ג'וליוס ובונה השעונים

בכל פעם שקְרימְפֶּר מקְרידי וחבורת הבריונים שלו נטפלים לג'וליוס, הוא בורח מבית הספר לחנות הספרים של סבא שלו, שמתמחה בהשגת ספרים נדירים. כיוון שג'וליוס וסבו רגילים לפגוש לקוחות יוצאי דופן הם אינם מופתעים כאשר ג'נטלמן בשם ג'ק סְפְִּרינְגְהיל נכנס לחנות ומבקש לקנות את יומנו הפרטי של הריסון, אחד השענים הדגולים בהיסטוריה. סבא של ג'וליוס רוצה לבדוק קודם מה יש בספר, וספרינגהיל יוצא מהחנות בידיים ריקות. אלא שג'וליוס גונב את הספר מהחנות ומוסר אותו לספרינגהיל, אחרי שראה אותו מלמד את חבורת הבריונים לקח וכדי ללמוד ממנו איך עשה זאת.
לאחר מכן ג'וליוס נתקל באיש רחב כתפיים, שגם הוא מעוניין ביומן הפרטי של הריסון. האיש, מר פְלין, מסביר לג'וליוס שהמכשיר המתואר ביומן הוא בעצם מכונת זמן, ושספרינגהיל רק נראה כמו בעל ברית, אך למעשה מדובר באיש חסר מצפון המסכן את סביבתו.
ואז, בעודו משוטט ברחובות לונדון, ג'וליוס מבחין שהשמיים הופכים לאדומים, אור כחול זוהר מכל עבר, ויצורי רפאים מופיעים ונעלמים דרך הקירות. משהו מפחיד מתרחש, וג'וליוס נחוש לגלות מהו. הוא רק אינו יודע שהוא עצמו עומד להיות חלק מהאירועים ושכבר עכשיו הוא נתון בסכנה גדולה.
ג'וליוס ובונה השעונים הוא ספר הרפתקאות שופע הפתעות המציתות את הדמיון. זהו ספרו הראשון של טים הֵייר,
שזכה לשבחי הביקורת ולהערצת קוראים בני כל הגילים.

מקט: 4-20-53135

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בכל פעם שקְרימְפֶּר מקְרידי וחבורת הבריונים שלו נטפלים לג'וליוס, הוא בורח מבית הספר לחנות הספרים של סבא שלו, שמתמחה בהשגת […]

---

-1-
לונדון
יום שני, 3 ביולי, 1837
15:56

רק עוד שבע שניות. זה כל מה שאני מבקש, חשב ג’וליוס היגינס כשעקף בריצה מהירה את פינת הרחוב ונכנס לסמטת אַיְירוֹנמוֹנְגֶר. קְרימְפֶּר מקְרידי ושני עושי־דברו היו קרובים אליו וכבר כמעט השיגו אותו. ג’וליוס פילס את דרכו בין הצופים בחלונות הראווה וחיפש במבטו את השלט שבעברו המרוחק של הרחוב.

והנה השלט המתנודד ברוח הקלה, כמו יד המנופפת לחבר ותיק. היגינס – סוחרי ספרים: מתמחים בספרים נדירים וקשים להשגה. רק עוד שתי שניות.

ג’וליוס התנגש בידית הפליז, שחבטה חדות בצלעותיו. הוא חמק פנימה, ופעמון החנות צילצל בפראות כשהלם בדלת.

הגעתי בשלום. ג’וליוס נשען בחבטה על הזגוגית העמומה ונאבק לנשום אוויר. שעון מנגנון הקפיץ המכאני המונח על אדן האח תיקתק במורת רוח, ומחוג הדקות הצליף בלוח הספרות כאילו היה אצבע המוכיחה אותו.

מאחורי הדלפק יישר מר היגינס את משקפיו. “אחר צהריים טובים, יוליוס קיסר1 הצעיר,” אמר.

