חיים מבין באמריקה, שפיגל מבין בכוכבים, כץ המפיק מבין מה אנשים רוצים, חגית מבינה את משמעות הסרט 'פלישת חוטפי הגופות', אוסי מבינה איך לגרום לבנים להתאהב בה בלי להבין שהיא עושה את זה, מוקי ודודי מבינים איך לעשות מוזיקה שאיש לא מבין, ומגדה מבינה שאולי לא תראה יותר את זלמן לעולם.
בפרדס ייתקל זלמן ביצור מדהים, ספק חמור מכאני ספק מוטציה של קנגורו, וכשיגיח מהפרדס עם שחר יהיו חייו וחיי האנשים בחייו שונים לגמרי, אבל ייקח להם זמן להבין את זה.
יישוב עברי, מישור החוף, ישראל הקטנה של שנות החמישים והשישים. זירת התרחשות שמדיפה ניחוחות מוכרים מאוד. צומת שבו משתרגים הספרות העברית והקולנוע האמריקאי של אותן שנים. יישוב מפונטז שמחובר בדרכים מפונטזות לעיר חשאית הממוקמת 300 מטר מתחת לתל-אביב. זלמן לא מודע לקיומה של העיר החשאית. חוץ מאיפה להשיג את השאכטה הבאה שלו – זלמן יודע מעט מאוד דברים. אז הוא עולה על האופניים ומפדל לפרדס, ומרוב פצצות שמתעופפות באוויר הוא אפילו לא יודע אם יגיע לשם.
קטגוריות: סיפורת עברית
32.00 ₪
מקט: 4-497-1160
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1. כדור אש
זלמן שוכב עם ההחמצה הגדולה של החיים שלו. מה שוכב, מזדיין. גם בבוקר הזה, כמו בכל בוקר בשבועיים האחרונים, לשכת מנכ”ל מע”צ סניף השרון ריקה: הקודם חטף התקף לב וחדש טרם מונה. רק המזכירה אסתריקה פה – עיניים חומות ועגולות, עיני עגלה או עיני פרה, כמו עיניה של הֶרָה. גם השיער של אסתריקה חום, חלק וישר עד הכתפיים. לאסתריקה הרבה גוונים של חום ופנים עגלגלות כמו של תינוק, לחיים תפוחות שמבקשות צביטה ושפתיים אדומות ובשרניות, גדושות בדם, קווי מיתאר כמו ברישום שפתיים קלאסיות, שיניים מושלמות ללא רווחים. פה מושלם. פה של מוצצת קראו לזה בתיכון. והמציצות של אסתריקה, כמו כל הזיונים איתה, חמות ולחות ואיטיות, אבל בתיכון הם לא עשו כלום, רק החזיקו ידיים פעם אחת במסדרון במשך כל ההפסקה הגדולה, פשוט התהלכו במסדרון והחזיקו ידיים. כף היד של אסתריקה גדולה ורכה ונעימה, אצבעותיה שמנמנות, והמורה לתנ”ך נתקלה בהם ושאלה אותם מופתעת אם הם “חברים”, והם מייד אמרו שלא, והם גם לא נהפכו לחברים אחרי זה, רק החזיקו ידיים פעם אחת במשך כל ההפסקה הגדולה.
כעבור שבוע שיגרה אסתריקה לזלמן את חברתה הטובה ביותר, והחברה הזמינה את זלמן למפגש של שלושתם בביתה. שתיהן ישבו על המזרן – זלמן ישב על הרצפה – והם פשוט דיברו ולא קרה כלום. הוא גם זוכר שפעם, לא זוכר באיזו כיתה, הוא הגיע לביתה של אסתריקה בשבת בבוקר, והוריה קיבלו את פניו במאור פנים מנומס ובחיוכים מעודדים ונשארו בסלון כשאסתריקה הובילה אותו לחדר שלה וסגרה את הדלת אחריהם, והם ישבו זה לצד זו, והיא הראתה לו שירים שכתבה, בנאליים להחריד, וסיפרה לו שהיא מאוהבת במורה לדרמה ואמרה שהכל כתוב ביומן שלה, והוא שאל אם היא יכולה להראות לו את היומן שלה והיא אמרה שלא. כבר אז הייתה דדנית, שדיים גדולים וכבדים, עגולים מאוד, בחורה כמעט שמנה, כבר אז הייתה בחורה שרוצה להתחתן, בחורה טובה ורצינית, בחורה בוגרת, עמוד תווך בתנועת הנוער, שרה בציבור עד שגרונה ניחר, רוקדת ריקודי עם.
הוא רחרח סביבה באותם ימים אבל איבד עניין. הם הזדיינו כמה פעמים אחרי הצבא. הכוס שלה היה שרירי ועמוק, רטוב ורחב ומתרחב, כוס שרוצה לתת חיים, ככה הוא הרגיש, אבל אז הגיעו מגדה ומוקי והקשר ביניהם ניתק. אסתריקה התחתנה, אסתריקה ילדה. ארבע פעמים נתנה חיים, גידלה חיים, טיפחה חיים, חמה וחומה, יציבה ואמהית, והיא וזלמן המשיכו להתגורר במשך שנים במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה אם כי הוא בקושי היה מודע לקיומה – היא פשוט הייתה שם, כמעט לא משתנה, מתבגרת יפה – עד לאותה שיחה מקרית שהתחילה בצרכנייה של שפיגל. זלמן הסתכל על כפות רגליה בסנדלים, גדולות ועבות, הרים את מבטו וגילה שמשהו חדש, הרבה יותר פרוע משזכר, מתפרץ דרך עיניה, ושעה שליהגה על הא ועל דא משהו בגופה רמז לו שהיא בשיאה, שופעת חיים חמים ויציבים כמו תמיד, אבל שלאורך השנים הצטבר בה משקע של חוסר סיפוק, והיא כבר לא מסוגלת ולא רוצה לסכור את תשוקותיה, הזמן שלה הגיע. משהו רמז לו שיש באסתריקה נועזות חדשה, נטולת מעצורים, משוחררת מנקיפות מצפון, שהיא את שלה עשתה ועכשיו היא תעשה לעצמה, ואם אף אחד לא נפגע אז שיסבירו לה איפה הנזק.
