אדם וג’וליאן הם שני נערים שחיים בתקופה לא פשוטה: מאה שנה לאחר שארצות הברית איבדה את מקורות האנרגיה שלה, האומה […]
1 – באוקטובר שנת 2172 — השנה שבה הגיע מופע הבחירות לעיר — ג'וליאן קומסטוק ואני, ביחד עם מורהו הרוחני סם גודווין, רכבנו אל הקצה המזרחי של ויליאמס פורד, שם קיבלתי לחזקתי ספר כלשהו וג'וליאן הכניס אותי ברזי אחת הכפירות שלו. באותם ימים בְּאָתָבַּאסְקָה היתה לעונות השנה מיידיות תקיפה. הקיץ היה ארוך וחם, דצמבר הביא עימו שלג וכפור פתאומיים, ובמרבית השנים נהר פּיין כבר זרם חופשי בתחילת מרץ. עונות האביב והסתיו הופיעו רק על מנת לצאת ידי חובה. היום היה אולי הטוב ביותר שהסתיו צפוי להביא עימו — האוויר היה צונן אבל לא קר ושום ענן לא העיב על קרני השמש הארוכות. באותו יום היינו אמורים לקרוא בהנחייתו של סם גודווין פרקים מתולדות האיחוד על פי הריבונות או מספרו של אוטיס המלחמה וניהולה. אבל סם לא היה משגיח חסר לב, ומזג האוויר הנעים העלה את אפשרות הבילוי בחוץ. וכך הגענו אל האורוות שבהן עבד אבי, הכנו את הסוסים, ויצאנו ברכיבה מהאחוזה כשבתרמילי הגב שלנו ארוחות צהריים של לחם שחור וקותלי חזיר מומלחים.
בתחילה נענו דרומה בדרך וייר והתרחקנו מההרים ומהעיר. ג'וליאן ואני התקדמנו לפנים ואילו סם רכב בניחותא מאחורינו, רובה פיטסבורג שלו מונח בנרתיק אוכף לצידו. לא היו איום או סכנה מוחשיים, אבל סם גודווין האמין במוכנות — אילו היתה בשורה על פי סם גודווין הרי שהיתה היה נכון; וגם, היה הראשון לירות; ויש להניח, לעזאזל ההשלכות. לסם, שמלאו לו כמעט חמישים חורפים, היה זקן חום סמיך מנומר שערות לבנות והוא לבש את החלקים שעוד נותרו ייצוגיים ממדי צבא הקליפורניֹות שלו. סם היה כמעט אב לג'וליאן, משום שאביו האמיתי של ג'וליאן ריקד ריקוד גרדומים לפני כמה שנים, ובזמן האחרון סם היה דרוך מאי פעם, מסיבות שלא דן בהן, לפחות לא איתי.
ג'וליאן היה בן גילי (שבע–עשרה), והיינו פחות או יותר באותו גובה, אבל בכך הסתיים הדמיון בינינו. ג'וליאן נולד אריסטו, או בן למעמד השועים, כפי שאומרים בערי המזרח, בעוד שמשפחתי היתה ממעמד האריסים. פניו היו חלקים וחיוורים; פני היו כהים ועגולים כירח, מצולקים מאותן אבעבועות שלקחו את אחותי בלונדי אל קברה בשנת 63'. שערו הצהוב היה ארוך ונקי כמעט כשל אישה; שלי היה שחור וגס, קצוץ עד זיפים במספרי התפירה של אמי, וחפפתי אותו פעם בשבוע — לעיתים קרובות יותר בקיץ, כשהנחל שמאחורי הצריף התחמם והגיע לטמפרטורה נעימה. בגדיו היו עשויים פשתן ומשי עם כפתורי פליז ונגזרו במידתו; חולצתי ומכנסי היו מבד שקים גס, והם נתפרו בקירוב סביר יחסית אך היה ברור שאינם מלאכת ידו של חייט מניו–יורק.
