זהו סיפור מיוחד על בגידה, עם תפנית מעניינת, שתוצאותיה יתגלו רק בסוף. שתיהן חברות מגיל חמש, שונות לגמרי. אחת שחרחורת […]
פרק 1 – מיגל
משפחתה המקסיקנית של קמילה, השחרחורת הקטנה, עברה חיים לא קלים. כשהייתה ילדה בת חמש נעלם מחייה אביה האהוב, מיגל, והיא לא ידעה שנשלח לכלא, למאסר עולם.
מיגל גדל במשפחה מקסיקנית טיפוסית, וגר בקומה ראשונה של אחד מבנייני השכונה. כל בית היה זהה לשאר הבתים וגם חיי התושבים היו דומים. מיגל כמעט לא ביקר בבית הספר ובילה את ימיו בשיטוט ברחובות, ביחד עם חבריו. כבר בגיל שבע הוא מצא עבודה, מבין שהוא לא יכול להיות בררן. כל משימה ששילמו עבורה הייתה טובה בשבילו ותמורת עשרה סנטים הוא היה מוכן לרוץ בשליחויות הנערים הגדולים.
הילד לא ידע אם יש סכנה בשליחויות שביצע וגם היה צעיר מידי להבין במה הוא עלול להסתבך.
הנערים הפקידו בידיו מעטפות סגורות או שקיות עטופות בעיתון וביקשו ממנו למהר אל רחוב מסוים ולתת את מה שנמצא בידו לידיו של מישהו, שנקבו רק בשמו הפרטי.
'אם הוא איננו שם או אם מישהו מבטיח לקחת ממך את החבילה ולהעביר אותה אליו, אתה חייב להסתלק משם במהירות, להגיע לכאן ולספר לי. זה ברור?'
את זה אמר לו מריו והוסיף סטירה חזקה על אוזנו, והאוזן של מיגל צלצלה. הוא מיהר לכסות אותה בידיו, אבל הוא כבר למד שגברים לא בוכים כמו נקבה. אפילו כשמריו בעט בו בירך השמאלית, זו שכואבת לו תמיד, הוא התאפק ולא בכה.
מריה, אימו, סיפרה לו שהמיילדת משכה אותו ברגל הזאת והרופא אמר שהוא אף פעם לא ילך בלי לצלוע, אבל מיגל מצא שיטה. הוא שלח הצידה את רגלו השמאלית והצליח ללכת בלי לצלוע, אבל הרגל הזאת הייתה רגישה והכאיבה לו כשרץ או עמד עליה הרבה זמן.
מיגל אף פעם לא ידע מה יש בחבילות שקיבל וגם לא היה סקרן לדעת. הנערים היו מגיעים אליו במשך היום, או מחפשים אותו ברחובות. היו כאלו שדפקו על זגוגית חלונות חדרו בלילה ודרשו ממנו להעביר חבילה, אלא שאז הוא היה מכסה את ראשו עם השמיכה וקשה היה לדעת אם הוא ישן או לא שומע.
רק בשביל דון היה מיגל מוכן לצאת אל הלילה הקפוא, ללחוץ את שיניו הנוקשות מקור ולרוץ בדילוגים עם החבילה שנתן לו. פעם הוא סיפר לדון שהקור מכאיב לרגלו ומאז המתין דון רק לשעות האור, כשהאוויר מתחמם ומיגל יוכל לרוץ מהר יותר על רגלו הבעייתית.
כשמלאו למיגל שמונה הוא כבר קלט ממי כדאי לו להיזהר וגם למד מה יקרה אם יסרב לבצע שליחות.
זה קרה באחד הלילות, כשמריו דפק על חלונו.
באותו לילה שמע מיגל את אביו נכנס בחשאי לדירה. הוריו שוחחו ביניהם בלחישות ומיגל שמע את אימו בוכה. כשהיא בכתה, בכה גם מיגל מתחת לשמיכה, כדי שלא ישמעו אותו.
באותו לילה הוא נרדם מאוחר ואז שמע את הדפיקות בחלונו. היה קר מאוד ומול שפתיו של מריו הצטברו אדים על החלון. מיגל סימן לו בעיניים טרוטות שהוא לא מסכים לצאת עכשיו, ושהוא גם עייף וחזר לישון.
הוא עדיין לא ידע שהסירוב לשליחות הזאת עלולה לעלות לו כמעט בחייו הקצרים.
אתמול ראה מיגל את אימו מוחה דמעה, לאחר שחזרה מקניות, מהמכולת של מרטינז. הוא ידע שיש להם אצלו בחנות חוב והיום היא חזרה בידיים ריקות, ומיגל הבין שהחוב גדל ומרטינז לא הסכים לתת לה מצרכים בהקפה, בלי לשלם. הוא גם ידע שבימים הבאים היא תחפש שוב לנקות בתים של אנשים מהשכונה הצמודה להם.
למחרת בבוקר יצא מיגל מביתו, כשעל שכמו ילקוטו, שהיה כמעט ריק מציוד. הוא התכוון להגיע היום לבית ספר, אלא שאז שינה את המסלול והמשיך ללכת אל הרחוב הבא, כשהוא מקווה להשיג שליחות קטנה וכסף למחייה.
כשהגיע לסוף הרחוב שמע חריקה ושריקה, ונעצר. הוא הביט סביבו בזהירות, כי חשש ממארב משטרתי, משהו שדון סיפר לו והזהיר אותו מפניו, אבל אף אחד לא היה שם ושום דבר לא נראה לו חשוד או מפחיד.
מיגל המשיך להתקדם ברחוב שהתעקל ימינה ובאותו רגע הגיח מריו מפתח בניין. כמו צלופח הוא שלח ידיו ותפס את מיגל בצוואר. הוא לחץ על גרונו של הילד, עד ששמע חרחורים עולים מפיו של מיגל וראה איך שפתיו מכחילות.
כל אותו זמן הוא טלטל אותו ומלמל בזעם:
'הגיע הזמן שתדע למי להקשיב וחשוב שתבין שלא מסרבים לשליחויות של מריו.'
לפתע הוקל הלחץ מצווארו של מיגל, אבל אז חשך עולמו והוא נפל מתעלף לרצפה. כשהתאושש, הוא שמע קולות וראה ראשים שמביטים בו מלמעלה.
דון ירד על ברכיו ושאל אותו: 'זה היה מריו?' ומיגל הנהן בראשו.
דון אלפונסו היה הבוס הבלתי מעורער של השכונה. הוא כבר ידע מזמן שמריו מנסה ליצור עובדות חדשות בשטח. כרגע הבין שהמצב עלה מדרגה מכיון שמריו כמעט הרג היום את הילד הזה, אולי כדי לנסות ללמד לקח את האחרים, אבל בעיקר כי ביקש לזכות במנהיגות האזור.
מיגל אהב את דון. דון היה כמעט בן חמש עשרה. נער יפה תואר, שידע לדבר יפה וגם שילם טוב עבור המעטפות שהפקיד בידי הילד.
אתמול הוא נתן למיגל עשרים וחמישה סנטים עבור משלוח לרחוב קרוב, שגובל בשכונתם. כשחזר מיגל מהמשלוח, טפח דון על שכמו, חיבק את כתפיו הצרות ושלח מכת אגרוף קלה לסנטרו לאות חיבה. הטפיחה, החיבוק והאגרוף היו הסימן שדון מעריך את מיגל הקטן.
מאותו יום אימץ דון את מיגל אליו. הוא הכניס את הילד לסודות הסמים, לימד אותו איך להבדיל בין חומר טוב לחומר גרוע, כזה שערבבו בו חומרים זולים נוספים כדי להרוויח יותר כסף.
דון הפיץ את הידיעה שמאותו יום הוא הפטרון והמושיע של מיגל והימים והשבועות הבאים גרמו למיגל לזקוף בגאווה את גוו הצנום, תחת חסותו של דון.
יום אחד ביקש דון ממיגל להעביר חבילה ונדהם כשהילד הניד ראשו בסירוב. הוא הביט בהפתעה לעיניו הכהות ומיגל בכה והסביר שהוא פוחד וחשוב לו שמריו לא יכעס עליו. דון שתק, הכניס בחזרה את המעטפה לחולצתו ומיגל שמע אותו מדבר.
'תביט ותעקוב איך אני מתכוון לסדר היום את העניין הקטן הזה עם מריו.'
מספר שעות אחר כך, כשהשמש כמעט שקעה והצללים התארכו, עמד מיגל מרחוק והביט איך דון מכה את מריו במשך דקות ארוכות. הוא ראה אותו בועט בו, אבל לא שמע אותו מסנן מפיו:
'זה בשביל שתבין מי קובע כאן, למי להקשיב וזה גם בשביל מיגל הקטן.'
באותו רגע נשמעו יבבות של ניידת משטרה וצללי המנורות הכחולות שלה הבהבו על קירות הבתים. דון השליך את מריו המעולף, רץ אל מיגל ומשך אותו במהירות אחריו. השניים נעלמו בין הבניינים ודון קירב את אצבעו לשפתיו. הוא סימן למיגל לא לספר ולא לדבר, הניף את זרועו, ואמר: 'רוץ הביתה, ילד.'
המשטרה לא הגיעה בגלל הקטטה בין דון למריו. השוטרים חיפשו מזמן כל הזדמנות לצוד את דון ולעצור אותו. זה קרה כי מריו יצר קשר עם המשטרה וסיפר עליו. מריו ידע שאין דבר יותר גרוע מהלשנה, והכי גרוע היה להלשין לשוטר, אבל הוא כבר היה מיואש. הוא גם הבין שאיבד שליטה על מיגל, השליח החשוב באזור ושגם הפסיד לדון את השליטה על הרחוב.