חזק הוא נכנס בה עכשיו בלשכה הריקה של מנכ”ל מע”צ סניף השרון. היא שכובה על הספה, על הגב, על אדוות השומן הנרעדות של פלחי ישבנה, רגליה פשוקות, מורמות אליו, משוכלות סביב גבו ומושכות אותו אליה בכוח, והיא רעשנית, רוטטת, רחבה, ממש רחבה, הוא יכול ללכת לאיבוד בתוכה, חייב לעשות חזק כדי להרגיש אותה, כדי שתרגיש אותו. אסתריקה היא אמא, לא אמא שלו אבל אמא. היא אמהית. הוא יכול לנשוך אותה חזק כשהוא גומר והיא לא תצרח. שדיה משתפלים משני עברי גופה. פטמות גדולות ומזדקרות מוקפות עטרות חומות גדולות. לוּ רק לא היה מגרש אותה לפני כל השנים האלה היו חייו נראים כעת אחרת. והיא אומרת לו שלא, שתשוקה שמצטברת ומתגברת עשרים שנה טובה יותר, הכי טובה, וגם הסודיות טובה, הסוד מוסיף ריגוש.
זלמן מבין שבשביל אסתריקה תשוקה כזאת חייבת להיות סודית, חייבת להתפרק בחשאי, היא לא יכולה להתקיים בחיים הרשמיים והגלויים לעיני כל, וממילא היא טוענת שהיא ויגאל בעלה חברים טובים, שתמיד היו.
כשהוא הגיע הבוקר וחיבק אותה מאחור, חפן את מבושיה בין רגליה, היא כבר הייתה רטובה ונפנתה אליו, שנוקה, שולחת לשון גדולה וחומה ורטובה עמוק אל תוך גרונו, ואמרה לו הכל בסדר, תירגע, ככה בדיוק זה טוב, אין בעיה שנמשיך ככה, איפה הנזק, אף אחד לא נפגע, אף אחד לא יודע. אסתריקה שומרת על יציבות, שומרת עליה מכל משמר. היא פשוט גילתה שאפשר לחפור מנהרה תת־קרקעית ולהתגנב אליה כשרוצים. היא שקרנית מעולה, היא נולדה לחיים כפולים. היא אוהבת חיים כפולים. היא לא רוצה את זלמן כבעל. היא לא רוצה להתגרש מיגאל. אין לה שום בעיה להמשיך בחיי השגרה עם יגאל. והיא אפילו לא צריכה להתאמץ לזייף את זה איתו, זה בא לה טבעי. הנפש שלה מסודרת, כל דבר מתויק במגירה הנכונה, נפש של מזכירה יעילה, מנוהלת היטב. היא לא אומללה, ובכלל אין לה נטייה לדיכאונות, רק זלמן אומלל ומתקשה לתמרן בתוך כל המורכבות הזאת, גומר בתוכה, יורה את עצמו לתוכה עד הטיפה האחרונה, בייאוש אקסטטי, וקורס עליה בעילפון חושים.
כבר עכשיו, בשעת בוקר די מוקדמת, החום כבד. זה אחד הימים החמים ביותר השנה, ומי יודע, אולי יישבר היום שיא וזה יהיה היום החם ביותר ביישוב מאז ומעולם, מי יודע לאן הטמפרטורות יטפסו, וזלמן מונח על אסתריקה, ראשו בשקע שבין צווארה לכתפה, נח עליה, אצבעותיה משחקות בשערו, והם ככה כמה דקות, והוא מנשנש את תנוך אוזנה, ואסתריקה דופקת פעמיים קלות על גבו, יאללה צריך לקום, והוא מתרומם, ישוב על ברכיו על הספה, והיא מכניסה לרגע את הזין שלו לפיה, נשיקת פרידה, ומייד הודפת אותו אחורה, מרימה את תחתוניה מהרצפה והולכת לשטוף את עצמה בחדר השירותים, חוזרת לבושה בתחתוניה ובחצאית, ירכיים כמו של חוואית פלֶמית בציור של ברויגל, מרימה את חזייתה מהרצפה ורוכסת במיומנות מאחור, ואז אומרת לו לקום כי הוא יושב על החולצה שלה.
זה נגמר אבל זה ממשיך בראש של זלמן. מוזר איך אסתריקה זה רק סקס, הוא אומר לעצמו. היא לא מדברת איתו על הילדים שלה, והוא דווקא מדבר איתה על מוקי, מודאג ממוקי, מה יהיה עם מוקי. ה”יהיה בסדר” האוטומטי שלה שטחי ולא מחייב. כל זה היה לפני כמה שעות. ואיפה מוקי? הוא כבר היה אמור לחזור מהטיול שלו. והיא שקרנית כל־כך טובה, אסתריקה. כשהם נפגשים במקרה, כל אחד מהם עם בני משפחתו, היא כל־כך חמה וידידותית, שכנה טובה, שום רמז לכל הסקס הזה. והוא תמיד בטוח שאיבד אותה, שהוא לא מסוגל להמשיך ככה.