אבל היינו חברים, וחברותנו נמשכה כבר שלוש שנים, מאז שנפגשנו במקרה בהרים שממערב לאחוזת דנקן וקראולי. יצאנו לשם לצוד, ג'וליאן עם רובהו ואני עם נטען–לוע פשוט, דרכינו הצטלבו ביער והתחלנו לדבר. שנינו אהבנו ספרים, בעיקר את הספרים לבנים שנכתבו בידי סופר בשם צ'רלס קרטיס איסטון[1]. נשאתי איתי עותק מספרו של איסטון נגד הברזילאים, שנלקח בסתר מספריית האחוזה — ג'וליאן זיהה את הכותר אבל נשבע שלא ילשין עלי, משום שאהב את הספר ממש כמוני והשתוקק לדון בו עם חובב כמוהו — בקצרה, הוא עשה לי טובה בלי שביקשתי; ולמרות ההבדלים בינינו התיידדנו במהרה.
באותם ימים ראשונים לא ידעתי כמה הוא אוהב פילוסופיה ופשעים קלים מעין אלה. אבל אני מניח שלא היה משנה לי גם אילו ידעתי.
היום ג'וליאן פנה מזרחה מדרך וייר והוביל אותנו לאורך שביל שבשוליו גדרות מקורות עץ מבוקעות שעליהן צמחו סבכי אוכמניות צפופים ובין שדות חיטה ודלעת שאך נקצרו. לא חלף זמן רב בטרם חלפנו על פני הצריפים הגסים של הפועלים הצמיתים של האחוזה, שילדיהם הכמעט–עירומים בהו בנו משולי הדרך המאובקים. הסקתי שאנו בדרכנו אל הקצה, משום שלאן עוד יכולנו להגיע בדרך הזאת? — אלא אם נמשיך הלאה עוד שעות רבות, עד חורבות ערי הנפט הישנות שנותרו מימי הפורענות הכוזבת.
הקצה נמצא מרחק–מה מוויליאמס פורד כדי לבלום בוזזים ומפרי סדר. היררכיה נוקשה שררה בקצה. כך זה פעל: אספני גרוטאות מקצועיים ששכרה האחוזה הביאו את מה שליקטו במקומות הרוסים אל הקצה, שהיה מתחם סגור בגדר עץ אורן (סוג של ביצורים) בכר דשא פתוח. שם עברו הסחורות שזה עתה הגיעו מיון ראשוני, ופרשים נשלחו אל האחוזה כדי ליידע את רמי–המעמד על התגליות האחרונות. לאחר מכן, אריסטואים שונים (או משרתיהם הנאמנים) יצאו ברכיבה לתבוע את הממצאים המשובחים ביותר. ביום המחרת הניחו לבני מעמד האריסים לחטט בשאריות; ולאחר מכן; אם נותר דבר–מה, הפועלים הצמיתים היו מחטטים בו, אם על פי חישובם השתלם להם לערוך את המסע.
לכל עיר משגשגת היה קצה, אם כי במזרח הוא נקרא לפעמים קופה, מזבלה או עִיביי.
היום היה לנו מזל. תריסר עגלות עמוסות מציאות אך זה הגיעו, ועדיין לא נשלחו פרשים להודיע על כך לאחוזה. שער המתחם היה מאויש בידי איש מילואים חמוש שהביט בנו בחשד עד שסם הכריז על השם ג'וליאן קומסטוק. למשמע השם סר השומר מדרכנו בחיפזון, ואנו חלפנו על פני הגדר.
קצאי שמנמן, להוט להפגין את שללו, מיהר לעברנו כשירדנו מעל סוסינו וקשרנו אותם. "צירוף מקרים משמח!" קרא. "רבותי!" כשהוא פונה בעיקר אל סם בקריאה זו, שולח לעבר ג'וליאן חיוך זהיר ומעיף מבט מזלזל מזווית העין לעברי. "יש משהו שאתם מחפשים במיוחד?"
"ספרים," אמר ג'וליאן, לפני שסם או אני הספקנו לענות.
