ככה לא חושבים

ככה לא חושבים, רומן פסיכדלי מקומי אך אוניברסלי, מספר על השנים הערמומיות שבהן הישראלים את מדינתם משרתים ואחר כך בוחרים לעצמם חיים, ועל כוחם של המדעים והפילוסופיות של היוגה והכלכלה.

מקט: 4-1272-222

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ככה לא חושבים, רומן פסיכדלי מקומי אך אוניברסלי, מספר על השנים הערמומיות שבהן הישראלים את מדינתם משרתים ואחר כך בוחרים […]

---

פרק רביעי – מחיר סביר – אלוף פיקוד המרכז מסביר בקור רוח לשר הביטחון.

 

הם ילכו יד ביד, לא הייתה לו תחושת מרחב.

הם יהיו ילדים, יותר צעירים משהיו כשהכירו.

איזה דבר יפה זה; איך שזה קורה.

משהו ברחובות המעוקלים ייראה מתוק, הצבעים יזמינו.

בגדים מצחיקים ילבשו, כמו תלמידים בתלבושת אחידה שהפכו צבעים בין מכנסיים וחולצה.

תלתליו של יניב ייפלו על כתפיים, מתאימים כל כך לפרצופו המרופד.

זה היה משהו אחר. שום דבר לזה לא היה דומה.

הוא יסתכל על היער שבפסגה, וכשיפנה ליניב יראה שגם עיניו נשואות מעלה.

ללא קול הם יצעדו לאורך החומה שמשמאל, ארמונות עם צריחים עגולים מאחוריה מרחפים.

אני רואה את זה, ידע.

דרך תלולה תוביל אל הקצה, נראתה אנטי פיזיקלית.

שום דבר לזה לא היה דומה, רוצה עוד.

צעדיהם יסתנכרנו; עם כל שעל נוסף החומה והצריחים והדרך ישתנו.

משהו במרקם של החומר, עניין יתפוס אותו.

הוא יבדוק לראות אם גם יניב חושש ממה שיגלה, נראה נינוח בעורו ובצעדיו.

בן רגע הם כבר ילדים גדולים, משהם היו אז.

דרך מגובשת נגמרה, ויער עוטף ייפתח.

כמו חמור מכוסה עיניים ברטיות, חושך קבוע יעורר בו חרדה.

יניב יוביל את הדרך, ידו תהיה למצפן.

חלקיקי אור גדולים מרחוק יאירו, יוכל להבחין שיניב נראה מזוקק.

מקור החלקיקים זה המקום, וכשיגיעו לשם יניב ייכנס ראשון.

הוא יסתכל מיד לאחור, אפילו לא ישקול לפסוע אחריו.

את כל זה אעבור לבד? הוא ירגיש את האדם נעלם מהיד.

וכמו כל חלום, גם זה נגמר פתאום.

 

“מיכאל, קום, הקפצה. מיכאל, קום, הקפצה. קום מיכאל! זאת הקפצה!” בפעם השלישית יניב כבר לא ריחם על חברו המנמנם ודפק בחוזקה על דלת הברזל, צעק את אותה המילה שבאמצעותה המ”כים היו מקפיצים אותם בטירונות, כשרצו לטרטר ולאו דווקא להכשיר ולאמן.

מיכאל שכב על בטנו במיטה העליונה, עורפו היה מיושר ומצחו נשק למזרן. גם כיום אינו נוהג לישון עם כרית. הוא כבר היה ער כשיניב דחף ראש לא מסופר לחדרם שבפלגת הלוחמים, כשבא להזמינו לתדרוך הקטן עם מפקד הצוות, שקדם לתדרוך הגדול ולפקודת המבצע שבוצע באותו הלילה.

המבצע שממנו יניב לא שב, אך חלקיו חזרו זרוקים בשק גופות חללים, מפוחמים או מדממים.

מיכאל כבר חזר מן החלום, אך תחושה משונה, שלוותה בבלבול עמוק מהאופן שבו ראה, לא אפשרה לו להשתלט על גופו ומחשבותיו ולחזור ל”עולם החיים הרגיל”. כשמונה דקות שם שכב, משותק, לפני שבא יניב. הדבר האחרון שזכר היה את עיניו שלו בוחנות חושך מחריד ואת ידו אוחזת בבשר ללא חיים. וגם את הפיצוץ שהעירו מתנומתו, הפיצוץ שחש בגובה העורף ולאורך כל עמוד השדרה, עד לבין רגליו. משהו קרה שם – בגזע המוח, חשב מבלי שלמד את מדעי גוף האדם מעולם.

שום דבר לזה לא היה דומה, מעולם לא הרגיש גופו כך, וזה לבדו הספיק כדי שיהיה במצב טראומטי, בשוק של ממש, ותרם לכך שלא היו בפיו מילים לתאר את שעבר בפחות מדקה של חוויה.

כששכב שם קפוא, מרוכז בעצמו ובטוח שמרכזי העצבים של גופו דלוקים ועודם בוערים, מחשבות פחד בלתי מסודרות בו עלו: מה זה קורה לי? חייב לומר למישהו. אלך לרופא… אך הוא ימנע ממני לצאת למבצע… אולי אפילו יורידו לי פרופיל. אני חייב לצאת למבצע…

יעד המעצר, או הנטרול בעדיפות ברורה, היה מתכנן הפיגועים הבכיר והחמקני ביותר שמערכת הביטחון דרשה באותם ימים. במהלכו של מסלול ההכשרה הרעילו המפקדים את הצוות, והבטיחו שאם יהיו הלוחמים הטובים ביחידה ביום פקודה יזכו לסגור על ביתו של הטרוריסט המזוין. בתקווה טבעית ומובנת בלבו של הלוחם הגאוותן, ש”שירות הביטחון הכללי” לא יחסלו בדרכיו טרם לכך.

ואותו יום לפני כשבע שנים היה יום פקודה, והצוות שהם היו היה הטוב ביחידה האלימה.

יניב… יניב! תחושות וחזיונות החלום אליו חזרו, לרגע דחקו את מלאכת ההתניה של מפקדיו, המותנים בעצמם. הוא הולך לעזוב אותי, הוא הולך למות! ידע אמת שבהיגיון לא יכול היה לדעתה.

“מה קורה, יניב?” מיכאל שאל כשהחל להתרומם באטיות, גב תחילה ואחר כך צוואר. לא ידע איך להתייחס לבעירה שחש. הסערה שהתחוללה בין דעתו ונשמתו לא הוקרנה מתוך גופו המעורער.