* * *
זה גם ממשיך בראש של אסתריקה, אבל אחרת.
הכל התחיל, כל ההיפרמות הגדולה הזאת, בקיץ שעבר, כשהיא איבדה את השליטה עם הנער, מקס, הבן המאומץ של חברתה סימה.
מקס עבד בחדר הכביסה. באמת שלא ידעו מה לעשות איתו. את כל המילים כתב בשׂיכול אותיות ובשגיאות מביכות, ולא היה מסוגל לקרוא יותר מכמה משפטים ברצף וגם את זה באיטיות שמוציאה מהכלים, ובעת ביצוע פעולות חשבון פשוטות עיניו היו עוטות מבט מצועף, ערפילי, והוא היה מחייך את החיוך הזה, השובה, וממתין בסבלנות שמישהו יגיד לו מה התשובה.
נער יפה, עדין. נראה כמו ילדה שטוחת חזה. שיער קוצני בגון הקש, כרבולת מתוקה מזדקרת.
אז מקס עבד, כאמור, בחדר הכביסה, וערב אחד הגיעה לשם אסתריקה עם שק הכביסה הביתי. מקס היה עם הגב אליה, בוחש בגיגית, כל גופו מלוהט, בלי חולצה, מיוזע. אסתריקה הניחה את השק שלה על הרצפה ומיד יצאה החוצה, מלמלה “נורא חם פה” ונעמדה מחוץ לחדר הכביסה, בצילו של הברוש, משתהה, מגניבה מבט פנימה מבעד לדלת הפתוחה, פשוט עומדת שם, לא מסוגלת לחזור הביתה אל יגאל והילדים, לוקחת את השקט הזה, את הלבד הזה, נאחזת בלבד הזה בפראות, צמאה נורא, גרונה יבש.
היא הלכה לברז, כרעה מולו על ברכיה, הצמידה את שפתיה לברזל החלוד, לגמה בשקיקה מים חמימים, גמעה אותם, ניגרים על סנטרה, סגרה את הברז והטיפות המשיכו לזלוף בהילוך איטי, הדליפה הנצחית הזאת שלעולם לא תתוקן כי היא לא בתחום האחריות של איש, והיתושים חגים, חשים בדם הסמיך הזורם בבשרה העסיסי של אסתריקה תחת עורה הלבן והדק.
וכשהיא קמה הוא עמד שם, כמה צעדים ממנה, שעון על גלגל הטרקטור שחנה ליד חדר הכביסה, מיוזע ומלוהט, מעשן סיגריה, בוהה נכחו, שקוע במחשבות ועם זאת נינוח כל־כך, טבעי כל־כך, כאילו לא היו אלה מחשבות שבהן שקע אלא דווקא היעדרן, איזה רִיק, חלל דומם שבתוכו הוא מתקיים, שקוע בעצמו כאילו היא לא קיימת. ואסתריקה פשוט הביטה בו, בתנועת העישון האיטית שלו, והוא כמו לא היה מודע לנוכחותה, לא הבחין במבטה, אך לאחר שהשליך את בדל הסיגריה ארצה ומעך אותה הוא סובב אליה את ראשו, וזו הייתה תנועה אחת, מושלמת, רציפה – השלכת הסיגריה, מעיכתה, סיבוב ראשו לעברה – ועיניו, עגולות ושחורות, פגשו את עיניה.
אסתריקה מייד התיקה ממנו את עיניה. ניתקה מגע. חייכה חיוך רפה ונעמדה בגבה אליו, משקיפה אל האופק, כמו מחפשת מישהו, מחכה למישהו, עסוקה במשהו, משהו אחר, ראשה ריק לגמרי, מרוקן כמו גלגל מפונצ’ר שכל האוויר נפלט ממנו במכה אחת, לא רואה אותו עכשיו אבל מנסה לנחש את מעשיו, אוזניה כרויות לרחשי תנועתו, לאוושת צעדיו.
הדממה שהשתרעה מאחורי גבה הלכה וגברה ככל שחושיה הגבירו את המאמצים לפענח אותה, לאתר בה סדק, לפצוע ולבצוע – איפה הוא עכשיו?
אט־אט הסתובבה: מקס היה שעון עדיין על הטרקטור, גבו מעט קעור, ראשו מוטה לאחור, עיניו השחורות חודרות את עיניה. אסתריקה לא האמינה שזה קורה. היא סירבה להאמין שזה קורה. כי אם זה קורה זה הרי לא ייאמן. הוא ממש עושה את זה! הוא חצוף, זאת חוצפה איומה. אישוניו ננעלו על אישוניה ולא הרפו. עיניה היו לפותות בעיניו, כמה זמן זה נמשך? הזמן התנהג באופן משונה מאוד: התעוות, היה עיסתי, הפך לעיסה בצקית. מה הדבר הזה שקורה פה? לא יכול להיות שהנער הזה מבין מה הוא עושה. אולי הוא באמת תָמוֹי, אפילו טיפש, הרי לא מתנהגים ככה, לא עושים דבר כזה. מי עושה דבר כזה? הברכיים של אסתריקה היו ג’לטין. מטולטלת היא הרחיקה את מבטה ממקס, שלכל אורך הרגע הבלתי נגמר הזה לא חייך, אף לא שמץ קמט בזוויות פיו, שריר לא נע בפניו.