"ספרים! ובכן — בדרך כלל, אני שומר ספרים בצד לאוצֵר הריבונות…"
"הנער הזה הוא קומסטוק," אמר סם. "קשה לי להאמין שאתה מתכוון למנוע ממנו את מבוקשו".
הקצאי הסמיק עד מהרה. "לא, כלל לא — למעשה, נתקלנו במשהו בחפירות — מעין ספרייה בזעיר–אנפין — אני אראה לכם, אם תרצו".
זה היה מסקרן, במיוחד עבור ג'וליאן שזרח מאושר כאילו הוזמן למסיבת חג מולד; והנחנו לקצאי בריא הבשר להוביל אותנו אל עגלה מכוסה אברזין שזה עתה הגיעה, ללא חולצה הוא הטיל ממנה צרור אל ערימה לצד אוהל.
הצרורות הכרוכים בחבל הכילו ספרים — ספרים עתיקים, חופשיים לגמרי מחותם ההכשר של הריבונות. ודאי היו בני יותר ממאה שנה, כי אף על פי שדהו היה ברור שפעם היו ססגוניים ומודפסים בנייר יקר, לא עשויים מנייר חום נוקשה כמו ספריו של צ'רלס קרטיס איסטון בני ימינו. הם אף לא הרקיבו הרבה. ריחם, תחת אור השמש המטהר של אתבאסקה, לא היה דוחה.
"סם!" לחש ג'וליאן בהתעלות חושים. הוא כבר שלף את סכינו והחל לחתוך את החבלים.
"תירגע," אמר סם, שלא היה נלהב לנושא כמו ג'וליאן.
"אבל — סם! היינו צריכים להביא עגלה!"
"אנחנו לא יכולים לקחת ערימות, ג'וליאן, ולעולם לא יאפשרו לנו. מלומדי הריבונות יקבלו את כל זה, והרוב יינעל בארכיון שלהם בעיר ניו–יורק, אם לא ישרפו אותו. אבל אני מניח שתוכל להצליח לקחת כרך או שניים אם תשמור על דיסקרטיות".
הקצאי אמר, "אלה מלאנדספורד". לאנדספורד היה שמה של עיר הרוסה במרחק כארבעים קילומטרים מדרום–מזרח. הקצאי רכן לעבר סם גודווין ואמר: "חשבנו שלאנדספורד נחפרה כליל כבר לפני עשר שנים. אבל גם באר יבשה עשויה להתרענן. אחד הפועלים שלי איתר מקום שקוע בקרבת החפירה העיקרית — מעין בולען. הגשם שירד בזמן האחרון ביקע אותו. זה היה פעם מרתף או מחסן מסוג כלשהו. בחיי, אדוני, מצאנו שם חרסינה טובה, ומוצרי זכוכית, ועוד הרבה ספרים… רובם אכולי עובש ללא תקנה, אבל היו כאלה שנארזו במין שעוונית ונתקעו תחת תקרה שנפלה… היתה שריפה, אבל הם שרדו אותה…"
"עבודה טובה, קצאי," אמר סם גודווין בחוסר עניין בולט.
"תודה לך, אדוני! אולי תזכיר את שמי באוזני אנשי האחוזה?" והוא מסר את שמו (שאותו שכחתי).