“הכול עשר. יש לנו שבע… כבר שש דקות להיות ברחבת הפלגה. אמיר ידבר עכשיו ואחר כך יהיה תדרוך עם הפיקוד והשב”כ. הולכים לתקוע אותו הלילה, אחי. אני מת שינסה לברוח,” יניב עצר לחשוב על מה שאמר ללא מחשבה תחילה, “אצלוף לו ישר למפרקת ואקפיץ לו את הראש החוצה.”

לפתע הבחין יניב שמיכאל מתרומם משנתו בכבדות, לא אופייני לאחד הקופצים הזריזים שהכיר. “ישנת עמוקה, אה? אמרת שאתה נשאר רק לנוח קצת. קום, קום, שלא יראה אותך ככה, עוד יחשוב שאתה לא מספיק נעול על המשימה,” יניב אמר ובחטף משך פרצופו העגלגל למסדרון חזרה.

“יניב!” מיכאל הצליח להתיישב ולזעוק. החלום הותיר בו רצון להישאר קרוב לחברו.

יניב חזר לפתח החדר, המתין להסברים.

“הכול טוב איתך?” משהו בקולו של יניב נשמע למיכאל אחר.

“הכול עשר, אחי,” יניב השיב שוב, “היום זה היום, אני אומר לך, אני מרגיש את זה,” יניב אמר והסתלק. בקולו ניכר בבירור שהוא מרגיש כי זה יום מיוחד ונעים מאוד.

יניב התרגש ומיכאל לא שם לב לזה כלל. לא היה דבר גדול יותר ממה שהוא עצמו אז חש.

אבל זמנים הם זמנים, ובשש דקות מיכאל היה מספיק לעלות על ציודו האישי ולשמן את כל כלי ההרג של צוות הלוחמים. היה סמוך ובטוח שיגיע בזמן לרחבה, הנמצאת עשרה מטרים מחדרו.

כשהרגיש את הנמלול במוחו דועך, נרגע קצת והחל צעדיו לשחזר: לפנות בוקר הוקפצנו מרגילה, שי אסף אותי מהמועדון, הדפוק הזה בטח שמר על כוננות בבית. הגענו, התארגנו, כולם הלכו לאכול ואני נשארתי קצת לעצום עיניים… אולי זה מהבקבוק של ההיא, ניסה להתחקות אחר שורש החוויה, אבל לא הרגשתי כלום שעות אחר כך. זה היה סתם בקבוק מים, מיכאל ניתח והסיק שעצם עיניו במצב שאינו זר לו – שיכור מבירה ושני צ’ייסרים של וודקה. חלום אמיתי… המסדר! נזכר.

הוא התגלגל מטה מהמיטה, נחת בצורה מגושמת ובִלגן את המיטה המסודרת שמתחתיו. שם, כשישב, המתין דקה והתייחס למה שהרגיש. מחשבות התרוקנו מראשו כשם שהעקצוצים בגבו פסקו.

חרדתו לבריאותו שלו התחלפה בדאגת מוות לשלומו של יניב. הוא בדיוק מהטיפוסים האלה שמתים. מלא חיים וחופש כמו תלתלים פרועים. מבט צנוע שנשפך מעיני צלף כחולות, מבט קלסי של מת בטרם עת, חיזק ותדלק את הנבואה שבה מתוך חזיונו האמין. אסור שיצא למבצע, חשב ותפס וליטף בתנועה סיבובית את פדחתו ושערו הקצוץ. ידע שאין ולו בדל של סיכוי לכך.

מיכאל נעמד והרים ראשו ועיניו. התמונה לפניו הייתה חדה במיוחד. הוא צעד כמה צעדים לכיוון הדלת והציץ בעדה כדי לראות קצת אור. הקרניים בקצה המסדרון הארוך נראו ישרות וברורות להפליא. מה זה היה שם במוח שלי? ייחס ראייתו למה שחש מעל לכתפיו. אחר כך יצא אל המסדרון ואחרי שני צעדים עצר ומישש גופו בבהלה, כאילו הפקיר דבר-מה יקר ערך. איפה הנשק שלי? התבלבל מקריאות ההקפצה של יניב. שכח שמאז סיימו את מסלול ההכשרה, כשלושה חודשים קודם לכן, הורשו להתהלך בבסיס כשהם מזוינים רק באקדחיהם הגרמניים, חלק מ”דמי השילומים”.

יצא שנשאר בבסיס שלוש שבתות בשבועות שדיווח למפקדו על ששכח את ה-M16 תחת המזרן, וצעד בטבעיות לרחבה שמעל מפלס חדרי הצעירים שבמסלול. הוא הרגיש כל כך בבית בבסיס היחידה, שבוקר אחד ישן קצת יותר מדי ורץ למסדר בוקר, שכבר עמד והמתין לו, לבוש בטרנינג וחולצת טריקו קרועה. מפקד הצוות חשב שמיכאל מנסה לשעשע והסתפק בלפקוד עליו לא לפשוט מדים חודשיים, כולל נעליים, גם בשינה, פרט למקלחות. אך למיכאל היה מזל, או מזל ביש, על שהיה הוא ושמפקד הצוות העריך יכולותיו המקצועיות, כי ייתכן מאוד שמישהו אחר מבין הלוחמים היה משלם על טעות משונה שכזו במקומו ביחידה, ונפלט לאחד הגדודים הרגילים של חיל הרגלים.

כשירד שתי מדרגות לכיוון רחבת הפלגה, ראה שכל הצוות כבר חזר מחדר האוכל. הם עמדו בציפייה לשמוע ממפקדם הישיר פרטים על המבצע לסיום הקריירה של הבן זונה שחמק מזרועות היחידה והשב”כ שלוש פעמים בשנות התשעים, לא כולל הפעמיים שניצל בהשגחה אלוהית מטילי מסוקים. כלל לא הפריע לצעירים שהוקפצו אחרי ערב וחצי של חופשה מאז סוף המסלול. להפך, גאווה מילאה אותם על שנבחרו להוציא לפועל את המבצע שתוכנן בחופזה בראשות משרד ראש הממשלה.

מיכאל היה שותף מלא לתחושות העונג שנלוו לפקודה לחזור לבסיס היחידה ולכבוד המבצע, עד שהחליט לעצום עיניים לחצי שעת מנוחה. החלטה ששינתה חייו, בעיקר, וטרם שקטו אדוותיה.

הוא הצטרף ונעמד בח’ הלוחמים לשמאלו של יניב.