אסתריקה ניסתה להרגיע את עצמה. אמרה לעצמה שהיא עוד לא תלך הביתה אבל גם שום דבר לא יקרה כאן. שום דבר. בן כמה הוא? שש־עשרה? וחצי? אולי. מה הוא רוצה ממנה? היא גדולה ממנו בכל־כך הרבה שנים. היא כבר חיה המון שנים. כמה שנים טובות נותרו לה, בכלל? עשרים? אולי. מה זה עשרים שנה? כלום. זה כלום. אסתריקה הייתה פתאום מבוהלת. היא כבר לקראת הסוף. היא רואה את הסוף. היא שומעת את מקס נכנס בחזרה פנימה, מתעסק עם הגיגית.
הוקל לה. הוא העיק עליה. אבל היא כבר לא הייתה מסוגלת לחמוק מהתובנה שפילחה אותה והצמיתה כעת את כל ישותה, וגל נורא של חרמנות גאה בה. אם כלב היה עובר פה, אמרה לעצמה, הייתי נותנת לו ללקק אותי, עד כדי כך אני צריכה את זה עכשיו. וזה כנראה היה הרגע – המוח שלה שינה תנוחה, כמו אבן שבעטו בה באקראי. המוח שלה השתחרר.
עשיתי את שלי, היא אמרה לעצמה. אין בי יותר אשמה. חיים רק פעם אחת. אבל מה הוא מוצא בי, זה אני לא יודעת. אני שמנה ומבוגרת ואני לא מסוגלת להעניק לו חיים: לא ילדים, לא בית, לא זוגיות, לא קיום משותף. ואז הבינה, מאוחר בחיים אבל לא מאוחר מדי, הבינה בפעם הראשונה, הבינה על באמת, לא רק כתיאור מצב אלא כציווי בעל תוקף מוסרי – שהוא רוצה סקס כי בא לו עכשיו ובא לו עליה והוא חושב שהיא סקסית, ושסקס ואהבה זה לא אותו הדבר, ואפשר להפריד ביניהם, בלי שום בעיה.
אסתריקה נדהמה.
והנה מקס, שוב. מחזיק ביד דלי מלא מים. מדדה לעברה, הגידים בזרועו בולטים. והוא נעצר לידה, למרגלותיה, דווקא שם, כאילו אין מקום אחר בכל המישור האינסופי הזה לשפוך את המים. ואסתריקה שוב נדהמת. חוצפן. והוא משתופף ושופך את מי הספונג’ה הסבוניים מהדלי. והיא מביטה בגבו המקומר. עמוד השדרה כמעט מתפקע מתוך העור המתוח. הכרבולת שלו, לפתע היא חושדת, לא לגמרי טבעית. הוא לא משכים כך משנתו בלי משים אלא משקיע בה, בכרבולת, מעצב אותה, היא לא יודעת איך, אולי עם רוק, עכשיו היא כבר משוכנעת לגמרי, והיא מחייכת עליו. לא אליו אלא עליו, מעליו, חיוכה מתנשא מעליו, מתנוסס על פניה מעל גופו השפוף, והוא מתרומם, מנער את הדלי, לא מתייחס אליה, כאילו היא אוויר, ונכנס בחזרה פנימה.
הוא כבר הבהיר לה מה הוא רוצה שהיא תעשה, ומה שנשאר לה זה רק לעשות את זה.
אבל היא לא עשתה. היא הסתלקה משם. הסתלקה ולא שבה למחרת, אלא שלחה את אחד הילדים שיאסוף את שק הכביסה. ניסתה לדחוק מראשה כל מחשבה על מקס, אך ככל שהתאמצה לדחוק כך הוא העמיק את אחיזתו בתודעתה. היא כבר לא ידעה מה לחשוב. מי זה המקס הזה? מה פתאום? זה מגוחך לגמרי. נדרשו לה כמה ימים כדי להודות בפני עצמה שמה שהיא בעצם עושה במשך רוב שעות היום זה לחשוב עליו נכנס לתוכה, ואיך היא עוזרת לו, מכוונת אותו, אבל לפני זה היא מכניסה אותו לפה שלה, וזה משהו שהיא לא עושה עם יגאל, היא לא נוגעת בזה של יגאל, לא אוהבת, יגאל כבר הזדקן נורא שמה, שק האשכים כבד ורפוי, תלוי בין ירכיו כמו פעמון, כמו מבושיו של אריה זקן עצל שמעפעף זבובים מעיניו ומפהק תחת עץ בחום היום אי־שם במרחבי הסוואנה. אם כי את זה של זלמן היא דווקא אוהבת.
כבר צהריים. עוד מעט שתיים. זלמן בצריף שלו, עובד, מנסה לעבוד, מתקשה להתרכז, ממתין כרגיל למחשבה בהירה. חם. היום הכי חם בשנה. וזלמן ער מארבע לפנות בוקר, שנתו, כמו בכל לילה בשבועיים האחרונים, שטוחה ומקוטעת כשל קשיש, קלה כל־כך, לא יותר ממחיצת נייר אורז שמאחוריה נעות צלליות העולם.
