יוסף, פועל קשה יום, מתחזק לבדו בית קברות גדול. יום אחד הוא זוכה לביקורו של נפתלי, איש עשיר, המבקש ממנו לפתוח ולרוקן שורה של קברים שנמצאים במקום מועדף, כדי לקבור שם את נפתלי ואת בני משפחתו בבוא יומם. לאחר לבטים משתכנע יוסף לבצע את המעשה ובין היתר שולף מקברה את גווייתו של זאב גורנשטיין, שמת לא מכבר.
לאחר שהוצא ממחילתו מוצא את עצמו זאב בתווך, בין חיים ומוות. הוא פונה לאלוהים בבקשה שיחזיר אותו אל בין החיים, ולצורך כך מגולל באוזניו את סיפור חייו וחיי משפחתו, על כל הכישלונות, העוונות והחטאים שהכילו. אלוהים, כצפוי, לא נעתר בקלות, ומנהל עם זאב ויכוחים מעמיקים ונוקבים בנושאי אמונה, הורות, יחסי גברים־נשים, עושר ועוד. לאחר שורה של מבחנים שזאב עובר – מתקבלת ההחלטה. אלא שאז לובשת העלילה מפנה בלתי צפוי, ומגיעה אל סיומה המפתיע.
זאב קם לתחייה הוא ספר יחיד במינו, הנוגע מזווית בלתי שגרתית בשאלות הנוגעות לכל אדם: חיים ומוות, אמונה, צדק, רשע ותחלואים חברתיים. הוא כתוב בהומור, לעתים בבוטות, ורצוף תיאורים ציוריים ותובנות מעמיקות, המטשטשים את הגבול בין הריאליסטי לפנטסטי, בין האפשרי לבלתי אפשרי, ומשקפים את החיים על היפה, המגוחך והנורא שבהם.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
27.00 ₪
מקט: 4-1293-40
1
יוסף עושה עסקה
לילות רבים ריחפה עננה שחורה מעל יוסף. הוא היה אחוז דאגה כיצד ימצא עבודה נוספת לפרנסת משפחתו. חיפושיו הקדחתניים אחר משרות בשמירת מבנים, ניקוי משרדים, סבלות או רחיצת כלים במסעדה – העלו חרס בידו.
השחר עלה. השמש שלחה קרניה, דחקה את אשמורת הלילה האחרונה והעירה את יוסף. הוא הציץ בשעונו. מחוג השעות, חץ הדקות, סמן השניות – כל אחד מהם נע במסלולו וכולם יחד הכריזו על חלוף הזמן.
יוסף קפץ ממשכבו בזריזות. הוא עטה את בגדי עבודתו, דידה למטבחון הצר והאפלולי, גמע ספל קפה ושלה מן המקרר את שקית ארוחת הצהריים שהכינה לו אמש אשת חיקו. היא עדיין ישנה לצד חמשת ילדיהם, שמיטותיהם גדשו את דירת שני החדרים הקטנה. חרש עזב את ביתו אל תחנת האוטובוס שיסיעוֹ לפארק ישני־העד, שבו גרים אלה שעברו מבית רחב מידות או דירה נאותה לכוך קטן ללא דלתות, חלונות או מרפסת שמש. מה מצפה לו היום? אלוהים יודע.
השמש כבר האירה בקרניה את מצבות האבן שמתחתיהן שכבו אלה ששירת חייהם תמה. מטוס השאיר שובל לבן ברקיע הצח. איש ואישה שחוחי קומה צעדו יד ביד אל המקום שבו נטמנה בתם יחידתם. הם צנחו ארצה על ברכיהם ומיררו בבכי. מבטיהם צרבו את מצבת השיש.
השניים החלו לנקות את האבק המכסה את האבן. יוסף ניגש אליהם בדחילו ורחימו והבטיח למרק את מצבת בתם. ההורים השכולים נשאו זרועותיהם לעבר השמיים וייבבו בקול קורע לבבות: “למה לקחת אותה, אל הרחמים?” עיני יוסף הצטעפו לשמע זעקות שברם. הוא ניצב דומם ולא ידע כיצד לנחמם.
