קָרְלוֹ סִיבָנְטוֹ הפיני הגיע לארץ ישראל בשנת 1947. הוא היה חלוץ הפצת כתבי הקודש, התנ"ך והברית החדשה, בארץ, בעברית ובשפות […]
פרק 2: בית חדש
בעיר החדשה התגוררתי בבית יפה, והיו שם תנאים חדשים. לראשונה הסבירו לי שה"דוד" הוא אבי האמתי ושאמי נפטרה מזמן, שאבא ואימא שאצלם חייתי עד כה גידלו אותי באופן זמני בלבד, ורק עכשיו אני בביתי האמתי. ניסיתי להבין ולהיות ילד צייתן. לאט לאט התפוגג ממחשבותיי ביתי הקודם.
אבא התייחס אליי יפה. לעתים קרובות הביא לי תפוחים כשחזר מהעבודה, ואני אהבתי אותם מאוד. פעם התרסתי: "מדוע אתה מביא לי רק שניים בכל פעם? תביא הרבה!"
למחרת הביא לי אבא שקית גדולה של תפוחים, והתחלתי לזלול אותם. "קח עוד!" הפציר בי אבי כשבטני כבר הייתה עגולה כמו בלון. באותו רגע הקאתי הכול, אבל תאוותי לתפוחי עץ לא נמוגה. מיד רציתי להתחיל מהתחלה.
לעומת זאת יחסה של אמי החורגת אליי היה קר ומנוכר.
יום אחד יצאתי לבד להסתובב בעיר הגדולה, והיא אכן הייתה גדולה עבור ילד קטן. שמעתי שהמוכרים בחנויות ממתקים מקבלים סוכריות בחינם. בקצה הרחוב הייתה חנות ממתקים. נכנסתי פנימה, וכשנשאלתי מה אני רוצה, עניתי: "להיות מוכר סוכריות!"
בעלי החנות פרץ בצחוק ונתן לי חופן סוכריות. מרוצה יצאתי לרחוב, אבל לא היה לי מושג לאיזה כיוון ללכת, לא זכרתי היכן ביתי. פרצתי בבכי. שוטר שפסע לאורך הרחוב, עצר ושאל מדוע אני בוכה.
"כ-כי אני ל-לא יו-יודע לחזור ה-הבי-תה," התייפחתי.
"באמת?" ענה השוטר, "אולי אתה זוכר באיזה רחוב הבית שלך?"
"לא זוכר," עניתי.
"האם אתה זוכר באיזה מכולת אימא קונה מצרכים?"
"כן! אני זוכר! קוראים למכולת סְנֶלְמָן," עניתי ומחיתי את דמעותיי באגרופים מלוכלכים.
"אל תדאג, ילד!" אמר אז השוטר, "העניין יוסדר." הוא אחז בידי, ולאחר רגע היינו בפתח מכולת סנלמן.
"האם אתה כבר יודע להגיד באיזה כיוון הבית שלך?" שאל הדוד-שוטר הנחמד.
"אני יודע!" צעקתי בשמחה, "בבית הזה אני גר!"
"טוב מאוד, ואף פעם אל תלך לבד רחוק כל כך עד שלא תדע את הדרך חזרה," יעץ הדוד-שוטר.
אבא לא כל כך מצא את מקומו בעיר. איני יודע אם בגלל משכורת נמוכה מדי, או מסיבה אחרת, אבל הוא הציג מועמדות למשרת משנה למנהל עבודה במסילות הרכבת בעיר דרומית יותר במרכז פינלנד – קוּאוֹפִּיוֹ (Kuopio), וקיבל את המשרה. הוא היה אחראי על קטע המסילה בין שתי ערים מרכזיות – קוּאוֹפִּיוֹ-פִּיאקְסמקִי (Kuopio-Pieksämäki). בחורף תפקידו היה לדאוג לפינוי השלג מהמסילה. התברר שזו לא הייתה עבודה פשוטה וקלה כלל. לפעמים הורשיתי להצטרף אליו, וזה היה נחמד. הרכבת לא הייתה ארוכה, היא כללה רק קטר וקרון מפנה שלג. אבא פיקד על הרכבת ועל הפועלים. הוא היה עומד בעמדת תצפית. אחרי סופת שלג חזקה היה צריך לצאת מיד לפנות את השלג מן המסילה. בקרון היו מעין כנפיים שהעיפו את השלג לצדדים, וגם חדק שינק את השלג מעל בולי העץ.
כאשר התקרב הקטר למבוי סלעי צר, היה צריך לאסוף את הכנפיים, וכאשר התקרב למעבר עץ להולכי רגל, היה צריך להרים בזריזות את החדק, וָלא – היה עלול לקרות אסון.
היה מרתק להצטרף לאבא! אבא דאג שהכול יתנהל בצורה מדויקת ובזמן הנכון. כאשר אבא צעק: "צמצם כנפיים!", גם אני צעקתי: "צמצם כנפיים!". כאשר אבא צעק: "הרם חדק!", גם אני צעקתי: "הרם חדק!" והרגשתי כאילו אני רוכב על גב פיל גדול ביער עַד הודי.
זה היה נחמד. אמנם לא אפשרו לי להצטרף לאבא לעתים קרובות, אך כאשר אפשרו לי, זאת הייתה חגיגה גדולה ומרתקת. כבר מלאו לי שבע שנים, ושלחו אותי לבית הספר היסודי. אהבתי להיות בבית הספר. רציתי ללמוד את כל מה שצריך בחיים, והייתי צמא ללא גבול לדעת.
משנה לשנה החיים בבית נעשו לי קשים יותר ויותר. כאשר נולד האח החורג הראשון, נהפך יחסה הקר של אמי החורגת לנוקשה יותר. פה ושם קיבלתי סטירת לחי או דחיפה גסה, ולכן העדפתי להיעלם מטווח ראייתה ולהתרחק ממגע ידה.
אבל בבית הספר נהניתי מאוד. המורה הייתה קצת מבוגרת ולא כל כך הקפידה על המשמעת. הילדים האחרים היו משולחי רסן ואדישים, אבל אני גמעתי כל משפט וחקקתי אותו בזיכרוני.
אפילו בחשבון לא התקשיתי. כאשר המורה הסבירה חוקים חדשים, אני כבר חישבתי הכול במרץ בראשי.
קשה יותר היה בשיעורי מלאכה. גם הבנים היו צריכים לרקום דוגמאות שונות על חתיכות בד קטנות. לדידי זאת הייתה מלאכת בנות, ולעתים קרובות דקרתי את אצבעי במחט. צווחתי חזק עד שקירות הכיתה רעדו. המורה, כמובן, לא אהבה את זה, והייתה נוזפת בי. אי לכך המצאתי תחבולה: הצעתי עסקה לבת שישבה לידי. היא הייתה טובה במלאכת יד, אך התקשתה במתמטיקה.
"תרקמי לי את הדוגמה הזאת על המפית שלי, ואני אפתור לך את התרגילים בחשבון!" הצעתי לה. היא הסכימה. כך להבא הסתדרנו מצוין. עד כמה סידור זה היה נכון, לא עלה בדעתי, אבל כבר לא דקרתי את אצבעי במחט, ותרגילי החשבון של ידידתי נפתרו כהלכה.
אין עדיין תגובות