הוא יוצא מהצריף ועושה את דרכו הביתה בדממת מנוחת הצהריים השוררת ביישוב, מתעכב על שתיקת התלת־אופן הקטן המושלך על צדו במדשאת בית העם החרבה. הנמנמת כבר מזמזמת במוחו. עפעפיו כבדים, הוא כועס על עצמו שלא חדל ממלאכתו חצי שעה קודם אלא הכריח את עצמו להתמיד, ועכשיו יש סכנה שלא יספיק לשקוע בשינה הגונה בטרם ייאלץ לקום. ובעודו מנסה להיצמד לפס הצל הצר שמטילה שורת הברושים המסתירה את בית העלמין, הוא מחליט שכבר לא ישוב היום לעבודה, ונזכר שהוא גם רעב. בבית יתקין לעצמו בחופזה כריך מיונז ונקניק בלחמנייה, עם חופן זיתים ועגבנייה חתוכה בצד.
הדחף להשתין, שלא היה יותר מעקצוץ קל בשלפוחית כשנעל את הצריף, הפך למושאה של התלבטות כשחלף על פני הצרכנייה של שפיגל – האם ישוב על עקביו או יתאפק עד הבית? – וזלמן בחר באפשרות השנייה פשוט כי לא היה לו כוח לטלטל שוב את המפתח במנעול הצריף העיקש והישן, והוא חשש שהעיכוב יעלה לו בדקות שינה יקרות. רק אז, מתלבט, הבחין פתאום בתלת־אופן הנטוש הזה, המושלך, הטעון במשמעויות עכורות ונטולות פשר, כאילו הוא מנקז אל תוכו את כל געגועי הלב: רגליים קצרות מפדלות במרץ, דוהרות בילדות אינסופית שהולכת ומתרחקת בלי מעצור, נספגת בעולם שהולך ודוהה, הולך ומזדקן, הולך ונעלם.
אבל עכשיו הלחץ מתעצם פתאום לדרגה קשה מנשוא, וזלמן מביט סביבו, וכשהוא משתכנע שהוא לגמרי לבדו הוא פותח את הרוכסן ומטיל את מימיו על גזע אחד הברושים, קורא בהיסח הדעת את השמות החקוקים על המצבות, כמו שכבר עשה אלף פעמים בעבר, ושוב הוא נוכח לדעת כמה מעטות ההנאות שישוו להקלה הזאת בשלפוחית המתרוקנת, והוא מתרשל כהרגלו בניעור הטיפות האחרונות, שנספגות בתחתוניו וגורמות לו לאי־נוחות מסוימת עד שהוא מגיע לביתו שבקצה היישוב, שם הוא אוכל בעמידה את הכריך שלו במטבח, לוגם כוס מים כדי לשטוף את העיסה שנתקעה לו בוושט ויצרה שיהוק טורדני, פותח חרישית את דלת חדר השינה ונתקל במבטה התשוש של מגדה, עיניהם ננעצות זה בזו בלא אומר – זה זמן, מאז שובה של אסתריקה לחייו, שהמתיחות הקשה ביניהם ממאנת להתפוגג – והולך לסלון, נרדם כמעט מייד על הספה, ומתעורר כעבור שעה מקרקושי הסירים של מגדה במטבח.
הוא שוטף את פניו בכיור חדר האמבטיה, מצחצח שיניים במעט משחה שהוא מורח על אצבעו, מכין כוס קפה. הוא ומגדה בהתעלמות הדדית – כל אחד מהם מבוהל בדרכו מהאפשרות הלא בלתי סבירה להמשיך לחיות ככה עשרים שנה נוספות. הוא מתכופף להרים את האבטיח מהרצפה ליד המזווה, נשמר פן ילך לו הגב, ועם כוס קפה ביד והפרי המגודל עד כדי גיחוך תחוב תחת בית שחיו, כמו תנובת הארץ של כוכב לכת אחר שתושביו גבוהים פי שניים או שלושה מבני אדם, הוא יוצא למרפסת, שוקל מחדש את החלטתו הנמהרת לא לחזור לעבודה – הוא חייב לתפוס מרחק ממגדה – אבל הוא יודע שבימים אלה אין לו סיכוי למצוא מקום שבו יחוש בנוח או עיסוק שיביא לו מזור, ואולי מה שנשאר זה רק לשוטט בפרדס ולחפש מוצא.
יום אחד, לעת ערב, אסתריקה חזרה לחדר הכביסה. היא לא ידעה מה היא מתכננת לעשות. היא לא תיכננה כלום. היא החליטה פשוט ללכת לשם ולראות. לראות מה קורה. החליטה שמה שיקרה יקרה. היא חשבה שאולי היא פשוט תיכנס פנימה ותגיד לו בבוטות, בפרצוף, בלי כחל ושׂרק, “תגיד, למה הסתכלת עלי ככה לפני שבוע? מה זאת אומרת איך הסתכלת? אל תגיד לי שאתה לא יודע על מה אני מדברת,” אבל במקום זה היא נכנסה ולא אמרה כלום וגם הוא שתק, אז היא אמרה “שלום, מקס, מה שלומך,” והוא אמר שבסדר ולא הסתכל עליה, והיא אמרה לעצמה: קחי את הזמן שלך, תפטפטי איתו קצת, לאט־לאט תרגישי בנוח, אבל פתאום, בלי לחשוב בכלל, בלי להבין שזה מה שהיא עושה, היא פשוט יצאה משם, ורק אחרי שיצאה נזפה בעצמה שהייתה צריכה לכל הפחות לבקש ממנו שימסור שלומות לאמא, אחרת מה בכלל היא עשתה שם ומה היא רצתה ממנו? ההתנהגות שלה נורא משונה.