גברים חסונים בעלי כרסות משתפלות, לבושים בחולצות לבנות תחת חליפות כהות ועל ראשיהם מגבעות שחורות, נעו בצעדים אחידים ונשאו אלונקה שעליה שרועה גופת עלם עטוף באריג לבן. אישה צעירה, שאותות אובדן על פניה ועיניה נפוחות מבכי, עמדה ליד קברו הפתוח של בנה יחידה והניפה את ראשה לשמיים. מפיה פרצה זעקה: “אלוהים, שינית סדרי עולם! צעירים נפטרים ומשאירים את הוריהם עם חור גדול צורב בלב. מדוע אתה קוטף ניצנים באיבם? למה אתה שותק? אין רחמים בליבך? אומרים: אדוני נתן, אדוני לקח. באיזו רשות? לא אתה זרעת את בני! לא אתה גידלת אותו! אינך יודע מהו צער גידול בנים. בני לא הספיק ליהנות מזיו העולם, לרקוד עד אור הבוקר, לטפס על הרי ההימלאיה, לחבק אהבה ראשונה. הוא נחטף לעולם צלמוות קודר. בחצות הלילה באו לביתי, נקשו על דלתי ובישרו לי: ‘בנך נפגע מאש ידידותית של חבריו.’ איך אש יכולה להיות ידידותית? אתמול בבוקר, לפני צאתו, נשק בני על לחיי ואמר: ‘אימא, הסירי דאגה מליבך. יהיה בסדר. אשוב אלייך.’ בני שב לאימא אדמה!”
האם השפילה את מבטה אל הרגבים התחוחים שנערמו לצידי הבור שנכרה ומלמלה: “הלוואי והיה ביכולתי להחזיר את המחוגים לאחור. לעצור אותם בכוח. לא לתת לך ללכת. המלחמה קטלה את בני בטרם החלו חייו. אם זה צדק אלוהי מוטב שלא היה נברא! אלוהי החסד, נאמר שאתה מחיה מתים. אני מתחננת אליך: “השב ליקירי את נשמתו, ובתמורה קח את נשמתי. נאמר שאתה אל מלא רחמים, האם אתה חש איך שותת דם ליבה של אם המאבדת את עוללה?! קשה, קשה מנשוא לאבד פרי בטן, שבעתיים מאובדן בעל. ילד הוא חלק מגופה של אם. מעתה בני ואני נחיה בעולמות נפרדים. הוא במעמקים מוקף באפלה אטומה ואילו אני אסתובב על פני האדמה עם זיכרונות של הפרח האהוב שלי שנקטף בדמי ימיו. נשמתי נעתקת. איני רוצה לשוב לביתי ולשמוע מנחמים מציינים כמה גיבור היה בני כשנפל למען מולדתו. לא ביקשתי להיות אימא לגיבור. דבריו של טרומפלדור ‘טוב למות בעד ארצנו’ מזעזעים ומכעיסים אותי. למות זה רע, רע מאוד! יש לחיות עבור דברים שאנו מאמינים בהם.”
האם ניסתה להסיח את דעתה מהבור התחוח שבו הושכב בנה. זיכרונות מהרגעים היפים שלהם בצוותא עלו בעיני רוחה. לפתע הרגישה לטיפה על גבה, ובטרם הספיקה להסתובב שמעה קול לוחש באוזנה: “אימא יקרה שלי, אל תשקעי למצולות יגון וצער, אל תניחי לשכול להכניעך. את צעירה. שנסי מותניים הגביהי ראשך. אימא יקרה, החיים יפים. הסירי מעלייך את שמלתך השחורה, המעצימה את הרגשת הקדרות והצער, והחליפי אותה בגוון בהיר. כך תשתחררי מן היגון שנוגש בך השכם והערב. אנא, שובי לצעוד על מסלול החיים. חייכי אליהם והם יחייכו אליך. זרמי עם הזמן למעני כדי שאוכל לישון במנוחה.”
