זה התחיל מההתעסקות התמידית והיומיומית שלי בשיווק: שיווק העסק שלי, ובילוי של הרבה שעות ביום עם הילדים שלי (לא הייתה […]
פרק ראשון
הדרך אל הכנות
נולדתי בירושלים בשנת 1978, לאימא ממוצא אשכנזי ולאבא ממוצא מזרחי. אשכנזים נתפסו אז בחברה כמשכילים יותר, ולפיכך הייתה דרכם לעבר משרות בכירות קצרה יותר, בעוד מזרחים נתפסו כמי שמגיעים ממעמד חברתי נמוך יותר. משום כך כונו זיווגים שכאלה "נישואי תערובת", ובכורח המציאות היו גם בחזקת ניסיון להוכיח שאפשר אחרת: אפשר לשלב בין מזרח למערב. אמי ביקשה להוכיח להוריה ולעולם כולו, שאף שהתחתנה עם גבר מזרחי ילדיה "ישיגו תוצאות גבוהות בחיים", בעוד אבי ניסה להוכיח לאמי שאף על פי שהוא מזרחי, ילדיו יכולים להגיע להישגים. כך נוצר מצב שלהוריי היה מאוד חשוב ש"יצא משהו מהילד". שאהיה תלמיד טוב, שיהיו לי ציוני בגרות טובים ושיהיה לי מקצוע בעל ערך ומעמד בחברה, כמו עורך דין, רופא או מהנדס.
אף שהוריי התחנכו על ברכי החינוך הדתי, כזוג נשוי הם בחרו בחיים חילוניים, עד שאני, בנם הבכור שנולד נימול, הגעתי לגיל חמש ו"החזרתי אותם בתשובה". מספרים שבגן חובה לא הסכמתי פתאום לנסוע בשבתות, לאחר ש"ראיתי" ציפורים שחורות רודפות אחרי המכונית שלנו. בהמשך ביקשתי ממש לשמור שבת, ואבי פנה לעצת רב שהכיר, והלז "ציווה" על המשפחה לחזור בתשובה. כך אירע ששנות היסודי והתיכון עברו עליי במסגרות החינוך הממלכתי דתי, שאולי הייתה בהן בורות חריפה יותר כלפי תופעות כמו דיסלקציה, שממנה אני סובל, ועוד במידה חמורה. איש לא הצליח להבין איך ייתכן שילד שחוכמתו ניכרת בשיחה, שמבין את החומר הנלמד ומשתתף בשיעורים, נכשל בכל הבחינות, לא מצליח להחזיק עיפרון ביד ולא יכול לעמוד ולהקריא קטע מהתורה מול הכיתה.
אני זוכר עד היום את הכישלון הראשון שלי במבחן ארצי של סוף כיתה א'. זה היה כישלון חרוץ ומוחלט, והוריי זומנו לשיחה. אבל בהינתן הסיפור שלי, לא יכולתי להיות סתם תלמיד לא מוצלח. התחושה הייתה שלא שמורה לי זכות הוויתור הניתנת לילדים אחרים במצבי. אני נדרשתי להחזיק תפקיד, לשמש הוכחה חיה לכך שילד שנולד לנישואי תערובת יכול להיות תלמיד טוב. אבל כמה שלא השתדלתי, לא באמת הצלחתי להשיג את הציונים הטובים שההורים ציפו שאביא הביתה. רוב אספות ההורים הסתיימו בבכי שלי או של אמי, ובתחילתה של כל שנה הבטחתי לעצמי שאשקיע יותר, אלמד יותר, אתאמץ יותר. ובכל זאת, הדברים לא באמת השתנו. לא היו לי הכישורים הנדרשים בשביל להיות מצליחן.
ולמרות הכל, עם הרבה מאוד כוח רצון הצלחתי איכשהו תמיד לצוף מעל פני המים. למדתי בישיבה תיכונית טובה בירושלים ועשיתי את כל הבגרויות. בגיל שש-עשרה חזרתי בשאלה. חשבתי שאם אעזוב את העולם הדתי אחוש הקלה, ארגיש יותר מוצלח ויהיו לי פחות התחייבויות חברתיות לעמוד בהן. זה באמת קצת הקל עליי, אבל עדיין לא הצלחתי לספק את הדרישות החיצוניות והפנימיות שעמן התמודדתי לאורך אותן שנים. המשכתי במסלול שהותווה לי, ואחרי הצבא ניגשתי למבחן הפסיכומטרי. עם הרבה מאמץ התקבלתי ללימודי תואר ראשון בכלכלה, מדעי המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.
עם מנות גדושות של התמדה וכוח רצון סיימתי בהצלחה את התואר והתחלתי לעבוד בשירות לקוחות של חברה קטנה. במהלך השנים גדלתי יחד אִתה, מוניתי למנהל מחלקה וטיפסתי בסולם הניהול. אף שבפנים הרגשתי שאני אותו תלמיד בינוני ולא מוצלח, אותו צאצא של נישואי תערובת, שכנראה "לא קיבל בגנטיקה את כל התכונות שצריך בשביל להיות מוצלח" – בכל זאת, לראשונה בחיי, קיבלתי חיזוקים חיוביים. אנשים שעבדתי אִתם האמינו בי, וככל שהאמינו בי גבר רצוני לרַצות אותם.
טרום כנות
בתום שבע שנות עבודה פוטרתי לצלילי המשפט: "אתה טוב, אבל לא מצוין", מה שהעניק משנה תוקף לאמונה הפנימית שליוותה אותי כל חיי. ובכל זאת, לא נשברתי. שוב צפתי, שוב הסתדרתי, ומצאתי את עצמי בריאיון עבודה לתפקיד ניהול תוכן ב"אתר של המדינה" – YNET. אמנם לא היה לי שום ניסיון ממשי בתחום, אך משהו בי, במי שאני, הקסים את שני האנשים שראיינו אותי. הם שלחו אותי לריאיון נוסף עם סגן עורך האתר, וגם הוא ראה בי משהו שאולי עד אותו הרגע איש לא ראה. היום אני יודע שהייתה זו אש שבערה בי תמיד, איזו יצירתיות שלא קיבלה ביטוי בציונים או בהישגיי על הנייר. למעשה, מעולם לא היה לי מקצוע. התואר האקדמי שלי לא הכשיר אותי לשום תחום מקצועי ברור, וגם העבודה הקודמת שלי כ"מנהל בכיר" לא באמת העניקה לי הגדרה מקצועית. אז גם הפעם קיבלתי עבודה בלי שהיה לי מקצוע, על סמך משהו שאין לו שם, שלא אושר בקודים החברתיים, שלא למדו אותו, שלא כתוב בשום מקום.
במהלך שנות עבודתי ב-YNET למדתי תסריטאות, ובזכות קשר מאוד מיוחד שנרקם ביני ובין העורך הראשי של האתר, קיבלתי חופש אמיתי ליצור דברים שהיו מחוץ להגדרות התפקיד שלי. כך קרה שבאותן שנים יצרתי והפקתי שלוש סדרות אינטרנט שהיו חלוציות בזמנן באתר בסדר גודל כזה. עם ההתבססות שלי בצומת המרכזית הזה של עולם התקשורת הישראלי, התחיל להיבנות אצלי גם ביטחון. יש מצב שעשיתי את זה? תהיתי לעתים. יכול להיות שההורים שלי כבר יכולים להיות גאים בי? האם הצלחתי לעשות את הבלתי ייאמן, ולמרות נתוני הפתיחה הבעייתיים שלי הצלחתי להחזיק בתפקיד בכיר וחשוב באמת? האם אמנם אני, רועי, התלמיד הבינוני, מחזיק בתפקיד מפתח ונושא במעמד חברתי גבוה בלי שרכשתי מקצוע "אמיתי"?
שמי התחיל ללכת לפניי, ובתום שנות עבודה אחדות ב-YNET קיבלתי הצעת עבודה שלא יכולתי לסרב לה. אחת מחברות ההפקה הגדולות ביותר בישראל ביקשה למנות אותי למנהל מחלקת הפקות המקור של סדרות ישראליות שלה. זו הייתה הגשמה של כל החלומות הרטובים שלי באותם ימים, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני מוצלח, רצוי, בדרך לעשות את תפקיד חיי. הרגשתי שאולי, סוף סוף, יש לי מקצוע. התפטרתי מהעבודה ב-YNET, ושלושה ימים לפני שהתחלתי לעבוד במה שנראה כהתגשמות כל חלומותיי, התקשר אלי מנכ"ל החברה והודיע לי שהם החליטו לקחת פיגורה אחרת במקומי, סליחה ושלום.
וכך, בגיל שלושים וארבע, מצאתי את עצמי לראשונה ללא עבודה, בלי מקצוע, מחוץ למשחק של עולם התקשורת. לא קל להסביר מה מרגיש מישהו שערכו העצמי מבוסס בעיקר על הישגים מקצועיים שרכש במאמץ רב, כשהוא מוצא את עצמו בנקודה כזאת בחייו. חלפו עליי כמה שבועות מדוכדכים למדי, שבמהלכם ניסיתי למצוא משרה דומה לזו שהוצעה לי, או לפחות לזו שהייתה לי. אבל אז גיליתי שתחום התקשורת, בשונה אולי מתחומים אחרים, פועל לפעמים כמו משחק הכיסאות, ואני יצאתי מהמשחק. ניסיתי לעבוד עם סוכנת אישית ולהפעיל את כל הקשרים שהיו לי, אבל בתום כמה חודשים של ניסיונות הבנתי שזה לא יקרה. שזה נגמר. הייתי בן שלושים וארבע, עם שני ילדים בבית ועוד אחת בדרך, בלי מקצוע ובלי חסכונות. אפילו מכונית לא הייתה לי אחרי שהחזרתי אותה למקום העבודה, ונהגתי בינתיים ברכב של חמותי ז"ל. אבל האמת שנהגתי בו די מעט, כי הדבר העיקרי שהצלחתי לעשות היה להיכנס למיטה ולישון. כמעט כל היום. הייתי בדיכאון אמיתי.
פוסט כנות
הימים שבאו אחר כך היו קשים מנשוא. המינוס בבנק התחיל לגדול בשעה שאני הסתובבתי ימים שלמים בפיג'מה. כבר לא חיפשתי עבודה, והבעיה הכספית ניכרה גם בתחומי החיים הבסיסיים ביותר. ההורים שלי ערכו עבורנו קניות וההורים של אשתי נתנו לנו כסף. לא ידעתי מה לעשות, לאן לפנות, עם מי לדבר, איך להתפרנס. כל הפחדים מהילדות הציפו אותי. הלא תמיד ידעתי שאני לא מוצלח, שאני כישלון. הרי את זה בדיוק אמרו לי תמיד המורים בבית הספר, ואף שבמשך עשור מחיי הצלחתי לעבוד על כולם ולעטות דמות של מצליחן, הרי בסופו של דבר, בדיוק כמו שקורה לי תמיד, השקר צף. תפסו אותי. מתוך אין בררה ובעקבות שיחה עם חבר קרוב שערך יחד אִתי רשימה של כל הדברים שאני כן יודע לעשות, החלטנו לנסות לפתוח יחד חברה להפקת סרטי תדמית. הספק כרסם בי. לא ידעתי איך, לעזאזל, אצליח למכור את עצמי. אני הרי לא מאמין בעצמי, לא רואה שום ערך ממשי בתכונות שיש בי, אני בדיכאון, אין לי כסף, מי ירצה לקנות את מה שיש או אין לי למכור?
ערב אחד הייאוש היה גדול כל כך שפשוט נשכבתי על הרצפה בסלון והתחלתי לבכות. הכאב היה כל כך חזק, שלא יכולתי להפסיק. אכזבתי את אבא ואימא, אכזבתי את עצמי, אני פשוט יצור לא מוצלח. דריה, אשתי, כבר לא ידעה מה לעשות. היא הזמינה חבר קרוב לבוא ולהיות אִתי, והוא באמת בא ולקח אותי לטיול בשדות.
"אתה אדם מאוד מיוחד," הוא אמר לי. "מי שאתה, הדבר הזה שאתה, המחשבות שלך, הרגשות שלך – זה הדבר שיש לך לתת לעולם. זה המקצוע שלך!"
"מקצוע? איך?" שאלתי אותו. "איך אני אתפרנס מזה? מה אני יכול לעשות עם זה?"
"אולי תכתוב את כל מה שאתה מרגיש?" הוא הציע לי. "אולי בפייסבוק?"
עמדנו שם, באמצע השדה, דמעות זולגות מעיניי.
"ככה סתם?" שאלתי, "לכתוב את כל מה שאני מרגיש?"
שאלתי אותו שוב אבל הוא לא ענה, רק הביט למעלה. הרמתי גם אני את ראשי, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי ינשוף, עומד לו על עמוד חשמל. הבטנו בו שנינו בשתיקה והחבר ליווה אותי הביתה. היה כבר ערב. ישבתי בגינה להרהר קצת, ופתאום הבחנתי בעוד ציפור מדהימה. היא עמדה על עץ, שקטה וגדולה. קראתי לדריה, אבל שנינו לא זיהינו את הציפור בחושך. כשפתחנו את הדלת כדי להיכנס הביתה, היא נכנסה יחד אִתנו. צילמנו אותה ושאלנו חברים עליה, ואז גילינו שמדובר בתוכי "מדבר" נדיר מסוג ג'אקו.
ינשוף ותוכי מדבר בערב אחד? אלה היו סימנים שלא יכולתי להתעלם מהם. אני חייב לשתף ולדבר את עצמי, הבנתי. אני צריך לשתף את העולם בדברים שאני אומר. אז, התחלתי להסכים פשוט לחשוף את עצמי. את כל הפחדים שלי, את המחשבות והרגשות שלי – הכל בזירה של הפייסבוק. כתבתי על הרגשות שעלו בי מול העסק שלי, מול הפחד שלא יהיו לי לקוחות, מול העבודה שלי עם כסף, בצד חלקים מהזוגיות שלי, מההורות שלי, מהמהות שלי. פשוט כתבתי וכתבתי את כל מי שאני, את צורת המחשבה שלי.
בהתחלה קיבלתי תגובות אחדות, שהפכו במהרה לעשרות, ואז יום אחד מישהו שאל אם הוא יכול להיפגש אִתי. "בקשר להפקת סרטון?" שאלתי כמו תמיד, והוא ענה: "לא, אני רוצה שתלמד אותי איך לשווק כך, בכנות, כמו שאתה עושה." ובעוד הקהילה סביבי בפייסבוק גדלה למאות ואז לאלפי חברים, התחילו להגיע אליי, תחילה בזליגה אטית, אנשים לפגישות ייעוץ אישיות. כך, ברשת החברתית, מתוך מסע אישי, נולדה שיטת שיווק חדשה: השיטה של השיווק הכן.
את שיטת השיווק הכן והכנות פיתחתי מתוך מסע חיי, מתוך כך שהייתי אני, רק אני, מעל דפי הפייסבוק. קהל היעד שלי היה עד בשידור חי לכל התהליך שעברתי: לכישלונות, לפחדים, לשינויים במצב הרוח. וקהל היעד שלי התפתח יחד אִתי. גם את העבודה הפרטנית שלי מול עסקים חקרתי כל הזמן. בדקתי איפה במפגשים האלו אני אני במאה אחוזים, ומתי אני מנסה רק לרצות. גם את המסקנות שלי לגבי התהליך הפנימי שעברתי שיתפתי בפייסבוק, בהתחלה מתוך חשש גדול שזה ירחיק וירתיע אנשים, אלא שאז קרה בדיוק ההפך. גיליתי שככל שהחשיפה הכנה שלי אותנטית, כך גדלה ההצלחה העסקית שלי. בעצם, הפכתי ליועץ עסקי בשיטת השיווק הכן, וכיום אני מלווה עסקים רבים בדרך להגשים את עצמם ולהצליח להרוויח ממי ומה שהם, כבר עכשיו.
בחמש השנים האחרונות נחלתי, יחד עם הלקוחות שלי, הצלחות גדולות וקטנות. היו לקוחות שהדרך אתם לא צלחה, אבל מכל סיפור למדתי והתפתחתי. כי המסע להסכים, לדעת שמה שאני זה בסדר, זה מספיק, זה הכי טוב שלי, שאני באמת יכול להרוויח ממי שאני – הוא מסע אינסופי. אפילו עכשיו, כשאני כותב את הספר הזה, אני מפוחד, וחרד שמא אין לי באמת מה להגיד, שמא "כמו שאני" זה לא מספיק. גם עכשיו, שנים אחרי שהעסק שלי עובד וחזרתי להתפרנס בכבוד וקיבלתי את עצמי מחדש, את כל מי שאני – הקולות עדיין קיימים בתוכי. עדיין לא מרפה ממני הספק שלוחש שאני לא יכול פשוט להיות אני ושזה יהיה בסדר. שאין לזה, כמו שזה, הזכות לעמוד בפני עצמו, ושכל מה שאכתוב כאן בעצם אינו אלא גיבוב של שטויות. אני כלי חלול, הוא לוחש לי, הכל כבר נאמר ואין לי באמת ערך בעולם וגם לא תפקיד. אני לא ראוי לאהבה ואין הצדקה לקיום שלי.
ההבדל הוא שהיום אני מסכים לפגוש את המקום הזה בתוכי, ואני מבין שגם הוא חלק ממי שאני ושגם אותו אני צריך לקבל לתוכי – באמת לקבל – בשביל להצליח להרוויח ממי שאני. לכן אני מניח לקול הזה לדבר בתוכי, ואני יודע שזו דרכי להגשים את רצוני ללוות אתכם, בעזרת הספר הזה, יד ביד, לעבר המנטור האמיתי שלכם. שהרי הוא אתם עצמכם.
להיות סתם רועי
למרות תחושת חוסר הערך שליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, בצד הרצון לרצות את הוריי, ידעתי שיש לי מתנה לתת לעולם. הרגשתי שיש לי משהו חשוב, משהו אמיתי להעניק, אבל לא ידעתי מהו בדיוק. איך הוא נראה? איך קוראים לו? האם מישהו באמת זקוק לו, ואם כן – מי? ובעיקר, איך נותנים את הדבר הזה לעצמי ולמי שסביבי?
במהלך השנים, בכל פעם שרציתי להבין, לגלות מהי המתנה שאני מרגיש שיש לי, פגשתי גם את קולו של חוסר הערך, הקול הזה שכל הזמן מספר לי שאין לי באמת שום דבר לתת, שהכל שטויות, והוא באמת הצליח להסיט אותי ממסלולי הטבעי במשך שנים ארוכות. לטובת דבריו החלולים נטשתי את המתנה שלי כמעט כליל, להוציא רגעים ספורים, מזוככים, שבהם עשיתי איזה דבר מה שגרם לי להרגיש שהנה, ממש ברגע זה אני מעניק לעולם את המתנה שלי. כשזה קרה, זה היה חזק כל כך עד כדי שזה השתיק את הקול הפנימי. אותם רגעים היו חדורים בתחושה של שליחות, בעונג פנימי וחיצוני, ובידיעה ברורה ש"זה" קורה עכשיו, ברגע הזה.
אבל אחר כך, כשניסיתי לשחזר את זה, לא הצלחתי. זה תמיד היה ליד, כמעט, בדרך ל-, אבל אף פעם לא הדבר הזה בדיוק. ואז, זמן קצר או ארוך אחר כך, "זה" שוב קרה לי במקרה. וככל שניסיתי ורציתי – לא הצלחתי לנהל את זה. לא יכולתי להכניס את "זה" לתוך היום יום שלי. רק אחרי שהזיזו לי את הגבינה, אחרי שעזבתי את האתר של המדינה לטובת תפקיד שלא קיבלתי, אחרי חמש-עשרה שנים של עבודה כשכיר, יצאתי למסע שיעדו היה להיות סתם רועי, לא מנהל בכיר ולא מנהל תוכן. איש משפחה, הורה לשניים ולתינוקת בבטן שחייב להמשיך להתפרנס, לנסות להביא הביתה כסף באמצעות מה ומי שהוא.
ובמסע הזה שלי פנימה גיליתי משהו שהרגשתי תמיד אבל לא ידעתי לתת לו שם. גיליתי שיש פער גדול מאוד בין מה שאני אומר בחוץ, לבין מה שאני באמת מרגיש בפנים. יותר מזה, יש פער גדול מאוד בין מה שאני מציג כלפי חוץ לבין מה שאני באמת חושב על עצמי. גם גיליתי, שכל הזמן יש בתוכי מאמץ רב: אני מתאמץ לייצר דמות שעונה על כל הקריטריונים החברתיים, התרבותיים והמשפחתיים שגדלתי לתוכם. גיליתי שאולי חוץ מאשתי, הילדים שלי וקומץ חברים קטן, איש לא באמת מכיר אותי. איש לא יודע מי אני באמת.
ואז גיליתי את הקולות הפנימיים שרוחשים בראשי. תמיד ידעתי שהם שם, אבל רק אז, מתוך שעמום, עודף זמן פנוי וקצת דיכאון, ממש שמתי לב לקולות שכל הזמן מספרים לי סיפור על מה ומי שאני. הם מתרגמים, מתאימים כל התרחשות פנימית וחיצונית בחיי לסיפור שהם מתווים. זיהיתי את קולו של חוסר הערך וקולה של הביקורת. לאחר שלמדתי לזהות אותם גיליתי שהם מעצבים במידה רבה את הדימוי שאני מפגין כלפי חוץ ואת הדרכים שבהן אני בוחר להתנהג, להתנהל ולדבר.
זה היה השלב שבו הבנתי שבחוטים של המציאות שלי מושכות המחשבות שלי. הן הבורא שלה, ואני היחידי שיכול לברוא לי מציאות אחרת. הבנתי שהדרך לחבר בין התחושות שלי לפעולה ממשית בעולם, במציאות החיצונית, עוברת דרך הקולות הפנימיים שלי. לפיכך, אם אני רוצה שדמותי החיצונית, זו הפועלת במציאות – תשתנה, אצטרך ללמוד לתקשר ישירות עם הקולות הפנימיים שלי: ידעתי שאני חייב למצוא דרך לרתום אותם לעבודה משותפת עם הרצונות שלי.
הבחנתי, לדוגמה, שאינטראקציה שלילית עם מישהו מתבטאת קודם בתחושה לא נעימה בבטן ורק אחריה, כעבור כמה שברירי שניות אולי, היא מתנסחת בראשי ומספרת לי שהמילים שלו פגעו בי. אז מגיעה פעולת התגובה, ואני מטיח בו דברים פוגעניים. באותו אופן הבחנתי, שכאשר אני נכנס לחדר ישיבות הומה שבו נערכת ישיבה רבת משתתפים, גם אז אני מרגיש, ראשית כל, תחושה לא נעימה בגוף (עם ניואנס קצת שונה, אולי), ורק אז המחשבה שלי מספרת לי שכולם מסתכלים עליי כי אני לא לבוש מספיק יפה, למשל. אז, שוב, מגיעה תגובה אינסטינקטיבית, ואני מחליט להגיד שאני לא מרגיש טוב ויוצא הביתה. כך זיהיתי את דפוסי הפעולה והתגובה שמפעילים אותי כשאני נמצא באינטראקציה לא נינוחה עם הסביבה האנושית שלי:
1. תחושה לא נוחה בגוף.
2. סיפור על התחושה שאני מספר לעצמי.
3. פעולה המתרחשת בהתאם לסיפור שסיפרתי לעצמי.
כאשר חיפשתי את הדרך לפענח את רצף הפעולה שלי ולתקוע בו טריז שיעצור את השתלשלות האירועים המזיקים הבנתי שאת התחושה בגוף איני יודע כיצד לשנות. אך מה שניתן לשינוי, ולכן הוא הדבר שצריך לעבוד אִתו – זה הדיאלוג הפנימי שלי, הסיפור שאני מספר לעצמי. הבנתי שהדבר החשוב ביותר בחיי בשלב הזה – החיוני מכל כדי שאוכל לקום על הרגליים, לצאת מהדיכאון ולנסות ולהצליח להתפרנס מפשוט להיות רועי – היה, קודם כל, לנסות למצוא את הדרך לעבוד עם הקולות הפנימיים שלי ובאמצעותה לברוא לי מציאות אחרת.
יצאתי לדרך. נתקלתי לאורכה בהמון שיטות ודרכים, כולן מדהימות בעיניי, אבל לא זיהיתי אף אחת מהן בחושיי הפנימיים כדרך שלי. הדרכים שרטטו עבורי את התוואי, אומרות לי שהן יכולות לשמש עבורי ככלים, כסימני דרך, אך את הדרך שלי היה עליי לשרטט בעצמי. הדרך שלי הייתה הכנות. בעזרתה הצלחתי לתקשר עם הקולות הפנימיים, ללמוד להכיר את צורת המחשבה שלי ולעמוד בחזרה על הרגליים.
אין עדיין תגובות