הוא קורא לי מלכת הלילה שלו. הייתי מתה בשבילו. הייתי הורגת בשבילו. קדחת פיות הוא הספר השלישי בסדרת קדחת כאשר […]
פתח דבר
הייתי מתה בשבילו.
לא, רגע… לא שם הייתי אמורה להתחיל.
אני יודעת את זה. אבל אם זה היה נתון לבחירתי הייתי מעדיפה לרפרף על אירועי השבועות הקרובים ולהעביר אתכם בחטף על פני הימים האלה בפרטים מטושטשים שיציגו אותי באור מחמיא יותר.
איש לא נראה טוב בשעתו האפלה ביותר. אבל אלה השעות שהופכות אותנו למה שאנחנו. אנחנו עומדים זקופים, או נרתעים. אנחנו יוצאים מנצחים, מחושלים מהמבחנים שעמדנו בהם או שבורים, נושאים סדק הרסני ובלתי ניתן לתיקון.
פעם לא חשבתי על דברים כמו השעות האפלות מכול ומבחנים וסדקים.
ימיי היו מלאים בשיזוף ובקניות, במזיגת משקאות בבר הבריקיארד (זו תמיד הייתה חגיגה יותר מאשר עבודה, וכך אהבתי את חיי), ובתכנון דרכים חדשות לתחמן את אימא ואבא לעזור לי לקנות מכונית חדשה. בגיל עשרים ושתיים עוד גרתי אצל ההורים, בטוחה בעולמי המוגן, והמאווררים העצלים והאטיים של הדרום עמעמו את חושיי עד שהאמנתי שאני מרכזו.
ואז אחותי אלינה נרצחה באכזריות בעת לימודיה בחו”ל, בדבלין, ועולמי השתנה בִּן לילה. לא רק שהיה עליי לזהות את גופתה המרוטשת ולראות את משפחתי שפעם הייתה מאושרת מתפוררת, התפוררותו של עולמי לא נעצרה שם. היא נעצרה רק אחרי שגיליתי שבערך כל מה שלימדו אותי להאמין על עצמי בילדותי לא היה נכון.
גיליתי שאימא ואבא הם לא ההורים האמיתיים שלי; אחותי ואני אומצנו; ועל אף המבטא הדרומי העצל והמוגזם לפעמים שלי, לא היינו דרומיות כלל. מוצאנו היה משושלת קלטית קדומה של רואות־שִי, אנשים שמסוגלים לראות את בני הפיות – גזע מבעית של יצורים שלא מהעולם הזה שחיו בחשאי בינינו זה אלפי שנים, מוסווים באשליות ובשקרים.
אלה היו הלקחים הקלים.
הלקחים הקשים עוד היו בדרכם, והמתינו לי ברחובות מלאי הקראיק של רובע טמפל בר בדבלין, שם אראה אנשים מתים ואלמד להרוג; שם אפגוש את ג’ריקו בארונס, את ו’ליין ואת השליט העליון; שם אתפוס את מקומי כשחקנית מרכזית במשחק קטלני שבו גורל העולם מונח על הכף.
לאלה מביניכם שמצטרפים אליי רק עכשיו, קוראים לי מקיילה ליין, מק בקיצור. ייתכן ששם המשפחה האמיתי שלי הוא אוקונור, אבל אני לא יודעת את זה בוודאות. אני רואת־שִי, אחת מהחזקות ביותר שחיו אי־פעם. לא רק שאני רואה את בני הפיות, אני גם יכולה לפגוע בהם. וכשאני חמושה באחד מההקדשים המקודשים ביותר שלהם – חנית לוּין, או הגורל – אני יכולה להרוג אפילו את בני האלמוות.
אל תירגעו ותרגישו בנוח עכשיו. לא רק העולם שלי בצרות; גם שלכם. זה קורה, ממש עכשיו, בזמן שאתם יושבים לכם ומכרסמים משהו, ומתכוננים לברוח אל העולם הבדוי שלכם. נחשו מה? זה לא באמת בדוי, ואין לאן לברוח. החומות בין עולם בני האדם ועולם הפיות קורסות – ולא נעים לי לספר לכם את זה, אבל בני הפיות האלה הם כל־כך לא טינקרבל.
אם החומות יקרסו כליל… טוב, פשוט תקוו שזה לא יקרה. במקומכם הייתי מדליקה את כל האורות בבית ברגע זה. מכינה כמה פנסים. בודקת שיש מספיק סוללות.