הצלף היה עסוק בלתאר לצלף השני בצוות איך אבריו של הדרוש יינתקו מגופו אם ינסה שוב לברוח. בינם הם חילקו את השלל של חלקיו, אך לבסוף סיכמו שעדיף שיחכו לדעת לאילו חוליות יצוותו, ורק אז ידעו בוודאות איזה צד של המחבל יהיה שלהם לחורר אם ינסה ברביעית להתחמק.

היו עוד שהתבדחו בסגנון מקברי שכזה, שיכורים מהורמוני הטסטוסטרון והמבצע.

מיכאל עמד בעיניים צלולות ותוהות והאזין לצלפים בפסיביות. על המבצע לא אשפיע, הלוואי שהשב”כ יחזל”ש… אנחנו מבצעים היום, לא סתם החזירו אותנו ככה, יש מודיעין טוב, גולל את הפרטים. ואז הרגיש שמצא פרצה שדרכה יוכל להשפיע על גורלו החתום של יניב. אסור שיוצמד לאסף, מחשבה בו נולדה, כזו שאינה במישרין משתמעת מן המסקנות, אך מקורה פנימי ומושתת על ניסיון.

אחד החבר’ה שם לב שמבין כל חליפות המדים הירוקות המסתודדות עם המפקדים באזרחי – האנשים שהזמינו בפועל ובשטח את המבצע וניהלו אותו – מפקדם שלהם דורך על פילטר חרוך של סיגריה ומתנתק מהלהקה. הוא התריע לפני הצוות שמפקדם המוערץ, צלף בעצמו שקיבל את עיטור אלוף הפיקוד על חיסוליו החיוניים והמדויקים, החל עושה דרכו לכיוונם.

מעולם לא ידע הצוות מפקד אחר. זה היה התנאי שהציב אמיר טרם עזב את צוות הלוחמים שאליו השתייך ולקח על עצמו לאייש תקן של מפקד מחלקת טירונים. “אם מורידים אותי להדרכה, אז רק בתנאי שמבטיחים לי שאוכל לסיים את שנות הקבע עם הילדים שאהפוך לחיות לוחמה בטרור,” הוא דרש. תכנן לפקד עליהם במשך חצי שנה, לפחות, בפעילות מבצעית אינטנסיבית, בשאיפה.

אמיר רצה לחקות את צעדיו של מפקדו שלו. להטיל מורא ואימה וליצור צוות לוחמים בצלמו, דמותו ושליטתו. צוות שאף יתעלה על צוותו שלו. וזה היה כל ששאף לו בשנה וחצי שקדמה למבצע. לא רדף אחרי בחורות, התנדב לתפוס כוננות בשבתות ולא התעניין בזמן איכות עם חברים ומשפחה.

ואז הגיע הרגע לפרוע את שטר החוב.

ערב לפני המבצע, לקראת חצות, קצין המבצעים של האוגדה התקשר אליו. הם מכירים מילדות, כשמשפחותיהם היו יוצאות לחופשות מחנאות משותפות באגם הכינרת. קצין המבצעים של האוגדה התקשר אל מפקד הצוות מהיחידה כדי לבשר לו שהשב”כ הוריד מודיעין רותח, ושמשהו רציני יקרה בתוך עשרים וארבע שעות. “זה יהיה צל”ש או טר”ש,” קצין המבצעים האוגדתי חלק נבואתו עם אמיר, ויידע שמפקד היחידה שלו כבר מעודכן בהתפתחות המודיעינית ובמשמעותה.

שבע דקות לאחר מכן, אחרי שמרוב התרגשות הלך לחרבן, התקשר אמיר למפקדו ודיווח לו שהצוות כבר הוקפץ והחבר’ה נאספים על ידי שני הנהגים. אפילו לא ציין לאיזו מטרה.

מפקד היחידה לא שאל שאלות ונתן אור ירוק להמשך התכנסות. בכל מקרה הייתי בוחר בהם.

אמיר החליף את ארשת פניו מנעימה לסמכותית כשצעד לכיוון פקודיו במעלה הרחבה. כשחבר אליהם נעמד ברגליים מפושקות, ידיים בכיסי דגמ”ח ירוק מול ח’ פתוחה, מזומנה ושקטה.

מיכאל בחן את פני יניב, ובתשובה זה קרץ לו בעין שמאל מבלי להניע אף חלק אחר של פרצופו.

כשהישיר מבט למפקדו מיד חשב: כולם בתוך זה, ששים לקרב, ואני דואג לחיים. אני לא כתמול שלשום… אסור לי להיות פה… חייב לשמור עליו… חשב, אך בעיקר פחד להיתקע בתוך חוסר ההחלטיות ואי ההבנה העצמית שאותו שטפו, אלו שלימים התירו כבלי נשמתו, ושחררוהו לחופשי.

אז לא הבין בזה כלל, אך כשעמד בח’ חווה חוויה דומה למה שמתכוונים כשאומרים טריפ רע.

מפקד הצוות החל נואם, כריזמה מתודלקת מההתבשמות בעשן דרגים רמים וחשאיים משכה כליל את תשומת לב הלוחמים. “תמיד אמרתי לכם – אם תגיעו. כשתגיעו.” עצר תדרוכו הקטן לסקור את העיניים שהגיעו, את הנשמות שהוביל למבצע שכה כשל. “אז הנה הגעתם, חיילים.”

החיילים השמיעו קולות מבוקרים של אושר מן הזן המעוות במיוחד.

אמיר המשיך, “זה הגיע ממאוד גבוה,” שיקר, “מאוד מאוד גבוה, שהצוות שלי יהיה בטבעת הראשונה של הסגירה.” יותר מדי זמן ישב על השטר הזה, ואז, בשיא ערכו, החליט למנף באמצעותו את מעמדו בעיני מפקדיו ופקודיו גם יחד. “אני נתתי את המילה שלי למפקד היחידה שאם יהיה איזשהו פאק הלילה זה לא יהיה מהצד שלנו. אם לשב”כ יהיו בעיות, זה לא קשור אלינו,” כל כך טעה. “אנחנו מצדנו ש-ל-מ-ו-ת,” מבלי להתכוון השתמש בטון שהיה משליך בהם כשהיו טירונים צעירים – לוחמים מתחילים. “וכמובן שכולכם חוזרים בריאים ושלמים,” הוסיף את הנחת הבסיס כבדרך אגב.

הרבה רעל זרם בין אוזניים בשעות ההן בבסיס היחידה שבאזור ירושלים הבירה.

המפקד הסתובב לאחור והפנה גבו לצוות, נראה היה שהוא מחפש משהו ליד העץ היחיד ברחבה.