האם הביטה סביבה לראות מי הדובר אליה. זו הייתה רוח בנה המרחפת. היא חפנה בידיה את פניה ספוגי הדמעות ונתקפה דחף עז לצרוח, לשאוג בקול גדול, אך נאלמה דום. תולדות חייו הקצרים של בנה מיום היוולדו חלפו במוחה: צחוקו הראשון, זחילתו במטבח, ניסיונותיו לעמוד, המילים הראשונות שביטא, הליכתו לגן, התרגשותה בעת כניסתו לכיתה א’, סיום בית הספר התיכון, התלהבותו בעת הגיוס לצבא, חלומותיו ללמוד רפואה… הכול נגוז עם נשמתו. הוא נשאר צלם בארון, עטוף בסדין להברחת הצינה.
רוח החלה לנשב והניעה את צמרות העצים, שאוושתם נשמעה כאנקת כאב. הם קדו זה אל זה, מלחשים בינם לבין עצמם: “אנו אוצרים בזיכרוננו את סיפוריהם של אלה הכלואים מתחת ללוחות האבן, את מראות פני המלווים העטופים בכאב אובדנם, אשר זעקותיהם מרחפות סביבנו: מדוע נגדעו באיבם על לא עוול בכפם? אין ביכולתנו לנחם את הדואבים, רק לרשרש בעלוות עלינו ולהרכין צמרותינו וענפינו כדגלים מורדים לחצי התורן.”
שעות הבוקר בפארק ישני־הנצח חלפו על יוסף בגריפת עלים. טיפות זיעה ניגרו על פניו וצרבו את עורו, והוא מחה אותן בכף ידו המחוספסת. בטנו קרקרה מרעב. בראשו מנה את השעות עד להפסקת הצהריים. בחצות היום נשא את עיניו וצימצמן בחוסר נוחות נגד השמש הבוהקת, שניצבה ישירות מעליו, שולחת את קרניה הלוהטות ללא רחמים. אנחת רווחה פרצה מגרונו. “ברוך השם! הגיעה העת לארוחה.”
יוסף התיישב למרגלות עץ זית עבות והניח את מגרפתו לצידו. הוא פתח את תרמילו, הוציא מתוכו תרמוס קפה, ומהכריך קילף את הנייר שעטף שתי פרוסות לחם שביניהן נחו גבינה צהובה ופרוסת עגבנייה עייפה. “כל יום אותה ארוחה שחוזרת על עצמה,” נאנח במשיכת כתפיים והודה לקדוש ברוך הוא. “נו טוב, לפחות היא משביעה רעב. משתיקה את בטני.”
בעת שלעס לאיטו הגיע לאוזניו רחש של גריסת חצץ. כשהרים את ראשו לכיוון הרעש הבחינו עיניו בגבר מטופח לבוש בחליפה בהירה קיצית, שעל ראשו מגבעת פדורה התואמת בגוונה את לבושו. הגבר שוטט בין לוחות השיש הבוהקים באור החמה. כעס חלחל ביוסף על השלווה הפסטורלית שנשברה. בחוסר רצון, בהבעת פנים מכורכמת, הוא התרומם מרבצו ונופף בידו לשלום אל הגבר אשר פסע לעברו בצעדים קצובים.
“היי, מי אתה? אני מחפש את בעל הבית,” אמר הגבר.
“אני לא היי לא הא ולא הוא,” השיב יוסף בכעס. “יש לי שם. מר יוסף בן אברהם, אחראי על תחזוקת המקום.”
“אותך חיפשתי!” אמר הגבר בהתנשפות. “שמי נפתלי גולד. בתיאבון לךָ, מנהל הגזרה.”
יוסף הציע לאורחו כוס קפה מן התרמוס שלו. הלה סירב בנימוס, וללא כל הכנה שאל את יוסף: “איזו משכורת משלמים לך עבור עבודתך הקדושה בחברת המתים?”