בלילות התהפכה על משכבה ופינטזה שהיא הולכת בפרדס ומקס בעקבותיה, מרחק עשרים צעדים מאחוריה. ליבה הולם. היא נעצרת. הוא מגיע. “אתה תעשה בדיוק מה שאני אומרת לך,” היא אומרת, והוא מהנהן. “אתה יודע שאני ואמא שלך סימה חברות? אתה לא תספר לה כלום, אף מילה, אתה מבין? זה דיני נפשות!” והוא מהנהן. ואז היא מפשילה את החזייה שלה ומושכת את הראש שלו אליה והוא מוצץ לה את הציצי והיא הוזה שמעבר לכתפו היא רואה את יגאל מטייל לו לתומו בפרדס ונתקל לפתע במחזה הזה, פניו מתעוותות בכאב, במבטו הלם והשפלה ועיניו בוכיות, והיא לא יכולה לסבול את זה אז היא הודפת את מקס וסוטרת לו בחוזקה, והוא נופל לארץ וממלמל “די, משוגעת, תעזבי אותי,” אבל היא מתיישבת עליו, רוכבת על גבו עד שגופו הצנום קורס והיא מרתקת אותו לארץ, וכשהוא נכנע היא הופכת אותו על גבו ופותחת את הרוכסן שלו ומכניסה אותו לפה שלה.
שוב הדבר הזה. היא לא מאמינה שהיא חיה וקיימת בתוך הסיטואציה המטורפת הזאת, והיא עושה את זה נורא מהר פן יתפסו אותם ויתרחש עליה ועליו אסון גדול שאת ממדיו היא בכלל לא מסוגלת לשער, וכשהיא חשה שהוא על סף פורקן היא מרימה את הראש, משפשפת לו ביד, מסתכלת על פניו המתמכרות לעונג הצרוף – שזה מה שזה, הרי ככה זה התחיל, בפניו המתמכרות ובהבטחה שניבטה מהן לעונג צרוף – והיא תופסת אותו בכל הכוח כשהוא מתיז על עצמו ועל התפוזים והעלים, הוא שלה, ומייד אחר־ כך היא אומרת לו “יאללה תתלבש, שלא יראו אותך ככה פה.”
ובפנטזיות האלה שלה, שהלכו והתפתחו והיו לפולחן לילי במיטה, מלוות בנחירות המוכרות של יגאל, מקס תמיד היה יושב בסוף מכורבל על ישבנו מתחת לאחד העצים, מחבק את ברכיו, מתנדנד, והיא הייתה אומרת לו תודה, והוא היה שואל על מה, והיא הייתה אומרת “שנהנית ממה שעשיתי לך,” וידעה שאין סיכוי שהוא יבין, בטח לא עכשיו, אולי לעולם לא, ובביטחון מוחלט, בתקיפות נעימה, הייתה מבהירה לו שזה לעולם לא יקרה שוב, ושאם הוא ידבר על זה אף אחד לא יבין או יאמין. והוא היה עונה לה, “צוחקים עלי כי אין לי שׂכל אבל אני לא טיפש,” והיא הייתה מהנהנת.
“לך מפה,” הייתה אומרת לו תמיד בסוף הפנטזיה, “תחזור לכביסה.” ואחרי שהלך הייתה נשארת בפרדס, לחשוב.
ככה פינטזה כל לילה. וככה הכל התחיל. כי ברגע שאסתריקה ירדה מהפסים בגלל מקס, היא לקחה איתה גם את זלמן.
זלמן במרפסת, מתיישב על מושב הקש של כיסא הנדנדה, מניח את האבטיח על ירכיו, דופק עליו כמה פעמים לפי כללי הטקס, וחוצב לעצמו בסכין פרוסה משולשת, גדולה ועבה.
האבטיח סיבי. זלמן יורק חופן גרעינים, מביט בהם צפים בשלולית של נוזל אדמדם שנקווה בשקערורית כף ידו השמאלית, ובינתיים ידו הימנית מגששת אחר המשקפת התלויה על חזהו ומשתלשלת משרוך הכרוך סביב צווארו, והוא מסיט את ראשו כלפי מעלה, מכוון את מבטו לעבר נקודה כלשהי בין עמודי העשן הצמריריים שמיתמרים מעברו השני של הפרדס, ובה בעת מקרב את המשקפת לעיניו.
גרעיני האבטיח בכף ידו מציקים לו, ובלי להסיר את המשקפת מעיניו הוא מעיף אותם אל מעבר למעקה המרפסת, אבל התנופה לא מספיקה והגרעינים הטבולים ברוק פוגעים במעקה עצמו, קורת עץ בגוון ירוק מתקלף – עובדה שזלמן נעשה מודע לה רק כשהד הפיצוץ הבא גורם למגדה לרוץ לעברו מהמטבח, לפתוח את דלת הרשת הקרועה, להטיח אותה בקיר הבית ולשאול אותו אם הוא משוגע: מה הוא עושה שם בחוץ דווקא עכשיו, בשיא ההפצצות?
“כאילו שבפנים אהיה מוגן יותר,” עונה לה זלמן ומרפה מהמשקפת, ואז, באינסטינקט ספוג בתחושת אשם שמקננת בו מאז נפטר ממוחטת גרעיני האבטיח – שנייה לפני שמגדה רואה את המוחטה אך מאוחר מכדי לעשות משהו בנדון ולמנוע את תוכחתה הדוממת – הוא מבחין ברוק האדמומי שלו ניגר מהקורה הירוקה ומטפטף לאורך אחד הסורגים החלודים.
