קרוב רחוק

לאחר קיץ לוהט בפלורידה עם רָאש, בנו החורג של אביה מנישואיו השניים, צעיר עשיר, רודף שמלות ויהיר – בלייר שבה לעיירת הולדתה באלבמה.
כל מה שהיא רוצה זה למצוא מחדש את השלווה בחייה: לשכוח את רָאש ואת סערת הנפש והגוף שעורר בה, לחזור לחיים פשוטים ואולי אף למצוא אהבה חדשה.
אך חדשות בלתי צפויות משבשות את תוכניותיה ומאלצות אותה לשוב לעיירת הנופש רוזמרי ביץ’ ולעמוד שוב מול הגבר שמערער את שלוותה. רָאש אמנם נחוש להחזיר את בלייר לזרועותיו ולהוכיח כי הוא ראוי לאמונה, אך היא נקרעת בין המשיכה והאהבה כלפיו לבין חששותיה הכבדים ששוב יפגע בה וימשיך להעדיף את משפחתו על פניה.
כשהקיץ מתקרב אל סופו ובלייר צריכה להחליט היכן היא בונה את עתידה, היא מגלה כי העבותות הקושרים אותה אל ראש לא יינתקו בקלות. ככל ששניהם חושפים עוד ועוד את רגשותיהם ותשוקותיהם, הם מעזים לחלום על עתיד משותף. אולם יד הגורל ואמיתות מן העבר טורפות את כל הקלפים, ומאלצות אותם להיאבק ולמצוא את דרכם בסבך של קשיים וסודות, ולבחון שוב את נאמנותם זה לזו.
קרוב רחוק, רומן ההמשך לרב־המכר 'קרוב מדי', מרגש מיליוני קוראים בארצות־הברית וברחבי העולם.

“בכל פעם שאני קוראת ספר מספריה של אבי גליינס, אני מצהירה שזה הספר האהוב עלי ביותר. ו’קרוב רחוק’ אינו יוצא מכלל זה: כעת הוא הספר האהוב עלי ביותר.” ניו־יורק טיימס

מקט: 4-20-53097

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

לאחר קיץ לוהט בפלורידה עם רָאש, בנו החורג של אביה מנישואיו השניים, צעיר עשיר, רודף שמלות ויהיר – בלייר שבה […]

---

רָאש

לפני 13 שנים…

שמעתי דפיקה על הדלת ורגליים קטנות זזות באי שקט. הלב שלי כאב כבר קודם לכן. אמא התקשרה אלי מהדרך הביתה לספר לי מה עשתה ולהגיד שהיא חייבת לצאת לכמה קוקטיילים עם חברים. אני אצטרך להרגיע את נאן. אמא שלי לא מסוגלת להתמודד עם הלחץ הזה. או לפחות ככה היא אמרה כשהתקשרה אלי.

“רָאש?” קראה נאן ושיהקה. היא בכתה.

“אני כאן, נאן,” אמרתי וקמתי מהפוף שישבתי עליו בפינה. זה מקום המחבוא שלי. בבית הזה חייבים מקום מחבוא. אם אין לך, קורים דברים רעים.

תלתליה האדמוניים של נאן דבקו לפניה הרטובות. היא נשאה אלי מבט בשפה תחתונה רועדת ועם העיניים העצובות האלה שלה. כמעט לא יצא לי לראות אותן שמחות. אמא שלי התייחסה אליה רק כשהיתה צריכה להלביש אותה יפה ולהציג אותה לראווה. בשאר הזמן כולם התעלמו ממנה. כולם חוץ ממני. אני ממש השתדלתי שהיא תרגיש רצויה.

“לא ראיתי אותו. הוא לא היה,” היא לחשה, מייבבת בשקט. לא הייתי צריך לשאול מי זה “הוא”. ידעתי. לאמא נמאס לשמוע את נאן שואלת על אבא שלה, אז היא החליטה לקחת אותה לראות אותו. חבל שהיא לא אמרה לי. הייתי יכול לבוא. ההבעה המוכה על פניה של נאן גרמה לכפות ידיי להיקמץ לאגרופים. אם אראה אי־פעם את האיש הזה אני הולך לכסח לו את הפרצוף. רציתי לראות אותו מדמם.

“בואי הנה,” אמרתי, מושך את אחותי הקטנה לחיבוק. היא כרכה ידיים סביב מותניי ונצמדה אלי חזק. היה קשה לנשום כשהיא עשתה את זה. שנאתי את החיים שנפלו בחלקה. אני לפחות ידעתי שאבא שלי רצה אותי. הוא בילה איתי הרבה.

“יש לו בנות אחרות. שתיים. והן… יפהפיות. יש להן שערות כמו של מלאכים. ואמא שלהן מרשה להן לשחק בחוץ, בחול. הן נעלו נעלי ספורט. מלוכלכות.” נאן התקנאה בנעלי ספורט מלוכלכות. אמא שלנו לא הרשתה לה להיות פחות ממושלמת כל הזמן. בכלל לא היו לה נעלי ספורט.

“לא יכול להיות שהן יותר יפות ממך,” ניחמתי אותה, והאמנתי בזה בכנות.

נאן משכה באפה והתרחקה ממני, נושאת אלי את עיניה הירוקות הענקיות. “הן כן. ראיתי אותן. ראיתי תמונות על הקירות עם שתי הבנות ואיש. הוא אוהב אותן… הוא לא אוהב אותי.”

לא יכולתי לשקר לה. היא צודקת. הוא לא אוהב אותה.

“הוא דביל דפוק, נאן. אני תמיד אשמור עלייך.”