יוסף נאנח. “שכר מינימום. אני מנסה למצוא תעסוקה נוספת להשלמת ההכנסה. אשתי, שתחיה, עובדת בניקיון משרדים. אנחנו בקושי מסיימים את החודש. קשה לפרנס משפחה בת חמישה ילדים. ההוצאות גדלות עם התבגרותם. הם ילדים טובים שמבינים את מצבנו הכלכלי ולא מבקשים דבר. זה מלחיץ וגורם לאשתי ולי לדקירות חדות בלב. כואב לנו מאוד שאין ביכולתנו להעניק להם את כל מה שהורֵי חבריהם מעניקים להם: מתנות חג, השתתפות בחוגים להעשרת הידע… אין לנו את האפשרות הכלכלית לעשות זאת. עם זאת, תודה לאל,” אמר בעודו שולח נשיקת הודיה לאל ומהדק בידו את הכיפה על ראשו. “העיקר הבריאות. האמונה וגם קצת מזל לא יזיקו.”
נפתלי הקשיב בפליאה לדברי יוסף. “למושבה הזאת רק נכנסים. אין יוצאים. הנוכחים שקועים בתרדמת עולם. אתה מטפח ומתחזק את השטח כאילו היה זה גן החיים. בימינו קשה למצוא עובדים מסורים כמוך שאינם מעגלים פינות פה ושם.”
לשמע דברי השבח חלפה נהרת אושר על פניו של יוסף. הייתה זאת הפעם הראשונה שמישהו החמיא לו על מסירותו לעבודה או בכלל שם לב לכך. הוא הזדקף. “במה אוכל לעזור לכבודו?”
“בבוא זמני לעבור לעולם הבא, ברצוני להיקבר בגן הזה.”
יוסף נדהם למשמע הבקשה. “אדון גולד, אתה גבר צעיר שופע מרץ. אתה כבר חושב על מותך? לא טוב, אני אומר לך, לא טוב.”
“אני איש עסקים,” אמר נפתלי, “שחושב על הכול ולא משאיר דבר ליד המקרה. החיים לימדו אותי שקיימים שלושה ציוני דרך בחייו של אדם. הראשון לא ניתן לשליטתו – צאתו מרחם אימו וכניסתו בשערי העולם הזה; השני – כניסה לברית נישואין, הקמת משפחה וכניסה לעול הפרנסה; השלישי – הפרידה מן העולם, שלרוב מגיעה עלינו בהפתעה. לפעמים המוות מקדים, לפעמים מאחר, אך לעולם אינו נותן דין וחשבון לאיש.”
“באיזה גיל רוצה כבודו לסיים את הקריירה שלו ולהסתלק מכאן לעד?” שאל יוסף בסקרנות.
“כאשר אאבד את האנרגיות שתוססות בי ולא אהיה מסוגל מבחינה מנטאלית ופיזית להמשיך לטפס על הרים ומצוקים,” השיב נפתלי באדישות. “אינני רוצה להיות המת החי המושך את חייו ליום הולדתו המאה, יושב על כיסא גלגלים וזר של פרחי עונה גוועים על ראשי. מה הטעם בחיים שכאלה? עדיף להתקפל, לעלות למעלה. לכן, מר בן אברהם, ברצוני לרכוש אחוזת קבר לכל משפחתי.”
יוסף נדהם. “למה לך לקנות עכשיו? מי יודע מה יקרה במדינה המתנדנדת שלנו? חבל על כספך. כדאי לך להשקיע בנדל”ן של החיים.”
“אל תחוס על כספי, יוסף. ברוך השם בעיות כספיות אין לי.”
הבעת הערצה התפשטה על פני יוסף. “אז מה הבעיה שלך?” שאל.