מגדה נאנחת בקולניות ומתקרבת למפגע אך זלמן מזנק מכיסאו, הודף אותה הצידה, מוחה את הרוק בכף ידו, מנגב את כף היד במכנסיו ומשגר לעברה מבט מתגרה, גאה ועיקש.
“תמות, מה אכפת לי,” מושכת מגדה בכתפה, זורקת את המטלית הלחה המעוכה בידה וטורקת את הדלת במשקוף בעוצמה כזאת שזלמן נבהל, בטוח לרגע שפגז נפל בקרבת מקום, אולי אפילו פגע בבית עצמו.
זלמן עומד ומהסס, גבו מופנה לפטריית עשן שנפרשת מעל הפרדס בתנועה איטית ועצלה, אצילית כמעט, ממאנת להתפזר, חגה באוויר נטול הרוח. לרגע הוא מתחבט אם ללכת בעקבות מגדה ולנסות לפייס אותה, כנראה ללא הצלחה, או לרוץ לפרדס לקטוף תפוזים שלא בעונתם לפני שיחשיך – אם לא ילך עכשיו כבר לא יגיע אליו היום, ורק בפרדס יוכל לחשוב, לחפש מחשבה בהירה. וכשהוא שומע מתוך הבית את מגדה ממלמלת, “אני לא יכולה עם היתושים האלה יותר,” הוא יורד במדרגות, מקיף את הבית ועולה על האופניים שנשענים על הקיר האחורי.
בלילות אסתריקה הייתה מפנטזת על פגישות עם מקס בפרדס, ובימים הייתה מחפשת את קרבתו של הנער. גם זה הפך לטקס יומיומי שנארג לתוך שגרת יומה: בעיצומם של סידורים, מסתובבת ביישוב, בין הצרכנייה לדואר, נהגה לחלוף ליד חדר הכביסה, אפילו לא להיכנס, חסכה מעצמה את המבוכה. הסתפקה בלחלוף שם ולהגניב מבט מהיר פנימה, משווה למבט את הנופך הכי אגבי שאפשר, רק לראות אותו.
לפעמים מקס בכלל לא היה שם. לפעמים היה עסוק בבחישה בגיגית, בחום המהביל, מיוזע ומלוהט, ולא שם לב שהיא עוברת. ולפעמים כאילו ידע שהיא בסביבה, ניחש את בואה, מבטו ממתין לשלה, פוגש אותו, תקיף ותובעני, אך רגליה היו נושאות אותה הלאה, בדרך כלל אל הפרדס, שם הייתה סבה על עקביה וחוזרת לחייה.
זה היה כאילו עצם הקִרבה ביניהם מעניקה לה תקווה שדבר־מה יבוא ויחלץ אותה מהמלכודת. והיא ידעה שהיא בטוחה ומוגנת, ספונה בתוך הפנטזיה, שלא נשקפת לה שום סכנה ממשית, כי אין סיכוי שהוא ינקוט באיזה צעד. מקס רק מסתכל. היא יכולה לחלוף ליד חדר הכביסה כאוות נפשה, ולמסגרת החיים שלה לא יאונה כל רע. הוא צעיר מכדי לפעול. וסביל. הוא לא חש שום דחיפות. המשחק ביניהם, על כלליו הפשוטים והברורים, מספק אותו. כה תמימה בעצם הייתה הפנטזיה, שאסתריקה לא הצליחה לחוש אפילו צל של אי־נוחות בפגישותיה עם סימה, אמו. הן המשיכו ללהג כתמיד. וכשדיברה איתה זה היה כאילו המשחק עם מקס לא מתרחש בכלל.
בימים שבהם חלפה על פני חדר הכביסה והוא לא היה שם, או שהחדר היה נעול, הייתה חשה אכזבה מרה, מפתיעה בעוצמתה. כאילו התקווה שנוכחותו מעניקה לה מחזיקה לה את הראש מעל המים – ובלי המשחק שלהם ייגמר לה הכוח והיא תשקע במצולות. אך אם נתקלה בו באקראי במקום אחר ביישוב, או ראתה אותו מרחוק, היא לא התייחסה אפילו לקיומו. לא רק במפגשיה עם סימה חדל מקס להתקיים. הוא פשוט לא היה קיים מחוץ לגבולות המשחק – פנטזיות הפרדס בלילה לצלילי הנחירות של יגאל, או חילופי המבטים מבעד לדלת של חדר הכביסה. והרושם שלה היה שגם היא לא התקיימה מבחינתו אלא כאשר חלפה על פני חדר הכביסה הלוהט ועיניו השחורות והיוקדות היו מבצבצות מבעד למסך האדים. לא היה בה שום חשש שיספר לאמו על התנהגותה החשודה של חברתה. וכשיגאל היה גוהר מעליה בחופזה שלו, נהגה לעצום את עיניה ולדמיין שהוא מקס והיא שולחת את ידה להשטיח את כרבולתו.
היא ניסתה להתעניין, בלי למשוך תשומת לב, אם יש לו מישהי, איזו נערה, מהיישוב או מהסביבה. שאלה את ילדיה. שאלה את סימה. תמיד בנימה תמימה – כאלו היא חרדה לשלומו: מה יהיה עליו אחרי שייפלט מכל המסגרות הלימודיות? האם שׂכלו רפה או שמא הוא לוקה בעיקר בעצלות? ומדוע לא לשמוע דעה נוספת מפי מומחה, זה אף פעם לא מזיק, נער יפה כל־כך, ממש כמו פסל – מה, אין לו חברה?