“טו… טובים,” אמר ג’וליוס. הוא עיווה את פניו ולפת את אזור הצלעות הכואב.

“הפסדת בסיבוב הראשון, אני מבין,” אמר הלקוח היחיד בחנות.

ג’וליוס חדל לנסות לשאוף אוויר והרים את עיניו. הלקוח, גבר שלצווארו מטפחת בצבע אדום זועק, עיקם את חוטמו באדישות.

בדיוק ברגע שפצה מר היגינס את פיו כדי לומר משהו, חבט מישהו בחלון. שלושה פרצופים שמנים נצמדו לזגוגיות, ושש כפות ידיים תופפו עליה מנגינה קצבית.

“צא החוצה, חתיכת אדון מגונדר,” קרא קרימפר מקרידי, ועיניו הקטנות כצימוקים בלחמנייה סקרו את החנות כדי לאתר את טרפו.

“המקומיים עושים לך צרות?” שאל האדון.

“אה…” אמר ג’וליוס.

“תרשה לי,” אמר האיש. הוא נטל את מקל ההליכה שלו מהדלפק, סובב אותו בין אצבעותיו, פתח את הדלת ויצא החוצה. קפיץ המנעול חזר בנקישה למקומו. בשתיקה שנפלה במקום תיקתק השעון פעמיים. ג’וליוס הסיט את שולחן התצוגה מהחלון, והכרך השלישי של ‘שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית’ מאת גִיבּוֹן צנח ממנו, התגלגל פעם אחת ונחת בחבטה על הרצפה.

“זהירות על המלאי!” אמר מר היגינס.

ג’וליוס נדחק בין השולחן לחלון כדי להציץ דרכו.

בחוץ ניצב האדון במרכז הרחוב הצר, המרוצף אבנים עגולות, והמשיך לסובב את מקלו בין אצבעותיו. קרימפר, פוֹסְדַיְיק וגְרימְשוֹ צימצמו את עיניהם לחרכים, כאומדים את המצב. לאחר מכן שלח מנוד ראש קל של קרימפר את שני עושי־דברו לעמוד משני צידי האדון. הם היו מעדיפים לנעוץ מסמרים בחיפושיות ולהצמיד אותן למכתבותיהם בבית־הספר או למרוט את אוזניהם של ילדים קטנים עד שיעמדו על קצות אצבעותיהם ויצרחו, אבל היו מוכנים בכל זאת להרחיב את תחום פעולתם להשפלת אדון מגונדר אם הזדמנה להם שעת כושר כזו. אבל בעוד הם מחשבים את סיכוייהם, תקף אותם האדון בהפתעה.

הוא משך בידית מקל ההליכה שלו, ולהב פלדה מוארך החליק החוצה. הוא נופף אותו באוויר, והלהב זהר כשהאור נפל עליו. חודו ננעץ בין שיניו הקדמיות של קרימפר. האדון התקדם והצמיד את קרימפר לקיר.

פוסדייק פלט יבבה, וגרימשו פסע לאחור ומעד על שפת המדרכה.

“חה! חה! חה! אַיי!” צחק ג’וליוס מעבר לזגוגית. ככה בדיוק צריך לנהוג בלחמניות צימוקים כאלו.

“מה פשר המהומה, ג’וליוס סיזר היגינס?” שאל סבו.

“שום דבר.”

בחוץ לטשו העוברים ושבים את עיניהם בתדהמה, וכמה מהם נעצרו כדי לראות מה עומד לקרות.

“אתה מרייר לי על הלהב, ילד. זה לא יעלה על הדעת,” אמר האדון.

“אנ..צ…ט…ער,” ייבב קרימפר.

האדון הגביה בתמיהה גבה לעבר פוסדייק.

“הוא… אה… הוּאוֹמר שוּא… צְטער, אדוני,” אמר פוסדייק. ברכיו ושפתו התחתונה רעדו.

“באמת?” תהה האדון. “ובכן, אני מניח שחרטה היא תכונה ראויה לשבח,” אמר לבסוף, הרחיק את הסכין וניגב את הרוק בשרוולו של קרימפר.

הכול נשמו שוב לרווחה, כולל קרימפר.

“אני אנהג בך בחמלה במקרה הזה, אבל שים לב – בפעם הבאה שניפגש אקצוץ את הלשון שלך לשניים בשביל האוסף שלי, ולא יקדם לזה שום ויכוח.”

הוא החליק לתוך המקל את הלהב, שחזר למקומו בנקישה מתכתית. האדון הרים את עיניו והגביה שוב גבה.

“אתם עוד כאן?” שאל.

קרימפר סב על עקביו ושעט ברחוב כאילו השטן בכבודו ובעצמו רוצה ללוות ממנו כסף. פוסדייק וגרימשו פתחו במרוצה בכיוון ההפוך.

האדון חזר פנימה. ג’וליוס לטש בו את עיניו משולחן התצוגה. הוא שיער שהאיש בערך בן שלושים. אף מחוטב עבר בדיוק במרכז פניו הארוכות והחיוורות. ריסים שחורים גבלו בעיניים כהות ונוצצות, ושיער שחור צנח כגל של דיו מקודקודו ועד לצווארון הצחור והנוקשה של חולצתו.

“אני מתאר לעצמי שאתם מביאים את הספרים לבית הלקוח,” אמר האדון וטפח באחד הספרים על הדלפק.

“כן, אדוני. כלומר, אם הוא מבקש,” אמר מר היגינס.

“כן, אני מבקש,” השיב האדון. הוא שלף כרטיס ביקור מכיס החזה שלו והטיל אותו על השולחן. “ותוכל להואיל בטובך ליידע אותי אם תשמע משהו בעניין… אה… בעניין ששוחחנו עליו?”

“בעניין היומן… אה… היומן של הריסון, אדוני?”

“בדיוק.”

“בוודאי, אדוני. בהחלט. אשאל כמה שאלות בנושא, אדוני.”

“מצוין.”

האיש הרכין את ראשו בברכת שלום, קרץ לג’וליוס ויצא מהחנות.

השעון תיקתק. ג’וליוס נשם נשימה עמוקה והתכווץ בשל הכאב בצלעו החבולה.

“היה יום נחמד בבית־הספר, ג’וליוס סיזר?” שאל מר היגינס.

“סליחה?” שאל ג’וליוס, ששירבב את ראשו מן הדלת כדי לצפות באדון המתרחק, שנופף במקלו כאילו הבסת בריונים מטומטמים היא הבילוי החביב עליו.

“למדת משהו?”

“בבית־הספר? אה, כן.”

“חוץ מאשר לרוץ, כמובן.”

“למדנו קצת לטינית… נדמה לי.”

מר היגינס הביט בלוח הספרות שבשעון מאחוריו, ולאחר מכן בשעון הכיס שלו כדי לבדוק שהם מורים על אותה שעה. הוא אהב תמיד לדעת בדיוק מה השעה, ואהב שהשעונים שבחייו פועלים בתיאום זה עם זה. הוא הסב את מבטו וראה את נכדו עומד ליד הדלפק כלקוח להוט.

“מי זה היה?” שאל ג’וליוס.

“זה, נערי, היה האדון ג’ק סְפְּרינְגְהיל,” אמר מר היגינס, שאחז במשקפיו מול כרטיס הביקור.

“אני אביא אליו את הספרים שהוא קנה, סבא,” אמר ג’וליוס, וקרא את הכתוב על שדרת הספר העליון.

“מה? דע לך שאלה רק ספרים על בניית שעונים.”

“אני אעשה את זה אחרי הארוחה.”

“אתה משתוקק לעשות איזה משלוח? תגיד לי בבקשה, סיזר הצעיר, מה אתה זומם?”

“שום דבר.”

“אני מכיר את הטיפוס הזה, נערי. הוא לא מאלה שנותנים תשרים נדיבים, אם על זה אתה חושב.”

“לא חשבתי על זה.”

“ומטפחת הצוואר הזו… אוי לעיניים שכך רואות.”

“מה לא היה בסדר בה?”

“ג’נטלמן אמיתי לא היה עונב עניבה כזו. מטפחות צוואר יש רק בצבע אחד, והצבע הזה הוא לבן… שחור מותר אם יש לך חשק להתהולל קצת.”

“ואני חשבתי שהצבע האדום מתאים לו.”

“מה שמוכיח שגם אתה לא ג’נטלמן, ג’וליוס היגינס.”

מייד אחרי הארוחה יצא ג’וליוס בסערה מהחנות, וחבילת הספרים תחובה בבית־שחיו. אם יש אדם שיוכל ללמד אותו איך לעמוד על שלו בקטטה, האדם הזה הוא ג’ק ספרינגהיל. הוא פסע במהירות בדרך פָּטרְנוֹסְטֶר. שמש חיוורת זרחה ללא התלהבות תחת הינומת עננים אפורים. הרוח שנשבה משפך נהר התמזה ציננה את ערב הקיץ והוסיפה לרטט ההתרגשות שבליבו של ג’וליוס. לשמאלו, מעל הגגות, היתמרה הכיפה הכהה של קתדרלת סנט פול. והצחנה המוכרת והמרגיעה של נהר התמזה דיגדגה את חוטמו – הוא אהב את הנהר בקיץ. זה היה מוכר.

הוא פנה אל סמטת ווֹרְוִויק, נעצר והוציא ביד רועדת את כרטיס הביקור.

ִ

האדון ג’ק ספרינגהיל

מעל סמטת וורוויק מספר 26

רובע צִ’יפְּסַיְיד, לונדון

ג’וליוס סקר את הרחוב הריק. אפילו בשעת הערב המוקדמת הזו עטה הרחוב מעטה אפור של סכנה – זה היה מקום שומם שאינו צופן טובות. אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך, היגינס. הוא עיסה את האזור החבול והכואב שבצלעותיו, והכאב הזכיר לו מדוע התנדב לצאת לרחובות לונדון בשעה כזו.

הוא בלע את רוקו, נכנס לסמטת וורוויק ועבר על פני חלון ראווה אפל ומלוכלך. בהשתקפות שבחלון ראה לפתע תנועה. הוא נעצר במקומו והביט אל מעבר לרחוב. היה משהו באחד הפתחים. הוא אימץ את עיניו כדי להיטיב לראות. זו היתה צורה מטושטשת בגוונים מרצדים חומים ואפורים, דומים לגוני הפתח. מה זה? לטאה ענקית? דוב שברח מהכלוב? ולפתע ראה ג’וליוס כעשרה זוגות עיניים – לובן גלגלי העיניים בלט בחושך כמו גולות חרסינה. העיניים היו לטושות בו. ג’וליוס זקר את סנטרו ואימץ את עיניו כדי לראות אותן טוב יותר.

כל העיניים עיפעפו בבת־אחת.

לכל השדים והרוחות.

זו היתה חבורת ילדי רחוב שלטשו בו עיניים. וכעת היו עיניהם דוממות ולא הנידו עפעף. הוא היה מסומן. טיפה קרה כקרח זלגה במורד עמוד השדרה שלו.

הוא צעד מהר יותר וסקר את החזיתות המפויחות של החנויות ואת דלתות הבתים, כדי לראות את מספריהם. איפה זה? איפה נמצאת דירתו השכורה של ספרינגהיל? לאוזניו הגיע קול תנועה שבקע מאחוריו, אבל הוא לא העז להעיף מבט. הוא המשיך ללכת, השתדל לא לרוץ, וסקר במבטו את דלתות החנויות. הנה מספר 24! חנות לבגדים משומשים. פירושו של דבר שמספר 26 הוא הבא בתור. הוא חייב להיות.