ג'וליאן כרע באדמה הרמוסה ובאבנים של הקצה, הרים ספר אחר ספר ובחן אותם בעיניים פעורות לרווחה. הצטרפתי אליו בחיפושיו, אם כי מעולם לא אהבתי את הקצה יותר מדי. הוא תמיד נראה לי מקום רדוף רוחות. וכמובן, הוא באמת היה רדוף — הוא התקיים כדי שיהיה רדוף — כלומר, כדי לתת מקום לשרידי העבר הקמים לתחייה, רפאי הפורענות הכוזבת שהוערו משנתם בת מאה השנה. כאן היו עדויות לטובים ולגרועים בבני האדם שחיו בשנות השחיתות וההפקרות. מוצרי המותרות שלהם היו משובחים מאוד, בעיקר כלי הזכוכית שלהם, ורק אריסטו במצוקה קשה לא היה סועד לצד שולחן עמוס כלי שולחן עתיקים שהוצלו מחורבה זו או אחרת. לפעמים אפשר היה למצוא סכינים שימושיים וכלים אחרים בקצה. מטבעות היו שכיחים. המטבעות מעולם לא היו מזהב או מכסף, והיו רבים מכדי שיהיו בעלי ערך רב בפני עצמם, אבל ניתן היה להפוך אותם לכפתורים או לעיטורים דומים. אחד מרמי–המעמד באחוזה החזיק באוכף משובץ מטבעות פני מנחושת משנת 2032— פעמים רבות גייסו אותי למרק אותו, ושנאתי אותו מסיבה זו.
גם כאן היה הזבל, הפסולת הבלתי מוסברת של ימי קדם: "פלסטיק", שהפך פריך מאור השמש או רך ממיצי האדמה; פיסות מתכת שעליהן פורחת חלודה; מתקנים אלקטרוניים שהשחירו עם הזמן והם ספוגים חוסר תועלת עגומה כמו היו קפיץ משוחרר; חלקי מנוע, חלודים; תיל נחושת מרקיב מירוקת; פחיות אלומיניום וחביות פלדה אכולות בידי הנוזלים הרעילים שהכילו פעם — וכן הלאה, כמעט עד אינסוף.
כן היו גם דברי הביניים, הדברים המיוחדים, מסקרנים וחסרי תועלת כצדפים. ("עזוב את החצוצרה החלודה הזאת, אדם, אתה תחתוך את השפה ותרעיל לך את הדם!" — אמי, כשביקרנו בקצה שנים רבות לפני שהכרתי את ג'וליאן. בכל מקרה לא היתה מוזיקה בחצוצרה — לועה היה מעוקם ונקוב חלודה).
אבל יותר מכך, ריחפה מעל הקצה (כל קצה) הידיעה המטרידה שכל החפצים האלה, תקינים או מושחתים, האריכו ימים לאחר יוצריהם — התגלו כעמידים יותר בטווח הארוך מאשר הבשר או הרוח; משום שנשמותיהם של הקדמונים החילוניים כמעט בוודאות לא ניצבו בקדמת התור לתחייה.
ועדיין, הספרים האלה… הם היו פיתוי לעין ולמוח כאחד. חלקם היו מעוטרים בנשים יפות בדרגות שונות של עירום. כבר ויתרתי על זכותי לטעון להתנהגות טהורה עם נשים צעירות מסוימות באחוזה שנישקתי ללא מעצורים; בגיל שבע–עשרה כבר חשבתי את עצמי לבעל ניסיון; אבל תמונות אלה היו כה ישירות ולא צנועות עד כי גרמו לי להסמיק ולהסב את מבטי.
ג'וליאן התעלם מהן, משום שתמיד היה חסין לקסמי הנשים. הוא העדיף את החומר הכתוב בצפיפות רבה יותר. הוא כבר הניח בצד ספר לימוד מנומר ודהוי על ביולוגיה. הוא מצא כרך נוסף גדול כמעט כמוהו והושיט לי אותו באומרו, "קח, אדם, נסה את זה — זה עשוי לפקוח את עיניך".
בחנתי את הספר בספקנות. הספר נקרא תולדות האדם בחלל.
"שוב הירח," אמרתי.
"תקרא אותו בעצמך".
"מעשה מרכבה של שקרים, אני בטוח".
"עם תמונות".
"תמונות לא מוכיחות כלום. האנשים האלה יכלו לעשות כל דבר עם תמונות".