לאחר שאמיר מצא את שחיפש, מספר אבנים בגודל זהה, הוא חזר והניח אותן על הקרקע בפתח הח’, וסידר אותן באופן שבו המבנים הקריטיים למבצע היו מצויים אז, לפני שנהרסו, בשטח הבנוי.

“תקשיבו,” המשיך בתדרוך הקטן, “עוד רגע ניכנס ונעבור תדרוך גדול ומסודר עם השועלים ותצ”אות חדשות וסקירת ‘סיגינט’ ו’יומינט’, אבל על החלוקה הפנימית בסגירה אני אחראי, וזה הולך ככה,” החל לפרט את חלוקת הצוות לחוליות ומיקומן, תחילה נקב בשמות ארבעת מפקדי החוליות.

כצפוי, אסף היה אחד מהם. לו, למיכאל ולקשר המפקד היו מקומות קבועים בסגירה על בית המבושל בתרגולת “סיר לחץ”, שבהם היו בכל מבצע אשר אליו יצאו. אסף ראש חוליה רחוקה שולטת וסגן המפקד בשטח, מיכאל לוחם חוליה קרובה נשלטת, המצטרף למפקד בכל מקרה של כניסה לבית, וקשר המפקד, בהגדרה, צמוד לתחת של אמיר כפי שהיה עוד בימיה הראשונים של טירונות היחידה.

מה עם יניב, נו, מה עם יניב? מיכאל היה מרוכז בתוצאות המבצע, ולא באופן הוצאתו לפועל.

“….יניב אתה בחוליה של אסף.”

זין בתחת! “חכה רגע,” מיכאל הרים יד שמאל המומה ומשך מבטים של תדהמה.

צוות הלוחמים לא הכיר שמישהו מערער כך על משילות מפקדם, אפילו לא מעט. ידעו שמיכאל לא מחבב את אסף, ושהוא חבר ילדות של יניב, אך להתנהגות מלאת הלם שכזו לא ציפו.

“אולי יניב יהיה בחוליה של אבידן?” שאל בשקט ועדינות אך צעק את התמימות שהלכה יד ביד עם הבלבול שממנו אז סבל, שאריותיו של אותו חלום אלים, ששעות לאחר מכן הפך למציאות נוראה.

“מיכאל!” המפקד מיד צעק על הלוחם ששבר לו את קו המחשבה ושכל העיניים היו נשואות אליו. “סתום ת’פה שלך,” התמהמה לשנייה וחזר בכוח לא פרופורציונלי. “עד מחר בבוקר אני לא רוצה לשמוע אותך, שמעת!” לא חיכה לתשובה והמשיך בתיאור סדר הכוחות בסמכותיות מוגברת.

כמה לוחמים לא החזיקו עצמם וחיוך התגנב אל פרצופם. מלא פעמים חזו באמיר נכנס במיכאל. עשרות פעמים ראו את הראשון מנסה לשבור את האחרון במעלה הגבעה ובמורדותיה, לעתים גם ההר, אך בכזאת יציאה הזויה של מיכאל לא נתקלו בעבר.

לא היה אפשר לצפות איך יגיב אמיר, ובאיזו עוצמה.

יניב קירב פיו לאוזנו של מיכאל ולחש: “מה נסגר איתך, אחי?”

מן האבנים שעל הקרקע מפקד הצוות הרים אל הצמד שתי עיניים בוערות, ובכך סופית זכה לדממה שציפה לה. בשטף השלים את התדרוך שבאמת היה חשוב לו שלוחמיו ישמעו ויפנימו.

“מפקדי חוליות,” הטיל אחריות, “במיוחד אסף וגמליאל, אתם היום בשיא החדות, בשיא הדיוק. אלו ההחלטות שלכם שיכריעו את גורל המבצע,” ואת שמי באוגדה, “במקרה שהבן זונה שוב יברח.”

במערכת הביטחון כולה, במשרדי שר הביטחון וראש הממשלה, כבר התבדחו על הערצתם את כושר השרידות של הטרוריסט החמקמק, ועל איך שהיו מאחלים כושר שכזה, בהיבט הפוליטי, לעצמם.

מכל מקום, רכב או בית, ששיגרו אליו טילים או סגרו עליו לוחמים, ברח בריצה. ועוד איזו ריצה. בתוך שניות נעלם מהמסכים ומהמכשירים ולא צץ במשך חודשים עד שנים; במהלכם קשר והדביק וחימש והטיף, והכול כנגד הכובש היהודי-ציוני-אמריקאי – השטן הקטן שהוא שליחו של זה הגדול.

המפקד המשיך, “אני מצפה שלא משנה לאן הוא בורח, ויש שני נתיבים חשודים עיקריים כמו שראיתם,” הצביע על האספלט, “לא נשאר ממנו יותר מדי. ואין מצב לדו”צ, אפילו לא לשריטה.”

היחידה התאוששה אז מפוסט-טראומה מאירוע דו”צ שבו איבדה לוחם מובחר מאש אחיו לנשק. זה קרה כמעט כשנה לפני כן, ובאותו הלילה, בעת המבצע, שוב נפערו חורי יציאה, רק שאלו היו גדולים פי כמה. עד כדי כך גדולים אלו היו, שבמשך שנים אף גורם מודיעין לא היה מוכן לעבוד עם היחידה.

“אני גם מקווה שכולם מבינים מה זה אומר שניתנה לנו ההזדמנות לשלוח את הרוצח הזה להזדכות על החיים שלו. ראש הממשלה בעצמו יבוא להכיר לנו תודה שהורדנו אותו בקדנציה שלו,” פנטז בקול. בלהט הנאום, ככובש או משחרר בסרט הוליוודי רווי אלימות, בדיבורו נסחף.

השומעים והאומר בעצמו בחרו להתעלם חיש מיד מהתחזית האחרונה שסיפק בתדרוך הקטן.

“ותזכרו את האימונים שלכם, הכי חשוב,” הדגיש שוב ביצועיו שלו. “וגם את הניסיון המבצעי. ואל תשכחו מה שאמרתי לכם עוד בטירונות – לבצע את המשימה בכל מחיר. במיוחד היום,” הוסיף.

ולראשונה מאז לבש מדים, מיכאל בראשו שמע: גם במחיר חיי אדם בן עשרים, וצמרמורת רצה מקצה ראשו לגבו התחתון. לא עבר לי לחלוטין, התכוון לתחושות הגוף המשונות שהחלום הותיר.

