כוונתו של הספר הזה היא להשתמש בטכניקות של רומן כדי לשחזר את הסיפור האמיתי של פרשת דרייפוס, אולי השערורייה ועיוות […]
1
"רב־סרן פיקאר אל שר ההגנה…"
הזקיף ברוּ סן־דומיניק יוצא מבִּיתָנו כדי לפתוח את השער, ואני רץ במערבולת של שלג על פני החצר סחופת הרוח אל תוך המבואה החמימה של אוֹטֶל דֶה בּרִייֶן, שסרן צעיר מצוחצח קם בה להצדיע לי. אני חוזר שוב, בבהילות רבה יותר: "רב־סרן פיקאר אל שר ההגנה…"
אנו צועדים בקצב תואם, הסרן בראש, על השיש השחור־לבן של מעונו הרשמי של השר, עולים במדרגות המתעקלות על פני שריונות כסף מימי לואי "מלך השמש", על פני אותה יצירה מתועבת של קיטש קיסרי — "נפוליאון חוצה את האלפים במעבר סן־ברנאר הגדול" של דויד — עד שאנו מגיעים אל הקומה הראשונה, ושם אנו עוצרים לצד חלון המשקיף על השטח הנרחב מאחור, והסרן הולך להודיע על בואי ומשאיר אותי לבדי להתבונן כמה רגעים בדבר נדיר ויפהפה: גן מהוסה משלג בלב העיר בבוקר של חורף. אפילו לנורות החשמל הצהובות במשרד ההגנה, המבליחות מבעד לרשת הדקה של ענפים עירומים, יש איכות קסומה.
"גנרל מרסייה מחכה לך, רב־סרן."
משרדו של השר הוא עצום־ממדים ומעוטר בספינים תכולים, ומרפסת כפולה לו מעל המדשאה המושלגת. שני גברים מבוגרים במדים שחורים, הקצינים הבכירים ביותר במשרד ההגנה, עומדים ומחממים את אחורי רגליהם מול האח המבוערת. האחד הוא גנרל ראוּל לה מוּטוֹן דה בּוּאָדֵפר, ראש המטה הכללי, מומחה לכל ענייני רוסיה, אדריכל בריתנו המתעצמת עם הצאר החדש, ששהה זמן כה רב במחיצת אנשי חצרו של הצאר, עד שהחל להיראות כמו רוזן רוסי בפאות לחייו הנוקשות. השני, מבוגר מעט יותר משישים, הוא הממונה עליו, שר ההגנה בכבודו ובעצמו, גנרל אוגוסט מֶרסייה.
אני צועד אל אמצע השטיח ומצדיע.
פניו של מרסייה קמוטים וקפואים באורח מוזר, כמו מסיכה מעור. מפעם לפעם אני שוגה באשליה המשונה שאדם אחר צופה בי מבעד לחרכי העיניים שלה. הוא אומר בקולו השקט, "ובכן, רב־סרן פיקאר, זה לא ארך זמן רב. באיזו שעה זה הסתיים?"
"לפני חצי שעה, הגנרל."
"אם כן, זה באמת תם ונשלם?"
אני מהנהן. "תם ונשלם."
וכך זה מתחיל.
"בוא שב ליד האש," פוקד השר. הוא מדבר בקול שקט מאוד, כמו תמיד. הוא מצביע על כיסא מוזהב. "משוך אותו לשם. הסר את מעילך. ספר לנו כל מה שקרה."
הוא יושב בציפייה דרוכה בקצה מושבו: גופו רוכן קדימה, כפות ידיו לפותות זו בזו, אמותיו שעונות על ברכיו. כללי הטקס מנעו הבוקר את נוכחותו האישית בחיזיון. הוא בעמדה של אמרגן שהחמיץ את ההצגה שיזם. הוא צמא לפרטים: תובנות, הבחנות, צבע.
"מה היתה האווירה ברחובות, קודם כול?"
"הייתי אומר שהאווירה היתה… של ציפייה."
אני מתאר כיצד יצאתי מדירתי בחשכה של טרם־שחר כדי ללכת אל האֵקוֹל מיליטֶר, וכיצד הרחובות, בהתחלה לפחות, היו שקטים מן הרגיל, שכן שבת היום — "השבתון של היהודים," משסע מרסייה את דברי בחיוך קלוש — וקור כלבים בחוץ. למעשה, אף שאיני מציין זאת, כשעברתי לאורך המדרכות של רחוב בּוֹסיֶיר ושדירות הטרוֹקָדֵרוֹ, התחלתי לתהות שמא ההפקה הגדולה של השר תתברר כפיאסקו. אבל אז הגעתי לגשר אַלמָה וראיתי את הקהל המעורפל נוהר מעל מי הסן האפלים, ואז הבנתי את מה שמרסייה ידע בוודאי כל הזמן: שהדחף האנושי לצפות בהשפלתו של אחר יתגלה תמיד כבידוד מספיק גם נגד הקור העז ביותר.
חָבַרתי להמונים בזרימתם דרומה, מעל הנהר ובמורד שדירות בּוֹסקָה — צפיפות אנוש כזאת, שהם גלשו ממדרכות העץ לתוך הכביש. הם הזכירו לי קהל במירוצי סוסים — היתה שם אותה תחושה של ציפייה משותפת, של מרדף המוני אחר עונג שווה לכל נפש. מוכרי עיתונים השתחלו ביניהם הלוך ושוב ומכרו את מהדורות הבוקר. ניחוח של ערמונים נקלים עלה ממחתות הגחלים שלצד הדרך.
בקצה השדירה נפרדתי מהם וחציתי אל האֵקוֹל מיליטֶר, שעד לפני שנה שימשתי בו מורה לטופוגרפיה. ההמון זרם הלאה ממני לעבר אתר ההיאספות בפְּלאס דה פוֹנטֵנוּאָה. השמש התחילה לעלות. באֵקול הידהדו צלילי תופים וחצוצרות, נקישת פרסות וקללות, צעקת פקודות, רקיעת מגפיים. כל אחד מתשעת גדודי הרגלים המוצבים בפריז הצטווה לשלוח שתי פלוגות לחזות בטקס. האחת מורכבת מחיילים מנוסים, השנייה ממתגייסים חדשים, שלתחושתו של מרסייה, המופת הזה רק יועיל לחוסנם המוסרי. בשעה שעברתי באולמות הגדולים ונכנסתי לקוּר מורלאן, הם כבר התקבצו באלפיהם על הבוץ הקפוא.
מעולם לא נכחתי בהוצאה להורג פומבית, מעודי לא חוויתי את האווירה המיוחדת הזאת, אבל אני יכול לתאר לעצמי שהיא דומה מאוד לאווירה ששררה הבוקר באקול. המרחב העצום של קוּר מורלאן סיפק זירה הולמת לחיזיון רב־רושם. מרחוק, מעבר לגדרות, בחצי הגורן העגולה של כיכר פונטנואה, נע ים רוחש אדיר של פנים ורודים מאחורי שורה של ז'נדַרמים במדים שחורים. כל סנטימטר של שטח היה מלא. אנשים עמדו על ספסלים ועל גגות של כרכרות ואומניבוסים; הם ישבו על ענפי העצים; איש אחד הצליח אפילו להעפיל אל פסגת האנדרטה לחללי מלחמת 1879.
מרסייה, בולע כל מילה היוצאת מפי, שואל אותי, "אז כמה היו שם, להערכתך?"
"מנציבות המשטרה נמסר לי שעשרים אלף בוודאות."
"באמת?" השר נראה מתפעל פחות משציפיתי. "אתה יודע שבמקור רציתי לערוך את הטקס בלוֹנשאן? ההיפודרום יכול להכיל חמישים אלף."
בּוּאָדֵפְר אומר במתק שפתיים, "והיית ממלא אותו, אדוני השר, לפי איך שזה נשמע."
"ודאי שהיינו ממלאים אותו! אך משרד הפנים סבר שזה יסכן את שלום הציבור. ואילו אני אומר: ככל שירבה הקהל, כך יגבר כוחו של הלקח."
ובכל זאת, עשרים אלף נראָה לי הרבה מאוד. רעש הקהל היה מעומעם אך מבשר רעות, כמו נשימתה של חיה רבת־כוח כלשהי, רגועה זמנית אך עלולה להפוך למסוכנת בן רגע. בדיוק לפני השעה שמונה הופיע משמר פרשים, טופף בנחת מול ההמון, ולפתע החלה חיית הטרף לזוע, שכן בין הרוכבים הגיחה עגלת אסירים שחורה רתומה לארבעה סוסים. גל של קריאות בוז גאה והתגלגל מעליה. הפמליה האטה, שער נפתח, והקרון ומשמרו שיקשקו על אבני הריצוף ונכנסו לתוך האקול.
כשצפיתי בו בהיעלמו לתוך חצר פנימית, אמר גבר שעמד בקרבתי, "שים לב, רב־סרן פיקאר: הרומאים האכילו את האריות בנוצרים; אנחנו מאכילים אותם ביהודים. זאת התקדמות, אני מניח."
הוא היה מכורבל בסגין שצווארונו מורם, צעיף אפור כרוך סביב צווארו, כובעו משוך נמוך על עיניו. זיהיתי אותו תחילה לפי קולו, ואחר כך לפי האופן הבלתי נשלט שבו רטט גופו.
הצדעתי. "קולונל סַנדֶר."
סנדר אמר, "היכן תעמוד לצפות בהצגה?"
"לא חשבתי על זה."
"אתה מוזמן להצטרף אלי ואל אנשי."
"זה יהיה לכבוד לי. אך תחילה עלי לבדוק שהכול מתנהל בהתאם להוראות השר."
"אנחנו נהיה שם אחרי שתסיים למלא את חובותיך." הוא הצביע ביד רועדת אל מעבר לקוּר מורלאן. "תהיה לך תצפית טובה."
חובותי! אני תוהה, בדיעבד, אם הוא לא היה סרקסטי. ניגשתי למשרד הקסרקטין, שהאסיר הוחזק בו בהשגחתו של סרן לֶבּרוּן־רֵנוֹ מהמשמר הרפובליקני. לא היה בי שום רצון לראות שוב את המורשע. רק לפני שנתיים הוא היה חניך שלי בבניין זה עצמו. כעת לא היה לי שום דבר לומר לו; לא חשתי כלפיו שום חמלה; ייחלתי שלא היה נולד כלל ורציתי שיסתלק — מפריז, מצרפת, מאירופה. חייל אחד הלך והביא אלי את לברון־רנו. הוא התגלה כבחור גמלוני גדול, אדום פנים, דומה יותר לשוטר. הוא יצא ודיווח: "הבוגד עצבני אך שקט. לא נראה לי שהוא יעשה בעיות. בגדיו נפרמו וחרבו נחרצה עד החצי כדי לוודא שהיא תישבר בקלות. דבר לא הושאר ליד המקרה. אם הוא ינסה לשאת נאום, גנרל דָראס ייתן אות, והתזמורת תתחיל לנגן ותבלע את קולו."
מרסייה מהרהר בקול, "איזה סוג של מנגינה מנגנים כדי להבליע את קולו של אדם, תמהני?"
בואדפר מציע, "מזמור מלחים, אדוני השר?"
"זה טוב," אומר מרסייה במתינות. אבל הוא לא מחייך; לעתים נדירות הוא מחייך. הוא פונה אלי שוב. "אז צפית בנעשה עם סנדר ואנשיו? איך התרשמת מהם?"
בעודי תוהה איך לענות — סנדר הוא קולונל אחרי ככלות הכול — אני אומר בזהירות, "חבורה של פטריוטים מסורים, עושים עבודה רבת־ערך וזוכים להכרה מעטה, אם בכלל."
זאת תשובה טובה. טובה כל כך, שייתכן כי כל חיי — ואיתם הסיפור שאני עומד לספר — היו תולדה שלה. בכל אופן, מרסייה, או האיש מאחורי המסיכה שהיא מרסייה, נותן בי מבט בוחן כמו כדי לבדוק שאני באמת מתכוון למה שאני אומר, ואז מהנהן בהסכמה. "אתה צודק בזה, פיקאר. צרפת חבה להם הרבה מאוד."
כל ששת אנשי המופת האלה היו נוכחים באותו הבוקר כדי לחזות בנקודת השיא של עבודתם: "המדור הסטטיסטי" של המטה הכללי, כשמו המכובס. חיפשתי אותם אחרי שסיימתי לדבר עם לברון־רנו. הם עמדו מעט בנפרד מכולם בפינה הדרומית־מערבית של מגרש המסדרים, במחסה אחד מהבניינים הנמוכים המקיפים אותו. ידיו של סנדר היו תחובות בכיסיו וראשו מורכן, והוא נראה מרוחק לגמרי…
"האם אתה זוכר," משסע אותי שר ההגנה ופונה אל בואדפר, "שפעם כינו את ז'אן סנדר 'הגבר הנאה ביותר בצבא צרפת'?"
"אני זוכר בהחלט, אדוני השר," מאשר ראש המטה הכללי. "קשה להאמין בזה כעת, בחור מסכן."
בצד אחד של סנדר עמד סגנו, אלכוהוליסט שמנמן עם פנים בצבע לבֵנה, ולגם לגימות סדירות מצפחת כיס מתכתית; בצדו האחר עמד חבר הסגל שלו היחיד שהכרתי ממראה עיניים — דמותו החסונה של ז'וזף אנרי, שטפח על כתפי והרעים בקולו שהוא מקווה שאזכיר אותו בדיווחי לשר. צמד הקצינים הזוטרים של המדור, סרנים שניהם, נראו אפרוריים לעומתו. היה שם גם איש בבגדים אזרחיים, לבלר גרוּם שנראה כאילו לעתים רחוקות נשם אוויר צח, שהחזיק משקפת אופרה. הם זזו הצדה לפנות לי מקום, והאלכוהוליסט הציע לי לגימה מהקוניאק המזוהם שלו. והנה הצטרפו אלינו עוד שניים מחוץ למדור: פקיד הדור ממשרד החוץ, ואותו אוויל טרחני, קולונל די פּאטי דה קלאם מהמטה הכללי, שהמונוקל שלו הבזיק באור הבוקר כמו ארובת עין ריקה.
אז הלכה וקרבה השעה, והיה אפשר לחוש במתח הגובר תחת אותם שמים חיוורים מאיימים. קרוב לארבעת אלפים חיילים היו ערוכים במסדר, אך שום צליל לא התמלט מפיהם. אפילו ההמון היה מהוסה. התנועה היחידה באה מקצות קוּר מוֹרלאן, שמוזמנים מעטים לֻווּ שם אל מקומם, מזדרזים בארשת מתנצלת כמו מאחרים בהלוויה. כמה מהצופים הקרובים ביותר לגדרות זיהו אישה זעירה דקת גו בכובע פרווה וידונית לבנים, נושאת מטרייה מצויצת כחולה ומלוּוה בסגן גבוה מחיל הפרשים, וטרטור קל של מחיאות כפיים, קטוע בקריאות "הוּרָה!" ו"בראבו!" ריחף מעל הבוץ.
סנדר הרים את עיניו ונהם, "מי זאת, לעזאזל?"
אחד הסרנים לקח מהלבלר את משקפת האופרה וכיוון אותה אל הגברת בפרוות, שהניעה כעת את ראשה אל הקהל לאות תודה וסיחררה בחינניות את המטרייה שלה.
"שכה אחיה, הרי זאת שרה האלוהית!" הוא כיוונן קלות את המשקפת. "וזה רוֹשבּוּאֶה מהגדוד ה־28 שמלווה אותה, ממזר בר־מזל שכמוהו!"
מרסייה נשען לאחור ומלטף את שפמו הלבן. שרה ברנאר, מופיעה בהפקה שלו! זה מה שהוא רוצה ממני: הנופך האמנותי, רכילות החברה. ובכל זאת, הוא מעמיד פנים שהוא לא מרוצה. "לא עולה בדעתי מי היה מזמין שחקנית…"
בעשרה לתשע רָכב מפקד המסדר, גנרל דָראס, לאורך השביל המרוצף אל מרכז מגרש המסדרים. סוסתו של הגנרל נחרה והרכינה ראש, כשהוא משך אותה לעצירה; היא חגה בכבדות במעגל, סקרה את ההמון העצום, בטשה פעם אחת בקרקע הקשה ונעמדה דום.
בתשע החל השעון לצלצל, ופקודה הידהדה ברמה: "פלוגות! הקשב!" בקול רועם רקעו ארבעת אלפים גברים במגפיהם כאיש אחד. באותו הרגע הגיחה מהפינה הרחוקה של מגרש המסדרים קבוצה של חמש דמויות והתקדמה לעבר הגנרל. לכשהתקרבו, התחדדו הדמויות הזעירות המטושטשות לכדי משמר של ארבעה קציני תותחנים, שהקיפו את הנידון. הם התקדמו בקצב נמרץ, צעדו בעיתוי מושלם כל כך, שרגלם הימנית קלעה לצלצול השעון בדיוק עם כל פסיעה חמישית; רק פעם אחת מעד האסיר, אך הוא תיקן את צעדיו במהירות. כשהד הצלצול האחרון נמוג, הם נעצרו והצדיעו. ואז התותחנים סבו על עקביהם וצעדו הלאה, משאירים את הנידון להתייצב לבדו מול הגנרל.
תופים דירדרו. חצוצרה הריעה. פקיד ממשלה צעד קדימה, אוחז גיליון נייר גבוה מול פניו, כמו שליח בהצגה. ההצהרה התנופפה ברוח המקפיאה, אך קולו היה חזק להפתיע ביחס לאיש כה קטן.
"בשם העם הצרפתי," הוא דיקלם בהטעמה, "לאחר שהתוועד בדלתיים סגורות, מסר בית הדין של הממשל הצבאי של פריז את גזר דינו בדיון פומבי כדלהלן. השאלה היחידה הבאה הוצגה בפני היושבים בדין: האם אלפרד דרייפוס, סרן בגדוד התותחנים ה־14, קצין מטה מוסמך בתקופת ניסיון במטה הכללי, אשם במסירת מספר מסוים של מסמכים סודיים או חסויים הנוגעים בהגנה לאומית למדינה זרה או לסוכניה ב־1894?
"בין הדין קבע פה אחד: 'כן, הנאשם אשם.'
"בית הדין גוזר על אלפרד דרייפוס עונש של הגליה ומאסר עולם במתחם מבוצר, מכריז על סילוקו של סרן אלפרד דרייפוס מהשירות, ומצווה ששלילת דרגותיו תתקיים מול המסדר הצבאי הראשון של חיל המשמר הפריזאי."
הוא פסע לאחור. גנרל דראס נעמד במשוורותיו ושלף את חרבו. הנידון נאלץ לשרבב את צווארו כדי לשאת אליו את עיניו. משקפי הצבט שלו נלקחו ממנו. הוא הרכיב זוג משקפיים ללא מסגרת.
"אלפרד דרייפוס, אינך ראוי לשאת נשק. בשם העם הצרפתי, אנו שוללים ממך את דרגותיך!"
"וזה היה השלב," אני מספר למרסייה, "שבו האסיר דיבר בפעם הראשונה."
מרסייה מזנק לאחור בהפתעה, "הוא דיבר?"
"כן." אני מושך את פנקסי מכיס מכנסי. "הוא הרים את שתי זרועותיו מעל ראשו וצעק…" וכאן אני בודק לוודא שאני מצטט במדויק: "'חיילים, הם שוללים את דרגותיו של אדם חף מפשע… חיילים, הם מטילים קלון באדם חף מפשע… תחי צרפת… יחי הצבא…'" אני קורא את זה ביובש, בלי רגש, וכך ראוי, כי כך זה נאמר. ההבדל היחיד הוא שדרייפוס, כיהודי ממילוּז, תיבל את מילותיו במבטא גרמני קל.
השר מקמט את מצחו. "איך הרשו שזה יקרה? חשבתי שאמרת שהם תיכננו לנגן מארש אם האסיר יישא נאום."
"גנרל דראס סבר שכמה צעקות מחאה אין בהן כדי להוות נאום, ושמוזיקה תפגע בחומרת האירוע."
"והיתה תגובה כלשהי מהקהל?"
"כן." אני בודק שוב את רשימותי. "הם התחילו לצעוק בקצב: 'מוות… מוות… מוות…'"
כשהחלו הקריאות, הסתכלנו לעבר הגדרות. סנדר אמר: "הם צריכים להתקדם הלאה, אחרת זה עלול לצאת מכלל שליטה."
ביקשתי לשאול את משקפת האופרה. הרמתי אותה אל עיני, מיקדתי אותה וראיתי גבר ענקי, רב־סמל מהמשמר הרפובליקני, מניח את ידיו על דרייפוס. בסדרה של תנועות עזות הוא עקר את הכותפות מכתפיו של דרייפוס, תלש את כל הכפתורים מירכיתו ואת מקלעות הזהב משרווליו, כרע ברך וקרע את הפסים האדומים ממכנסיו. התמקדתי בהבעת פניו של דרייפוס. היא היתה חתומה. הוא הביט נכחו כשמשכו בו לכאן ולשם, נכנע להשפלות האלה כפי שילד עשוי להיכנע למבוגר רגזני שמשליט סדר בבגדיו. לבסוף שלף הרב־סמל את חרבו של דרייפוס מנדנה, נעץ את חודה בבוץ ופיצח את הלהב בדחיפת מגפו. הוא השליך את שני החצאים על ערימת הסדקית הקטנה שלמרגלות דרייפוס, פסע שני צעדים חדים לאחור, הפנה את ראשו לעבר הגנרל והצדיע, בעוד דרייפוס משפיל את עיניו אל הסמלים הקרועים של כבודו.
סנדר אמר בקוצר רוח: "נו, פיקאר — אתה זה עם המשקפת. ספר לנו איך הוא נראה."
"הוא נראה," אמרתי ומסרתי את המשקפת בחזרה ללבלר, "כמו חייט יהודי שמחשב את מחיר מקלעת הזהב שיורדת לטמיון. לו היה לו סרט מדידה סביב צווארו, הוא היה יכול להיות בחדר גזירה ברוּ אוֹבֵּר."
"זה טוב," אמר סנדר. "זה מוצא חן בעיני."
"טוב מאוד," עונה אחריו כהד מרסייה ועוצם את עיניו. "אני יכול לדמיין אותו במדויק."
דרייפוס צעק שוב: "תחי צרפת! אני נשבע שאני חף מפשע!"
ואז הוא פתח בצעדה ארוכה, בליווי משמר, סביב כל ארבעת הצדדים של קוּר מוֹרלאן, צועד במדיו הקרועים מול כל פלוגה, כדי שהחיילים יזכרו לעד איך הצבא מטפל בבוגדים. מדי פעם בפעם הוא נזעק, "אני חף מפשע!" וזעקותיו משכו קריאות בוז וצעקות של "יהודה איש קריות!" ו"בוגד יהודי!" מקהל הצופים. היה נדמה שהדבר כולו נגרר עד אין קץ, אף כי לפי שעוני הוא לא ארך יותר משבע דקות.
כשדרייפוס התחיל ללכת לעבר עמדתנו, האיש ממשרד החוץ, שתפס בתורו את המשקפת, אמר בקולו הרפה: "אני לא מבין איך הבחור יכול להרשות לעצמו להיחשף להשפלה שכזאת ועדיין לטעון שהוא חף מפשע. הרי אילו היה באמת חף מפשע, הוא היה מתקומם, ולא נותן לעצמו להיגרר בכניעות שכזאת. או שזאת תכונה יהודית, לדעתכם?"
"ודאי שזאת תכונה יהודית!" השיב לו סנדר תשובה ניצחת. "זה גזע חסר כל פטריוטיות, או כבוד, או גאווה. זה מאות בשנים, החל בישו משיחנו, כל מה שהם עשו היה לבגוד בעם שבתוכו הם יושבים."
כשדרייפוס עבר במקום שעמדנו בו, הפנה סנדר את גבו בהפגנת בוז. אבל אני לא יכולתי להסיר את עיני ממנו. אם בגלל שלושת החודשים בכלא, או בגלל הקור העז של אותו הבוקר, פניו היו לבנים־אפרפרים ותפוחים: צבע הרימה. הירכית השחורה תלושת־הכפתורים שלו השתלשלה פתוחה וחשפה את חולצתו הלבנה. שערו הדליל הזדקר כלפי מעלה בציצות; דבר־מה התנוצץ בו. הוא צעד בקצב אחיד עם שומריו. הוא הציץ לעברנו, ומבטו ננעל לרגע קט על מבטי. ראיתי היישר לתוך נשמתו, הבחנתי בפחד החייתי, במאבק הנפשי הנואש לא לאבד את עשתונותיו. כשצפיתי בו בהליכתו, הבנתי שהנצנוץ בשערו היה רוק. הוא ודאי תהה מה היה חלקי במפלתו.
נותר רק שלב אחד בדרך הייסורים שלו: החלק הגרוע ביותר מבחינתו, אני בטוח, שבו היה עליו לעבור לאורך הגדרות מול ההמון. השוטרים שילבו ידיים בניסיון לשמור את הציבור במרחק. אך למראה האסיר המתקרב, נעו הצופים כגל קדימה. שורת השוטרים התעקלה לפנים, נמתחה ואז נפרצה ושיחררה שטף של מפגינים, שזרמו על פני המדרכה והתפזרו לאורך הגדרות. דרייפוס נעצר, הסתובב ופנה מולם, הרים את זרועותיו ואמר דבר־מה. אך הוא היה בגבו אלי ולא יכולתי לשמוע את מילותיו, רק את הקנטורים המוכרים של "יהודה איש קריות!" "בוגד!" ו"מוות ליהודים!" שהוטחו בפניו.
לבסוף המשמר משך אותו משם לכיוון עגלת האסירים, שחיכתה היישר מולם עם פרשיה המלווים. ידיו של הנידון היו אזוקות מאחורי גבו. הדלתות נסגרו וננעלו, השוט הצליף בסוסים, והפמליה קירטעה קדימה ויצאה בשער אל תוך פְּלאס דה פוֹנטֵנוּאֶה. לרגע אחד חששתי שהיא לא תימלט מההמונים המכתרים אותה, ששלחו את ידיהם להכות על דופנות העגלה. אך קציני הפרשים השתמשו בלהבי חרבותיהם כדי להסיג אותם אחורה. שמעתי את השוט מצליף פעמיים. העגלה האיצה ונחלצה מהאספסוף, פנתה שמאלה ונעלמה.
כעבור רגע ניתנה למסדר הפקודה לצעוד בסך. רקיעת המגפיים הרעידה את האדמה. חצוצרות הריעו. תופים הלמו בקצב. כשהתזמורת פצחה בנגינת "Sambre-et-Meuse", החל לרדת שלג. תחושת הקלה אדירה עברה בי. אני מאמין שבכולנו. פנינו ספונטנית זה אל זה ולחצנו ידיים. זה היה כאילו גוף בריא טיהר את עצמו מדבר־מה מאוס וממאיר, וכעת יוכלו החיים להתחיל מחדש.
סיימתי את הדיווח. בחדרו של השר השתררה דממה פרט לקול התפצחות האש.
"הדבר היחיד שמצער אותי," אומר מרסייה לבסוף, "הוא שהבוגד נשאר בחיים. אני אומר זאת למענו יותר מאשר למען כל אחד אחר. איזה מין חיים נשארו לו? היה נדיב יותר לשים קץ לחייו. לכן רציתי שבית הנבחרים יחדש את עונש המוות על בגידה."
בואדֵפר מהנהן בהסכמה מתרפסת. "עשית כמיטב יכולתך, אדוני השר."
בפיקוק מפרקי ברכיים מרסייה קם. הוא ניגש אל גלובוס גדול, שעומד במסגרת לצד שולחן הכתיבה שלו, ומאותת לי להצטרף אליו. הוא מרכיב משקפיים ומשקיף ממרומיו על כדור הארץ, כמו אֵל קצר רואי.
"אני צריך לשים אותו במקום שבו לא תהיה לו אפשרות לדבר עם אף אחד. אני לא רוצה שהוא יבריח החוצה שום מסרים בוגדניים נוספים. וחשוב באותה מידה, אני לא רוצה שמישהו יעמוד בקשר איתו."
השר מניח יד ענוגה להפתיע על חצי הכדור הצפוני ומסובב בעדינות את העולם. האוקיינוס האטלנטי מחליק על פנינו. הוא עוצר את הכדור ומצביע על נקודה ליד חופי אמריקה הדרומית, במרחק שבעת אלפים קילומטרים מפריז. הוא מביט בי ומרים גבה, מזמין אותי לנחש.
אני אומר, "מושבת העונשין בקאיֶין?"
"קרוב, אבל מאובטח יותר ממנה." הוא רוכן וטופח על הגלובוס. "אי השדים, חמישה־עשר קילומטרים מהחוף. הים סביבו שורץ כרישים. אפילו ספינה קשה להוביל בגלל הגלים העצומים והזרמים החזקים שם."
"חשבתי שהמקום הזה נסגר לפני שנים."
"אכן. התושבים האחרונים היו מושבה של אסירים מצורעים. אצטרך לבקש את הסכמת הבית, אבל הפעם אשיג אותה. האי ייפתח מחדש במיוחד לכבוד דרייפוס. ובכן, מה דעתך?"
תגובתי הראשונה היא הפתעה. מרסייה, הנשוי לאנגלייה, נחשב רפובליקני וחופשי בדעותיו — הוא מסרב ללכת למיסה, למשל — תכונות שאני מוקיר. ועם זאת, וחרף כל זה, אופף אותו משהו מהקנאי הישועי. אי השדים? אני חושב. אנחנו אמורים להיות על סף המאה העשרים, לא השמונה־עשרה…
"ובכן?" הוא חוזר ואומר. "מהי עמדתך?"
"האם זה לא מעט…" אני בוחר את המילה בזהירות, מקווה לא להישמע חסר טקט, "דיומא?"
"דיומא? מה כוונתך ב'דיומא'?"
"רק שזה נשמע כמו עונש מתוך רומן היסטורי. אני חש בהד מ'האיש במסיכת הברזל'. האם דרייפוס לא יקבל את הכינוי 'האיש מאי השדים'? זה יהפוך אותו לאסיר המפורסם ביותר בעולם…"
"בדיוק!" זועק מרסייה וטופח על ירכו בגילוי נדיר של רגש. "זה בדיוק מה שמוצא חן בעיני בזה. זה יִשבה את דמיון הציבור."
אני קד בפני שיקול דעתו הפוליטי המעולה. בד בבד אני תוהה איך זה קשור לציבור. רק כשאני לוקח את מעילי ועומד לצאת, הוא מנדב רמז.
"ייתכן שזאת הפעם האחרונה שתראה אותי במשרד הזה."
"צר לי לשמוע זאת, גנרל."
"אתה מבין שיש לי עניין מועט מאוד בפוליטיקה — אני חייל מקצועי, לא פוליטיקאי. אבל אני סבור ששוררת מורת רוח רבה בקרב המפלגות, וייתכן שהממשלה תחזיק מעמד רק עוד שבוע או שבועיים. ייתכן שיהיה אפילו נשיא חדש." הוא מושך בכתפיו. "בכל אופן, זה המצב. אנחנו החיילים משרתים היכן שמצווים עלינו." הוא לוחץ את ידי. "התרשמתי מאוד מהתבונה שגילית במהלך הפרשה האומללה הזאת, רב־סרן פיקאר. זה לא יישכח, האין זאת, ראש המטה?"
"לא, אדוני השר." גם בואדפר קם ללחוץ את ידי. "תודה לך, פיקאר. מאיר עיניים ביותר. ממש כאילו הייתי שם בעצמי. איך מתקדמים לימודי הרוסית שלך, דרך אגב?"
"ספק רב אם אוכל אי־פעם לדבר את השפה, גנרל, אבל אני יכול לקרוא את טולסטוי כעת — בעזרת מילון, כמובן."
"מצוין. דברים גדולים קורים בין צרפת לרוסיה. ידיעה טובה ברוסית יכולה להועיל מאוד לקצין צעיר מבטיח."
אני ליד הדלת ועומד לפתוח אותה, נרגש מכל המחמאות האלה, כשמרסייה שואל לפתע: "אמור לי, האם שמי הוזכר בכלל?"
"סליחה?" אני לא בטוח שהבנתי את כוונתו. "הוזכר באיזה מובן?"
"במהלך הטקס הבוקר."
"אני חושב שלא…"
"זה לא משנה כלל." מרסייה מחווה תנועת ביטול. "רק תהיתי אם היתה בקהל הפגנה מסוג כלשהו…"
"לא, לא ראיתי שום הפגנה."
"טוב. לא ציפיתי שתהיה."
אני סוגר את הדלת חרש מאחורי.
כשאני יוצא שוב לתוך הנקיק סחוף הרוח של רו סן־דומיניק, אני מהדק את כובעי אל ראשי והולך את מאה המטרים אל משרד ההגנה הסמוך. אין איש במקום. ברור שלרעַי הקצינים יש דברים טובים יותר לעשותם בשבת מאשר לטפל בבירוקרטיה של הצבא הצרפתי. בחורים נבונים! אני אכתוב את הדוח הרשמי שלי, אפַנה את המכתבה שלי ואנסה להוציא את דרייפוס מראשי. אני מטופף במעלה המדרגות ולאורך המסדרון אל משרדי.
מאז ימי נפוליאון מחולק משרד ההגנה לארבעה אגפים. הראשון מטפל במִנהל; השני — במודיעין; השלישי — במבצעים ואימונים; והרביעי בתעבורה. אני עובד בשלישי, בפיקודו של קולונל בּוּשֶה, אשר — בחור נבון אף הוא — אינו נמצא בסביבה בבוקר חורפי זה. כסגנו, יש לי משרד קטן משלי, תא נזירי חשוף עם חלון המשקיף על חצר קודרת. שני כיסאות, מכתבה וארון תיקים הם כל הריהוט שלי. החימום לא פועל. האוויר קר כל כך, שאני יכול לראות את הבל פי. אני יושב, עדיין לבוש בסגיני, מתבונן בערימת הניירת שהצטברה במהלך הימים האחרונים. בגניחה אני מושיט את ידי אל אחד התיקים.
חלפו ודאי שעתיים לפחות בשעת אחר צהריים מוקדמת, כשאני שומע קול צעדים כבדים מתקדם לאורך המסדרון השומם. האדם הצועד שם חולף על פני משרדי, נעצר, ואז חוזר אחורה ונעמד מחוץ לדלתי. העץ דק דיו שאשמע את נשימתו הכבדה. אני קם, צועד בשקט אל הדלת, מקשיב, ואז פותח אותה בתנופה ומגלה את ראש האגף השני — כלומר, את ראש כל המודיעין הצבאי — מביט היישר בפני. קשה לי לומר מי מאיתנו נבוך יותר.
"גנרל גוֹנז," אני אומר ומצדיע. "לא היה לי מושג שזה אתה."
גונז נודע בארבע־עשרה שעות העבודה שלו ביום. יכולתי לנחש שאם יהיה בבניין עוד מישהו, סביר שזה הוא. אויביו אומרים שרק כך הוא מסוגל להשתלט על מילוי חובותיו.
"זה בסדר גמור, רב־סרן פיקאר. המקום הזה הוא מקום צפוף. אפשר?" הוא מדדה לתוך משרדי על רגליו הקצרות, פולט עשן מסיגריה. "סליחה שאני מפריע לך, אבל זה עתה קיבלתי הודעה מקולונל גֵראן מכיכר וַנדוֹם. הוא אומר שדרייפוס התוודה הבוקר במסדר. ידעת את זה?"
אני בוהה בו כמו גולם. "לא, גנרל, לא ידעתי."
"כפי הנראה, בחצי השעה שלפני הטקס הבוקר הוא אמר לסרן ששמר עליו שהוא אכן העביר מסמכים לגרמנים." גונז מושך בכתפיו. "חשבתי שמן הראוי שתדע, כמי שהיה אמור לפקוח עין על כל זה למען השר."
"אבל כבר מסרתי לו את הדיווח שלי…" אני בהלם. זה מחדל מהסוג שיכול להרוס קריירה של בן־אדם. מאז אוקטובר, למרות הראיות המכריעות נגדו, סירב דרייפוס להודות באשמתו. וכעת אומרים לי שהוא התוודה סוף־סוף, ממש מתחת לאפי, ואני החמצתי את זה! "כדאי שארד לשורש העניין."
"אני מציע שתעשה זאת. ואחרי כן תחזור אלי ותדווח לי."
שוב אני ממהר לצאת לתוך האור האפור הצונן. אני לוקח כרכרה מהטור בפינת בּוּלוואר סן ז'רמן, וכשאנו מגיעים אל האקול מיליטר, אני מבקש מהרַכּב לחכות כשאני רץ פנימה. הדממה במגרש המסדרים העצום הריק לועגת לי. אות החיים היחיד הוא הפועלים המפנים את האשפה מפלאס דה פונטנואה. אני חוזר אל הכרכרה ומבקש מהרַכּב להסיע אותי מהר ככל האפשר אל מטה המושל הצבאי של פריז בכיכר ונדום, ושם אני מחכה לקולונל גֵראן במבואת אותו בניין עגום ומתפורר. הוא מתמהמה, וכשהוא כבר מופיע, הוא נראה כמי שהפריעו לו באמצע ארוחת צהריים טובה שהוא משתוקק לשוב אליה.
"כבר הסברתי את כל זה לגנרל גונז."
"אני מצטער, קולונל. אתה מוכן להסביר את זה לי?"
הוא נאנח. "סרן לברון־רנו התמנה לפקוח עין על דרייפוס בחדר המשמר עד תחילת הטקס. הוא מסר אותו למשמר הליווי, ובדיוק כשהתחילה שלילת הדרגות, הוא ניגש למקום שקבוצה משלנו עמדה בו ואמר משהו כמו, 'שככה יהיה לי טוב, החלאה הודה בכול כרגע'."
אני שולף את פנקסי. "מה הסרן אמר שדרייפוס אמר לו?"
"אני לא זוכר את המילים המדויקות. עיקר הדברים היה שהוא מסר סודות לגרמנים, אבל הם לא היו חשובים, שהשר ידע הכול עליהם, ושבעוד שנים מעטות כל הסיפור יצא לאור. משהו כזה. תצטרך לדבר עם לברון־רנו."
"אכן כן. היכן אוכל למצוא אותו?"
"אין לי מושג. הוא סיים את משמרתו."
"הוא עדיין בפריז?"
"רב־סרן יקר שלי, מנין לי לדעת?"
"אני לא ממש מבין," אני אומר. "למה שדרייפוס יודה לפתע באשמתו באוזני זר גמור, ברגע כזה ובלי שיהיה לו מה להרוויח מכך, אחרי שהכחיש הכול במשך שלושה חודשים?"
"אני לא יכול לעזור לך בזה." הקולונל מסתכל מעבר לכתפו בכיוון ארוחת הצהריים שלו.
"ואם זה עתה הוא התוודה באוזני לברון־רנו, למה הוא הלך וצעק שוב ושוב על חפותו לתוך קהל עוין של עשרות אלפים?"
הקולונל מושך בכתפיו. "אתה קורא לאחד מקצינַי שקרן?"
"תודה לך, קולונל." אני תוחב את הפנקס לכיסי.
כשאני מגיע בחזרה לרו סן־דומיניק, אני הולך היישר למשרדו של גונז. הוא עמל מעל ערימת תיקים. הוא מניף את מגפיו מעל המכתבה ונשען לאחור בכיסאו בשעה שהוא מקשיב לדיווח שלי. הוא אומר, "אז אינך סבור שיש בזה משהו?"
"לא, איני סבור. לא כעת מששמעתי את הפרטים. סביר הרבה יותר שסרן המשמר האוויל הזה טעה בהבנת הדברים. או שייפה את הסיפור כדי להיראות חשוב יותר בעיני רעיו לנשק. אני יוצא מתוך הנחה, כמובן," אני מוסיף, "שדרייפוס לא היה סוכן כפול שהושתל אצל הגרמנים."
גונז צוחק ומצית עוד סיגריה. "הלוואי שהיה!"
"מה היית רוצה שאעשה, גנרל?"
"לא נראה לי שיש לך הרבה מה לעשות."
אני מהסס. "יש רק דרך אחת, כמובן, לקבל תשובה נחרצת."
"והיא?"
"לשאול את דרייפוס."
גונז מנענע בראשו. "בשום פנים ואופן לא. הוא מנוּע כעת מכל מגע. חוץ מזה, בקרוב הוא יישלח מחוץ לפריז." הוא מרים את רגליו מהמכתבה ומציב אותן על הרצפה. הוא מושך אליו את ערימת התיקים. אפר סיגריה נופל על קדמת ירכיתו. "תשאיר את זה לי. אני אלך ואסביר הכול לרמטכ"ל ולשר." הוא פותח תיק ומתחיל לעיין בו. "תודה לך, רב־סרן פיקאר. אתה משוחרר."
אין עדיין תגובות