"טוב, תקרא אותו בכל זאת," אמר ג'וליאן. למען האמת, הרעיון הלהיב אותי. הוויכוח הזה התנהל בינינו פעמים רבות, במיוחד בלילות הסתיו שבהם הירח היה תלוי, נמוך ומרשים, על קו האופק. בני אדם הלכו שם, נהג ג'וליאן לומר כשהוא מצביע לעבר הגוף השמימי. בפעם הראשונה שהשמיע את הטענה צחקתי לו; בפעם השנייה אמרתי, "כן, בטח: פעם טיפסתי לשם בעצמי, על קשת בענן משומנת-" אבל הוא דיבר ברצינות.
כמובן, שמעתי את הסיפורים הללו. מי לא? בני אדם על הירח. מה שהפתיע אותי היה שמישהו משכיל כמו ג'וליאן יאמין בהם.
"פשוט תיקח את הספר," הוא התעקש.
"מה, לתמיד?"
"בהחלט לתמיד".
"נראה שכך אעשה," מלמלתי, תחבתי אותו לתרמיל הגב שלי וחשתי גאה ואשם כאחד. מה היה אומר אבי אילו ידע שאני קורא ספרות ללא חותם הריבונות? מה היתה חושבת על כך אמי? (ודאי שלא התכוונתי לספר להם).
בשלב זה נסוגותי ומצאתי חלקת עשב במרחק–מה מהערימות, שם יכולתי לשבת ולאכול את ארוחת הצהריים בזמן שג'וליאן המשיך למיין את הספרים הישנים. סם גודווין ניגש והצטרף אלי, מנער בידו בול עץ מפוחם כדי שיוכל לשבת בלי להכתים את מדיו.
"הוא אוהב את הספרים הישנים והעבשים האלה," אמרתי, רק לשם השיחה.
סם היה שתקני לרוב — אות ומופת לחייל ותיק ולמוד קרבות — אבל היום הנהן ודיבר דרך קרבה. "הוא למד לאהוב אותם, ואני עזרתי ללמד אותו. אבא שלו רצה שהוא יידע על העולם יותר משתולדות הריבונות מספרת על אודותיו. אבל אני לא בטוח שזה היה חכם בטווח הארוך. הוא אוהב את הספרים שלו יותר מדי, נראה לי, או שהוא מאמין בהם יותר מדי. הם עוד עלולים להרוג אותו ביום מן הימים".
"איך, סם? מעצם הכפירה שבהם?"
"הוא מתנצח עם כמורת הריבונות. רק בשבוע שעבר מצאתי אותו מתווכח עם בן קְריל [2] על אלוהים, ועל ההיסטוריה, ועל רעיונות מופשטים אחרים. וזה בדיוק מה שאסור לו לעשות, אם הוא רוצה לשרוד את השנים הקרובות".
"למה? מה מאיים עליו?"
"קנאתם של בעלי השררה," אמר סם. אבל הוא לא היה מוכן להוסיף על כך דבר. הוא רק ליטף את זקנו המאפיר והציץ מדי פעם מזרחה בהבעה מוטרדת.
לבסוף ג'וליאן נאלץ לגרור את עצמו מקן הספרים שלו עם צמד פרסים בלבד: המבוא לביולוגיה וספר נוסף בשם הגיאולוגיה של צפון אמריקה. הגיע הזמן ללכת, התעקש סם; כדאי לחזור לאחוזה עד ארוחת הערב כדי שלא יבחינו בהיעדרנו; עד מהרה יגיעו האספנים הרשמיים כדי לברור מבין מה שהשארנו.
אבל כבר ציינתי שג'וליאן הציג לי אחת מכפירותיו. כך התרחש הדבר. כשהיינו בדרכנו הביתה, עצרנו בראש הגבעה הנשקפת אל העיר ויליאמס פורד ואל נהר פיין כשזה פילח את נקודות השפל בדרכו מהרי המערב. מכאן נשקף נוף ברור של צריח היכל הריבונות ושל גלגלי המים המסתובבים בטחנת התבואה ומנסרת העץ, כולם כחולים באור המתארך ומטושטשים מעשן פחמים, והרחק דרומה גשר רכבת החוצה את נקיק פיין כחוט תלוי. היכנסו, כמו הכריז מזג האוויר, עכשיו בהיר אבל לא לזמן רב; הבריחו את החלון, חתו את האש, הרתיחו את התפוחים; החורף מגיע. כשאחר הצהריים התרכך והפך לערב הנחנו לסוסינו לנוח בראש אותה גבעה סחופת רוח. ג'וליאן מצא שיח אוכמניות שגרגיריו עוד היו תפוחים וכהים, קטפנו כמה מהם ואכלנו אותם.