מפקד הצוות התרשם שהפקודה האמיתית שניסה להוריד, כשהדגיש “משימה בכל מחיר”, לא נספגה כראוי בחייליו. רגע לפני ששחרר אותם לעשן סיגריה, הוסיף משפט, “לכו לענייניכם עכשיו ותהיו בשתיים כבר ישובים באולם, אבל דבר אחרון לפני שאתם בידיים של הפלאפלים והשועלים. תזכרו, הם לא בשטח, והתמונות שלהם יפות וצבעוניות, אבל הן רק תמונות. אתם כבר יודעים, בלילה, בין הבתים, זה נראה אחרת. מפקדי חוליות, דיר באלק, חדות בשטח,” אמר, הסתובב והלך.

הח’ התפרקה מיד, ולוחם לוחם ניגש לעיסוקיו וענייניו.

מיכאל עקב אחר מפקדו ללא שליטה מלאה במעשיו או זיכרון של ממש מהתדרוך הקטן שבו נכח. “אמיר,” קרא לעברו והגביר את צעדיו כדי לצמצם טווח.

הוא לא האט, “לא שמעת מה אמרתי לך? לא רוצה לשמוע ממך כלום עכשיו,” אמר לכיוון שהלך.

“תקשיב רגע – ” מיכאל אמר ונבהל. מפקדו הסתובב אליו בפתאומיות ועצר אותו עם יד מכה על חזה, שנשארה לתפוס את דש המדים הירוקים והמכובסים שישבו על גופו ברישול רב.

“לא, תקשיב לי אתה, מיכאל. רק על מה שקרה שם,” הצביע בידו החופשית לכוון שבו הייתה ח’ לוחמים מסודרת רק רגע לפני, “אני צריך להעיף אותך מפה על טיל ולשקול את עתידך בצוות.”

מיכאל ניסה להפציע קול.

“אפ אפ אפ,” אמיר ממנו מנע, “תקשיב לי טוב עכשיו!” צעק ומי שנשאר מהצוות ברחבה לא עמד בפיתוי והתבונן. “זה הטיימינג הכי גרוע שיכול להיות לך,” כאילו שמיכאל בחר את המועד שבו יקבל סיפור אמת בדמות חלום, “ואין שום מצב שאתה מתחיל להתסיס לי דווקא עכשיו את המשולש הרומנטי הזה שלכם, רגע לפני שאנחנו יוצאים למבצע של החיים שלנו.”

מיכאל שמע משהו מעניין בדברים שלא הבין. תמיד נמשך למשולשים. היום הוא גם יודע מדוע, אבל אז לא ידע. לשיטתו אז כלל לא ראה. “איזה משולש רומנטי?” בהפתעה כנה שאל. לא הרגיש שיוכל להכתיב את השיח וזה גרם לו תחושת ייאוש עמוקה, חש את האובדן שעתיד לקרות היה.

“אתה עיוור, אה?” אמיר צדק בערך ולפרט התחיל. “אתה ואסף מהיום הראשון ראש בראש, לאיזה מפקד חלשלוש כבר הייתם קורעים את הצוות. ויניב, מן הסתם, היה תמיד בצד שלך כי הגעתם אחים מהבית. שום מפקד לא היה לוקח אתכם בדראפט לצוות ביחד. אבל אני רציתי, רציתי אותך ואת יניב ואת אסף.” אמיר השתחרר על גבי האדרנלין שלפני המבצע ונגרר ברצון לרמיזות נוספות ובוטות מדוע הוא מפקד צוות מוכשר, מתוכנן ומתוחכם כל כך.

“אולי כדאי שתחליף בין יניב וגילי?” מיכאל שאל-אמר, חשב שלא אמורה להיות העדפה בין הצלפים ושידוכם לחוליות הסגירה על הבית.

היה בהלם המסכן, פיזי ונפשי, ולא הצליח לחבר בין שתי נקודות קרובות שהניחו לפניו. ובטח שלא הצליח להבין שיקולים פיקודיים בסיסיים וגישה ניהולית ומערכתית.

שלוש שניות חלפו בדממה ואמיר התפרץ: “נדפקת לגמרי, אה? פעם אחרונה שאתה יוצא למועדון בחופשה! מה קרה לך?” דאגה נשמעה בקולו מבלי שבכך רצה, “יניב צמוד לאסף. נקודה,” פסק. ובצדק רב, שגם היה נגוע בנבואה, חשב: ידעתי שיבוא יום ואחד מהם יחשוב לי מחוץ לפקודה.

“אני לא מבין…” מיכאל התחיל לומר אך לא הצליח לעבד מחשבותיו לכדי משפט.

הוא לא מבין. ממשיך להתווכח! המפקד אמיר בער והתפרץ בפעם האחרונה, ולאחריה הלך ולא התעצבן ממיכאל עד לרגעיו האחרונים של המבצע. “ועכשיו תקשיב לי טוב, פישר מושתן!” לכל המאזינים שנותרו או הצטרפו עלו פלשבקים מהטירונות. “עוף לי מהפרצוף ושלא אראה אותך עד שאני חייב!” ולפתע הפרטים התחברו לו, ותחושה שיש לו טיעון קשור ומנומק הרגיעה רוחו ודיבורו.

אמיר התקרב למיכאל ובלחש כמעט אמר: “אתה לא מבין? אז תראה מה קורה עכשיו ותבין, תראה אותך, שעות לשעת השין. נראה לך שאסף היה עושה דבר כזה? שמישהו פה היה מצייץ עכשיו?” הרים כף יד מתוחה ומתחבאת למנסים להאזין, “רק איתך ועם יניב, והאטיטיוד הלא מערכתי תל-אביבי שלכם, אני יכול להתעסק עם דברים כאלה. ובדיוק בגלל זה,” אמיר הגיע להשלים המהלך, “יניב צמוד לאסף ואתה אליי. עכשיו אתה מבין? ככה הצבא שולט בחיילים סוררים כמוך.” סוררים אך חיוניים ואיכותיים להחריד, המפקד לעצמו חשב כשהסתובב והתרחק במהירות מהחייל המציק.

מיכאל צעד שני צעדים אחורנית בכיפוף וייאוש, הבין שנגמרו הדין והדברים בין מפקדו לבינו. והדבר הבא שהרגיש בחושי גופו המעוותים מהחומר שממנו חלומות עשויים, היה אסלה צבאית קרה צמודה לחלק הלא שעיר של אמותיו, ואת מיצי קיבתו צורבים את שיניו. תגובה נפוצה לאירוע מוחי.

 

*

 

כשלילה ירד, ותושבי שכם רבתי למיטותיהם נכנסו, כוחות מודיעין, מבצעים וטכנולוגיה, כבר היו ישובים יותר מיממה על הבית שבו התארח המבוקש.

