כחול באדום

לרכישת עותק מודפס באמזון לחצו על המודעה:

ינואר 2030, מקס מק'אליסטר מהנדס מכרות מסקוטלנד, מגשים את חלום חייו וטס עם מאתיים חמישים ושישה חלוצים להקים את מושבת "אלפא", המושבה הראשונה שנבנית על כוכב הלכת מאדים.

מקס אחראי על צוותי הכורים, שעובדים ללא לאות שלוש שנים תמימות בחיפושיהם אחרי מים שפירים במעמקי הפלנטה האדומה.

הבוקר של חמישה עשר במאי שנת 2033 הפר את שלוותם של תושבי 'אלפא' בפיצוץ עז שגבה קורבנות אדם.

מרגע זה ואילך- מקס וחבריו מוצאים את עצמם במרכזן של הרפתקאות מסמרות שיער המאיימות על חייהם ועל חיי המתיישבים.

לצד תגליות המתרגשות ובאות זו אחר זו , נרקמת אהבה אמיצה בין מקס לבין ד"ר אנה אריקסון רופאת המושבה.

עתיד המתיישבים תלוי במאבקים המתחוללים מעל ומתחת לאדמת הכדור האדום. עד לסוף המפתיע בדפיו האחרונים של הספר, לא נדע מה יחרוץ הגורל המתעתע בקורא.

"כחול באדום" ספר מתח המשלב מד"ב, הינו ספרו הראשון של המחבר מני הרפז.

מקט: 9-62590-658-8

מסת"ב: 978-1-62590-658-8

סקירה על הספר בבלוגיה

לרכישת עותק מודפס באמזון לחצו על המודעה: ינואר 2030, מקס מק'אליסטר מהנדס מכרות מסקוטלנד, מגשים את חלום חייו וטס עם […]

---

2:45 לפנות בוקר, מושבת “אלפא”

הדי הפיצוץ הרעידו את קירות חדרו הדקים.

“מקס … מאאקס… אתה שומע אותי?…תענה בן-אדם?”

הוא התכרבל בשמיכה העבה והתכסה בה מעל אוזניו.

“לכל הרוחות מקס, קום ותענה כבר ….’רד וול’. אני חוזר ‘רד וול’.” מכשיר הקשר התעורר שנית: “מקס…? אתה שומע אותי?… זה ג’ד.”

מקס פקח עין תורנית. האור הכתום של נורית החירום ריצד בטרדנות והבהב בכל החדר. הרחש במערכת הקשר הפתוחה גבר. אזעקת החירום הצורמת נשמעה ברקע, מבשרת על תאונה עם נפגעים. כמה פעמים בעבר נשמעו באוזניו צלילים אלה, לרוב בעקבות פציעות קלות מאבנים שנתזו בזמן הכרייה או ממפולות קטנות, והן נחבשו בזריזות, אך בוקר ה 15 במאי שנת 2033 לא הביא עמו בשורות טובות.

שלוש שנים מלאו ליישוב הקבע הראשון במאדים. מקס, מנהל קבוצת הכורים, חש היטב במחיר הגופני ששנים אלו גבו ממנו. גופו הרזה והשרירי התנשא לגובה מטר שמונים ושמונה סנטימטרים של צלקות ומכאובים במפרקים וכאבי גב תחתון בלתי פוסקים, שנבעו משנים של עבודה גופנית קשה בתנאים נוראים של רטיבות ואבק סלעים. תווי פניו הקשוחים דמו לפניו של לוחם וותיק ושבע קרבות במרינס. סנטרו הגברי עם גומת החן השובבה באמצעו ועיניו הכחולות כים עמוק שיוו לו בקלות חזות של שחקן רוגבי המדגמן בושם גברי חדש.

למרות כאבָיו הוא לא ויתר ולא עבר כמו אחדים מעמיתיו לשבת מאחורי שולחן משרדי. מקס היה מכור לעבודה גופנית, בילה לפעמים ימים ולילות עם עובדיו ולא בחל בשום עבודה קשה. “אין עבודה המביישת את בעליה,” נהג לומר. מגיל חמש עשרה בילה מקס אהרון מק’אליסטר במכרות הפחם. כבן דור רביעי למשפחת כורים וותיקה, הספיק לראות כמה אסונות בחייו. מנורה כתומה מהבהבת בישרה על מפולת או תאונה אחרת כלשהי, ומיד צצו התמונות המחרידות במוחו. אביו אייזיק היה מעורב בתאונה קטלנית, ולמרבה המזל ניצל ממנה. קרונית שהועמסה יתר על המידה במכרה המשפחתי התהפכה על צידה ופגעה באביו ובעוד שני כורים שנמחצו למוות תחתיה. מקס לא שכח את היום שבו נושאי האלונקות הוציאו את שני חבריהם המחוצים מכוסים בשמיכות צבאיות מרופטות. הם עברו לידו בצעדים כושלים ובפנים מיואשות, ידי ההרוגים משתלשלות מהאלונקות כידי בובות פלסטיק בחלון ראווה. כתפו השמאלית של אביו שותקה לזמן רב, ולא שבה להיות מה שהיתה.

***

“מקס תתעורר כבר לכל הרוחות… מקס? אתה שומע אותי?” הבהוב הנורית הכתומה והאזעקה ברקע החזירו אותו באחת שנים רבות לאחור.

הקריאות הבהולות שנשמעו במכשיר הקשר קטעו בבת אחת את שרעפיו והקפיצו אותו שלושים שנה קדימה במהירות שחישבה לשָּבֶּר את גבו, לבוקר הארור במושבת ‘אלפא’ במאדים. אי אפשר היה לטעות בקולו של ג’ד מק’לאוד, מנהל המשמרת האירי אדום השיער. למרות חוסנו הגופני, מקס נראה כאחיו הצעיר של ג’ד, מתאבק מקצועי לשעבר במשקל סופר כבד. איש גדל גוף בעל עצמות כבדות ,שרירים ושומן לא מועט, שהצטבר בכרסו משנים של התמחות בשתיית בירה ‘גינס’ בפאבים שאינם נסגרים עד אור הבוקר. בפאבים שמקס וג’ד נהגו לבקר רווחה האמרה: “עם ג’ד לא מתעסקים”, אבל מי שהתעקש לזכות בכרטיס טיסה למחלקה ראשונה בחדר המיון, ג’ד היה מטיס אותו לשם חינם אין כסף. לעיתים, כששני המק’ים (כך כינו את שניהם) לגמו להנאתם כוסות בירה גינס מרירה, ניסו פוחזים למיניהם וסתם שיכורים לבחון את כוחו של ג’ד בהורדת ידיים ועד מהרה נאלצו לפרוש. והיו גם מתחכמים שהתבשמו מאדי וויסקי זול וניסו את כוחם בהיאבקות עמו וסיימו את הלילה בלסת שבורה או בעילפון קל.

***

מקסימיליאן אהרון מק’אליסטר, בן לאם יהודייה ואב פרסביטרי, נולד בחמישה במאי 1988 באיירדרי עיירת כורי פחם ליד גלזגו בסקוטלנד. אביו ניהל את המכרה המשפחתי בעיירה ואמו היתה מורה למתמטיקה בבית הספר המקומי. הוריו החליטו לא לכפות עליו את אחת משתי הדתות ואפשרו למקס הצעיר להחליט בבגרותו לאן מועדות פניו. בסופו של דבר, אולי כדי לרצות את שניהם, או להרגיזם, בחר בדרך השלישית: אתיאיזם מוחלט ואמונה בגורל, “אני אחראי לגורלי ומאמין רק במה שיעשה אותי טוב יותר לסביבה שאני בוחר לחיות בה,” נהג לומר לאביו. בחירתו לא תמיד הניחה את דעת הוריו, אך הם הבינו שגדל אצלם נער בעל אופי חזק ויציב, השוקל היטב את רצונותיו, ולכן לא התעמתו אתו. נהפוך הוא, הם כיבדו את החלטתו ולא הציקו לו יתר על המידה. למרות גילו הצעיר ביקש מקס מהוריו להישלח למכללה הרחק מביתו. אביו אייזיק שנענה לבקשת בנו ללמוד ולהתפתח, קיווה שביום מן הימים, מקס יחזור לנהל את המכרה המשפחתי.

מקס וג’ד הכירו במכללה הקדם אקדמית [1]UWC בווילס. ג’ד בן למשפחת סוחרים בכלי מטבח מחרסינה נולד בלימריק, העיר השלישית בגודלה באירלנד. לימריק השוכנת על חופו של נהר הָשֵאנוֹן, הגדול בנהרות אירלנד, הצטיינה בהיסטוריה רוויה קרבות דמים עוד מימי הויקינגים במאה התשיעית לספירה. העיר ידעה סבל ומצור במלחמות המאה ה- 17, ובנעורי ג’ד החריד את שלוותה מאבק אלים בין שתי כנופיות סמים שהשתוללו ברחובותיה. שֶיימוס ואלבֶּרטָה מק’לאוד הוריו של ג’ד, פרא אדום שיער, חששו שבנם ייקלע לקרבות רחוב בין הכנופיות, ושליחתו למכללה הטכנולוגית בווילס היתה הפתרון הטוב ביותר עבורו ועבורם.

ג’ד ומקס בני אותו גיל התיידדו עד מהרה ובילו שעות רבות באולם הספורט. ג’ד למד האבקות חופשית ונעזר פעמים רבות במקס כדי להתאמן בתרגילי הטלות או שחרור מחביקות. מקס לא התנגד לשמש כבובת אימונים של ג’ד וליפול פעם אחר פעם על המזרון הקשיח. הוא רצה להתחשל ומצא באימונים עם ג’ד אמצעי טוב לחיזוק גופו הצנום. מקס אהב את הריצות הארוכות , הוא הקפיד לרוץ לפחות שלוש פעמים בשבוע יותר משעה בעמק המוריק שהקיף את המכללה הוולשית. המכללה נבנתה על יסודות טירה עתיקת יומין, ובערבו של יום מקס היה מתיישב לאחר הריצה המֵתִּישָה על אחד מספסלי האבן של הטירה ומביט לשמיים בעודו משחרר את שרירי רגליו. הוא אהב לצפות בכוכבים ממצפה משוכלל שנבנה על אחד מצריחי הטירה, והצטרף לחוג האסטרונומיה ואסטרו -פיזיקה במכללה. עבודת הסמסטר הראשונה שלו עסקה במאדים כוכב הלכת האהוב עליו ביותר במערכת השמש. בשנה השנייה הוא שימש כעוזרו של מנחה החוג, ד”ר פליקס שלזינגר, אסטרו -פיזיקאי בדימוס, שהחדיר במקס את האהבה לכוכבים. מקס היה היחידי שקיבל מפתחות למצפה, היה אחראי לתחזוקת הטלסקופ והורשה להפעיל אותו ולצפות בכוכבים כרצונו. בשתי שנות הלימוד האחרונות, מקס וג’ד הצטרפו למגמת מכשור ובקרה ומבוא להנדסת מכרות. לאחר שסיימו בגיל תשע עשרה את המכללה, נפרדו דרכיהם של השניים. מקס חזר לגלזגו ללימודי המשך באוניברסיטה המקומית והשלים במשך ארבע שנים לימודי ניהול והנדסת המכרות.

ג’ד ויתר על המשך הלימודים וחיפש משרה ככורה מן המניין. הוא מצא עבודה בעיירה בְּלֵנוֹפוֹן בדרום מזרח ווילס ושמר על קשר עם מקס. אחת לשנה הם נפגשו בפאב אירי סמוך למכרה לזכר ימי הנעורים במכללה. לאחר סיום לימודיו בגיל עשרים ושלוש התייצב מקס במכרה בבלנופון. ג’ד סידר לחברו פגישה עם מנהל המכרה שהתרשם מאוד מהמהנדס הצעיר והציע לו את משרת המהנדס הראשי אחרי ראיון שנמשך עשר דקות.

בגיל עשרים ושש עזב מקס את מקום עבודתו ונסע לשנת השתלמות באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. כשחזר לשנתיים נוספות בבלנופון צלל עם ג’ד אל תוך סיפורי ניו יורק המוזרים. “הכול קיצוני שם,” התלונן בפני חברו. “אם אתה לא אוהד של ה ‘יאנקיז’ או שרוף על ה’מאטס,’ סימן שאתה חולה רוח וזקוק לאִשפוז דחוף.”

למרות הפצרות אביו, מקס החליט שלא לעבוד במכרה המשפחתי. הוא חשש מפני מעורבות משפחתית שתזיק להחלטות ניהוליות, והעדיף להתרחק מהבית למגינת ליבו של אייזיק מק’אליסטר. מקס קיבל הצעה לעבוד כמהנדס ומנהל אתר בחברת המכרות הענקית Under-Earth האמריקנית ויצא את ווילס בדרכו למכרה החברה בניגריה.

***

“מה קרה ג’ד,” מקס הציץ בספרות הזרחן שריצדו בשעונו, השעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר.

“מוטב שתבוא לכאן מיד, אחד מעמודי הפלדה הראשיים ב C7 קרס.”

“לכל הרוחות והשדים,” פלט מקס.

הידיעה הקפיצה אותו כנשוך נחש, קריסת עמוד ראשי עלולה לגרור עוד שניים או שלושה עמודים מצדדיו, מה שמזמין מפולת שתעכב את העבודה לזמן רב. אך מעל הכול הטרידה את מקס המחשבה על עובדי משמרת הלילה שנפגעו.

“ג’ד, מה קורה עם הצוות, יש נפגעים?”

רגע ארוך ומורט עצבים חלף לפני חידוש הקשר.

“כן, חמישה. שלושה פצועים קל, והתאומים לכודים במפולת!”

ג’ד הניח למקס כמה שניות לעכל את הבשורה. “מקס, עוד דבר. רמת הפחמן עלתה ל 2.4. הלחץ האטמוספרי עלה לרמה של 4 פסקל.”

“כנראה שנתקלנו בשרוול גז רציני.”

מקס תרגם מיידית בראשו את משמעות הדבר: ‘במקרה של נזק במערכת הנשימה של חליפת העבודה הממוגנת, עלייה ברמת הפחמן החד-חמצני, מהווה סיכון למוות בחנק תוך פרק זמן קצר.’

בשגרה, רמת הפחמן במכרה לא עלתה מעבר לעשירית האחוז. הלחץ האטמוספרי היווה גם הוא בעיה, אך משנית וקלה יותר לטיפול.

“או.קיי.. ג’ד אני כבר יורד. תדאג להכין את הכלוב ואל תעשו דבר, אני כבר מגיע.” בדקות הבאות הוא היה שקוע בלבישת חליפת המגן ובהפעלת הווסת, וכול אותה עת חלפו לנגד עיניו מקרים דומים שהסתיימו בפציעות קלות. הוא קיווה שגם התקרית הזו תסתיים כך.

במגורי הכורים מעל אתר הכרייה הופעלו דרך קבע מערכת מדמה כבידה ומערכת אוורור שסיפקו תנאים דומים לתנאי כדור הארץ. אבל באתר הכרייה, שבעים ושלושה מטרים מתחת למושבה, תנאי האטמוספרה והכבידה היו זהים לאלה שעל פני המאדים הקטלני. החליפה המשולבת מסיבי “ניאופרן” חזקים וסגסוגת מתכות קלה שקלה חמישה עשר קילו בתנאי כדור הארץ. עבור הכורים באתר היא היתה נוחה לתפעול ומשקלה כשליש.

הכורים חויבו ללבוש חליפה ממוגנת ובעלת אספקת אוויר עוד לפני הירידה במעלית. לשם כך, נבנתה מעל הפתח כיפה שלבד מהמעליות היו בה חדרי הלבשה שבהם אוחסנו החליפות בארוניות אישיות. כמות החמצן הרווי בחליפה הספיקה בדרך כלל לשתים-עשרה שעות, אבל מטעמי בטיחות הכורים לא עבדו בתוכה יותר משמונה שעות רצופות.

מקס עשה את דרכו למעלית בריצה, חצה את כיפה 5 הגדולה ופתח את דלת הכניסה לפרוזדור שאורכו ארבעים מטר שחיבר את הכיפה לחדר המעליות.

במבואה המתין לו אלן אייברסון, איש כת האמיש, שכונה בפי הכול “הכומר” בשל מראהו הסגפני ופניו עטורי הזקן נטול השפם. אלן, מומחה תקשורת ומחשבים, היה מכונת עבודה אנושית. הוא נהג לבלות שעות רבות בחדרי הבקרה, ורוב השידורים לכדור הארץ ובחזרה נעשו תחת עינו הפקוחה. לאחר תדרוך קצר השניים היו בדרך למטה.

הירידה היתה איטית ובסופה יצאו השניים מהמעלית לחדר ההסתגלות, הם הסדירו את מגני הקסדות העשויים זכוכית ממוגנת בלחיצת כפתור והפעילו את מערכת האוויר בחליפה.

ג’ד קיבל אותם בפתח, מאובק כולו ונסער. שאון הקרוניות המלאות בשפוכת סלעים שחרקו על הפסים הכריח אותו לצעוק: “העלינו את השלושה לטיפול לפני עשר דקות. הם פצועים קל בגפיים התחתונות. דוק אומר שהם יהיו בסדר.” מנסה בלא הצלחה לקנח את אבק הסלעים שהצטבר על מגן הקסדה, ומתנשם בכבדות, הוסיף: “כמו שאמרתי לכם קודם התאומים נתקעו.” “התאומים” היה הכינוי שהוצמד לשני הגרמנים: שומכר וגרוס. שני גברים רחבי גו, בהירי שיער שתווי פניהם זהים כמעט. שניהם הגיעו מהמבורג. למרות הדמיון הרב לא היה כול קשר משפחתי בניהם. גרוס היה הרציני מבין השניים, אדם שקט ומסוגר. שומכר היה יותר חברותי ונהג לבדר את הסובבים אותו בסיפורים רוויי הומור על ילדותו בנמל העיר.

“מה מצב הפחמן, ג’ד?”

“כרגע יציב, אבל כל שנייה הזרם עלול להתפרץ שנית.” ניסינו להגיע אל השניים לפני שקראתי לך. זה היה בלתי אפשרי. מקס אנחנו חייבים להוציא אותם עכשיו.”

השרוול שג’ד הזכיר היה זרם של מצבור חד תחמוצת הפחמן כלוא בין הסלעים התת-קרקעיים שעלול היה להיחשף במהלך כרייה. במצב כזה ניתנה הוראה ברורה לצוותים להפסיק מיד עבודה ולעלות למעלה. הסכנה האורבת בהתפרצויות כאלה היתה ממשית.

מקס היה זקוק לנתונים נוספים לפני קבלת החלטה.

“אלן, בדוק במחשב מה הלחץ.”

התשובה לא איחרה לבוא: “4.8 פסקל[2],” ענה אייברסון, מתבונן במחשב המרכזי, בפאתי הכניסה שלא נפגעה. בצג העליון ריצדה המחט בכיוון האזור האדום. “רמת הקְסֵנוֹן[3] עלתה ל 120 חל”מ,” נשמעה צעקה.

ברמתו התקינה גז הקסנון יכול להגיע עד 80 חל’מ. העלייה ברמת הגז הדאיגה את מקס. החומר דליק ומסוכן בנוסף להיותו גז מרדים, די היה בניצוץ קטן להבעיר את השטח.

מקס הבין שנדרשת החלטה מהירה במקום, אסור היה לאבד אף רגע.

הוא לא היסס וקרא לצוות שמאחוריו: “מהר גלגלו את הכלוב, יש לנו הרבה עבודה.” הכלוב היה כלי הכלאיים המשלב מלגזה ומחפרון קטן. תא הנהג היה מיתקן שקוף דמוי קובייה עטוף כולו בלוחות זכוכית מחוסמת וחזקה במיוחד ועליה רשת מְסָגְסוֹגֶת מתכתית ששיוותה לו מראה של כלוב נמרים קטן. במיתקן הזה היה ציוד מתוחכם לפינוי מהיר של סלעים,, קלאסי לעבודות הכרייה בתנאים שנוצרו. בעזרת כף הידראולית מלפנים ושני מנופי מצבט מאחור, אפשר היה לסלק בבטחה סלעים במשקל של עד טון וחצי לתוך קרוניות הפסולת. העבודה בתוך הכלוב היתה נוחה, בלא קסדת החמצן, שכן הוא היה מווסת ומאוורר ומתאים מכל הבחינות לעבודה רציפה של 8 שעות. לפני כניסתו לכלוב בחן מקס את מכשיר היונימטר[4] שהיה מחובר לשרוול החליפה השמאלי.כהנחיית קבע לפני הירידה לפרוזדורי הכרייה, כל עובד היה חייב לוודא שהמכשיר הרבגוני פועל ומכויל. הצג שבכלוב הראה שכל המרכיבים הסביבתיים תקינים וניתן לפעול. ג’ד ואייברסון עמדו ליד הכניסה, אוחזים מטפים. באותו רגע נעצרה המעלית, “דוק” הצטרף אליהם עם עוד שני פרמדיקים.

ג’רמיה סטון, “דוק” בפי הכול, היה אחד הרופאים הוותיקים בצוות, ועבר גלגולים רבים עד שהגיע למאדים. יליד 1987, בנו היחיד של איש עסקים אמיד, שאביו קיווה ימשיך את דרכו. אבל ג’רמי סרב לשמוע על כך, הוא למד רפואה באוניברסיטת ויסקונסין ולאחר שלוש שנות עבודה במרפאות של כפרים עניים ליד העיר טיחואנה שבמקסיקו, הצטרף לצבא ארצות הברית היישר למלחמת איראן בשנת 2018.

סטון לא סיפר הרבה על עברו, אבל חבריו המעטים האמינו שההחלטה שלו לטוס למאדים נבעה מטראומה שחווה במלחמת איראן, בעת ששימש כרופא גדודי במרינס.

מנהלת הכרייה חייבה הימצאות רופא כונן צמוד לאתר הכרייה כל אימת שהתבצעה חפירה. השבוע היה זה תורו של ג’רמי.

לאחר שווידא את נעילת הדלת סילק מקס את קסדתו והחל להפעיל את הכלוב. הכף התרוממה לגובה שלושים סנטימטרים והכלי החל בנסיעה איטית.

“אלן, אתה קולט סימנים מהתאומים?”

המחשב שהותקן בכל פרוזדור בנפרד התחבר באופן אוטומטי לכל יחידת יונימטר באמצעות גלי קול.

“שומכר מחזיר אותות,” ומקץ דקה, בנעימה מהוססת: “אני לא קולט את גרוס.”

התשובה הדאיגה את מקס: “ייתכן שיחידת המחשב של גרוס נפגעה במפולת.”

לכל קסדת כורה צורפה יחידת מחשב זעירה שפלטה נתונים הן לכורה הן למערכת הפיקוח באתר. נתוני הכרייה האישיים הועברו ליחידה במשרדי הפיקוח ושם התקבלה תמונה כללית של קצב ההתקדמות ותנאי הכרייה.

לפי האותות ששידר שומכר הוא היה מוסתר מאחורי גל הסלעים הראשון. הכלוב היה מרוחק שמונה עשרה מטרים ממנו. מקס החל לפנות במרץ את הסלעים הגדולים, היישר לקרוניות מאחור.

כל קרונית הכילה עד שלושה טון פסולת, ולמרבה המזל כולן היו מרוחקות מאזור הקריסה.

לאחר פנוי גל ההריסות הראשון, מקס התקרב עד שישה מטרים משומכר. עמודי התמיכה באתר C 7 התנשאו לגובה של ארבעה מטרים ואפשרו להפעיל את מערכות הכרייה והשינוע ללא קושי או צפיפות.

הוא נעצר לפני גל אבנים שני, קטן יותר. מבין הסלעים הקטנים התאבכו שאריות ענן של גז.

‘חד תחמוצת הפחמן בניחוח קסנון’ – מקס התיר לעצמו לפעמים להתבדח, גם במצבים קשים,זו היתה דרכו לשמור על קור רוח; חיישני הכלוב אישרו את הסברה. סובב את הכלוב במאה ושישים מעלות, והפעיל את זרועות המצבט.

פינוי סלעים הקטנים נעשה בזהירות רבה; הכלוב התקדם מטר אחרי מטר.

התמונה שהתגלתה למקס היתה יכולה לככב בעמוד ראשון של כל עיתון צהבהב. לגרוס לא היה סיכוי, הוא נקבר מתחת לסלע גדול שמחץ את ראשו. דם רב ניגר והתפשט לכדי שלולית גדולה.

שומכר היה שרוע לא הרחק משם, בשטח שלמרבה המזל היה נקי מסלעים. הוא נראה חסר הכרה, אך במחשב ניכרו פעימות לבו היטב.

‘תתמקד בשומכר,’ אמר מקס לעצמו, והתקדם בזהירות. ערסל את הזרועות הפנאומטיות של הכלוב וקירב אותן באיטיות מתחת לגבו ורגליו של הפצוע.

לאט … לאט… הרים את שומכר והחל לנסוע לאחור. כשהגיע לשטח בטוח הוריד אותו הישר לזרועות דוק ועוזריו.

כל שנותר עתה היה לסלק את הסלע הקטלני מגופתו של גרוס. דוק ניגש לבדיקה מיותרת, ולאחר דקה נשמע קולו של הרופא: “מצטער, גרוס מת.”

מקס ידע כמה חיבב ג’ד את גרוס ונתן בו מבט של השתתפות בצער.

גרוס ידע להתחבב על הצוות ועל הסובבים אותו, בשקט וברוגע המאפיינים אותו.

לאחר טיפול קצר בחמצן ובדיקה ראשונית הודיע דוק שאין סימני הרעלה אצל שומכר. שני הפרמדיקים השכיבו את הפצוע על האלונקה הניידת והעלו אותו למרפאה.

מקס דומם את הכלוב והורה לג’ד לעזור לצוות הרפואי להעלות את הגופה לחדר המתים. גרוס היה הראשון בהתיישבות שמת מוות לא טבעי. לפניו מת מדום לב אחד מעובדי השרות במטבח במהלך הקמת ההתיישבות הראשונה במאדים.

שרידי עננת הגז החלו להתפוגג והשקט חזר לשרור בפרוזדור C 7. מקס הורה על סגירת הפרוזדור, ניקוי, בדיקות מקיפות עד חידוש העבודה. נותר לו לעלות למעלה לרשום דו”ח תאונה ולבקר את הפצועים במרפאה.