זה היה העולם שאליו נולדתי. היה סתיו ככל סתיו שזכרתי, מנומנם במוכרותו. אבל לא יכולתי שלא לחשוב על הקצה ועל רוחות הרפאים שלו. אולי באנשים הללו, האנשים שחיו בתקופת שגשוג הנפט והפורענות הכוזבת, פיעמו אותם רגשות כלפי בתיהם וסביבות מגוריהם שחשתי אני כלפי ויליאמס פורד. עבורי הם היו רוחות, אבל לעצמם ודאי נראו ממשיים לחלוטין — ודאי היו ממשיים; הם לא ידעו שהם רוחות; האם פירוש הדבר שגם אני רוח רפאים שיקום לתחייה וירדוף דור עתידי כלשהו?
ג'וליאן ראה את הבעת פני ושאל מה מטריד אותי. חלקתי עמו את מחשבותי.
"עכשיו אתה חושב כמו פילוסוף," הוא אמר בחיוך רחב.
"אז אין פלא שהם כזאת חבורה אומללה".
"לא הוגן, אדם — מעולם לא ראית פילוסוף". ג'וליאן האמין בפילוסופים וטען שפגש אחד או שניים.
"טוב, אני מניח שהם אומללים, אם הם מסתובבים וחושבים על עצמם שהם רוחות ודברים כאלה".
"כך הוא הדבר לכל הדברים," אמר ג'וליאן. "האוכמנית הזאת, למשל," הוא קטף אחת והחזיק בה בכף ידו החיוורת. "היא תמיד נראתה כך?"
"ברור שלא," אמרתי בחוסר סבלנות.
"פעם היא היתה מין ניצן קטן וירוק, ולפני כן היתה חלק מחומר הצמח, שלפני כן היה זרע בתוך אוכמנית-"
"סחור סחור לנצח נצחים".
"אבל לא, אדם, זאת הנקודה. הצמח, והעץ ההוא שם, ודלועי השדה, והעורב החג מעליהם — כולם צאצאיהם של אבות קדומים שלא נראו בדיוק כמותם. אוכמנית או עורב הם צורה, וצורות משתנות עם הזמן, כפי שעננים משנים את צורתם כשהם חולפים על פני השמים".
"צורות של מה?"
"של דנ"א," אמר ג'וליאן ברצינות. (הביולוגיה שלקח מהקצה לא היה הביולוגיה הראשון שקרא).
"ג'וליאן," אמר סם, "פעם הבטחתי להוריו של הנער הזה שלא תשחית אותו".
"שמעתי על דנ"א," אמרתי. "זה כוח החיים של הקדמונים החילוניים. וזה מיתוס".
"כמו בני אדם שהלכו על הירח?"
"בדיוק ככה".
"ומי הסמכות בעניין זה עבורך? בן קריל? תולדות האיחוד על פי הריבונות?"
"הכל משתנה מלבד דנ"א? זה טיעון מוזר אפילו בשבילך, ג'וליאן".
"הוא היה מוזר, אם הייתי טוען זאת. אבל דנ"א אינו בלתי משתנה. הוא נאבק לזכור את עצמו, אבל הוא לעולם לא זוכר את עצמו בשלמות. כשהוא זוכר דג, הוא מדמיין לטאה. כשהוא זוכר סוס, הוא מדמיין היפופוטם. כשהוא זוכר קוף, הוא מדמיין אדם".