“גם יש לנו מזל שאביב עכשיו והפלסטינים עוד לא התחילו לישון על הגגות,” ציין עובד משרד ראש הממשלה, כשפירט את הפרמטרים שבזכותם הפך הלילה ההוא לאופטימלי לביצוע המבצע. פרמטרים רבים פירט שם, זה היה נראה כמעט מושלם.

היו שחשבו שזה נראה אף מושלם מדי, אך בהתאם לקוד הצבאי ולכך שדעתם הסתמנה כדעת המיעוט, שמרו מחשבותיהם עמוק בפנים ולעצמם בעיקר.

ה”יומנט” לא יכול היה להיות טוב יותר. המבוקש הגיע להתארח בבית בן דודו של אחד ממשתפי הפעולה שסיפקו הכי הרבה סחורה מודיעינית בחצי העשור שקדם למבצע. היו גורמי מודיעין שרצו לגייס את המקור הבכיר ל”מוסד” הישראלי ולנצל כישוריו אף למבצעים מחוץ לגבולות השנויים במחלוקת של מדינת ישראל. מבחינה זו בלבד, יש אולי מזל מסוים שאותו הלילה במפעיליו בגד.

ה”סיגינט” היה נדיר. רק לעתים רחוקות הביאו למצב שבו גם מצותתים למכשירו הסלולרי של המבוקש וגם אמצעים משדרים, לחדר הפיקוד שמוקם לא הרחק מהזירה, כל צליל שבקרבתו מופק.

“המנוול לא קולט איך אנחנו יושבים עליו עכשיו, וזה התפקיד שלכם להיות רגל מסיימת. בעטו בו חזק אם צריך, אבל השתדלו להביא אותו חי.” השועל עבר לשקף האחרון בתדריך וחתם במילים שחרצו גורלות, “ובכל מקרה של ברחן, צלפים, ירי מהיר ומדויק למרכז מסה, לא לחפש ‘הד שוטס’, זה לא משחק מחשב פה. אנחנו לא מסתכנים שמישהו זז מהבית הזה בלי שנטרלו אותו,” הצביע על הצילום התלת-ממדי. “בשביל זה יש עיניים בשמיים שיסגרו לכם את הפינות שאתם לא רואים.”

כל הצוות הבין בבירור מה אסור שיקרה. אפילו מיכאל, שראה חלק ממה שכן יקרה, הבין שלא יאפשרו לאדם לברוח מהבית שהתצלומים הראו כי הסגירה עליו תהיה נוחה והרמטית לעילא, הודות לבניין שהיה סמוך לבית ששהה בו המבוקש בדממה מדומה; בניין שהיה אז בשלבי בנייה ולבסוף נהרס.

האווירה בתוך המשאית הישנה, בחופזה מוגנה נגד ירי ובמיוחד למבצע, הייתה מחשמלת. לשמונה-עשר לוחמים, כולל מפקד, יש יכולת לשנות את האטמוספרה בחלל שבו יידחסו, ובמשאית שלוחיות המספרים המקוריות שלה הוחלפו לירוקות, הצוות ישב דחוס ודרוך עם כדורים בקנים.

נהג המשאית, דובר ערבית רחוב מושלמת – אשר ביכולתו לנהוג על כל כלי רכב שבו יש שילוב של גלגלים-הגה-מנוע – ניווט את הכוח בחשיכה לאורך המסלול שאגף המודיעין קבע שיהיה הנסתר והשקט ביותר אל נקודת פריקת הלוחמים.

מחנה הפליטים שבפאתי שכם היה שקט ורגוע, והאמצעים הראו שגם בית A רדום.

האווירה בחפ”ק הייתה שונה. דרגים מנהליים, רובם לוחמים לשעבר, בהו במסכים שטוחים שניצבו על שולחנות מתקפלים, עמוסים בכל הטוב שיש למערכת הביטחון להציע – פירות, מעדני חלב, בורקסים, סנדוויצ’ים בשריים ושלושה סוגים של קפה.

המפקדים שבחרו לעמוד מחוץ לאוהל הקונסטרוקציה הגדול היו שם אך ורק כי רצו לעשן, ועד שהלוחמים לא ייצרו מגע קרב הם השתדלו לינוק סיגריות בשרשרת כדי להפיג את המתח שהתגבר.

ואז נהג המשאית שידר: “תלאתה, תנין, וואחד, מוקי.” ובעדינות הביא את הרכב לכדי עצירה.

מפקד הצוות פתח את הדלת שהסוותה בדופן המשאית ונשף: “פסססס,” קצר בלחש.

בדממה שרכשו בקורס התגנבות ולוחמה זעירה, הלוחמים פרקו עצמם מהחלל המוגן של המשאית. בצעדים עגולים ואצבעות על כל הדק הם נעו בחוליות, בין הבתים שבכפר לעמדות הקרב.

זה היה עוד כפר, מבחינתם, שום דבר בו לא היה מיוחד. אותה בנייה פלסטינית לא מתוכננת וצפופה, ואותה תחושה של שטח אויב עוין שבו כל צללית נעה ראויה לתשומת לב וקנה של M16.

הלוחמים היו כלהקת לווייתני “אורקה”, שאט אט מקיפה ענן של דגים למאכל שבהם היא מתכננת בהרמוניה להצליף ואז לטורפם; הרמוניה מלחמתית שהוטמעה בהם בחמישה-עשר חודשים של שבירה והכשרה. הצוות לא חשב, הוא ביצע, וכשהחוליות סיימו לדווח במערכת הקשר הפנימית שהתמקמו בעמדותיהן, מי מאחורי זווית הרחוב ומי מאחורי קיר החלון, מפקד הצוות שידר במערכת הקשר החיצונית שהבית סגור ומסוגר. היו שחשבו שבזאת נחרץ גורלו של הטרוריסט שכונה “מ-א-ה”.

“שִמרו על סגירה, הישארו ערניים וחכו להערכת מצב,” עובד השב”כ עליהם פקד. היה ברור לכול מי מנהל את המבצע, אף שתפקידו הרשמי של ה”שועל” לא היה ידוע לאיש פרט למתי מעט.

במהלך הדקות שחמש החוליות היו פרוסות כפרסה סביב הבית – בית פרטי בן שלוש קומות שגם הוא נהרס לימים על ידי כוחות ההנדסה – הדרג הפיקודי ניסה לחבר את המודיעין למצב בשטח ולקבוע מהו הצעד הבא שיש לעשות במשחק השחמט הזה שרק הצד שלהם שיחק בו.

או לפחות באותו הרגע הם חשבו כך.

“אני שומעת משהו בקומות העליונות,” אמרה הבחורה היחידה בחפ”ק, חיילת צעירה ויפה מחיל המודיעין, מומחית בפענוח קולות. המנהלים פסקו התדיינותם והתקרבו לעמדתה. רצו לעשות זאת שעות לפני כן, אך רק בדיווחה הגישה להם תירוץ לגשת ולרחרח סביבה.

“מה את שומעת?” האלוף, זה שרצה לזיין אותה ברגע שהניח עיניו על גופה, רכן מעליה ושאל.

“תנועה. לא בקומת הקרקע. לא יכולה לומר יותר מזה,” חזרה על עצמה במקצועיות.

“איזה קומה? זה קריטי,” אלוף הפיקוד דחק.

“לא יודעת… חושבת ששנייה,” אכן נדחקה.

“דווח להם,” מפקד המבצע פקד על עובד חדר המבצעים שהיה אחראי על העברת הדיווחים.

כשהחדשות ירדו אל מפקדי החוליות ומפקדם בשטח, אמיר לא התמהמה ועלה מול החוליה של אסף בקשר הפנימי: “חמש מאחת, שפרו קומה.” ולאחר עוד שנייה של החלטה, “שתיים ושלוש, חצי קיפול,” אמיר קרא אליו ללוחם אחד, בהם גם למיכאל, מכל אחת משתי החוליות שהיו קרובות אליו.

מפקד החוליה של מיכאל, היחיד בחוליה עם מערכות קשר, השתמש בסימון המוסכם כדי לאותת לו שאחד – מפקד הצוות – הורה על חצי קיפול קרוב, במטרה לחזק את חוליית הפריצה.

מיכאל התרומם מעט, בהליכה שפופה ולא אחידה, אטית ליד קירות ומהירה בשטחים חשופים, חלף על פני שני בתים וחבר מאחורי כתפו הימנית של מפקדו בכריעה. עשה את שלו אומן.

במהלך התדרוך הגדול, לאחר שנשטף והושפל מלשון אמיר והקיא את בחילתו ומחשבותיו, התיישר, חזר להיות חייל והתמסר למבצע. נאטם לחלוטין לזעקות נשמתו עד שזאת חזרה לצרוח.

אסף, יניב והלוחם השלישי בחוליה חמש צייתו לאמיר וטיפסו כנמרים מתגנבים במעלה מדרגות אפורות וזמניות לקומה השנייה. הבניין היה כאתר בנייה, ומיקומו והעובדה שלא היה מאוכלס הפכו אותו לעמדה השולטת על בית A ועל נתיבי הבריחה בין צפון לדרום-מזרח.

כשראשו של יניב עבר את קו רצפת הבטון של הקומה השנייה, מיד הבחין הוא ששני החלונות הצפוניים במפלס חסומים בלבנים, שצורתן וצבען שונים משאר הלבנים שמהן נבנה הקיר.

כשהתמקמו בכריעה סביב החלון המערבי בקומה, זה שפנה לבית שנלחץ, הסב יניב ללא מילים את תשומת לבו של אסף לפאה האטומה של המפלס.

חשאיות נשמרה לגמרי, מי שלא ידע לא היה מודע לנמלים שהלכו על כתפו של הכפר.

“אחד קבל, בקומה שנייה אין, חוזר, אין שליטה צפונה. החלון חסום, עבור,” אסף לאמיר דיווח.

“חמש עמוד,” אמיר פקד ולא הקדיש רגע למידע שנראה לו כלא רלוונטי בשלב ההוא של המבצע; כשכל הסימנים הראו שאין אחד, פרט לשותפי הסוד, המודע לנוכחותם של הלוחמים בכפר הפליטים.

דקות עברו ורעש נוסף נקלט באוזנייה של המאזינה, הפעם חזק יותר ובבירור בקומה השנייה.

“אחד מקודקוד, אני רוצה עיניים לקומה שנייה,” המפקדים בפיקוד החליטו להסתכן במגע.

“חמש קיבלת?” אמיר שאל ופקד על סמלו להיות זה שיגיב לדרישת חדר הפיקוד.

“קיבלתי,” אסף ענה. הוא סימן באצבעות ללוחמים שאיתו את כוונותיו. ואז, על מגני הברכיים, כשהוא גורר את שוקיו על הקרקע ומלבין מהטיח שעל הרצפה, נע אסף למרכז החדר, כמטר מהחלון, למיקום שממנו חשב שיוכל למתוח צוואר ולהציץ לקומה המקבילה בבניין שהיה למוקד הפעולה. וכשעשה זאת, במיומנות רבה ובתוך שאימץ עיניו באור ירח מלא כמעט, נתקל בזוג עיניים ממתינות ונועצות חזרה, של מי שהיה נראה לו כיעד המבצע. שערות עורפו של אסף הסתמרו מטרור ופחד.

המבט בעיניה של הדמות המצמררת בחשיכה השתנה ממרוכז למסופק. דמיונות האימה שזיהה בעיניים הצעירות שהתחבאו תחת קסדה נעמו לו, ובתנועה צדדית חדה וזריזה הוא התרומם ובריצה נעלם מטווח הראייה של אסף.

“ריצה בבית! ראו אותי!” אסף צעק בשתי מערכות הקשר.

“חיכו לי,” היה צריך לומר אם היה שם דגש על הוצאת דיווח מדויק.

“מצב חם, מצב חם,” הקודקוד בחפ”ק הגיב מיד ושינה את מצב הקרב, וידא שהלוחמים שוכחים מחשאיות ויורים בכל מה שזז “לא נכון” בקרבת הזירה.

השניות שבאו אחר כך ארכו כדקות ארוכות לכל הנוגעים בדבר המבצע.

הלוחמים שינו את מצב הנשקים מ”נצור” ל”בודדת”, והלחץ בחפ”ק הופנה כולו אל המאזינה היפה.

“הוא יורד במדרגות,” זיהתה לפי כובד הצעדים והרעש המתגבר.

הצעדים התרחקו בחלל קומת הקרקע.

“הוא רץ לחלון שבסלון!” קראה כשהבינה בבטחה את תמונת המצב.

“חוליות, עיניים בשמיים, נוהל ברחן,” מפקד המבצע הכריז לאנשיו באוויר ובשטח. לא שוב, חשב שהסיוט של האגף שבו הוא עובד קורם עור וגידים והנה שוב הוא מתגשם. עוד לא ידע את ממדיו האמיתיים של המחדל שטואטא אל מתחת לברזנט המטונף.

“מה עושים?” אסף שאל את פקודיו לחוליה, אך התכוון לקבל דעתו של יניב בלבד.

זה לא שהיו להם אפשרויות רבות.

יניב שם לב למצוקתו של אסף, מצוקת מפקד שאינו יודע איזו פקודה לתת לפקודיו. הוא לא נתן דעתו לחריגות שבשלווה שהוא עצמו היה שרוי בה, שלווה של אדם שבטוח שהוא נמצא בדיוק במקום ובזמן ובסיטואציה שבהם אמור הוא להיות באותו הרגע של חייו, ובכלל.

וכך היה.

עברו שתי שניות משאלתו של אסף והעיניים בשמיים שידרו את צמד המילים האחרון שיניב בחייו שמע: “ברחן צפונה! ברחן צפונה!”

“ברחן צפונה,” אסף את תפקידו ביצע. הלם היה בקולו כשחלק את הדיווח עם הלוחמים שתחתיו, והדבר הבא שראה היה חייל מטפס אל מותו והדף ואור חזק שהגיעו מהפיצוץ שאותו קרע.

יניב לא חשב. היה כחתול שמשתעשע עם עכבר. את חוסר האונים של מפקדו בחוליה, ואת האינפורמציה החדשה שהייתה מגורמיו, הוא פירש כהיתר לחופש פעולה.

לזה התכוון אמיר כשאמר “סוררים” – חיילים שרק מחפשים תירוץ לחשוב שהותר להם לחשוב.

 

הפיצוץ האדיר על גג בניין C, העמדה של חוליה חמש, תפס את הכוחות הישראלים לא מוכנים.

שלושה אנשים בלבד ידעו על זירת המטענים אשר שם נבנתה.

“יניב!!!!” מיכאל נעמד מכריעה ובכאב צרח, הרגיש בבטנו את אותה ההרגשה שהותיר בו החלום. וכשעמד שם, כשחלומו למציאות הפך, הרגיש את כוחותיו מתרוקנים ומשהו שניתז מהפיצוץ שממעל מגלח את קסדתו וממשיך ועף ונופל מאחוריו.

“רד!” אמיר פקד בצעקה והושיט יד אגרסיבית לחגורתו של מיכאל למשוך אותו חזרה למטה. לא ציפה שבכזאת קלות יטיח אותו לרצפה, כאילו בן רגע הפך הלוחם האיתן לסחבה רטובה.

“חמש, חמש, חוליה חמש עבור, דוח מצב גפרורים,” בקור רוח ניסה אמיר לקבל אות חיים.

“גפרור מחוליה חמש עלה לגג והפעיל זירת מטענים, לא ברור מה עם הגפרורים האחרים. הגג התמוטט ברובו,” העיניים שחגו בשמיים ראו, חיברו את המידע ובחדות רבה לכול דיווחו.

הרבה שעות אוויר היו לו לאיש התצפיות, גם הוא אזרח עובד משרד ראש הממשלה.

מיכאל נשאר שכוב-זרוק על האדמה, ידע בוודאות שאיבד את יניב לעד. מסיבה לא ברורה, ודאי שאז לא ניסה לעצמו להסבירה, התעניין בעצם שעף וגילח קסדתו מיד לאחר הפיצוץ העז.

אחרי כמה שניות, וכשבלבול שוב השתלט כליל על מחשבותיו, הוא התגלגל על בטנו כדי לבחון אם יוכל לראות בחשיכה מהו הדבר הזה שעף ובו פגע. וכשהרים ראשו, ראה יד שלמה ונקייה, יתומה מגופה. וככה יצא שהקיא באותו היום בפעם השנייה. בפעם זו עשה זאת על עצמו ועל האדמה.

 

*

 

נדרשו עוד שנתיים עד שהמחבל חוסל. מתוכן שנה וחצי חי במערה, אשר לפתחה שוגר טיל המסוק שסיכל את המשך חייו הטרוריסטיים ובכלל. שותפיו לבגידה חוסלו בזה אחר זה ובאכזריות מדודה.

תחקיר המבצע, לעומת זאת, הסתיים בערב היום שאחרי ולהשלמתו נדרשו פחות משלוש שעות. הדרגים האחראים, הגבוהים ביותר בארבעת האגפים הרגישים ביותר לסיכול הטרור שבין הים התיכון לנהר ירדן, סגרו בינם לבין עצמם את תוצאות הבדיקה – החייל שטיפס לגג שבר את פקודת המבצע. הוא, ורק הוא, הביא למותו ולתוצאה הכושלת של הפעולה.

זה לא היה מפעילו של משתף הפעולה שהתהפך; גם לא המסתערבים שנחשפו בשלב איסוף המודיעין. ושמותיהם של מפקדי הלוחמים עלו רק בשבחים. אף אחד לא חשב את עצמו לשאול, וודאי שלא להשמיע או להעלות אפשרות ריאלית, שמא הם יצרו חיילים קצת יותר מדי מורעלים.

החייל שחשב לבד, “תמיד כזה היה,” הם אמרו, זה הוא שבגללו אבדו חיים וחיילים נפצעו.

“במפורש אמרנו לא לעלות על הגג,” ראש הענף שתדרך את הלוחמים הבטיח לראש האגף שלו בשיחה סלולרית לא בטוחה, חסך ממנהלו את הדגש שניתן לסעיף זה בעת פקודת המבצע.

ביצוע המשימה בכל מחיר הוא ערך רעיוני, ולא תירוץ לעקוף פקודה – זו הייתה הגישה.

 

מה היה קורה אם היה עולה ונשכב על הגג ובשניות צולף את הכדור כפי שרצה, גם אז הוא היה “אשם”? זו לא הייתה הפעם הראשונה שמיכאל חשב על “מה אם” שכזה, אך זו הייתה הפעם הראשונה שכל עולמו השתנה על כובד השאלה. למזלו הרב מעולם לא הרגיש אשמה על שקרה במבצע, אז זה ממנו נחסך. הוא ישב חסר מילים ועניין בחיים בבית הוריו של יניב, שכולים טריים, כשקיבל את הודעת הטקסט שבה נכתבה מפורשות השורה התחתונה של תחקיר המבצע.

אבידן כתב: לא שאלו אותנו כלום. השועלים נכנסו באיחור ואמרו שיניב אשם.

כל מה שמיכאל חשב שהוא יודע שהוא רוצה השתנה. כל מה שרצה, אז כשישב על הספה, זה לעזוב את היחידה. אחר כך רק רצה לסיים עם הצבא. וכשהגיעה השעה כבר רצה להתרחק מכולם.