זה לא היה פשוט לשתף פעולה עם המשטרה מבלי שידעו על כך ברחוב.
באחד הבקרים הוא פגש את מישל הקטנה והיפה ושלח אותה אל סיור של שני שוטרים. אמר לה שתגיד להם שמריו רוצה להיפגש רק עם שוטר אחד, שיגיע לפגישה בלי מדים, ועמד מרחוק לצפות בילדה.
מישל התקרבה אל השניים, דיברה איתם, ואחד מהשוטרים העיף מבט מהיר ופגש במבטו המרוחק של מריו. כשהשוטרים נעלמו ומישל חזרה, היא אמרה: 'סוכם.'
מריו פגש את סופיה השוטרת, שהגיעה בלי מדים. הם נפגשו בבית הקפה של אנה מריה, הזמינו קפה, קירבו פנים, ושוחחו כמו זוג שלוחשים אהבה זה לזו.
על השולחן ביניהם היה מונח מכשיר טלפון, שהקליט את דבריהם.
כבר מתחילת הפגישה אמרה סופיה שאין לו חסינות ומריו ענה מייד שאם כך אז גם לא יהיה לה סיפור. סופיה אמרה שהיא צריכה להתייעץ ותבוא אחר כך שוב ומריו היסס.
מריו קיווה להשיג מהפגישה הזו כמה דברים. להסגיר את דון, לנקום במיגל הקטן, ואולי גם להסיר את המעקב המשטרתי ממנו עצמו. עכשיו הרהר שוב בתנאים ששמע, והחליט לא להתעקש ולדבר עם סופיה כבר עכשיו.
הוא סיפר לה על הילד מיגל ועל תפקידו החשוב במעגל הסמים, ועל דון, מנהיג החבורה שהפעיל את הילד והבריח כספים באמצעות נערים נוספים. סופיה ביקשה שמות ומקומות שאליהם מועברים כספי הסמים, אבל מריו הניד ראשו לשלילה.
הוא באמת לא הכיר ולא היו לו שמות נוספים או מקומות מסתור לכספים. סופיה הביטה עמוק לתוך עיניו, בלי למצמץ, והחיוך שעלה על שפתיה לימד שהיא מאמינה לו כרגע. יחד עם זאת ביקשה ממנו לברר ולחזור עם שמות וכתובות, ורמזה שזה עשוי לעזור ולהחליט לגבי הסרת המעקבים אחריו.
לאחר שהשמיעה סופיה את השיחה המוקלטת, גיבשו במשטרה תוכנית לתפוס את מיגל, שליח הסמים הקטן. הם הבינו שבכך יצמצמו את הפעילות של חבורת הסמים הזאת.
השוטרים לא השלו את עצמם שיצליחו להכחיד את הפעילות הזו לגמרי והמתינו להזדמנות. זו הגיעה כעבור מספר ימים.
בימים הבאים קיבל מיגל שינוי בתפקידיו, מבלי שהוא הבין עד כמה הוא עלול להסתבך ולא ידע ממה צריך לפחד או מאילו סכנות חדשות כדאי להיזהר.
בבוקר יום שישי פנה דון למייק וביקש ממנו ללמד את מיגל לנהוג במכונית. בלי לשאול שאלות קרא מייק למיגל וביקש ממנו לעלות ולשבת בכיסא הנהג של הטנדר הישן שלהם. מיגל עלה בשמחה על הכיסא ומייק ביקש ממנו להגיע לדוושת הגז. מיגל מתח את רגלו הימנית, הבריאה, ישב על קצה הכיסא, והצליח להגיע לדוושה.
הוא דרך על הדוושה, לחץ עליה והמכונית קפצה ואחר כך התקדמה לאט, לקול צהלתו של מיגל. הילד קיבל רשות לנסוע מסביב לשכונה והפתיע את מייק כשהצליח לתמרן בסמטאות הצרות, בלי לחכך את ידיות הדלתות בקירות הבניינים. ידיו הצעירות היו יציבות ורצונו היה עז, עד שהוחלט לתת לו את הכבוד להשתתף במבצע הבא.
באותו יום מלאו למיגל אחת עשרה. זה היה יום גשום ומי הגשמים מילאו את הבקעים והשברים בכביש במים עכורים. דון דילג על שלוליות גדולות והגיע אל מיגל כדי לספר לו בעצמו שיש לו בשבילו מתנת יום הולדת. הוא הודיע לו שהיום הוא יקבל רשות לנהוג במכונית המפלט של החבורה במבצע שיתקיים מחר.
מיגל הצטרף היום לפגישה עם הנערים הגדולים והקשיב להדרכה של דון, לגבי מה שהוא צריך יהיה לעשות מחר. ההבעה על פניו הצעירים הייתה כל כך רצינית, עד שדון טפח, חיבק ושלח אגרוף קל לסנטרו של מיגל.
הסבירו לו שעליו להסיע את המשתתפים אל הסמטה הצדדית שמאחורי חנות המשקפיים ושם להמתין.
לחנות הזאת היה קיר משותף עם חלפן הכספים, ג'ורג' האדום.
מריו לא היה היום ביניהם ואף אחד לא הבחין בצל שלו. הוא שמע כל מילה וראה בכעס ובקנאה את הטפיחה, החיבוק והמכה של דון למיגל. שעה אחר כך כבר העביר את הפרטים והתוכנית ששמע לאיש הקשר שלו במשטרה.
הפגישה הזאת נערכה לאחר מעקב של מספר ימים שנעשה על חנות החלפן. העוקבים ראו שהוא מכניס את הדולרים שקיבל למגירה שנשלפה מדופן הארון, מתחת לקופה. כל מי שעמד מולו וראה את התנועה שהוא עשה, היה משוכנע שהוא מכניס את הכסף למגירת הקופה הרושמת שמעליה.
התוכנית הייתה להמתין לשעות הערב, עד שהמגירה התחתונה תתמלא בשטרות.
לשוד הזה נבחרו שלושה, פבלו, רמירז וחואן וכל אחד מהם ידע בדיוק את תפקידו.
בשעה שבע בערב הם נכנסו למכונית, מיגל לחץ על דוושת הגז והמכונית נסעה עד לחנות המשקפיים. כאן ירדו השלושה מהמכונית ומיגל ישב להמתין להם, כשהמנוע של הרכב פועל בשקט, מוכן להמשיך בנסיעה בכל רגע.
פבלו ורמירז נכנסו לחנות, השתלטו בקלות על ג'ורג' וקשרו אותו בחבל עשוי מסיבי ניילון. הם דחפו לפיו מטפחת שהכינו מראש והדביקו עליה נייר דבק, לרוחב פניו.
חואן רוקן בינתיים את מגירת הכסף הגדושה לתוך שק שהכין, כשהבחין בדמותו הקטנה של מיגל, שסימן להם לצאת והסתלק משם.
מה שקרה היה שמיגל ישב במכונית והבחין שלצידו חונה מכונית רגילה שכמעט לא בלטה מתחת לצל של העצים במקום. בתוכה ישבו בשקט שני גברים. הם לא דיברו ביניהם אבל מספר דקות אחר כך נשמע קול מתכתי ממכוניתם, ומיגל הבין מיד שהוא חונה ליד ניידת ביטחון מוסווית שאורבת להם.
הוא התחמק מהמכונית, התגנב בחשאי ורץ לחנותו של ג'ורג. כולם היו עסוקים והוא שרק, סימן להם על המארב וחזר במהירות למכונית.
מיגל התיישב במכונית, התקדם לאט אל חנות החלפן ושלושת השודדים הצעירים נכנסו למכוניתו. בפחות מחצי דקה הם נעלמו מהמקום, וזה קרה שניות לפני שהניידת המוסווית הגיעה אל הפתח של ג'ורג' החלפן. השוטרים הסמויים היו המומים ולא הבינו איך נעלמו השודדים במהירות כזאת. אף אחד מהם לא ראה את מיגל שישב ליד ההגה, והם גם לא התייחסו למכונית שעמדה לצידם ולא ציפו שזו תהיה מכונית הבריחה של השודדים.
הנערים הגיעו בשתי דקות אל הרחוב שלהם, גלגלי המכונית שקעו בשלוליות והתיזו בוץ ומים לכל עבר ונעצרו מול דון.
השלושה סיפרו בהתרגשות שרק בזכות הנהג הקטן הם נמצאים כאן, עם כספי השוד. דון הרהר מיד איך ידעו השוטרים על השוד של החלפן, אבל הניח לזה עכשיו. הוא ניגש אל מיגל, טפח על שכמו, חיבק את כתפיו ושלח מכת אגרוף קלה לסנטרו ולא היה יותר מאושר ממיגל. כפרס על תושייתו הכניס דון את ידו לתוך השק והוציא ממנו ערימת שטרות. מיגל לקח אותם מידיו, קימט אותם באגרופיו והכניס אותם לכיסיו.
כשהגיע הביתה הוא הושיט לאימו את החבילה המקומטת של השטרות. היא לא שאלה כלום, רק חיבקה אותו חזק ונשקה ללחיו, ועיניה מלאו דמעות.
בפעם הראשונה נתפס מיגל כשהיה כמעט בן שתים עשרה.
זה קרה יום אחד, לאחר שחזר ממסירת חבילה ליעדה. בפינת הרחוב שבו גר המתינו שוטרים וכשהוא הגיע, הם התנפלו עליו ולכדו אותו. מריו עמד מרחוק ועקב אחר תפיסתו. הוא פלט צחוק קצר ונעלם בפתח הבניין לידו.