תמיד קיבלה אותן תשובות ותמיד הגיבה באותן משיכות כתף. היא את שלה עשתה. ואחרי ככלות הכל, מה לה ולו? היא הבינה שלא משורטט בשביל מקס שום עתיד, שקשה מאוד לתקשר איתו, שאיש מעולם לא ניהל איתו שיחה של ממש, בעלת תוכן, שממילא לא נעשה שום ניסיון אמיתי משום צד לתהות באמת על קנקנו, ושנערות נופלות שדודות לרגליו, על ימין ועל שמאל. הוא מזיין כמו שפן.
קנאתה בערה בה. היא הבינה שיחסה אליו נגוע ברכושנות הולכת וגוברת, ושהיא רואה בפעילותו המינית הענפה סוג של בוגדנות כלפיה. אבל אם הוא מזדיין כל־כך הרבה, אז למה הוא מסתכל עליה ככה, כאילו הוא נואש אליה? למה הוא מהתל בה? למה יזם את המשחק המטופש והעקר הזה איתה, למה כל הסְרק הגדול הזה, סרק גדול ונבוב? מה הוא רוצה ממנה? למה הוא לא מרפה ממנה? למה היא לא מרפה ממנו? והיא הרי נאמנה לו! ורק בו היא חושקת. ניסתה להסביר לעצמה שהיא צריכה לשחרר אותו. שהרי זו זכותו, הוא לא חייב לה כלום.
כל המסכת הפכה בעיניה לנלעגת. חייה נראו לה מגוחכים, משוללי היגיון. למה היא מכורה לשוטה הכפר? היא מצאה את עצמה מרחרחת את תחתוניה בתקווה נואלת ששיירי ריח אצבעותיו עדיין טבועים בהם. היא ניסתה להכריח את עצמה להפסיק לחלוף מדי יום על פני חדר הכביסה. היא דחתה ככל שיכלה את הרגע שבו חלפה על פני חדר הכביסה. אבל היא לא יכלה להפסיק. זה היה חזק ממנה.
היא לא שיתפה נפש חיה במצוקתה. לא סיפרה לאיש על הפרק המכונן הזה בחייה. גם לא אחר־כך, לזלמן. היא הלכה ונחלשה. בבקרים הייתה מתעוררת וקרביה מתהפכים. היא חלתה, נפלה למשכב. כאבי בטן עוויתיים קרעו אותה מבפנים. אפילו תה היא לא הצליחה לעכל. סימה הכינה לה סיר מרק עוף אבל לא היה לה תיאבון והיא שלשלה נוזל מעיים שקוף־צהבהב, דמוי מים.
מובסת, הרימה ידיים. הבינה שעליה להיכנע. לתת לקדחת הזו לעשות בה שפטים ולחלוף. והיא אמנם חלפה.
אבל אסתריקה כבר השתנתה – אמנם עדיין לא פעלה, עוד לא עשתה שום דבר בנדון, אבל היכולת לשנות ולהשתנות כבר הבשילה בה. פתאום היה זיק מהפכני באסתריקה, להבה שיכולה להתלקח ולהצית, כוח להרוס ולבנות, חזון. וכולם אמרו לה שהיא נראית נורא טוב. סימה שאלה אותה אפילו אם היא הסתפרה. והיא לא הסתפרה. זה היה הזיק שניתז ממנה, זה מה שסימה הבחינה בו, אבל לא ידעה במה היא מבחינה. ואסתריקה הבינה את זה.
יש לי עתיד בווריד, היא אמרה לעצמה.
ערב אחד הלכה אסתריקה לחדר הכביסה. מקס כבר היה בשבילה כאחד האדם. לא טעון בשום כוחות מיוחדים, לא עושה לה כלום. זיכרון עמום. מקס בחש בגיגית, לוהט ומיוזע, פניו אדומות. כרגיל הוא לא התייחס אליה. את מה שאירע אחרי זה היא כמובן כן סיפרה לזלמן, וגם ליגאל מן הסתם, אם כי לא היה חשוב לה לספר את זה ליגאל, פרשנותו לקורותיה חדלה להיות רלוונטית. אבל היה לה חשוב לספר את זה לזלמן. מקס הכניס לפה סיגריה, שלף ממכנסיו מצית, הדליק את הסיגריה, לקח שאיפה, ואז הבחינה אסתריקה שבידו השנייה הוא אוחז בבקבוק וודקה, והוא קירב את הבקבוק בתנועה פראית לפיו ולגם. טיפות וודקה ניתזו לעבר להבת הפרימוס ובתוך רגע היה מקס לכדור אש ועיניו השחורות הביטו בה מתוך הלהבות, והוא רץ צורח מכאב והתגלגל על הארץ מנסה לכבות את עצמו, לשווא.
והיא אמרה לעצמה – לא לזלמן, בטח לא ליגאל – הפסקתי לפנטז עליו, לא נזקקתי לו יותר, הוא לא מילא יותר שום תפקיד בחיי הנפש שלי, אז הוא מת.
וביום שקברו את מקס גמלה בלבה ההחלטה להפסיק לפנטז ולהתחיל לעשות. היא כבר עשתה כברת דרך, והדרך משם לזלמן הייתה קצרה. לא רק בגללה. גם בגללו, כמובן. אבל אם אסתריקה קברה את כדור האש שלה, הרי שזלמן עוד היה נשוי לשלו.
מגדה בערה באש תמיד.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ג'וז בלוז”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות