קרמה שירר 6/6 – תרימולפסיה, קצימה וענבלים

מה אם בבית הספר שלכם היו מיטות במקום כיסאות, המדים היו פיג'מות וכל השיעורים היו מתקיימים בחלומות של המורים? אלה הם חיי חטיבת הביניים של קרמה שירר, שהפעם אוסף שש דמויות מפתח שיכולות לעזור לנצח במלחמה המתקרבת, מתמודד באליפות עולמית והופך למורה בשנתו האחרונה ללימודים. ספר אחרון מתוך שישה.

מקט: 978-965-92589-6-3

מה אם בבית הספר שלכם היו מיטות במקום כיסאות, המדים היו פיג'מות וכל השיעורים היו מתקיימים בחלומות של המורים? אלה […]

---

להט
פרק 1

🐑
אספירין

רייצ’ל פיטרסון, אשלי וקרמה הסירו את השלט: בית סמואלי לילדים מגיחים. רייצ’ל חתמה על מקבץ של מסמכים והגישה אותם לעירייה, והסמלי-האוס נסגר באופן רשמי. היא חסכה במשך זמן רב, והיא ואשלי התכוונו לעבור יחד לדירה לא רחוקה משם, ב-12 בספטמבר, מייד לאחר שקרמה יעזוב את ניו-יורק בפעם האחרונה. עד אז השלושה ימשיכו להתגורר בבניין הישן שבשדרת כריסטיאן מספר שש.

קרמה שירר בן ה-17 התבונן במראת השירותים של הסמלי-האוס ובחן את הפנים החיוורים שהשתקפו אליו; כתמים בצורת כוכבים בעלי זוויות שונות כיסו את המצח, הלחיים, הסנטר והאף, שלא לדבר על הכוכב המחומש והמשושה שזהרו בתוך אישוניו, שהיו גדולים עד כדי שקרמה נראה כמו איזה יצור דמוי-אדם מסרט מדע בדיוני. בעוד רגע נראה שהכוכבים יטפסו גם על השיער השחור.

החושים שלו השתגעו לחלוטין. לפעמים הוא היה שומע או רואה דברים רגע לפני שהתרחשו, ולפעמים דווקא רגע אחרי. הוא קלט את אחד מספרי הפסיכולוגיה של אשלי זרוק על רצפת הסלון כשירד לשם לארוחת הבוקר רגע לפני שנתקל בו, ומכיוון שנזהר שלא לדרוך על הספר רגע לפני שראה אותו באמת, הוא בכל זאת נתקל בספר ונפל, אבל שמע את גופו נחבט ברצפה רק לאחר שזה קרה. ברגעים האלה קרמה עצר, עצם את העיניים והרפה את כל גופו. הוא נשם עמוק מספר פעמים, דמיין את עצמו יורד אל כלוב השלושדים שבתוכו ומסמן להם בידיו להירגע, כמו מהפנט אותם. הם תמיד השתתקו לבסוף.

קרמה יצא מחוץ לסמלי-האוס פעמים ספורות בלבד מאז שחזר, והעדיף להעביר את הזמן בחדר שלו. הוא תכנן כיצד לנצח את מלחמת הקודש שרופוס אורנל הכריז על לומינריה, כיצד לרפא את עצמו ממחלת התרימולפסיה, כיצד לסיים את שנת הלימודים שלו בהֶרדוֵולס בהצלחה – מה שסוף סוף ייתן לו את האזרחות הלומינרית ויאפשר לו שלא לחזור לסמלי-האוס יותר, וכמובן, כיצד להשיג את ששת הענבלים ולפתוח את הדלת שבהיכל הפעמונים. הענבלים, אנשים שנגעו במשך זמן רב בצ’רמננטים של ששת הרועים, לא היו פשוטים לאיתור. רדבוני הבטיח שימצא אותם במהלך חופשת הלהט, אבל בינתיים לא הגיעו עדכונים.

אפריקוט קמדין הייתה ענבל הסיכה של אירבט לאחר שאמריטה נרצחה, אבל היו חסרים עוד חמישה; אדוארד אינגרם היה אולי ענבל המסרק של לארק, כיוון ששמר עליו במשך שנים; יוג’ין טילדרם היה אולי ענבל קנה הנשיפה של אורנל, לאחר שירש את הצ’רמננט לפני 5 שנים; מישהו ממשפחת מגרימסול אולי היה ענבל המטבע של קורליס, בגלל הקשר המשפחתי של הגברת מגרימסול; אך לא היה כל כיוון לגבי ענבל המשקפיים של אירבט, לאחר שפפר, הבעלים האחרון שלהם, נרצח על ידי גודי זייל.

טומה אמר שהנדן היה הצ’רמננט של אח שלו!!! כתבה טנגו בתחילת החופשה.

בשנה שעברה, כשהם חיפשו את זהות ששת הצ’רמננטים, טומה סווינת’ אכן זיהה את הנדן של סווינת’ בתור צ’רמננט שעבר במשפחתו והיה של אחיו הגדול, הארלן. קרמה וטנגו שלחו עשרות הודעות להארלן דרך עמודי היוקטוק של קבוצת הלארקבט שלו, אבל להשיג הומן מפורסם כל כך ל”שיחה דחופה!” היה בלתי אפשרי. הם ביקשו מטומה שיארגן להם פגישה, אבל זה עוד לא חזר אליהם.

רופוס אורנל עצמו בגופו של מגרימסול, מגרימופוס, יהיה כנראה ענבל של כל הצ’רמננטים עד סוף השנה הזאת כיוון שכולם היו בידיו, ואם הוא יֵדע את זה הוא יוכל להיכנס לחדר הסודי שבהיכל הפעמונים, שם כנראה הסתתר נשק שיחזק את ארגון הטרור מול”ה בצורה משמעותית. לכן, קרמה שיער, המטרה הראשונה במלחמה של מול”ה תהיה בית הספר הֶרדוֵולס לרקימת חלומות.

קרמה ישב בסלון וסיים לרשום את כל זה בטלפון שלו. אם הוא יאבד את הטלפון זה ייגמר רע. פינקה היה כועס שהוא רשם דברים כל כך חשובים. קרמה מחק הכול וחזר על זה בראשו. הוא הבטיח לעצמו שיסמוך על אחרים יותר השנה. היו לו עשרות חברים בהֶרדוֵולס, בבסטיון, בוועדת הביקורת ובכוורת הממשל שיעזרו לו. ואולי דווקא בגלל זה אסור לו לזלזל יותר, לא במול”ה ולא בערך של עצמו. הוא יקר להם כמו שהם יקרים לו ורק עכשיו הוא התחיל להבין את זה. הוא רק צריך ללמוד לבקש עזרה.

ומה אחרי זה? הוא ינצח במלחמה, ישמיד את אורנל אם לא תהיה ברירה, יסיים את הלימודים, יזכה באזרחות ואז יוכל למצוא עבודה בלומינריה, לגור בבית הוריו שבגבעת לארק ולהקים משפחה. ואז… אז החיים יתחילו. החיים שלעולם לא יהיו לו בניו-יורק.

קרמה בחן את הסלון המבריק של הסמלי-האוס. מאז שאנג’ל אומץ הספות כבר לא היו דביקות, האוויר היה נקי, והשקט… כשהיחידים שגרו בסמלי-האוס היו רייצ’ל, אשלי והוא, המקום דווקא היה די בסדר. קול פנימי הציע לא לחזור ללומינריה השנה, לתת לבסטיון להילחם במול”ה. רוב תומכי מול”ה היו אנשי אינטרנט שהסתתרו בבית ותמכו ברעשים תקשורתיים כמו עדר. נראה לו. הרי זה מגוחך לחשוב שלאורנל היה צבא של מתאבדים שמוכנים להשמיד את כל מה שהם מכירים בשביל דת הגודאריי. ברור שהבסטיון ינצח, איתו או בלעדיו.

קרמה התעדכן בחדשות לומינריה בכל שעה. ויכוחים תקשורתיים הפכו לחלק מהשגרה. כתבים הסתננו אל סקראיה או אל דת הגודאריי כדי להוכיח טענות, בזמן שענודי מול”ה פרסמו את שש החובות של הגודאריי ודרשו מהציבור להמיר את עצמו או למות. הם הכריזו שהמלחמה תיערך בסוף השנה, לאחר שלאנשי לומינריה יינתן מספיק זמן לנטוש את חייהם הקודמים, לשבור את הצ’רמננט שלהם ולענוד צ’וקסי במקומו, ולהקדיש את חייהם החדשים למשיח-המנהיג (או במילים אחרות, להצטרף לצד המנצח).

אבל הם לא ידעו שהסיבה האמיתית למלחמה היא הרצון של אורנל להשיג את פיטוס-פיק, מחלת התרימולפסיה ששכנה בתוך קרמה ואפשרה לו לדבר עם אימו כשהיה עוּבָּר. בהנחה שלא ניתן להפריד בין קרמה לבין המחלה, אורנל רצה את קרמה עצמו, לבצע עליו ניסויים במטרה לדבר עם עוּבָּרִים בכל העולם ולהמיר את דתם עוד לפני שנולדו. קרמה תהה מה עוד ניתן לעשות עם פיטוס-פיק, בהנחה שזה אכן יאפשר לדבר עם עוברים. אימהות יוכלו ללמד את ילדיהן לדבר כשאלה ברחם, ילדים ייוולדו חכמים יותר וכל אוכלוסיית העולם תהיה יותר יעילה.

אבל כל זה היה תאורטי בלבד. קרמה לא ידע מה זה פיטוס-פיק או איך אפשר, אם בכלל, לתפוס את זה או להשתמש בזה. הוא ניסה בחלומותיו לתת לזה צורה, אבל ראה רק כוכב מחומש ומשושה ואינספור שלושדים שהיו כלואים בתוכו. לפעמים הוא חיפש את החרב הבוכה שיצאה מתוך עיניו בשנה שעברה, אבל לא היה לה זכר. אם תהיה לו האפשרות לבחור אם להשתמש בפיטוס-פיק או להשמיד את זה, אולי האפשרות השנייה תהיה הנכונה.

קרמה היה מותש. הוא רצה לנמנם על הספה, אך בכל פעם שישן הוא חלם על אמריטה קמדין, אלפרד פפר, מבולוס ליר, רומר בליית, מהגוני פיוס, על פינקה, על כל בני משפחתו ועל עוד מאות אזרחי לומינריה והבירים שנרצחו על ידי מול”ה. כולם רדפו אחריו ונחו על כתפיו. בכל יום דווחו עוד ועוד פיגועים של ענודי מול”ה סוררים, שלושה מתוכם בקנה מידה של עשרות נרצחים. אחד הפיגועים האלה היה לא רחוק מרחוב קורדורן, והבסטיון, לאחר כל פיגוע כזה, הגיב בהגברת האבטחה.

לצד זה דווח על טונות של נשק הירנימולי שהוברח לתוך לומינריה. חלק גדול מהנשק נתפס, אבל ההבירים לא היו מתורגלים עקב חוסר מלחמות בלומינריה, וסביר להניח שהמלחמה הבאה תיערך כשצד אחד לפחות ישתמש בנשק חם. קרמה כבר נכווה מהתמימות הלומינרית בעבר. הבסטיון, ועדת הביקורת והכוורת לא ימצאו דרך יעילה להתמודד עם זה. לכן, החליט קרמה, הוא יהיה מוכרח לחשוב על דרך להתמודד מול צבא של רובים במקרה הטוב, וצבא של טנקים וטילים במקרה הרע. דרך יצירתית שרק לומינריה יכולה להשתמש בה.

קווזר מונולית ורדבוני שלחו לקרמה הודעות עם תורים שנקבעו עבורו להקרנות מיוחדות באיאוניה בניסיון לטפל בתרימולפסיה. קרמה מעולם לא היה באיאוניה, וכל עוד המתים ריחפו בחלומותיו, גם אם זו לא באמת הייתה האחריות שלו, הוא לא מוכן לעזוב את כל זה ולברוח כדי לטפל בעצמו. במקביל, כרמי שלחה לו את מכתב פתיחת שנת הלימודים הרגיל עם כרטיסי הטיסה הדיגיטליים. עד אותו תאריך הוא ייאלץ להחליט מה יעשה כשינחת בלומריה; האם לעלות על מטוס לאיאוניה ולנטוש את כולם כדי להציל את עצמו, או לעלות על האוטובוס להֶרדוֵולס ולהילחם לצד כולם, גם אם במהלך התקף התרימולפסיה הבא הוא אולי ימות.

“תרופה לתרימולפסיה,” קרמה חזר בעל פה, “ששת הענבלים, איך לנצח במלחמה נגד נשק חם… אה, ורייצ’ל.”

הדבר האחרון ברשימה היה לבצע פריציוט על רייצ’ל. רייצ’ל הצילה את דודו של קרמה בעבר כשזה לקה בהתקף תרימולפסיה משלו. כשביסק שאל אותה היא לא זכרה, וקרמה בעצמו לא ידע איך לגשת לזה והמתין לרגע הנכון. אם קרמה יבצע עליה פריציוט, אולי הוא יוכל לגשת לזיכרונות האלה ולגלות איך להציל את עצמו במקרה חירום, אבל בלי פינקה הוא לא היה בטוח ביכולות הפריציוט שלו.

“מה אתה עושה שם כל היום?” שאלה אשלי דמוית הגורילה הוורודה, שחזרה מעוד יום לימודים ארוך באוניברסיטה כשהיא לועסת מסטיק וזרקה תיק כבד בצד. קרמה ישב על אותה ספה גם כשהיא עזבה מוקדם בבוקר.

“מכין תוכנית לחימה נגד אויב בלתי מנוצח,” אמר קרמה.

“ומי זה, ילד שגבוה ממך בשני סנטימטרים?” שאלה כשהיא נכנסה למטבח. ריח הבושם החריף שלה מילא את החדר.

“זה רוצח מטורף עם צבא של אנשי דת שיכול להרוג בחלומות.”

“וואו,” אמרה אשלי כשהיא קורעת שקית פסטה יבשה. “תכתוב על זה ספר.” השקית נקרעה והפסטה התפזרה על כל הרצפה כשאשלי מקללת. “יש לי מבחן לקורס קיץ שאני צריכה ללמוד אליו, אז תנקה את זה בשבילי,” סיימה כשהיא מסננת עוד קללות, חטפה את התיק שלה ועלתה במדרגות. לפחות היא הפסיקה לנתח פסיכולוגית את הכתמים שעל פניו. קרמה טאטא את שברי הפסטה. הוא קינא בחייה הפשוטים של אשלי.

“תאספו כל מה שאתם רואים!” הכריזה רייצ’ל שנכנסה בסערה, דמוית יען, לובשת שמלה ויקטוריאנית, בעלת פקעת שיער מהודקת ותיק צד מלא בכל-מה-שצריך.

“אנחנו עוברים עכשיו?” שאלה אשלי כשהיא יוצאת מהחדר שלה מחזיקה ספר על תולדות פרויד.

“אנחנו עורכים מכירת חצר,” ענתה כשהיא פותחת את ארונות המטבח ומוציאה עשרות סירים וכלים שבהם היא כנראה לא תשתמש יותר.

“מי ירצה לקנות את הזבל הזה?” נחרה אשלי.

“אני אחפש בחדרים,” אמר קרמה. אשלי ורייצ’ל המשיכו להתווכח במטבח בזמן שהוא עלה במדרגות והחל לחפש אחר צעצועים ישנים של מתיו, של ג’וזף ושל אנג’ל. הוא מצא רכבת שבורה, קופסת חיילי צעצוע, ארגז של מכוניות, משחקי לוח סגורים בעטיפה, בובות פרווה ישנות וכלי נשק מפלסטיק. החדר שלו היה אוצר של צ’רמננטים. במשך יומיים השלושה עבדו בפינוי הסמלי-האוס והכניסו את כל מה שנראה בעל ערך לארגזים, ובסוף השבוע הם סידרו הכול על שולחנות לאורך הרחוב, מול הכניסה לבניין.

“זה האחרון,” אמר קרמה, הניח ארגז כבד על השולחן הפנוי היחיד ושפך את תכולתו על המפה הלבנה; אבנים ישנות, ספרי לימוד משומשים ומספר משחקי וידאו שאשלי בהתה בהם בחמדנות, אבל אז סובבה את ראשה בכפייה והתרחקה.

“בואו נמהר להיפטר מהזבל הזה. נקי בחוץ – נקי בפנים,” אמרה אשלי.

במשך שעתיים השלושה צפו בעוברים ושבים חולפים על פניהם. חלק עצרו מול השולחנות ופשפשו בין החפצים הישנים, אבל מהר מאוד עזבו ולא קנו דבר. זה הזכיר לקרמה את הימים שבהם עבד בחנות נפוויד שבהֶרדוֵולס. הוא החל להתעייף והשעין את ראשו על ידיו.

“קרמה מתבטל,” אמרה אשלי.

“הוא צודק,” נאנחה רייצ’ל וחיקתה אותו. “אתה לא יכול להשתמש בקסמים האלה שמלמדים אתכם כדי למשוך אנשים?” שאלה.

“אני לא לומד קסמים,” חייך קרמה.

“אז מה לעזאזל אתה לומד?” שאלה אשלי.

“חלימה.”

“יופי, שלחנו אותו לבית ספר שבו ישנים כל היום,” אמרה רייצ’ל.

“את שלחת אותו,” ענתה אשלי. השלושה צחקו יחד, ומשום מה, בפעם הראשונה בחייו, קרמה לא שנא את שתיהן.

“רייצ’ל, זוכרת שהיית מורה והצלת את החיים של איזה ילד?” שאל קרמה.

“אתה באמת מאמין לזה?” שאלה אשלי. זה היה סיפור קבוע של רייצ’ל.

“זה קרה כל כך מזמן שאני בעצמי כבר לא זוכרת,” אמרה רייצ’ל.

“את לא זוכרת שום דבר? מה קרה לו? איך הצלת אותו?” חקר קרמה.

“לפעמים אני חושבת שהמצאתי את זה. תסתכלו עליי, אפילו בית יתומים אני לא מסוגלת לנהל.”

“אנחנו כאן בשבילך,” ניחמה אשלי והניחה יד על כתפה של רייצ’ל.

“לגמרי…” מלמל קרמה ועצם את עיניו.

הוא חלם שהוא מרים את השולחנות וגורם להם לרחף, ואז חולף על פני השולחנות ושובר את כל החפצים המיועדים למכירה. החפצים גדלו ואומביירו לחפצי ענק שבלטו למרחקים. קרמה הניח ידיים על רקותיו וניסה להעצים את הניחוחות שנפלטו מגופו, כמו שיטת הגברת הפרומונים שבה השתמשו קוולה ות’ורן בשנתו הרביעית בהֶרדוֵולס, כדי למשוך קהל. אדם הגיח מעבר לפינת השדרה, ואז עוד אחד, ואז עוד זוג, ובתוך שתי דקות שדרת כריסטיאן הייתה עמוסה במאות אנשים שבהו בשולחנות ובאמבלרנלים העצומים והתעניינו ברכישה שלהם. קרמה התעורר לדחיפה פתאומית של גופו. עשרות אנשים הקיפו אותו, ורייצ’ל ואשלי היו כל כך עסוקות במכירה של דברים שהן אפילו לא ראו את קרמה.

“פינקה, מה קרה?” שאל קרמה. “אה.”

“סליחה, אני רוצה את שני אלה,” אמרה אישה מבוגרת שהחזיקה שניים ממשחקי הלוח שקרמה מצא והושיטה לו חמישה דולרים. קרמה הודה לה ודחף את הכסף לקופסת מתכת בראש השולחן.

בשעות הצוהריים גל הלקוחות נרגע מעט, וילד בן שש, כזה שדמה לקרמה ביום שבו הגיע לסמלי-האוס, שיחק בשתי בובות רובוט ישנות של מתיו, כאלו שקרמה יצק אותן לא פעם באימוני לארקבט. “אימא,” אמר הילד והושיט את הרובוטים לאישה שהייתה עסוקה באכילת המבורגר.

“בשביל מה אתה צריך את זה? יש לך כבר מלא רובוטים,” אמרה וזרקה את אלה על הדוכן.

“אבל אני רוצה צבא של רובוטים!” אמר הילד וחטף את השניים.

“צבא של רובוטים,” צחק קרמה לעצמו. הוא זכר את שנתו השלישית בהֶרדוֵולס, כשהוא וזייל נלחמו זה בזה באמצעות שיבוליות לארקבט שהודפסו בתלת-ממד. צבא כזה יכול להיות קטלני. אם רק קבוצת הלארקבט שלו הייתה יכולה לחבוש את קסדות יציקה ולצאת למלחמה כשצבא של שיבוליות מודפסות דוהר בעקבותיה. מול”ה לא היו יכולים להתחרות בזה גם עם כל הרובים והטנקים בעולם.

עיניו של קרמה זהרו כשהוא בהה בשני הרובוטים. “ילד, קח אותם בחינם!” אמר קרמה, תפס את הרובוטים והושיט אותם לילד, שחטף אותם מידיו וחיבק אותם כשהוא בורח.

“נו, תראה מה עשית,” נאנחה האימא, אך אז איזו עווית חלפה בפניה כשראתה את פניו המוכתמים של קרמה. “שישו ישמור עליך, ילד,” סיננה ונתנה לו שני דולרים.

קרמה חייך ודחף את הדולרים לקופסת המתכת, ואז שלח מסרון לבלוסום ריד: אני יודע איך לנצח במלחמה!!! אני חייב להיפגש איתך ועם מונולית מייד כשאני אגיע ללומינריה! ובקושי הצליח להחזיק את עצמו כשהמתין לתשובה.

באמצע היום המקום החל להתרוקן שוב, ואז רייצ’ל נעמדה לפתע על אחד השולחנות והכריזה בקול, “הכול בחצי מחיר!!!” השולחנות התמלאו שוב באנשים שחזרו לקנות, ועד הערב הגיעו עוד בעקבות הודעת רשתות שאשלי פרסמה באינטרנט. בחצות, אחרון האנשים עזב ומה שנותר על השולחנות היו רק דברים שמיועדים לפח.

“וואו, איזה יום!” אמרה אשלי ונופפה בטלפון שלה. “ראיתם כמה אנשים החברות שלי הביאו?”

“גם החברות שלי הביאו לא מעט,” התגאתה רייצ’ל.

“החברים שלי לא יכולים לקנות פה, אבל אני בטוח שאם הם היו יכולים הם היו עוזרים,” אמר קרמה.

“לא מכרת את העוגן הטיפשי הזה?” שאלה אשלי והצביעה על הצ’רמננט שהיה שייך לאימו של קרמה, ענוד על צווארו. קרמה חיפש תשובה מתחכמת, אבל הטלפון שלו צלצל כשהגיעה התשובה של בלוסום: אני אנסה, לא מבטיחה כלום. יש לך איך להגיע למטוס?

קרמה כתב: תודה. רייצ’ל תסיע אותי לשם. וחזר להמתין.

רק שעתיים מאוחר יותר, כשהם סיימו להחזיר את כל השולחנות והחלו לנקות את מה שנותר בעקבותיהם בשדרה, קרמה קיבל את התשובה: תיזהר, תלבש משקפיים, אל תדבר עם אף אחד במטוס ותעדכן אותי אם היא מתחרטת.

 

לקראת הלילה, כשהם סיימו לנקות, קרמה, רייצ’ל ואשלי נחו במטבח לאחר היום העמוס. כל השרירים של קרמה (שביצע את רוב הסחיבות) כאבו, ידיו היו כמו שתי נוצות, והוא היה מותש עד כדי שלא זז במשך דקות. הוא הכין עשרות תוכניות גיבוי להגעה להֶרדוֵולס, ביניהן דרכים לברוח ולקחת מונית רגע לפני שיחוש התחרטות מצד רייצ’ל, אבל היא הבטיחה שתיקח אותו והוא כן רצה לתת לה הזדמנות נוספת.

“אז כמה הרווחנו מכל היום הזה?” שאלה אשלי.

“1,400 דולר,” אמרה רייצ’ל ונתנה מאה דולרים לאשלי ולקרמה. קרמה בהה בכסף בבלבול.

“אין לי מה לעשות עם זה בלומ–– איפה שאני אגור,” אמר וקבר את ראשו בתוך המרפק על השולחן.

“אין לכם כסף מקומי? תמיר את זה שם. עבדת קשה,” אמרה רייצ’ל.

קרמה הבטיח שלא ידחה עזרה יותר אז הוא אמר, “תודה,” ודחף את הכסף לכיס.

“איפה תגור אחרי הלימודים?” שאלה רייצ’ל כשהיא מכינה לעצמה קפה.

“בדירה שלנו אין מקום,” אמרה אשלי כשהיא מתמתחת לאחור על הכיסא.

“אני אגור בבית של ההורים שלי, ליד בית הספר,” אמר קרמה.

“יש לך שם עבודה?” שאלה רייצ’ל.

“יש לי הרבה אפשרויות, אבל אני מסודר כלכלית.”

“לפחות מישהו מאיתנו, אה?” שאלה רייצ’ל וטפחה על גבה של אשלי.

“רייצ’ל, לפני שאני חוזר, זה ממש חשוב שתזכרי מה היה עם הילד ההוא שהצלת,” הזכיר קרמה.

“למה זה חשוב כל כך?” שאלה אשלי בזמן שרייצ’ל לגמה מהקפה.

“הוא היה דוד שלי,” הודה קרמה.

רייצ’ל השתעלה ופלטה מעט קפה – שהיא מיהרה לנקות עם מפית. השלושה בהו זה בזה, ואז רייצ’ל ואשלי פרצו יחד בצחוק כל כך חזק, שלא ניתן לדבר איתן עוד בהיגיון בלילה הזה. כל אחד הלך לחדרו וקרמה שכב במיטה והמתין, ישן והתעורר מספר פעמים והתהפך במיטה ללא הרף. בשעת אמצע הלילה הוא ונכנס לשדה החלומות של הסמלי-האוס, שנראה כמו בועה שחורה וריקה. נעימת פסנתר התנגנה ברקע. קרמה ירד במדרגות העץ החורקות, חלף על פני הסלון והמטבח ופתח את דלת משרדה של רייצ’ל. רייצ’ל ישבה על כיסא נדנדה משונה כשקלידי פסנתר מחוברים למשענות הידיים שלו והיא מנגנת עליהם יצירה לא ברורה בסגנון שופן. פקעת השיער קפצה מעלה ומטה בכל סיום תיבה מוזיקלית, וכיסא הנדנדה נע קדימה ואחורה על פי הקצב.

קרמה לקח צעד לאחור וסגר את הדלת. הוא יצא מחוץ לסמלי-האוס וצפה בשדרת כריסטיאן, ישרה ורגילה כמו היה בה בחוץ באמת ברגע זה. הוא הביט מעלה אל השמיים האפורים וחיפש, ובין הכוכבים ניתן לראות חצי שלושד מתנפנף לו ברוח ובקושי מחזיק מעמד. השלושד ירד ותפס בידיו המשוננות את אחד הבניינים. הוא טייל על ראש הבניין וליקט בעזרת ידיו כמו זבוב שמחפש מזון, ורעש גרירה נשמע בעקבותיו; קופסת מתכת מזערית שהזכירה פחית שימורים נפוחה נקשרה לזנבו החוטי של השלושד. אף שהיא כלל לא הזכירה איזו תיבת אוצר, קרמה ידע שזו הקופסה השחורה של רייצ’ל.

קרמה זינק אל ראש הבניין והתקרב אל השלושד, שאפילו לא הבחין בו גם כשהם עמדו מטרים ספורים זה מזה. קרמה כמעט נשנק כשגילה שהשלושד עיוור לחלוטין. עיניו היו מוכתמות בכתמים לבנים שמנעו מהן להיפתח. הוא רחרח וחיפש בידיו וכמעט נגע בכפות רגליו של קרמה, שחלף על פני השלושד ברחמים והרים את הפחית. הוא התיישב כשהיא בחיקו וצפה בשלושד ממשיך ללקט חתיכות אקראיות מראש הגג. קרמה מישש את הפחית ומצא צופן קטן חרוט בראשה לצד מנעול: מי הכי חשוב בעולם?

ללא קול, קרמה הצמיד את המנעול לשפתיו, עצם עין אחת ויצר את המילים, “אשלי?”

המנעול נפתח – אבל הפחית עוד לא. קרמה מישש ובצד השני גילה מנעול נוסף, בעל צופן זהה. מי עוד? רייצ’ל עצמה? ההורים שלה? סמואלי? בריטה פלטפרסון? אולי אחד מהילדים; שרה, מתיו, ג’וזף או אנג’ל… או אולי… הוא רעד מהמחשבה. הסיכון היה גדול מדי והוא לא רצה לטעות. הוא הסיר מעל צווארו את העוגן, גרם לזה לזהור ותחב אותו בעוצמה לתוך המנעול, שנשבר ברעש מתכתי. השלושד הסתובב בבהלה וחיפש אחר מקור הרעש, אבל קרמה קפא בתנועתו ועצר את נשימותיו עד שהשלושד חזר לטייל על גג הבניין.

קרמה הלך בעקבות השלושד כדי שזנבו לא ימשוך את הפחית, ובאותו הזמן פתח אותה וצלל פנימה. העולם הפך לפנים של פסנתר: הקירות עשויים לֶבֶד, התקרה מכסה עץ ואינספור מיתרים השתלשלו לאורך הקירות. קרמה חלף על פניהם ונגע בהם באצבעותיו, והמיתרים פרטו כמו נבל. על כל מיתר שורטט תאריך, אבל קרמה לא ידע מתי התרחש האירוע שהוא חיפש. הוא הניח את אצבעו על אחד המיתרים וניסה להרחיב את התמונה. רייצ’ל הייתה עוד בבית היתומים. קרמה בחן קיר אחר של החדר, שם רייצ’ל עוד הייתה ילדה ששיחקה ברחובות ניו-יורק, בין כל הבניינים הגבוהים. היא הלכה כשהיא אוחזת בידי הוריה שלבשו חליפות עסקים, קפצה בעזרתם ושרה. ההורים אכלו גלידה עם רייצ’ל; ההורים טיילו איתה בסנטרל פארק; ההורים לקחו אותה לעבודה שלהם במגדלי התאומים. קרמה עצר.

אחרי דקה הוא עבר אל מיתר אחר שהראה את רייצ’ל בכיתת בית ספר. היא הייתה מורה. הוא חיפש מיתר פגום או בולט, אבל כולם נראו זהים – לבד מצמד מיתרים שרופים ומפויחים בקצה החדר. קרמה בהה במיתרים האלה זמן מה, ואז סובב את ראשו בחדות וחזר למיתרים הברורים יותר.

“מתי היא הצילה את היסינת?” לחש קרמה, והמיתר שהוא חיפש זהר באור לבן.

קרמה הלך אל סוף הקיר, אל אחד המיתרים האחרונים של התקופה הזאת, וצבט אותו. המיתר התנודד והשמיע צליל ארוך ונעים שהפך לצורם. התפאורה התקלפה, העולם נצבע מחדש וקרמה מצא את עצמו עומד בסנטרל פארק כשמאות ילדים חולפים על פניו. הוא נדחף ביניהם וחיפש אחר רייצ’ל, אבל אז הוא נזכר מאין צפה בחלום. הוא היה רייצ’ל. הוא ניתק את עצמו במטרה לצפות מבחוץ, וכעת ראה את הסנטרל פארק מלמעלה. רייצ’ל, צעירה למדי אך עדיין מסודרת להפליא ובעלת עיניים גדולות שנעו ללא הרף, רצה בין הילדים וספרה אותם.

לא רחוק משם התאספה קבוצה משונה של תיירים: 30 הבירים בעלי חולצות עם הכיתוב: I♥NY ומשקפי שמש צבעוניים מילאו מספר ספסלים בקרבת האגם. ביניהם ניתן להבחין בשיער הכתום ובעיניים הדבשיות של מגי השועלית, ובשיערו השחור המסודר של ארטפקט לובש חליפה מחויטת. לצד הוריו של קרמה ישב מי שהיה ללא ספק היסינת, נראה כבן 14 ובעל שיער ערמוני ונמשים כמו אימו של קרמה. היסינת ישב על ידה ואכל כריך כשהוא משתעל. הוא נראה המום כמו מי שנשלף מבית חולים ממש עכשיו, רגע לפני ניתוח.

“רייצ’ל, אני צריכה כאן עזרה!” קראה אחת המורות. רייצ’ל קטעה את מבטה ורצה לעזור לה. במהלך היום המורות רדפו אחרי התלמידים וחילקו להם סופגניות ובקבוקי סודה בטעמים, ובשלב שבו קרמה החל לפהק מרוב שיעמום, לפתע נשמע מקבץ שיעולים לא טוב ומישהי צעקה, “רגל רקובה!”

“מה קורה שם?” שאלה רייצ’ל את אחת המורות.

“תיירים,” אמרה אחרת. “היי, תעזוב אותה!” הוסיפה וקפצה על תלמיד שלה שמשך בשיער של תלמידה אחרת.

רייצ’ל בכל זאת חטפה את תיק העזרה הראשונה ורצה אל קבוצת ההבירים. “מה קרה לו?” שאלה בזמן שהיא כורעת על יד היסינת, ששכב על הרצפה כשהוא מפרפר. משום מה, חלק מאנשי הקבוצה פשוט ברחו. אחד מהם רץ בין הספסלים וחיפש משהו עליהם או תחתיהם.

“ה-הוא… יש לו התקף. זה לא היה אמור לקרות!” אמרה מגי בבהלה.

“איזו מחלה? מה יש לו?” שאלה רייצ’ל כשהיא מחפשת בין התחבושות ובקבוקי האלכוהול שבתיק. מגי בהתה בהבירים האחרים במבט אימה ורייצ’ל בהתה בה כממתינה לתשובה.

“ארטפקט–– איפה ארטפקט?” שאלה מגי וברחה גם היא.

“איזו חוסר אחריות!” סיננה רייצ’ל ותפסה את ראשו של היסינת. הפרפורים לא הפסיקו והוא הניח את היד על חזהו. היא זרקה על הדשא תריסר תרופות שונות: תרופות נגד צינון, נגד צינון עם שיעולים ומשככי כאבים מכל הסוגים, אבל שום דבר לא התאים לתסמינים שראתה.

“מה קורה פה?” “המורה רייצ’ל?” “רייצ’ל, מה את עושה?!” קראו תלמידים של רייצ’ל ומורות שהגיעו והקיפו את האירוע.

“כולם ללכת!” “תפנו מקום!” קראו הבירים והחלו לסגור על הקבוצה. רייצ’ל לא האמינה כשראתה חלק מהם שוכבים על ספסלים או על הדשא והולכים לישון! היא נותרה לבדה עם היסינת ופתחה את התיק האישי שלה. היא דחפה את ידה פנימה ושלפה שקית כריכים עם שתי טבליות לבנות. היא הנידה בראשה לשלילה, הרי התסמינים לא היו זהים למה שהיא קראה, אבל היא חייבת לעשות משהו. היא הוציאה את הטבליות מהשקית, פתחה את פיו של היסינת, הניחה אותן בפנים ופקדה, “תלעס!” הוא לעס את הטבליות ובלע אותן, אבל הרעידות לא פסקו.

“היסינת!” אמרה מגי כשהיא חוזרת ורוכנת על ידו. “זה בסדר, הוא הלך לישון. ארטפקט יגיע עוד רגע. תחזיק מעמד!”

רייצ’ל מיהרה להחזיר את תוכנו של תיק העזרה הראשונה, קמה והתרחקה. היא החביאה את השקית בתיק שלה ובהתה במתרחש, ואז, כמו קסם, התסמינים פסקו והיסינת פקח את עיניו. הוא התיישב והצבע חזר אליו.

“מגי,” הוא לחש וחיבק אותה.

“צמר בוער,” לחשה מגי וחיבקה בחזרה.

רייצ’ל חצי חייכה וברחה משם כשהיא נעלמת בין כל התלמידים.

“הילד בסדר? מה עשית לו?” שאלה אחת המורות.

“הוא בסדר גמור, לא עשיתי שום דבר,” אמרה רייצ’ל ופסלה בידיה. “כולם לכאן! אנחנו עוזבים!” צעקה על התלמידים.

היום רץ כמו במהירות כפולה, רייצ’ל והמורות עלו עם התלמידים לאוטובוס ואלה חזרו אל בית הספר היסודי של פוינט וטיץ’. רייצ’ל ארגנה את התלמידים וספרה אותם, ובסוף היום, לאחר שכולם הלכו, נפרדה משאר המורות והלכה בעצמה. היא נכנסה לבניין קטן ועלתה עד לקומה הרביעית, שם היא נכנסה לדירה שלה ונשענה על הכיור כשהיא מתקשה לנשום. היא נכנסה לשירותים, פתחה את הארון שמאחורי המראה והוציאה קופסת אספירין, כזו שקרמה ראה בארון התרופות של הסמלי-האוס יותר מפעם אחת. היא הוציאה שתי טבליות חדשות מהקופסה והניחה בשקית. רייצ’ל שמעה שאספירין עובד מייד נגד התקפי לב, אבל זה היה ילד. מדוע שיהיה לו התקף לב? היא נלחצה. אם מישהו יֵדע שהיא נתנה אספירין ללא ודאות היא יכולה להיעצר. רייצ’ל כמעט לקחה שני כדורי אספירין בעצמה. היא נפלה על ספת הסלון כשהיא מותשת.

קרמה חזר אל חדר המיתרים ושאב את עצמו החוצה. הוא חזר אל הגג, שם עוד עמד השלושד העיוור ורחרח רעפים. הפריציוט היה נקי. המפלצת לא הגיע וקרמה לא התערב. הוא סידר את רצף המראות בראשו כדי שיזכור אותו כשיתעורר, ורגע לפני שקפץ מהגג נתקל שוב בפחית עם המנעול השבור והצופן השני: מי הכי חשוב בעולם? קרמה סובב את המנעול ביד רועדת וראה את התשובה: קרמה חקוקה מצידו השני.

קרמה שמט את המנעול והתעורר. הוא ישב במיטה זמן רב לפני שקם. כשהוא יצא מהחדר השמיים כבר נצבעו בתכלת וסגול של לפנות בוקר, והציפורים הראשונות החלו לצייץ. קרמה ירד במדרגות, נכנס למטבח ופתח את ארון התרופות הכמעט ריק של הסמלי-האוס. הוא לא היה צריך לחפש הרבה כדי למצוא את קופסת האספירין. קרמה צילם את הקופסה ואת כל עמודי חוברת ההוראות, ושלח לביסק בתוספת המסרון: זה מה שהציל את היסינת.

בתוך דקות התקבלה התשובה מביסק: אני שולח לבדיקה. אל תיגע בזה בינתיים.

קרמה הכין לעצמו חביתה וכמעט צעק כשהטלפון שלו צלצל לפתע. דוקטור מורינג התקשרה אליו. “ה-הלו?” שאל קרמה בחשש.

“לקחת את זה?” שאלה מורינג מהצד השני. הקול שלה היה צלול, וקרמה תהה אם היא וביסק גם היו בהירנימול.

“לא לקחתי כלום.”

“אנחנו מכינים לך סדרה של בדיקות באיאוניה. אל תיקח תרופות הירנימוליות. אספירין זה למקרי חירום בלבד. איך אתה יודע שזה עזר לדוד שלך?”

קרמה יצא מהסמלי-האוס לאוויר הקריר של ניו-יורק שלפנות בוקר. לבד מסנאי על פח זבל הרחוב היה ריק וקרמה נשען על עמוד תאורה.

“רייצ’ל סיפרה לי. הם היו בטיול בסנטרל פארק, וכשהיא ראתה את התסמינים של התרימולפסיה היא חשבה שהיסינת לוקה בהתקף לב, אז היא נתנה לו ללעוס שניים כאלה.”

“תקשיב טוב,” אמרה מורינג, נשמעת באמצע הליכה לחוצה. “אני לא בלומינריה עכשיו, אבל אני שולחת את זה לחברים שלי במעבדות של הִילד. אני אוסרת עליך לקחת את זה עד שנדע בוודאות שזה עוזר. זה יכול להרוג אותך.”

“היסינת לא מת מזה. הוא נרצח על ידי מול”ה––

“אבל הוא גם לא השתחרר מהִילד עד אז, נכון? אספירין זה לא תרופה רגילה, זה יכול להיות ממש מסוכן. תרופות הירנימוליות הן לפעמים רעל מוחלט לגוף, במיוחד לגוף של לומינריים שלא לקחו אותן אף פעם.”

“אני גר פה מספיק זמן. את יודעת כמה תרופות נגד צינון וכאבי ראש רייצ’ל נתנה לי?”

“אל תספר לי. בכל אופן, אל תיקח את זה. נדבר על זה באיאוניה.”

“אני לא הולך לאיאוניה!” אמר קרמה.

“תחשוב על זה, בסדר? אני יודעת שזה מפחיד, אבל עכשיו כשהמחלה התפרצה ואנחנו לא יודעים עליה שום דבר, אתה חייב לעבור את הבדיקות האלו.”

“כמה זמן זה ייקח? כמה אני אפספס מהלימודים?” שאל קרמה כשהוא חוצה את הרחוב ומתיישב על ספסל תחנת אוטובוס.

“אני לא יודעת. זה יכול לקחת כמה עונות.”

“אז לא.”

“קרמה, אתה הורג את עצמך. רק… אוי, רק תחשוב על זה, בסדר?”

“אני אחשוב על זה, אבל התשובה היא לא,” אמר קרמה.

מורינג נאנחה ואמרה, “אני אדבר איתך אחר כך. אל תיקח את האספירין!”

השיחה נותקה וקרמה מצא את עצמו בתחנה שבה ישב עם כרמי כשהיא הביאה אותו לכאן, לפני 12 שנים, והוא משחק בקופסת האספירין של רייצ’ל בידו. הוא חזר לסמלי-האוס, עלה במדרגות והניח את האספירין בתיק. במחשבה שנייה, הוא חזר למטבח, לקח שקית כריכים, שפך מספר טבליות פנימה והחביא את השקית בכיס סודי בפיג’מה שלו, קרוב לליבו.