נפתלי מיקד את מבטו בכניסה לבית העלמין והניף את ידו לעבר שערי הברזל. “כאן, ליד הכניסה לגן תעמוד אחוזתי,” הכריז, “כדי להקל על בני משפחתי לבקרני, בלי שיצטרכו לטעות בשבילים הצרים שעליהם לא יכולים ללכת אבלים זה לצד זה. כלותיי נועלות נעלי עקב גבוהות ואינני רוצה לשמוע תלונות כמה קשה להן לצעוד אל קברי על אבני החצץ הפוצעות את מנעליהן היקרים.”
הדברים נשמעו ליוסף הזויים. “מדוע חשוב לך שבני משפחתך ייקברו באותה חלקה? מה זה משנה אם ייקברו בתפזורת? צפיפות גורמת למריבות ולמתחים. אני גר בדירה קטנה, שבע נפשות בשני חדרים. את המרפסת סוגרים בלילה בעזרת שמיכה והיא הופכת לעוד חדר. בבקרים צפוף, העצבים קופצים, הלחץ על השירותים גדול. כולם ממהרים לעיסוקיהם, וכל אחד מאיץ בשני להזדרז ולשחרר את הכיסא. אני מתעורר לפני כולם כדי לטפל בצרכיי, מתרוקן בנחת, מצחצח שיניים, רוחץ פנים, לובש בגדי עבודה, מניח תפילין, מודה לאל על מה שנתן לי, מפזם שיר הלל ותודה, שותה קפה מהיר – ועוזב ליום עמל חדש.”
“ברצוני להבטיח שבני משפחתי יגורו במקום אחד גם אחרי מותם,” לחש נפתלי. “השהות ביחד מעצימה. המרחק מחליש. יהודי התפוצות חיו בפזורה והתוצאה ידועה – הם נרמסו על ידי קלגסיו של היטלר יימח שמו.” נפתלי נשא את עיניו אל לוחות האבן העומדים צפופים כספרים בספרייה. חלק מהם כבר איבדו אותיות מכותרותיהם, אחרים עוד בהקו באור החמה מוכנים ליום פקודת המשיח יכון רוץ. הוא נזכר ביום לוויית סבו. בית הקברות גבעת שאול היה אז דל באבנים מסותתות, בקלות ניתן היה לספור אותן על כף יד אחת. הוא שלף מכיס חליפתו משקפי שמש כהים והרכיבם כדי להסתיר את דמעותיו. כשהתעורר מהרהוריו הוא נעץ את מבטו ביוסף וחזר על רצונו לרכוש נדל”ן בבית העלמין.
“ניתן לקבור בקומות,” הציע יוסף. “כך יוכלו בני משפחתך לגור בבניין אחד. בית העלמין הפך צפוף, אף יותר ממדינתנו…”
“ידידי,” קטע נפתלי את דיבורו, “משפחתי גרה בבית רחב ידיים. אינני מוכן לרדת ברמת חיי.”
“מעפר באת ואל עפר תשוב,” הזכיר יוסף לנפתלי. “במרחב הנצח, האם זה משנה היכן נקברים?”
אדון גולד החל לאבד את שלוותו. הוא חרק בשיניו והדגיש בקול ברור וחד כי ברצונו לקנות שטח קבורה ליד שער הכניסה. “הקבורים שם כבר התפגרו. הם לא ירגישו אם תועבר גווייתם לשורה השנייה,” פסק.
“אני אדם דתי שומר מצוות, שומר על כבודו של המת,” זעק יוסף. “בוודאי שלא אפגע בבעלי הקברים למענך. ממילא אינני בטוח שבני משפחתך אכן יגיעו לבקרך. לפני שנה ראיתי גבר צעיר משתטח על קבר אביו ומבטיח לפקוד אותו לעתים קרובות, לספר לו מה עובר עליו. מאז לא ראיתיו. כנראה במהלך ההתמודדות עם מטלות החיים שכח את הבטחתו. שאלתי גם את שכנתי מדוע אינה פוקדת את קבר בעלה. היא הביטה בי בעיניים נוגות ואמרה: בעלי חסר לי בבית במיטה הקרה שבה אני מתקפלת כל ערב בודדה. על קירות דירתי תלוים תצלומיו והם עוזרים לי לשמור זיכרונות יפים, אך הם רוח ותו לא.” יוסף הניד בראשו בעצב. “עם חלוף העתים בקושי ניתן לספור על אצבעות כף היד את מספר הפוקדים את קברי יקיריהם. החיים חזקים מהמוות ואינם מניחים לאלה הנושמים אוויר לשקוע בתודעת המוות עד בוא יומם. רק הורים שכולים זוכרים לבקר את ילדיהם כל עוד ליבם פועם.”
נפתלי הרגיע את יוסף כי בני משפחתו וקרוביו יעלו לקברו, שכן הבטיח בצוואתו סכום כסף לכל מבקר. “אם כך, סיכמנו? תיענה לבקשתי ותפנה מקום?” שאל בתובענות.
בקשתו של נפתלי טלטלה את יוסף בדרך שלא הכיר. להזיז גופת מת מקברה, איפה נשמע כדבר הזה?! נפתלי חש בסערת רוחו של יוסף. הוא שאל אותו אם שמע על הילולות חג הנשמות הנערכות בבתי קברות באמריקה הלטינית. “בערבים אלה מוארים בתי המתים באור בוהק כמו אירועי ערב יום העצמאות אצלנו.”
“מר גולד, בחייך! לא שמעתי על חגיגות למתים,” ענה יוסף בפליאה. “אני איש דתי שמכיר רק את המסורת היהודית המכבדת את נפטריה.”
נפתלי הניח יד על כתפו של הקברן. “יוסף, גם אני כמוך לא האמנתי שיש מקומות בעולם שבהם בני אדם חוגגים באכילה, בשתייה ובריקודים את מות יקיריהם. בוא אספר לך משהו: בשנה שעברה נסעתי לרגל עסקיי לעיר ווהקה הנמצאת במרכז מקסיקו. מארחיי הזמינו אותי להצטרף אליהם להילולת המתים ומתוך נימוס נעניתי להזמנה. עם רדת הערב מצאתי את עצמי צועד בתוך נהר של בני אדם, שנשאו זרים השזורים בתפרחות של פרחי ציפורן חתול המסמלים את זוהרה של השמש, כדי להניחם על מצבות קרוביהם. קהל הומה של ילדים החזיקו בידי הוריהם. צעירים, מבוגרים, זקנים, קשישים אפילו תשושים על עגלותיהם – כולם נשאו לבית הקברות סלים עמוסים במזון, בפריטים שונים, בכלי נגינה, בנרות, במשחקים, בספרים, בצעצועים… מארחיי הסבירו לי שהמסיבה נערכת לכבוד אלה שהלכו לעולמם ועברו לגור בדירות שהוצאות תחזוקתן הן אפס. זאת מסורת עתיקת יומין הקשורה לתרבות שבטי המאיה אשר האמינו כי המתים מסוגלים לחזור לארץ החיים. בסוף חודש אוקטובר עם שקיעת החמה מתכנסות המוני משפחות סביב קברי קרוביהן, כשהן נושאות בידיהן שפע של מתנות עבורם. הן גורפות ומטאטות מהמצבות את הזוהמה שהצטברה עליהן, ומניחות על משטחי השיש זרי פרחים ענקיים ומספר רב של נרות. עם רדת החשכה מודלקים נרות השעווה ומאירים את שטח בית הקברות באלפי שלהבות מהבהבות. המבקרים פורשים מפות חג על האבנים ומניחים עליהן מזון שאהב המת לאכול בחייו. הם אוכלים לשובע, שרים את שיריו, מתלוצצים, מספרים סיפורים שאהב ונזכרים בחוויות משותפות שחוו עמו לפני שנעלם ללא התראה מוקדמת. כאשר הצטרפתי למארחיי ישבתי איתם על קבר יקירם, חשתי כיצד רוחו של הנפטר מתוודעת אלי ומרחפת סביבי.”