הגעתי לדבלין לשתי מטרות: לגלות מי הרג את אחותי, ולהתנקם. רואים באיזו קלות אני יכולה לומר את זה עכשיו? אני רוצה נקמה. נקמה בנו”ן רבתי. נקמה עם עצמות מרוסקות והרבה דם. אני רוצה שהרוצח שלה ימות, רצוי בידיי. רק כמה חודשים כאן והשלתי מעליי שנים של גינונים דרומיים מצוחצחים.
הייתי כנראה מתה זמן קצר אחרי שירדתי מהמטוס מאשפורד, ג’ורג’יה והנחתי את רגלי המטופחת על חופה של אירלנד, אילולא נכנסתי במקרה לחנות ספרים בבעלותו של ג’ריקו בארונס. אין לי מושג מיהו או מהו, אבל הוא מחזיק בידע שאני צריכה, ולי יש משהו שהוא רוצה, וזה הופך אותנו לבעלי ברית בעל כורחנו.
כשלא היה לי לאן ללכת, בארונס אסף אותי, לימד אותי מי אני ומה אני, פקח את עיניי ועזר לי להישאר בחיים. הוא לא עשה את זה בדרך נחמדה, אבל כבר לא אכפת לי איך אני נשארת בחיים, כל עוד אני נשארת בחיים.
עברתי אל חנות הספרים שלו מפני שהיא הייתה בטוחה יותר מחדרי הזול שבאכסניה. היא מוגנת מפני רוב האויבים שלי בקסמי מגן ובלחשים שונים, ועומדת כמעוז אחרון בשולי מה שאני מכנה אזור אפל: שכונה שנכבשה בידי הצללים, אנסילי חסרי צורה שמשגשגים בחשכה ושואבים את החיים מבני אדם.
נלחמנו במפלצות יחד. הוא הציל את חיי פעמיים. חלקנו נטייה לתאווה מסוכנת. הוא מחפש את השיסא־דוּ – ספר בן מיליון שנה של הקסם האפל ביותר שניתן להעלות על הדעת, שנכתב על־ידי מלך האנסילי עצמו ומחזיק במפתח לעולמות הפיות והאדם כאחד. אני רוצה אותו כי משאלתה האחרונה של אלינה הייתה שאמצא אותו, ואני חושדת שהוא המפתח להצלת עולמנו.
הוא אומר שהוא רוצה אותו כי הוא אספן ספרים. בטח.
ו’ליין הוא סיפור אחר. הוא נסיך סילי, יצור שמביא מות־תאווה, דבר שעליו תשמעו עוד בקרוב. בני הפיות מורכבים משתי חצרות יריבות שלכל אחת מהן בית מלוכה ומעמדות ייחודיים משלה: חצר האור או הסילי, וחצר האופל או האנסילי. שהעסק עם האור והאופל לא יבלבל אתכם. שניהם קטלניים. אבל בעיני הסילי, האנסילי נחשבו כל־כך קטלניים עד שהם כלאו אותם לפני כשבע מאות אלף שנה. כשבן פיות אחד פוחד מאחר, גורו לכם.
לכל חצר יש הקדשים משלה, או חפצי קודש שניחנו בעוצמה אדירה. הקדשי הסילי הם החנית (שנמצאת ברשותי), החרב, האבן והקדרה. הקדשי האנסילי הם הקמע (שהיה ברשותי ונלקח בידי השליט העליון), התיבה, כסופי ההתקה והספר שכולם מחפשים אחריו. לכל אחד מטרה שונה. את חלקן אני יודעת; לגבי האחרות אני לא לגמרי בטוחה.
כמו בארונס, גם ו’ליין מחפש את השיסא־דוּ. הוא מחפש אותו בשביל מלכת הסילי אֲוויל, שזקוקה לו כדי לחזק את החומות בין עולמות הפיות והאדם ולמנוע מהן לקרוס. כמו בארונס, הוא הציל את חיי. (הוא גם העניק לי כמה מהאורגזמות החזקות ביותר שחוויתי בהם).
השליט העליון הוא רוצחה של אחותי; זה שפיתה, ניצל והשמיד אותה. הוא לא בדיוק בן פיות ולא בדיוק אדם, והוא עסק בפתיחת שערים בין העולמות ובהעברת אנסילי – הגרועים מבין בני הפיות – אל עולמנו, בשחרורם כאן ובהדרכתם כיצד להסתנן לתוך החברה שלנו. הוא רוצה שהחומות יופלו כדי שיוכל לשחרר את כל האנסילי מכלאם הקפוא. גם הוא רוצה את השיסא־דוּ, אם כי אני לא בטוחה למה. אני חושבת שייתכן שהוא מחפש אותו כדי להשמיד אותו, כדי שאיש לא יוכל לעולם לבנות מחדש את החומות.
כאן אני נכנסת לתמונה.
שלושת האנשים החזקים והמסוכנים האלה צריכים אותי.
לא רק שאני רואה את בני הפיות, אני גם יכולה לחוש בחפצי כוח ובהקדשים של בני הפיות. אני יכולה לחוש בשיסא־דוּ אי־שם בעולם, לב אפל ופועם של רוע טהור.
אני יכולה לחפש אותו.
אני יכולה למצוא אותו.
אבי היה אומר שזה הופך אותי לשחקן המבוקש של העונה.
כולם רוצים אותי. אז אני נשארת בחיים בעולם שבו המוות מטיל צל על סף דלתי מדי יום.
ראיתי דברים שהיו מסמרים את שערותיכם. עשיתי דברים שמסמרים את שערותיי.
אבל זה לא חשוב כרגע. הדבר החשוב הוא להתחיל במקום הנכון – נראה… איפה זה?
אני מעלעלת לאחור בדפי זיכרוני, מצמצמת את עיניי כדי שלא אצטרך לראותם יותר מדי בבירור. אני פונה לאחור, מעבר ללובן המסמא שבו כל הזיכרונות נעלמים לזמן־מה, מעבר לאותו ליל כל הקדושים מהגיהינום והדברים שבארונס עשה. מעבר לאישה שהרגתי. מעבר לחלק שבו ו’ליין ניקב את בשר לשוני. מעבר למה שעשיתי לג’יין.
הנה.
אני מקרבת את התמונה לרחוב חשוך, לח, נוצץ.
הנה אני. יפה בוורוד ובזהב.
אני בדבלין. לילה. אני הולכת על המדרכה המרוצפת של טמפל בר. אני מלאת חיים ושוקקת. אין כמו מפגש קרוב עם המוות כדי להרגיש אחר כך גדולים מהחיים.
עיניי נוצצות וצעדיי גמישים. אני לובשת שמלה ורודה מהממת ונועלת את נעלי העקב האהובות עליי ומאובזרת עד השיניים, בזהב ובאמטיסט ורוד. השקעתי במיוחד בשיער ובאיפור. אני בדרך לפגישה עם כריסטיאן מק’קלטאר, סקוטי צעיר ומסתורי שהכיר את אחותי. אני מרגישה טוב, לשם שינוי.
טוב, לפחות לזמן קצר.
נאיץ כמה דקות קדימה.
עכשיו אני תופסת את הראש ומועדת מהמדרכה אל תעלת הניקוז. צונחת על ארבע. התקרבתי אל השיסא־דוּ יותר משהתקרבתי אליו אי־פעם בעבר, והוא משפיע עליי בדרך הרגילה. כאב. משתק.
אני כבר לא נראית יפה במיוחד. למעשה, אני נראית פשוט נורא.
אני עומדת על ארבע בשלולית מדיפה ריחות בירה ושתן, קפואה עד העצם. שערי פרוע, סיכת הראש שלי העשויה מאמטיסט מתנדנדת לי מול האף, ואני בוכה. אני מרחיקה את השיער מהפנים ביד מטונפת ומתבוננת בתמונה הנערכת למולי בעיניים פעורות מזוועה.
אני זוכרת את הרגע ההוא. מי הייתי. מה לא הייתי. כל זה לכוד וקפוא בזיכרוני. כל־כך הרבה דברים הייתי אומרת לה.
זקפי ראש, מק. תהיי חזקה. סערה מתקרבת. את לא שומעת את רעם הפרסות החדות ברוח? את לא מרגישה את הצינה מקהת הנשמה? את לא מריחה תבלינים ודם באוויר?
ברחי, אני אומרת לה. תתחבאי.
אבל לא הקשבתי לעצמי.
בעודי על הברכיים הסתכלתי ב… יצור… ההוא עוסק במעשיו, נתונה באחיזת החנק של זרם מעמקים קטלני.
באי־רצון, אני מתמזגת עם הזיכרון, מחליקה אל תוך עורה…
אין עדיין תגובות