הנה! מספר 26 התנוסס באותיות פליז שהוברגו למשקוף. זה היה בית־עבוט. ילדי הרחוב התקרבו אליו יותר ויותר, כמו סרטנים בבוץ כשגווייה נסחפת אל החוף.

לעזאזל! ג’וליוס העמיד פנים שאינו רואה אותם והציץ דרך החלון. היה חשוך מכדי לראות מה יש בפנים, ולאוזניו הגיע קול ילדי הרחוב המתקרבים והולכים. הוא הוציא שוב את כרטיס הביקור. מה זאת אומרת “מעל מספר 26”, בשם אלוהים? הוא חבט בדלת. כפות רגליים התרוצצו סביבו.

הוא חג במקומו. ילדי הרחוב התפזרו ברחבי הרחוב הריק. הם קפאו במקומם כפסלים שטניים, שפופים ומתבוננים בעיני החרסינה שלהם. הם נשמו יחד, כמו יצור אחד בעל ריאות רבות. ג’וליוס נסוג, השיב להם מבט, פסע ומישש תוך כדי כך את הקיר ואת אדן החלון. הקיר נעלם. ליבו נרעד כשכף ידו מיששה את החלל הריק. הוא חיפש במבטו את המקום שבו היה צריך להיות קיר. סמטה צרה השתרעה לצד החנות.

ג’וליוס הסתובב בפינה בקומה כפופה ועמד לפתוח בריצה הביתה, אך לפתע ראה דלת פתוחה במרחק כמה פסיעות. הוא ניסה להיעלם בחשכה בעוד כפות רגליים קטנות ויחפות מתרוצצות כעכברושים על אבני הריצוף העגולות.

חלפה שנייה עד שעיניו הסתגלו לעלטה. הוא עמד לרגלי גרם מדרגות שטיפס לתוך אפלולית אפורה ונעלם בעיקול. ג’וליוס טיפס במרוצה במדרגות, הגיע אל העיקול ונשא את עיניו. גבר נמוך ושמן ירד בפסיעות כבדות במדרגות והתקדם לעברו. ג’וליוס נצמד לקיר ועצר את נשימתו כשכרסו הגדולה של הגבר התנגשה בו ומעכה את צלעותיו החבולות. הוא פער את פיו כדי לפלוט צרחה, אבל הריחות העבשים של הזיעה, הסיגרים והברנדי הלמו בנחיריו ועוררו בו חשק להקיא.

“מי זה שם, לעזאזל?” שאל האיש.

“אני מצטער, אדוני. אני מחפש את מר ספרינגהיל, אדוני.”

“תסתלק מכאן, עלוב נפש מסריח, או שאחטיף לך מכות רצח,” אמר השמן והתאמץ לתמרן את כרסו כדי לעבור על פני ג’וליוס.

ג’וליוס חלף על פניו ועלה במרוצה במדרגות, אוחז בחוזקה בחבילה.

“פרחח שכמוך!” צעק הגבר והמשיך לרדת בצעדים כושלים במדרגות.

ג’וליוס עמד מול הדלת שבראש המדרגות. זהו זה. עכשיו יתחילו השיעורים נגד בריונים, היגינס. הוא דפק על הדלת. הוא המתין. לא בקעה תשובה. האם הנקישה שלו היתה חלשה מדי? הוא דפק שוב על הדלת – והפעם הנקישה היתה רמה מדי. עד מהרה נפתחה הדלת לרווחה.

“לך לעזאזל! מה עכשיו?” צעק האדון ג’ק ספרינגהיל.

ג’וליוס שמט מידיו את החבילה.

1 שמו המלא של ג’וליוס הוא ג’וליוס סיזר – ההגייה האנגלית של “יוליוס קיסר”. בהמשך נכנה אותו כפי שהוגים את שמו באנגלית.