“כל זה מתרחש על הקברים?” שאל יוסף המופתע.
“כן, במו עיניי ראיתי אנשים מקפצים על חלקות האבן. בתחילה הכול נראה לי הזוי עד כדי כך שצבטתי את זרועי כדי לוודא שאני ער. המקסיקנים לא רואים במוות אירוע עצוב, הם מקבלים את עובדות החיים – עת לחיות ועת למות. ביום זה ניתנת להם הזדמנות ליהנות עם קרוביהם המתים. לפחות פעם בשנה. המוות גורם למשפחות להתכנס. הוא מקרב לבבות ומשכיח כעסים.”
יוסף חייך.
נפתלי נעלב. “מה מצחיק בסיפורי?”
“אדוני, אתה מתאר לעצמך שבבית העלמין הזה המונים היו אוכלים, שותים, חוגגים ומתהוללים כמו במקסיקו? לאחר עזיבתם – המקום היה הופך למזבלה והיה עלי להזעיק תגבורת של עוזרים לנקות את השטח.”
נפתלי השתתק. הוא האזין לרעש המכוניות הטסות למרגלות הר המתים, עסוקות בניתוב דרכיהן למחוז חפצן. “ברצוני לרכוש פיסת קרקע ליד השער,” שב נפתלי והדגיש. “הבחנתי בתלולית קבר טריה בסמוך לכניסה. עדיין לא הוצבה בה מצבה קבועה.”
“אמרתי לך, החלקות תפוסות,” פסק יוסף נחרצות.
נפתלי הציץ בשעון הזהב שלו ורקע ברגליו בחוסר סבלנות. “תדאג לפנות,” פקד בקול מצווה.
יוסף העווה את פניו במיאוס.
נפתלי הביט בו במבט מצווה. “אשלם לך מיליון דולר אם תפנה עבורי חלקת אדמה בפריים לוקשיין,” הדגיש בנימה חגיגית.
“אדוני מדבר ארמית? סחתיין! תרגם לעברית מה שאמרת.”
נפתלי צחק. “אמרתי פריים לוקשיין. הכוונה מקום מרכזי, יוקרתי, מבוקש ביותר, כמו שיכון צמרת בתל אביב.”
“מצטער, אין חלקות פנויות. באו לפניך ותפסו.”
“תפסו? אני משלם הרבה דולרים.”
ההבנה פשתה ביוסף. “רגע, אתה רציני, אדוני?” שאל.
“רציני מאוד. רצינות חשובה בחיים.”
יוסף השתאה. מיליונר גדול האיש, לא מרחם על כספו… אך לא! מצפונו של יוסף לא יניח לו. “במחילה מכבודך, ליבי לא מתיר לי לחטוא, לעבור עבירה לפגוע בכבודו של מת. היושב במרומים היה טוב אלי ואל משפחתי והצילנו ממוות. אינני יכול למעול במצוותיו.”
נפתלי גירד את מצחו. “יוסף, אני מופתע שאתה מוכן לוותר על הרווחה הכללית של בני ביתך למען קידוש מתים שאפילו אינם יודעים מי אתה. מה עם קידוש החיים? אשלם עבור חלקה מיליון וחמש מאות אלף דולר מזומן,” זרק אל יוסף. “עלי לעזוב לפגישת עסקים. אשוב אחר הצהריים…”
הממון קרץ ליוסף. הוא התחבט אם להסכים לעסקה. נציג המוסר במוחו ניסה להניאו מלבגוד במצפונו, אך השדון הנהנתני הקטן הקניט אותו: “כבודך חשוב לך יותר מרווחת משפחתך? אתה רואה את סבלם ושותק?”
“מצפוני לא נותן לי!” זעק יוסף. “מצטער, אני מוכן למכור לך חלקה גדולה בצירוף כמה מטרים נוספים חינם באזור ליד הגדר המקבילה לכביש ירושלים.”