הם היו שניים. אחד היה גבוה מאוד, שחום עור ושפם דליל צמח על שפתו העליונה, מה שהקנה לו מראה מבהיל בעיניו של מיגל. השוטר השני שיחק במקל שהיה מחובר בפס עור לפרק ידו ומיגל השתנק בפחד.
'תרוקן את הכיסים,' אמר לו בעל השפם.
מיגל הכניס ידו לכיס, כדי להראות שאין לו כלום, אבל באותו רגע התנפל עליו השוטר, הצמיד אותו אל הבניין, כשפניו של מיגל מופנים לקיר. הוא משך לאחור את ידיו הצנומות וסגר עליהן אזיקים. בעל המקל חיטט בכיסיו של מיגל וצהל כשהוציא מהם שקית זעירה של סם, שמיגל אפילו לא זכר איך ומתי נשארה שם. מאֵי שם הופיעה ניידת, מיגל הושלך לתוכה ודלת רשת נסגרה עליו. הנער רעד, ליבו דפק בפראות והחשש מהלא נודע הציף אותו.
כשהגיעו לתחנה דחפו אותו השוטרים בגסות לאחד מתאי המעצר שהופרדו ביניהם ברשת. הוא הביט בעיניים קרועות לרווחה באנשים העצורים בתאו. אחד מהם לא הפסיק להקיא והתבוסס בתוך קיאו וזקן שתום עין ישב באדישות על אחוריו ורחמיו של מיגל נכמרו עליו.
'הי, יש כאן מישהו חולה,' אמר מיגל והצביע על הזקן.
שוטר הכה בסורגים במקל שבידו ומיגל נרתע לאחור. הוא הצטנף בפינת התא המשורג וכיסה את אפו מריח הקיא שהתנשא סביבו. כעבור שעה הוא נרדם על הרצפה המטונפת, לא שומע ולא רואה את כל מה שמתרחש סביבו.
למחרת בבוקר פתחו את שער תאו והובילו אותו דרך מסדרון צר במדרגות בטון אפרוריות. ריח העובש שעלה סביבו לימד שמעולם לא חדרו לשם קרני השמש. דחפו אותו לאולם קטן שהיו בו עוד אסירים. שוטר פתח את אזיקיו והורה לו לשבת על הספסל.
לאחר מספר דקות הוא שמע את שמו ושוטר סימן לו לעמוד מול השופט. מיגל שמע את השוטר מבקש מבית המשפט להאריך את מעצרו בחמישה ימים, בלי לנקוב בערבות לשחרורו ומיגל רעד. הוא לא העז להביט בשופט במבט ישיר ושמע את השופט שואל מה עושה כאן הילד הזה.
'הילד הזה הוא אלוף, הוא בלדר הסמים של כל השכונה,' נשמעה התשובה.
השוטר הניח על דוכן השופט שקית קטנה שבתוכה נראתה אבקה לבנה ואמר שזו נמצאה בחיפוש שנעשה בכיסיו. השופט העיף מבט בשקית ושאל את השוטר אם הוא הגיע היום כדי לצחוק על בית המשפט.
מיגל הקשיב לשיחות שהתנהלו בין השוטר לשופט והייתה לו הרגשה כאילו השופט לא נגדו. הוא הרים את עיניו אל השופט ושאל אם הוא יכול לבקש ממנו משהו. השופט הציץ בו מעל מסגרת משקפיו ונד בראשו ומיגל זיהה צל צילו של חיוך בזווית פיו.
מיגל שאל אותו בהיסוס אם הוא יכול להגן עליו היום, וניסה להסביר את כוונתו.
'זה כאילו אתה האבא שלי,' הסביר מיגל, והחיוך קפא על פניו של השופט.
מזוית עינו ראה מיגל את פיו של השוטר נפער בהפתעה.
השופט הסיר את משקפיו, נשף על הזגוגיות שלהן וניגב אותן בגלימתו. מיגל סקר את דמותו בדממה. לשופט הייתה בלורית שיער לבנה וארוכה והוא הניף אותה לאחור בדרך ששעשעה את מיגל. גם השוטר צחק אבל כשנשמע קולו של השופט, הרצינו שניהם.
'יירשם בפרוטוקול שלפנים משורת הדין מקבל השופט את תפקיד הסנגור של הנאשם, מיגל סאנשז.'
השופט ביקש מהשוטר למסור את עדותו וכשהשוטר החל לדבר קטע השופט את דבריו.
'קודם כל, למה עצרתם את הנער הזה?'
'קיבלנו מידע שהוא השליח הראשי של כל סוחרי הסמים באזור.'
'מידע? ממי? עובדות, אדוני השוטר, בית המשפט לא מקבל שמועות,' והשוטר נד בראשו לשלילה.
'אשאל אותך אחרת, אדוני. על איזו עבירה נתפס הנאשם הזה?'
המילה 'נאשם' נאמרה בלעג והשוטר הצביע על השקית הקטנה שנשארה על הדוכן. נשמעה מהלומה של פטיש העץ על הדוכן והשופט דיבר כאילו הוא מקריא פסק דין.
'בית המשפט מזכה את הנאשם מחוסר הוכחות. הנער הזה לא נתפס בעת ביצוע עבירה כלשהי ולכן הוא ישוחרר לביתו.'
הוא סימן למיגל באצבע כפופה להתקרב אל הדוכן, גחן אליו ודיבר בטון אבהי.
'מקווה לא לראות אותך שוב בין כתלי המוסד הזה,' הוא אמר, 'מציע לך לחפש תעסוקה אחרת ולצאת מהשכונה בה אתה גר,' וסימן לו לצאת מהאולם.
מיגל הבין את כוונת השופט, אבל לא ידע איך יוכל לעזוב את אימו או להשתחרר מהשכונה שבה הוא חי. מיגל גם הבין שבשכונה שלו שורדים רק החזקים וכאלו שמצליחים להערים על החוק, או אלו שמקבלים חסות ממנהיגי השטח.
כשחזר לשכונה התמוגג מיגל מתשומת הלב שקיבל מהקבוצה.
הם אהבו את הסיפור שלו, איך הצליח לגייס את כבוד השופט לדבר בזכותו. להם חשוב היה לשמוע שוב מה אמר מיגל לשופט ומה אמר השופט לשוטר.
בלילה ההוא ישן מיגל מצוין והרגיש שהוא מקבל ברחוב כבוד של גבר אמיתי, כמו אחד מהחברה.
על שפתו העליונה כבר צמחה חתימת שפם דקיקה, אבל קולו עדיין לא השתנה ולא התייצב. עוד שינוי חל בו. אם עד היום הביט בבנות השכונה כמו על ילדות מטרידות ולא מעניינות, הרי שבזמן האחרון הוא חש אליהן משיכה וחש הנאה כשליטף או נגע בהן.
בלילה הקודם משכה אותו לואיזה הרזה אל המזרון שהיה מונח מתחת לשיפוע המדרגות בביתה. הוא לא חש בריח הטחב שנדף ממנו ואפילו לא היה איכפת לו ששאריות אוכל וניירות התגוללו מסביבו. הוא רטט בהתרגשות כשלואיזה דחפה אותו למזרון ונשכבה לצידו, לקחה את ידו והכניסה אותה לצווארון חולצתה.
אחריה באו מפגשים נוספים עם בנות אחרות, אך אחת מהן מצאה במיוחד חן בעיניו, אבל זו הייתה בלתי מושגת. זו הייתה מישל. תלתליה השחורים כפחם ועיניה הענקיות הרטיטו את נשמתו וגרמו לו לחלום עליה בלילות.
זה לא היה עניין של מה בכך, זה היה אפילו מסוכן, כי מישל הייתה חברתו של פאפא, אבא בספרדית, שהיה אחד ממנהיגיה של הקבוצה היריבה. מיגל לא ידע כמובן שמישל הייתה הילדה ששימשה את מריו לקשר הראשון שלו עם השוטרים, לפני שנים אחדות.
מיגל פגש אותה שוב לפני פעולה מיוחדת.
בשבוע האחרון קיבל פאפא הזמנה להשיג אוסף דברי אומנות שנמצאים במוזיאון לאומנות אמריקה הלטינית שנמצא במיאמי. הוא גיבש תוכנית מיוחדת כיצד לגנוב אותם.
המוזיאון הזה היה יחיד מסוגו בחוף המזרחי והוא מוקדש כולו לאומנות היספאנית ולאטינית. היו בו תערוכות מתחלפות בכל שנה, אבל תמיד נשאר בתוכו אוסף קבוע של כשלוש מאות פריטים, כולם פרי ידיהם של אמנים לטיניים. אלו עניינו את המזמין ואותם תכנן פאפא לשדוד.
המפגש הזה של מיגל היה מיוחד במינו, כי הוא הושאל מכנופיית דון לקבוצתו של פאפא. פאפא היה צריך מישהו כמו מיגל. לפי התוכנית שלו היה פאפא זקוק למישהו צנום וגמיש שיחדור דרך מנהרת המיזוג של המוזיאון, וכזה היה מיגל.
התוכנית הייתה שמיגל יעלה ויכנס למנהרת המיזוג, יזחל בתוכה וירד אל האולם כדי לפתוח את הדלת בפני החבורה הממתינה בחוץ.
החלק הקל שבתוכנית היה למצוא את הכתובת המדויקת, לגלות מה נמצא באוסף הקבוע וכמובן, היכן בדיוק הוא מונח במוזיאון. הכתובת הייתה 2206 דרום מערב רחוב 8, והחפצים שאותם תכנן לשדוד היו תמונות, פסלים וחפצי קרמיקה, שאת צילומיהם מצא בחיפוש בגוגל. החלק הקשה יותר היה תכנון הפריצה, איסוף המוצרים ואיך להימלט ביחד איתם ולהיעלם.
אף אחד לא ידע על החפרפרת שנמצאת בחבורה של דון, ופאפא לא יכול היה לקחת בחשבון שהמבצע עלול להיכשל בגללה.
למריו נודע יום לפני הביצוע על שוד המוזיאון וגם על גיוסו של מיגל לכנופיית פאפא.
מריו לא היה מסוגל לשכוח איך הוכה בגלל מיגל לפני יותר מארבע שנים וחשב שכרגע נפלה ההזדמנות לנקום ולהיפרע ממנו. לא היה איכפת למריו להרוס את התוכנית כולה, ובלבד שיתפסו את מיגל.
יומיים לפני הביצוע הוא מסר למשטרה את ההודעה שהם ימצאו את מיגל זוחל במנהרת המיזוג של המוזיאון לאומנות אמריקה הלטינית ביום ראשון, בשעה אחת בלילה.
בלילה ההוא התפזרה קבוצת פאפא מסביב לבניין המרכזי של המוזיאון. הכל התנהל כמתוכנן וקהל האורחים נכנס ויצא מהדלתות הגדולות.
מיגל הגיע מאחורי הבניין ועלה בסולם ברזל עד לפתח החיצוני של המנהרה. הוא פתח את דלת הברזל, חדר לתוכה והמתין שם עד שכבו האורות והדלתות נסגרו בפני הקהל.
הוא זחל במנהרה, מתעלם מאבנים קטנות שנתפסו בבגדיו ושרטו את ביטנו ורגליו, וקילל כשמסמר נתפס בחולצתו וקרע אותה. כשהגיע אל הפתח מבפנים הוא פתח את הברגים שלו, יצא ונתלה בידיו וברגליו בעמוד שנמצא בקיר הצפוני, שהיה סמוך לפתח האוורור שממנו יצא עכשיו.
מיגל ידע שמייק אמור לנטרל את האזעקה כדי שהוא יפתח את הדלתות מתוכו ויכניס את הבחורים לתוך המוזיאון. הם אמורים לאסוף במהירות את התמונות והכלים לשקים שהכינו ולגרור אותם אל המכונית שהמתינה להם בחוץ. כל המהלך הזה מתוכנן להסתיים בשש דקות.
השוטרים כבר המתינו להם במארב.
מייק אכן הצליח לנטרל את האזעקה וכשמיגל פתח את הדלתות היא נשמעה רק לשתי שניות, אבל זה היה הסימן לשוטרים.
הם שעטו לתוך המוזיאון ותפסו את כולם כמו פרי בשל שנקטף מהעץ. פאפא היה מופתע אבל זה לא מנע ממנו לשלוח את אגרופו ולהכות את השוטר ישר באפו. הוא לא הביט בשוטר שנפל, לא התייחס לפרץ הדם שניתז מסביב, ונמלט מהדלת הפתוחה. הוא רץ כמטורף, הגיע אל סבך הסמטאות ונעלם ברחובות החשוכים.
למחרת ידעו כולם שהשוד במוזיאון השתבש רק בגלל מיגל. את הידיעה הזאת הפיץ כמובן מריו.
זו הייתה הצלחה כבירה של המשטרה, כי הפעם היו בידיה כל חברי כנופיית פאפא ומיגל מהכנופיה של דון. גם הכישלון הצורב של המשטרה לעצור את מיגל דרבן את השוטרים לנסות שוב לחסל את פעילותו של הנער.
זה לא היה המאסר הראשון של רוב חברי הכנופיה. חלקם היו שפוטים לתקופות שונות על תנאי, לכן נשפטו הפעם לשנים רבות בכלא. מיגל, שהיה כמעט בן ארבע עשרה, נשלח למוסד כלא לנוער, ששימש גם כבית ספר.
כאן למד מיגל לקרוא ולכתוב וגם לשם הגיעה במהירה ידיעה שפאפא מחפש את ראשו של מיגל, 'שהלשין והרס את המבצע וחיסל את כנופייתו.'
התלמידים במוסד הזה השתחררו לחופשות על פי שיקול הנהלת המוסד, אבל את מיגל לא שחררו. מיגל ידע שאם יצא לחופשה יש ספק אם יחזור חי למוסד, לכן הוא התחצף, התקוטט ועשה הכל כדי שלא יאשרו לו לצאת.
כמעט שנתיים הוא נשאר בין כותלי המוסד, עד ליום שבו הופיעה נערה שחרחורת ויפהפייה, חברתו של פאפא, מנהיג הקבוצה היריבה שמחפש את ראשו של מיגל.
היא הגיעה בשליחות פאפא, לאחר שהתגלתה התרמית שהפיץ מריו לגבי מיגל.
מריו חיזר אחר מישל וחיפש את קרבתה, למרות שידע שהיא נערתו של פאפא. הוא אף פעם לא הצליח לדחות סיפוקים ולכן, למרות הסיכון, עשה הכל כדי לבלות איתה.
כשפגש אותה וניסה להרשים אותה, הוא התגאה וסיפר שהוא מסוגל לפגוע בכל אחד שמתנגד לו, בלי יוצא מהכלל.
'מכירה את מיגל?' הוא אמר בגאווה, 'מי את חושבת הושיב אותו במוסד ההוא, ומי הפיץ את השמועה שבגללו נהרס שוד המוזיאון?'
מישל לטשה אליו את עיניה ומריו חשב שהצליח להרשים אותה והמשיך להתרברב.
'כמו שמיגל סיים את תפקידו ברחוב שלנו, כך אני מסוגל גם לגרום לכל אחד לסיים את תפקידו בעולם שלנו.'
מישל ניסתה למשוך את מריו בלשונו ושאלה אותו מה הוא עשה עם מיגל, אבל הוא התחמק ולא ענה. מישל מיהרה אל פאפא וסיפרה מה ששמעה ממריו.
'באמת? מזל שלא שלחתי לחסל את מיגל,' אמר פאפא.
עכשיו הרהר פאפא איך לפצות את מיגל. הוא זכר את מיגל כנער צנום ומצפונו ייסר אותו. הוא ידע שרק בגללו יושב הנער שנים במוסד, וסיפר את מחשבותיו למישל.
'גם אני זוכרת אותו, בן שתים עשרה הוא היה, כזה רזה וחמוד,' היא אמרה והציעה לבקר אותו במוסד בו הוא כלוא. פאפא הסכים ופנה להנהלת המוסד. הוא ביקש לספר להם משהו שיגרום להם לשחרר את מיגל, או לפחות להקל בעונשו.
על הכל חשב פאפא, אבל לא על כך שמישל, נערתו, תפגוש במוסד מיגל שונה לחלוטין ממה שזכרה, ותתאהב בו.
מישל העבירה מכתב מפאפא. במכתב רשם שהוא מבקש להסיר את האשמותיו ולנקות את מיגל. הוא ציין שמיגל נכלא במוסד הזה רק בגלל האשמה שהטיל בו פאפא, ושהיום התגלה לו שהיא לא נכונה, והוא חוזר בו ממנה לחלוטין.
כשהגיעה מישל אל המוסד היא הייתה בת שש עשרה וחצי. היא זכרה את עיניו הבוערות של מישל ואת גופו הכחוש והופתעה כשפסע מולה גבר צעיר ורחב גרם, גבוה ויפה תואר. צלקת בהירה עברה מאוזנו, דרך רקתו ונעלמה בין שפעת שערותיו השחורות. עיניו כבר לא בערו והיה בתוכן משהו אחר, אבל עדיין סקרן. הגבר הצעיר הזה היה שונה לגמרי מהנער שזכרה. הוא עמד מולה, מהסס וכוסס את שפתו התחתונה ומיד נכנס לליבה.
'אני מישל,' היא אמרה, וביקשה לצאת איתו לחצר ולדבר איתו על דברים שביקש ממנה פאפא.
מיגל ידע שהנהלת המוסד אוסרת עליהם לצאת לחצר אבל מישל ידעה שפאפא שוחח עם מנהל המוסד. מיגל ביקש מהסוהר רשות לצאת ולשוחח איתה בחצר המגודרת, והתפלא שמיד הוא הסכים.
'פאפא ביקש ממני להדגיש שהוא שולח לך ברכת 'ניקיון,' היא אמרה.
מיגל ידע שפירוש ההגדרה הזאת שהלב של המוסר נקי, אין משקעים ולכן גם לא תהיינה נקמות.
מישל משכה בזרועו והובילה אותו אל הגדר החיצונית.
החלק התחתון של הגדר היה בנוי מלבנים מסוידות ועליו נבנתה גדר עשויה ממוטות פלדה שמסביבם מלופפים גדרות תיל דוקרני. היא הגיעה עד לגדר והתיישבה על הרצפה, נשענת על הקיר הלבן. שיערותיה השחורות על רקע הלובן של הקיר היה מקסים בעיניו של מיגל והוא הביט בנערה וחייך. באותו רגע הוא פנטז מה היה קורה אילו הם היו נמצאים במקום אחר ובמצב שונה וחיוכו התרחב.
'הלו, נוביו, (חבר, בן-זוג) אתה לא איתי,' צחקה הנערה וחשפה טור שיניים שהלבינו על רקע עורה הכהה ומיגל נעץ בה עיניו בערגה. היא זיהתה מיד את החשק שלו וזה מה שרצתה וביקשה כרגע. גם היא הרהרה ברגע זה מה הייתה עושה איתו אם הם היו במקום שונה ובמצב אחר, ושמעה את מיגל מדבר.
'הייתי רוצה לדעת מה קורה עם אימי וממה היא חיה,' והתאפק לשאול אם אפשר לדעת אם אביו עדיין מבקר אותה.
שומר התקרב אליהם ומיגל התרומם, הושיט ידו למישל אך היא התרוממה ללא עזרתו ולחשה לו באוזן שהיא רוצה להיפגש איתו שוב, בלי להעביר מסרים.
'אל תסבכי אותי עם פאפא. כבר טעמתי ואני יודע מה הוא מסוגל לעשות,' אמר מיגל.
'תאמין לי שגם אני לא רוצה בעיות איתו. לא אסבך אותך. אם ניפגש שוב, אסדר הכל כמו שצריך.'
היא חזרה לשכונה רק בערב וסיפרה לפאפא שפגשה גבר צעיר, שונה לגמרי ממה שזכרו. מישל הקפידה לדבר בלי רגש, כי חשוב היה לה להסתיר את התרגשותה מהפגישה איתו.
למחרת הגיעה ניידת לשכונה, עשתה סיבוב תמים בין הרחובות ונעצרה במקום שפאפא עמד עם חברי קבוצתו.
שוטר ירד מהניידת, ניגש אל פאפא ואמר לו בתקיפות שאסור לו לעמוד כאן ברחוב, ושהניידת הזו נמצאת כאן רק כדי לאסור אותו. פאפא דחף אותו ובתגובה שלף השוטר את האקדח מנרתיקו וירה ירייה אחת ויחידה. פאפא נפל, פרכס על המדרכה ונדם.
חמישה שוטרים ירדו מהניידת, רגליהם פשוקות וידיהם מרחפות סמוך לנרתיק אקדחיהם. אף אחד מהם לא זז ולא ניסה לבוא לעזרתו של מנהיג החבורה ששכב על הדרך ודימם למותו.
אחד מאנשיו של פאפא התנפל על השוטר שירה, וזה היה סימן לשבעת חברי הכנופיה לתקוף את שאר השוטרים. נשמעו מספר יריות ובשקט שנוצר נראו ארבעה מחברי הקבוצה שוכבים בלי נוע, לצד פאפא ההרוג. שלושה נוספים נפצעו ונאסרו.
בתקשורת פורסמה ידיעה קצרה.
'חוסלה עוד כנופיית סמים מאורגנת ומסוכנת.'
אף אחד לא ידע שהחיסול הזה קרה כי מריו הסגיר את מיקומו של פאפא וכנופיתו. את הידיעה הזו מסר מריו בתמורה להבטחה שלא יפעילו כנגדו את המאסר על תנאי שקיבל בגלל שוד מזוין בתחנת דלק.
השוד הסתיים בפציעת מתדלק ומריו הואשם שירה בו. המתדלק הפצוע אומנם מת כעבור מספר ימים בבית החולים, אבל הוא הספיק לתאר מי ירה בו, ואמר שזה לא היה מריו.
שבוע אחר כך עלה לדיון עניינו של מיגל במוסד בו הוא כלוא.
השמועה שפאפא נהרג כבר הגיעה לשלטונות המוסד, ולכן התייחסו למכתב שפאפא השאיר ברצינות כפולה ומכופלת. מכיוון שבמכתב הודיע פאפא שהוא חוזר בו מהאשמותיו לגבי מיגל, זה היה רק טבעי לשחרר את מיגל.
חמישה ימים לאחר מותו של פאפא נפתחו דלתות המוסד ומיגל יצא ממנו. הוא חזר לשכונתו ומיהר לביתו, מקווה לבדוק את מעמדו החדש בתוך מערכת הכוחות החדשים שנוצרו בשכונה.
יחד עם השינוי הגדול בחייו נשאר עדיין העניין הלא-גמור עם מריו.
מישל שמעה על שחרורו ומיהרה לביתו. מיגל סיפר לה על הסכסוך הישן בינו לבין מריו והיא הציעה לערוך ביניהם טכס פיוס.
היא זכרה שמיגל מעריץ את דון, לכן ביקשה לשתף אותו בטכס השלום וקבעה מפגש מקדים בין דון למיגל.
כשהשניים נפגשו, הם התחבקו והתיישבו לשוחח בצד. מישל שיערה שהם מדברים על תוכנית פיוס. מה שקרה היה שבמקום לדבר על השלום בין מיגל למריו סיפר דון בשקט למיגל על תוכנית של הברחת סם גדולה. מיגל הקשיב לו והסכים להשתתף 'בפעם האחרונה' במבצע שלהם.
כששאלה מישל מה סיכמו לגבי טכס הפיוס שבגללו הם נפגשו, הרים דון את ראשו וסימן לה שאין כרגע על מה לדון וכל הפיוס יידחה לפעם אחרת.
המבצע הסתיים בהצלחה, הסם הגיע ליעדו ואת הכסף עבור המבצע הם קיבלו בחבילות עבות שנעטפו בניירות עיתון והושארו במתקן אשפה גדול.
החבורה התאספה לסיכום וחלוקת הרווחים, ודון נתן את חלקו של כל אחד בידו.
כשהגיע אל מיגל הוא הניח בידו את חלקו, הוסיף שלוש חבילות שטרות ואמר בקול רם, כשהוא קורץ לו, שזו תוספת של 'סליחה' אישית מטעמו.
'איפה הטפיחה, החיבוק והאגרוף?' צחק מיגל. הוא סיפר לכולם שפעם, כשעוד היה ילד, זה היה בשבילו כמו מזון לנשמתו.
דון הרים ידו והוריד אותה בטפיחה עזה על גבו של מיגל ושלח אגרוף קל לכתפו השרירית. לפני שנפרדו, הכריז דון שזו הייתה השתתפות אחרונה בהחלט של מיגל. הוא קרא 'הי-הופ' ושמע את השאר שקראו אחריו את הקריאה הזאת שלוש פעמים.
יומיים לאחר המבצע, שמע מיגל דפיקה חזקה על דלת ביתו. הוא הציץ מחלון צדדי וראה אנשים שלא הכיר, וביניהם ראה גם את מריו, כשבעיניו מבט מתגרה. מיגל נסוג לתוך הבית והחליט להתעלם ולא לפתוח את הדלת.
שוב דפקו על הדלת, והפעם באגרופים ובצעקות. מיגל הכניס לכיסו את מכשיר הטלפון ואולר מתקפל, פתח את הדלת והביט בהם בשתיקה.
'צא אלינו החוצה, רוצים לדבר איתך,' אמר אחד מהם ומיגל היסס.
הם עמדו ברגליים פשוקות, מקלות עבים בידיהם ומיגל ידע שאם יסרב, הוא עלול להיחשב כפחדן.
מריו אמר משהו והחבורה כולה התחברה מולו בדבוקה צפופה.
מיגל הביט בהם. הם היו שמונה או תשעה נערים והוא הבין שאין לו סיכוי לבדו מול החבורה הזאת וידע שהוא חייב לפעול.
בלי לחשוב יותר מידי, הוא יצא אליהם, משך את מקלו של האיש הקרוב אליו והכה בראשו של מריו בכל כוחו. מריו צנח במקום שבו עמד ושלולית דם התאספה סמוך לראשו.
מיגל לא העיף אפילו מבט במריו ששכב על הרצפה, הוא השליך את המקל ורץ הלאה. באותו רגע הוא לא ידע לאן, לא הייתה לו מטרה, רק מיהר להיעלם מהמקום הזה.
מיגל רץ, עבר להליכה מהירה, עד שהתעייף ונעצר, מתנשף בחוזקה. הוא לא ידע איפה הוא נמצא ולאן ילך מכאן והביט מסביבו. לצד אחד מקירות בניין שכב מחוסר בית על קרטון ומיגל נצמד לקיר, לצידו.
עכשיו החל לחשוב לאן ימשיך מכאן. הוא נזכר בחברים מעברו, התקשר אל אחד מהם והגיע אליו עוד באותו יום. כשהיה אצלו הוא החליף איתו את מכשיר הטלפון והתקשר לחבר אחר, אליו עבר למחרת היום. בכל בית הוא התרחץ, החליף בגדים ולאט לאט מצא את עצמו משוטט וחי מהיד אל הפה.
מיגל לא ידע שהמשטרה הוציאה כנגדו פקודת מעצר ותמונתו פורסמה בעיתונים תחת הכותרת: 'מבוקש עבור רצח.'
הוא הגיע אל אחת מתחנות הרכבת בעיר. כאן חיפש אנשים שזקוקים לעזרה והתנדב לסחוב חבילות על גבו, ממתין בסבלנות לטיפ שהניחו בכף ידו. מהכסף שאסף קנה כריכים ושתייה וישן מאחורי ספסלים ברחוב. שלושה ימים אחר כך עלה על מונית שירות שהובילה לשדה התעופה. כאן שוטט באולמות הנוסעים, חיפש והתרוצץ כדי לשרת נוסעים, השיג להם עגלות או משך מזוודות אל מוניות שירות וליקט את הטיפים שקיבל.
באחד הימים ראה מיגל את תמונתו בדף האחורי של עיתון שאחז אחד הנוסעים באולם ופקח עיניו בבהלה. הוא הרהר מה הוא יכול לעשות ואיך ימשיך להסתתר מבלי שיסגירו אותו למשטרה.
בין החנויות באולם הדיוטי-פרי הוא בחר חנות אלקטרוניקה, נכנס לתוכה והציע להחליף את הטלפון שלו באחר. בעזרת המוכר וחברת הפלפונים שינה מיגל את הפרטים שלו ורכש מכשיר טלפון שנשא גם מספר אחר.
מיגל הפך להיות נווד בלי זהות. הוא הקפיד לא לגנוב או לעשות משהו חריג כדי לא להסב אליו תשומת לב. הוא גם השתדל לא להישאר במקום אחד יותר מיממה ועשה הכל כדי לא להיראות בגלוי ולא לשוחח עם אף אחד.
יותר מחודש המשיך מיגל להסתובב בדרכים, זקן שחור ועבות כיסה את פניו ולא ניתן היה לזהות את האיש הצעיר. הוא חי עכשיו כמו קבצן חסר בית.
מישל חיפשה את מיגל בכל מקום. היא השאירה הודעות לכל מי שהכירה וביקשה שיודיעו לה אם יפגשו בו. היא הצליחה לבסוף להשיג אותו כשהגיע לביתו של מנואל, שהיה אחד מחברי כנופייתו של פאפא. מנואל קיבל ממנה את השיחה והעביר את מכשיר הטלפון שלו למיגל.
'אימא'לה, סוף סוף,' שמע מיגל את הקול שאהב, אבל הוא הקפיד לשתוק.
הוא חשש וחשד בכולם, כי לא ידע לאן תוביל השיחה ואם מישהו מאזין להם.
'הלו, מיגלי, אני מתגעגעת אליך.'
הוא חייך אבל המשיך לשתוק. היא אמרה שהיא תחפש מקום, ושאלה אם יהיה מוכן לעבור איתה למקום שתבחר, ומיגל ענה ב'כן' קצר.
'בוא נסכם שאודיע למנואל לאן ואיפה ניפגש,' ושוב ענה במילה אחת, 'אוקי.'
מאותו רגע חיפשה מישל מקום שבו יוכלו לחיות ומיגל יצליח להסתובב בגלוי, בלי להסתתר ומבלי שתרחף עליו סכנת הסגרה.
מישל שוטטה וחיפשה בגוגל ובחרה בעיר טיחוקמי.
זו הייתה עיר גבול עם אמריקה, ומה שידעה עליה מישל התאים לה מאוד. לא היה איכפת לה שרשמו שזו עיר חטאים ושהיא מוזנחת ומסוכנת.
היא התקשרה שוב למנואל וביקשה שמיגל ייצור איתה קשר. מנואל מצא את מיגל רק לאחר שלושה ימים וקישר ביניהם.
'מצאתי,' היא אמרה.
מיגל לא התעניין איפה, רק ביקש להיפגש איתה בלילה, בשדה התעופה ליד טרמינל הנוסעים לדרום אמריקה, למחרת. זה היה המקום בו שוטט ימים רבים.
כבר אחרי הצהריים הוא הסתובב בקרבת מקום. כשירד הערב השתלב מיגל בין אנשים שהמתינו בתור הארוך למוניות, והביט משם כדי לבדוק מתי מישל באה ואם היא לבדה.
הוא ראה אותה מרחוק, יפהפייה שחרחורת שעמדה ליד עץ ענק שעמד בשלכת, ממתינה לו לבדה. מיגל שלח מבט מסביב, סקר בזהירות את הסביבה, וכשהיה בטוח שגם אחרים לא צופים במישל, הוא יצא מהתור.
הוא הלך אליה מסביב והגיע מאחוריה. כשראתה אותו היא כרכה זרועותיה סביב צווארו ואימצה אותו לליבה. מישל לא התייחסה לכך שהוא לא מחבק אותה בחזרה, ולא אמרה כלום.
היא סיפרה לו בקיצור מה מצאה והם קבעו להיפגש בדיוק במקום הזה בעוד יומיים. בינתיים היא תרכוש כרטיסי טיסה לכיוון אחד ותתכונן לימים הראשונים של מסעם.
מישל חזרה לביתה, ארזה בגדים בשבילה ובשביל מיגל וכרכה אותם בסדינים ישנים. בבית לא העירו לה כלום, כי כבר מזמן למדו שהיא עצמאית ומסוגלת לפרנס את עצמה. הפעם היא נפרדה מהוריה בחיבוק חזק במיוחד ולאימה לחשה שהיא לא חוזרת יותר לשכונה.
'זה טוב,' אמרה אימה, 'אלוהים שלנו יהיה איתך בכל מקום שבו תהיי.'
מישל רכשה זוג כרטיסים באותו יום ויצאה לדרכה. לפני שסגרה את הדלת שמעה את אביה אומר: 'תשמרי על עצמך, ביתי,' וזו הייתה הפתעה בשבילה, כי מעולם לא שמעה מאביה מילה טובה.
גם היום נזהר מיגל והמתין עד שהיה משוכנע שהיא לבדה. הוא בירר וידע שהמטוס למקסיקו ימריא בשתיים בלילה, בעוד כשלוש שעות, אבל עד שעלו לטיסה הוא לא פסק לשלוח מבטים מסביב, ונשאר מתוח.
על המטוס חש בהקלה, אבל עדיין לא היה שקט.
לפני הנחיתה הודיע הטייס שמזג האויר גשום ושהשעה כאן היא עשר בבוקר.
כשירדו מהמטוס קידם אותם גשם סוחף והם הגיעו אל העיר רטובים עד לשד עצמותיהם. כשהגשם פסק הם עמדו ב'שדרת המהפכה' שבעיר. על הרצפה, לצידם, הניחה מישל את חבילות הבדים שארזה ושניהם הביטו בהמוני מטיילים שהסתובבו בה. אף אחד לא הסתכל עליהם ומישל הפנתה את תשומת ליבו לאנשים במצב שלהם, שמשוטטים בחבורות קטנות.
השניים הרגישו לגמרי נוח לשכב מאחורי אחד הספסלים בשדרה ולהניח את ראשם על גבי חבילות הבגדים הרכות. כך העבירו את הלילה הראשון שלהם.
לקראת הבוקר התחדש הגשם והעיר אותם משנתם. הם רצו להתחבא מתחת לסככה של תחנת אוטובוס, צוחקים ומאושרים.
מישל אמרה שחייבים למצוא מקום יבש, עם קורת גג. היא הרימה שתי חבילות, המתינה שמיגל ירים את החבילה השלישית והתקדמה הלאה לאט לאורך השדרה, כשהיא בוחנת את שורת הבתים משני צידי השדרה.
על אחד הבניינים ראתה שלט שהיה רשום בו 'המועדון.' היא הניחה את החבילות שבידיה ואמרה למיגל להמתין לה, כי היא הולכת לברר ומיד חוזרת.
היא הגיעה לפתח מעוגל וירדה במדרגות שהובילו לאולם אפלולי. ריח אלכוהול וסיגריות נישא באוויר ומישהו ניגש אליה ואמר שפותחים רק בצהריים.
מישל שאפה אוויר ובירכה אותו לשלום. היא אמרה שהיא מחפשת עבודה, סיפרה שהיא לא לבדה והגיעו רק היום לעיר והוסיפה גם שבן זוגה ממתין לה בחוץ. כיוון שהאיש עדיין שתק היא אמרה שתשמח אם יסכים שהיא תנקה רק היום את מה שהוא יבקש, תמורת ארוחה ומעט כסף לשניהם.
באפלולית ששררה במקום לא הצליחה להבחין באיש שעמד מולה, אך היא התרשמה מדיבורו שהוא לא אדם צעיר. הוא המשיך להביט בה, והיא הייתה מאושרת שלא גירש אותה, לכן הוסיפה בהיסוס שבן זוגה מסוגל לעבוד גם בשמירה, אם הם זקוקים לכך.
'אפשר לראות את בן זוגך?' אמר האיש.
זה היה ג'ף, מנהל המועדון. היא עמדה על רקע האור ומבט אחד שהוא נתן במישל הספיק לו כדי להבחין שלפניו עומדת אישה צעירה, שזקוקה למקום ולמחיה, וזה בדיוק מה שהתאים לו. הוא התקשר לבעלים, סיפר על זוג שהגיע היום לעיר וחזר למישל עם תשובה שהם מצאו לעצמם עבודה ובית.
מאחורי המועדון הזה היו בקתות אירוח ולשם הוביל אותם ג'ף. מישל הבחינה שגרים בהן תיירים והיא ביקשה את הבקתה האחרונה. הסיכום היה שבעל המועדון ינכה משכרו של מיגל סכום סמלי, עד שימצאו מקום קבוע אחר לגור בו.
הבקתות היו בשטח פתוח והגשם עדיין ירד בחוזקה. מישל הבטיחה לג'ף שמיד הם יגיעו לאולם, והוסיפה בביישנות שהיא רוצה קצת להסתדר, כי היא רטובה לגמרי מהגשם. הם רצו במהירות אל הבקתה האחרונה ונעלמו בתוכה.
בכל בוקר, כשהמועדון היה עדיין סגור לקהל, ניקתה מישל את הרצפה וקרצפה שלוליות יבשות של קיא שיכורים בלי להניד עפעף. מרגע שנפתח המועדון לקהל היא הייתה חופשייה עד שמונה בערב, ואז הצטרפה לצוות המלצריות במקום. ג'ף נתן לה בגד של המקום, שעליו סינר עם רקמת השם 'המועדון.' מהצהריים הצטרף מיגל לשומרי הדלתות, הסתובב בין אנשים ודאג להרגיע שיכורים ולמנוע אירועים שנוצרו במשך הערב. בשלוש בלילה חזרו שניהם לביתן, עייפים אך מרוצים בחלקם.
יום אחד גילתה מישל שהיא בהיריון ומיגל הציע לבקש מבעל הבית חופשה כדי להינשא.
מיגל פנה לג'ף והוא החזיר להם כעבור שעה תשובה שהבוס אישר להם חופשה של יומיים ושלח להם ברכת מזל טוב.
באותם יומיים שבהם נעדרו מהמועדון חש ג'ף עד כמה הוא זקוק לשניים האלה, והוא סיפר את זה לבוס. כשהשניים חזרו הודיע להם ג'ף שהבוס העלה את משכורתם וגם יפסיק לנכות משכרם על המגורים בבקתה האחרונה.
קמילה מריה נולדה ביום גשם סוחף, בבית חולים ציבורי כללי על שם גונזלס.
במשך יומיים התייסרה מישל בחדר הלידה, עד שהניחה המיילדת על גופה את התינוקת הגדולה והכהה. יומיים אחר כך חזרו מישל ומיגל עם מריה התינוקת. בדרך החליט מיגל שהתינוקת הזאת תיקרא אך ורק קמילה, ומישל אמרה שהיא תקרא לה קמי.
ג'ף הגיע לבקר את מישל כשעה לאחר שחזרה לבקתה מאחורי המועדון. הוא הציץ בתינוקת בלי עניין מיוחד והושיט למישל קופסא קטנה. מישל פתחה אותה בזהירות והביטה בזוג עגילי זהב משובצים באבן ספיר שקופה ואבני אודם זעירים שהקיפו אותה.
'לא הייתי בטוח אם יש לך חורים באוזנייך,' התנצל ג'ף, 'אבל הבת שלי, גרייס, אמרה שאפשר יהיה להחליף אותם בחנות של אלפונסו. יש לו, לאלפונסו, הרבה תכשיטים וחפצים, והוא מוכן לסחור או להחליף כל דבר.'
עוד הוא מדבר, הוציאה מישל את עגילי המתכת שהיו נעוצים באוזניה, ליטפה את תנוכי אוזניה והשחילה את העגילים החדשים לתוכם. היא צחקה בהנאה וג'ף מחא כפיים ואמר שעכשיו היא נראית ממש כמו אחת מהציורים. מישל לחצה את ידו, מבינה שקיבלה ממנו כרגע מחמאה.
כשהלך ג'ף, הביטה מישל במיגל וביקשה ממנו לגשת לארונית הבגדים ולהוציא את המגירה השנייה. זו הייתה שידה עלובה, עשויה בחלקה מקרטון צבוע, ממגירות וממדפי עץ ועמדה על גלגלים שבורים. בזכות משקלה הקל ניתן היה להזיז אותה ממקום למקום. זו בהחלט לא הייתה פינה או מקום שמישהו יכניס לתוכה משהו בעל ערך.
מיגל ניגש אל השידה בסקרנות.
התינוקת השמיעה קולות ומישל הרימה אותה והצמידה אותה לפטמה של שדה התפוח, ועקבה אחרי מיגל. הוא משך את המגירה והביט לתוכה. היו בה זוג תחתונים שלו, זוג גופיות וגם שני זוגות גרביים, וזהו.
'תרים אותה ותביט מתחתיה,' היא אמרה.
התינוקת נרדמה והיא הרימה אותה וטפחה קלות על שכמה.
מיגל הפך את המגירה וראה שקית אטומה שהייתה מודבקת לתחתית בפלסטר חום, זהה לצבע המגירה. הוא תלש את השקית, החזיר את המגירה למקומה והתיישב. עכשיו פתח את השקית והציץ לתוכה, הכניס את ידו והוציא חבילת שטרות.
'תספור,' היא אמרה, 'זה מה שהצלחתי לחסוך.'
מיגל זרק אליה מבט, הרטיב את אצבעו ברוק וספר לאט. היו שם אלף שלוש מאות ושלושים דולר והוא סגר בחוזקה את אצבעותיו על השטרות ומיהר לנשק ולחבק את מישל. היא צחקה בהנאה וביקשה שייזהר על התינוקת שלו.
מהכספים האלו הם שכרו 'דירה אמיתית,' כמו שמישל הגדירה, עם קירות אבן, ישנים, מתקלפים, אבל יציבים. המטבח היה דל אבל היו בו מספיק ארונות. היא גילתה בתוכם כלי אוכל, סיר ומחבת שהספיקו לה כדי לבשל לשניהם ארוחות.
באחד הימים הם מצאו תנור שהיה זרוק באחד ממגרשי החול ליד ביתם. היא השלימה את החלקים החסרים בו והצמידה אותו לשורת הארונות התחתונה. עכשיו עמדה והביטה במטבח שלה, והרגישה שהכל מושלם.
כל אותו זמן הם המשיכו לעבוד במועדון. מיגל למד לערבב משקאות ולהכין קוקטיילים מצוינים והחליף את הברמן בכל הזדמנות.
לאחר חמישה שבועות חזרה מישל לעבוד במועדון. את התינוקת השאירה בידי גרייס, ביתו המתבגרת של ג'ף, נערה ג'ינג'ית חמודה, תמורת שכר יומי של שלושים דולרים.
כך נמשכו חייהם ומישל התפלאה שלא נכנסה להיריון נוסף. מלצרים ועובדים התחלפו מידי פעם, אך הזוג הזה המשיך לשרת בקביעות במקום, לשביעות רצונו המלאה של ז'ף.
לאחר יותר מארבע שנים גילתה מישל שהיא שוב בהיריון. כשהייתה בחודש השישי להריונה, החלה לדמם ומיגל מיהר איתה לבית חולים. הרופא הזהיר אותה שעליה לנוח, כי היא כמעט הפילה את וולדה והם חזרו לספר את זה לג'ף.
הוא הביא במקומה מנקה למועדון בשעות הבוקר ומישל המשיכה לעבוד כמלצרית מארבע אחרי הצהריים, כשהסינור מכסה על ביטנה התופחת.
בלילה קר, כשהייתה בתחילת החודש התשיעי להריונה, החלו צירי הלידה ומיגל הביא אותה לבית החולים וחזר למועדון.
דייגו נולד באותו לילה, תינוק כהה ומצומק, שמשקלו היה רק קילו ותשע מאות גרם.
מישל המתינה למיגל אבל הוא לא הגיע לביקור. היא המתינה עד למחרת בצהריים והתקשרה אל ג'ף בדאגה, והוא סיפר לה שמיגל הסתבך בקטטה במועדון ושוטרים הגיעו ועצרו אותו. 'אוי, ולמה הוא לא חזר מאז?' היא שאלה.
הוא אמר שאינו יודע מדוע השאירו אותו במעצר ושהוא ינסה לברר ויודיע לה מה קורה איתו.
ג'ף בירר ושמע לתדהמתו שמיגל נשאר במעצר כי הוא מבוקש על ידי המשטרה הפדראלית האמריקאית על רצח שביצע לפני כארבע שנים.
הוא התקשר אל מישל, וקולו נשמע מתוח ולא נעים כשסיפר לה את מה ששמע. מישל שאלה אם הוא יכול לעזור לה לשחרר את מיגל והוא ענה לה בכעס שהוא מקווה מאוד שאין לה תוכניות לחזור למועדון, כי כאן לא מעסיקים רוצחים ועבריינים.
מישל חזרה ל'מועדון', אספה את קמילה בת הארבע וחצי, שילמה לגרייס, ויצאה, כשהיא מתעלמת מכל מה שסביבה ולא נפרדת מאף אחד. היא קשרה את התינוק החדש בסדין לגופה, ונסעה לדירתה השכורה.
כמעט חודש אחרי מעצרו נפתח משפטו של מיגל, והיו רק שני דיונים בעניינו.
שוטרים העידו שמיגל התנפל על מריו מבלי שההוא התגרה בו והכה אותו למוות לעיני כולם. להגנתו התמנה עורך דין מהסנגוריה הציבורית, שהעלה את מיגל לדוכן לספר איך מריו רדף אותו במשך שנים. הסנגור הביא עדים שסיפרו איך מריו התנכל למיגל וגם הפיץ האשמות שקר שבגללן נכלא מיגל בבית כלא לנוער, על לא עוול בכפו.
אחרי שהסתיימו הטיעונים שאל השופט את מריו שאלה אחת ויחידה.
'מדוע הכית את מריו?'
ומיגל השיב: 'זה היה, כמו שאומרים אצלנו: או אני, או הוא.'
מיגל לא היה בטוח אם השופט יבין ויתפוס מה הוא אמר כרגע, ואכן, לפי תגובתו של השופט נראה שהוא לא קלט את המשמעות העמוקה של המשפט הזה.
השופט אמר שהוא לא מאמין לאף מילה ממה שאמר מיגל ושהוא מאמין לשוטרים. הוא סיכם את התרחיש כפי שהוא הבין ואמר, שביום ההוא הגיע מריו אל הנאשם בתום לב, כשהוא לא חמוש. השופט גם אמר שמיגל ניצל את ההזדמנות כדי לנקום בו והכה בו באללה את מכת המוות שלו.
מיגל נידון למאסר עולם וכשהשופט הכה בפטיש העץ שלו על הדוכן הוא הוסיף הערה:
'בלי ועדות שחרור וללא חנינה.'
מישל הגיעה לשני הדיונים והיה נדמה לה שהיא נמצאת בחלום.
קמילה הייתה כמעט בת חמש, ילדה שכבר קלטה והבינה מה קורה מסביבה, אבל לא שאלה כלום. לאחר המשפט היססה מישל אם לספר לה שמהיום לא תראה יותר את אביה. היא התחבטה מה להגיד ואיך להסביר לה, ולבסוף החליטה לספר ולדבר איתה רק אם היא תשאל.
בכל יום יצאה מישל לנקות בתים והשאירה את ילדיה לזואי, ביתם המתבגרת של השכנים, ושילמה לה ארבעה דולרים לשעה, ובכל ערב ישבה לחַשֵב.
היום קיבלה ארבעים דולרים מאנה פלורנס הזקנה, שם ניקתה וגם בישלה לה ליומיים הבאים. לזואי היא שילמה עשרים דולרים עבור חמש שעות שמירה על שני הילדים שלה, ונשארו בידיה עשרים דולרים.
עשרה דולרים היא הניחה בצנצנת פח, ואת העשרה שנשארו הכניסה לארנקה.
כך התנהלה במשך שבועות רבים, עד שהחלה להרהר אם מגיע לה ולילדיה חיים אחרים, יותר טובים.
בבוקר אחד עלתה מישל על כיסא עץ ישן במטבח והורידה את צנצנת הפח מהמדף העליון בארון. היא שפכה את תוכנה על השולחן והמטבעות ריקדו והתגלגלו בצלצולים ערבים לאוזניה. קמילה שמעה והגיעה למטבח להביט במעשי אימה.
זה היה כל הונה של מישל והיא מיינה את המטבעות לפי ערכם. קמילה ישבה בשקט וסקרה את הבעותיה של אימה, כשהיא מנסה להבין אם היא מרוצה או עצובה.
'מה דעתך שנעבור לגור באמריקה?' שאלה מישל את ילדתה, וקמילה הביטה בה, שפתיה פעורות ועיניה מתעגלות בתמיהה.
בדירה לידן גרה פלורה. הן היו חברות ומידי יום נכנסה מישל וישבה אצלה במטבח, מיניקה את דייגו, מפטפטת איתה וגם שומעת ממנה סיפורים. מסיפוריה נודע למישל שאחותה של פלורה גרה במיאמי, אבל היא מתגעגעת וכל כך רוצה לחזור ולגור במקסיקו.
היא ישבה וספרה את כספי חסכונותיה והרהרה אם יש לה מספיק מטבעות כדי להתחיל חיים חדשים. לפני שהחזירה את הקופסא למדף העליון בארון המטבח היא שלחה את קמילה לראות את דייגו ולחזור לספר לה אם הכל בסדר. כשהילדה הלכה, הכניסה מישל את הכסף בחזרה אל הקופסא והחזירה אותו למקומו, על המדף העליון בארון המטבח.
קמילה חזרה ואמרה שהוא ישן ומישל אחזה בידה ויצאה איתה מהדירה. היא השאירה את דלת דירתה פתוחה, כדי להקשיב ולשמוע אם דייגו יתעורר ונקשה על הדלת השרוטה. היה רשום עליה בטוש שחור: 'פלורה וג'פרי אלפונסו.'
לא נשמעה תשובה אבל מישל לחצה על הידית ונכנסה לדירה. באויר נישא ריח תבשילים.
'אימא, אני רוצה לאכול,' אמרה קמילה ומישל שלחה אליה מבט כועס.
'אל תכעסי עליה, היא רק ילדה,' אמרה פלורה ומיד הניחה שתי טורטיות ריחניות, כל אחת על צלחת אחרת.
'תאכלו, תאכלו, זה עשוי מבצק עם קמח תירס משובח ועטפתי בו את הירקות הכי טובים,' אמרה פלורה, ומישל נגסה בה והשמיעה קולות הנאה. פלורה מזגה מעט מהסלסה האדומה לצלחת קטנה וסיפרה שהיום שמה בה מעט פלפל חריף ושהנה, עוד מעט, תהיה מוכנה טורטייה נוספת במחבת.
כשלעסו את הארוחה שאלה מישל את פלורה, כאילו בדרך אגב, אם אחותה כבר החליטה מתי היא תחזור לכאן. פלורה הזדרזה לענות שהיא עדיין רוצה, אבל לא מוצאת דיירים שיחליפו אותם בדירתם השכורה שם, באמריקה, ונאנחה.
'יש לי רעיון, מה תגידי אם אני אתחלף עם אחותך?' אמרה מישל.
פלורה הפסיקה את העיסוק שלה בבצק והביטה בה.
היא קינחה בשרוולה את הקמח מיד אחת, ניגבה את מצחה המיוזע בשרוול של ידה השנייה, והתיישבה. היא אמרה שזה רעיון לגמרי לא רע, שהיא תדבר עם אחותה ותשאל אותה כמה עולה שכירות בדירה האמריקאית. מישל מלמלה בקול רם שזה יהיה נפלא אם שתי האחיות יתאחדו שוב ויגורו ביחד, אחת מול השנייה.
מהכיריים עלה ריח שרוף ועשן היתמר מהמחבת ופלורה מיהרה להסיר את המחבת מהאש. היא גלגלה את הטורטייה המפויחת לצלחת, נאנחה וקינחה את ידיה בסינר. קמילה הושיטה את ידיה לצלחת, קילפה את השכבה השרופה, שהתפוררה בשכבות דקות ושחורות, ונגסה בבצק, לקול צחוקן של פלורה ואימה.
באותו יום חזרה מישל לדירתה עם תקווה חדשה בלב.
למחרת נקשה פלורה על דלת דירתה של מישל ונכנסה רק כדי לספר לה שאחותה הייתה מאושרת מהרעיון הזה. מישל הזמינה אותה לשבת, אבל פלורה נשארה לעמוד וסקרה את הסלון בסקרנות.
היא הביטה בספות, הסתכלה על המזנון ונראה שהיא חישבה לעצמה כמה הם שווים. אחר כך שלחה מבט בשולחן החום בפינת האוכל ופסעה שני צעדים ימינה כדי להציץ בחדר השינה. כל אותו זמן היא השמיעה קריאות התפעלות קלות, ומרגע זה החל משא ומתן בין שתי הנשים.
'את מתכוונת לסחוב את כל הרהיטים האלו לאמריקה?'
'עוד לא חשבתי על זה,' ענתה מישל, 'במחשבה נוספת, אולי אציע אותם למכירה כדי לממן את הנסיעה ואת שכר הדירה.'
פלורה משכה בכתפיה כאילו זה לא מעניין אותה בכלל. היא שאלה אם מישל חשבה למשל להשאיר את הריהוט בסלון ובשני החדרים תמורת, נגיד, כרטיס טיסה לאמריקה וחודש שכירות בדירת אחותה. מישל שתקה והרהרה בקול רם.
'נראה, זה רעיון לא רע. אולי אמכור גם את מוצרי החשמל שבבית. את המקרר למשל, את מכונת הכביסה והתנור,' ופלורה צודדה אליה מבט.
'אני הייתי מציעה לך להשאיר את כל התכולה שקיימת בדירה תמורת כרטיס ושני חודשי שכירות בדירה האמריקאית,' היא אמרה.
זה שימח את מישל אבל היא התאפקה ולא הראתה זאת לפלורה. מיד חשבה לעצמה שכדי להתחיל את חייה החדשים עם שני ילדיה הקטנים היא תהיה זקוקה למזומנים, לפחות בימים הראשונים.
'זו הצעה מעניינת, פלורה, אבל אני חוששת שאזדקק לכסף מזומן כדי לקנות אוכל בימים הראשונים.'
'הבנתי, מישל. את יודעת מה? אתן לך מאה או מאה ועשרים דולרים עבור משהו שהייתי רוצה מאוד לקנות ממך,' אמרה פלורה ומישל הביטה בה בסקרנות, מכווצת את עיניה.
פלורה הצביעה על עגילי הזהב שעל אוזניה של מישל, אלו שהיא קיבלה פעם מג'ף כמתנת לֵידה לקמילה, ומישל הרימה מיד את ידיה לאוזניה. היא מזמן שכחה מקיומם והם היו כבר חלק ממנה. היא חשבה שחבל לה לוותר על עגיליה ולכן החליטה לא לתת עדיין תשובה בקשר אליהם. מישל גם חשבה שהם שווים הרבה יותר ממאה ועשרים דולרים שהציעה פלורה עבורם.
'דרך אגב, אחותי סיפרה לי שצבעה את דלת הכניסה שלה באדום,' צחקה פלורה, 'וזה יהיה סימן בשבילך.'
העסקה כבר הייתה כמעט גמורה ובמשך השבוע עסקה מישל במיון בגדיה. היא החליטה לקחת רק חלק מהם והכניסה אותם לתיקי בד ולשקים צבעוניים ותפרה את הפתח שלהם בחוט ומחט. בשבת הביאה פלורה מזוודה ישנה ונשארה להביט כשקמילה הכניסה לתוכה שני זוגות נעליים, שלה ושל קמילה, חיתולי נייר לדייגו ושלוש מגבות.
מישל ידעה את חולשתה של פלורה לתכשיטים, לכן הניחה על הכל מחרוזות וצמידים אינדיאניים מרהיבים שהיו לה, מזכרת מהרכישות שלה, מהימים בהם שוטטה עם מיגל בשווקי העיר. פלורה התכופפה למשש את המחרוזות, ואלו השמיעו תחת אצבעותיה צלילי נקישה עדינים.
'אתן לך מאה וחמישים דולרים עבורם. מה את אומרת?' היא שאלה.
'עבור כולם? יש כאן ארבע מחרוזות ושלושה צמידים.'
'אה, אז בואי נחליט שעבור כל מחרוזת אתן לך עשרים דולרים?'
'ארבעים וחמש שילמנו על כל אחת,' שיקרה מישל בלי להניד עפעף ופלורה שתקה והרהרה.
'טוב, אז אני מציעה לך מאתיים דולרים בשביל כל השבע, לא יותר.'
'שלוש מאות עבור שלוש מחרוזות ושני צמידים. אני משאירה לי מחרוזת אחת וצמיד אחד.'
פלורה יצאה וחזרה, כשבידיה שלושה שטרות של מאה דולר לכל שטר, רשרשה בהם ואמרה: 'זה בשביל כולם.'
מישל אספה את המחרוזות והצמידים, הושיטה אותם לפלורה ומשכה את שלושת השטרות לידיה.
מישל לא יכלה לתאר לעצמה שמרגע זה עומד הכל להשתנות והיא עומדת לפני מהפך בחייה ובחיי ילדיה.
***
אין עדיין תגובות