"ג'וליאן!" סם נשמע נחרץ כעת. "זה מספיק".
"אתה נשמע כמו דרוויניסט," אמרתי.
"כן," הודה ג'וליאן וחייך למרות כפירתו בעיקר. השמש הסתווית הקנתה לפניו גוון של אגורת נחושת. "אני מניח שכן".
באותו לילה שכבתי במיטה עד שהייתי בטוח למדי שהורי ישנים. קמתי, הדלקתי מנורה, והוצאתי את תולדות האדם בחלל מהמקום שבו הסתרתי אותו מאחורי ארגז מעץ אורן.
עלעלתי בדפיו הפריכים. לא קראתי בספר. הייתי קורא בו, אבל הלילה הייתי עייף מכדי להקדיש לו תשומת לב של ממש, ובכל מקרה רציתי להתענג על המילים (גם אם הן שקרים ובדיות), ולא לחלוף עליהן ביעף כגרגרן. הלילה התכוונתי רק לדגום ממנו — להסתכל בתמונות, במילים אחרות.
היו עשרות תצלומים, וכל אחד מהם משך את תשומת לבי בניסים ונפלאות חדשים. אחד מהם הציג, או טען שהוא מציג, בני אדם ניצבים על פני הירח, ממש כפי שתיאר ג'וליאן.
בני האדם שבתמונה היו אמריקנים. דגלים היו תפורים אל כתפי בגדי הירח שלהם, גירסה ארכאית של הדגל שלנו, עם מעט פחות משישים הכוכבים המקובלים. בגדיהם היו לבנים ומסורבלים במידה מגוחכת, כבגדי החורף של האינואיטים, והם חבשו קסדות עם מגנים זהובים שהסתירו את פניהם. הנחתי שוודאי קר מאוד על הירח אם החוקרים נזקקים להגנה מסורבלת כל כך. ודאי הגיעו בחורף. אבל לא היו קרח או שלג סביבם. הירח נראה לא יותר ממדבר — יבש כעצם ומאובק כבגדיו של קצאי.
איני יודע כמה זמן בהיתי בתמונה הזאת, משתאה עליה. אולי שעה או יותר. גם איני יכול לתאר במדויק כיצד גרמה לי להרגיש — גדול מעצמי, אבל גם בודד, כאילו גבהתי כעננים ואיני יכול עוד לראות את הדברים המוכרים לי. כשסגרתי את הספר ראיתי שהירח כבר עלה מחוץ לחלוני — הירח האמיתי, כלומר; ירח הקציר, תפוח וכתום, מוסתר למחצה מאחורי עננים מרופטים מרוח.
מצאתי את עצמי תוהה אם באמת ייתכן שבני אדם ביקרו באותו כדור שמימי. אם אכן, כפי שרמזו התמונות, הם רכבו לשם על טילים, טילים גדולים אלף מונים מזיקוקי יום העצמאות המוכרים שלנו. אבל אם אכן ביקרו בני אדם בירח, מדוע לא נשארו שם? האם הוא מקום עוין כל כך עד כי איש לא רצה להישאר?
אולי כן נשארו, וחיים שם עדיין. אם הירח הוא מקום קר כל כך, הירהרתי, בני אדם החיים בו ייאלצו להבעיר מדורות כדי להתחמם. על פי התצלומים לא נראה שיש עץ על הירח, כך שוודאי היה עליהם להשתמש בפחם או בכבול. ניגשתי אל החלון ובחנתי את הירח בקפדנות בחיפוש אחר סימני מדורות, מכרות פחם או כל תעשייה ירחית אחרת. אבל לא ראיתי דבר. זה היה רק הירח, מנומר ובלתי משתנה. הסמקתי על פתיותי שלי, החזרתי את הספר למקום המסתור שלו, גירשתי את כל מחשבות הכפירה ממחשבותי בתפילה חפוזה, ולבסוף נרדמתי.
גילי – :
הספר הזה לא צריך להיות כלול בקטגוריית "ילדים ונוער"