נפתלי הבין את התחבטויותיו של האיש שניצב מולו. כאיש עסקים ממולח ידע שלכל דבר יש מחיר. שוב פנה אל יוסף בחיוך זדוני. “מה אתה מתלבט? רוצה להיות יפה נפש, צדיק, על חשבון מצוקת יקיריך? עם משכורת כמו שלך, איך תוכל לגדל את ילדיך לתורה, לחופה, למעשים טובים? בארץ קשה לזוגות צעירים להסתדר בלי עזרת ההורים! מה עם מתנות לנכדים?” נפתלי היה לחוץ לסגור את העסקה. “הצעה אחרונה – שני מיליון דולר במזומן. סגרנו,” הכריז.
“אתה רציני?” שאל יוסף.
“רציני מאוד. רצינות ויושרה חשובים בעסקים.” הוא הפנה את גבו ליוסף והתחיל לצעוד לעבר שער היציאה.
“אדון גולד, אני מקבל את הצעתך,” צעק יוסף אחריו.
נפתלי עצר ליד אחת המצבות.
יוסף ניגש אליו בחשש כבד אך בהחלטיות. השניים לחצו ידיים, אות לסגירת העסקה.
מר גולד הוציא ארנק עור שחור, מעוטר בשוליו בפסי זהב, שבתוכו נחו שטרות כסף. הוא מסר אותו ליוסף וטפח על שכמו. “זו רק מקדמה. עד הערב אביא לך את התשלום כולו. אני מעריץ את נאמנותך למשפחתך על חשבון אמונתך.” אחר כך הפנה את גבו ופסע במהירות לעבר מכוניתו שחנתה מחוץ לשער. כל גופו קרן משמחה. אומנם שילם עבור חלקת הקבורה סכום כסף גבוה, שאיתו יכול היה לרכוש כמה דונמים של אדמה לבנייה במרכזה של עיר, אך הוא השיג את מבוקשו.
יוסף שמע את טרטור מנוע מכוניתו של נפתלי שהתרחקה לאיטה. הוא תחב את ארנק השטרות עמוק לכיסו. “עתה אוכל להעניק לילדיי חינוך נאות,” מלמל. “הם ילמדו להיות עורכי דין, מהנדסים, מנהלים, רופאים… לבתי קרן, בעלת קול הזמיר, אממן שיעורי פיתוח. אולי היא תזכה בתחרות שירה ותהפוך לזמרת מוכרת… מי ייתן בעזרת הבורא יגיע לפחות אחד מילדיי לכנסת ויביא כבוד גדול למשפחה.” יוסף העיף מבט בשעונו. הוא הבין שעליו להזדרז שכן היום קצר והמלאכה מרובה. הוא הניח את כלי עבודתו במריצה ושם פעמיו אל חלקת הקברים ליד שער הכניסה.
יוסף ניגש לחלקה שבה נטמן זאב גורנשטיין ושלף ממנה את שלט העץ הזמני, בעודו נזכר כי אחד המלווים כינה את המת בתואר מר, כלומר איש חשוב. האם יימצא מי שיתלונן על מה שהוא עושה עתה? במבט מהיר סקר את סביבתו שהייתה ריקה מאדם, מלבד כמה יונים שניתרו סביב וחיפשו גרגר למקוריהן.
הוא החל לחפור במרץ עד שנגלה לפניו אריג מרוח בבוץ שבצבץ מבין רגבי האדמה הלחה. בזהירות שלף את החבילה הארוזה, הניחה בצד וגרף את הר גבשושי הבוץ בחזרה לבור הפעור. לבסוף יישר את השטח בעזרת מגרפה ופנה לחפור ניקבה חדשה. בשעות אחר הצהריים המאוחרות שב נפתלי גולד לבית העלמין והניח על הקרקע למרגלותיו של יוסף תיק נסיעות מלא בדולרים. “אני רואה שהתחלת כבר לפנות את החלקה,” אמר.
“עסק הוא עסק,” השיב יוסף.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קם לתחייה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות