החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כעוף החול

מאת:
הוצאה: | 192 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"את מדממת," אומרת הקטנה.

"כן… מדממת," עונה ומישירה אליה מבט.

"שאחבוש אותך?" שואלת הקטנה.

"את תחבשי אותי? אני צריכה לחבוש אותך."

 

*

 

לונה, אישה צעירה, יוצאת למסע כפוי בין עבר להווה,

היא מגלה את עברה ולומדת להכיר את עצמה ואת יכולותיה.

פיסה אחר פיסה היא מלקטת את שברי העבר,

חובשת פצעי נפש ויוצרת לעצמה חיים חדשים.

על אף ניסיונותיה להותיר את העבר מאחור, הוא חוזר וסוגר עליה.

 

*

 

האם אתגרים חוזרים ונשנים מחשלים את הנפש,

או שמא היא נשחקת כסלע הנשחק מטפטוף מים?

הספר שואב את הקורא למסע בנבכי הנפש ולגילוי עוצמותיה.

מקט: 4-1272-87
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ספסל, לפנות בוקר.

שמי זריחה אדומים.

מכורבלת שלובת רגליים על הספסל, מבט מצועף, מבולבל משהו.

לרגע מחשבות רצות, וברגע הבא מוחה ריק.

כאילו אין ולא היה דבר מעולם.

איך לא עצר העולם מלכת? היא חושבת.

מה כואב יותר? הגוף? הנפש? איך ממשיכים הלאה?

אל תוך הבועה שיצרה לעצמה מאיים לחדור קול והוא נעשה חזק וברור יותר ויותר.

ומגע מחריד אותה. היא קופצת מן הספסל.

"לונה!"

מנסה למקד מבט ורואה אותו מולה.

לך… לך מכאן, היא חושבת והמילים ממאנות להישמע.

"אני מחפש אותך שעות! איפה היית? לונה, דברי אליי!"

חייבת לדבר, היא חושבת, איך מדברים? איך מוציאים הברה? איך נושמים בכלל?

הוא ניגש לחבק אותה.

"לא!" היא שומעת את עצמה צועקת.

"אני מזמין אמבולנס," נשמע קול אחר.

"אין צורך, אקח אותה הביתה."

"חייבים לבדוק אותה, אני מזמין אמבולנס."

לא הביתה, היא חושבת, לא הביתה.

שוב שקט, רק רחש העצים חודר מבעד לערפל.

כמה רוך יש ברחש העלים, היא חושבת.

פעילות קדחתנית, אנשים סביבה.

דקירה קטנה ביד.

היא מנסה לצעוק.

 

חושך.

היא מציצה מבעד לחרכי העפעפיים.

כואב, חושבת. צמאה.

פוקחת עיניים באטיות. שני אנשים משוחחים, גבר ואישה.

איפה אני?

מנסה להתיישב. "איה…" דמעות זולגות.

"מים," היא שומעת את עצמה לוחשת.

הגבר מסתובב במהירות: "היא ערה! תקראי לאחות!"

הוא ניגש אליה, חופן את ידה בידו: "לונה, לונה שלי. את בבית חולים, יהיה בסדר, אני כאן."

הוא מנשק את ידה, היא נרתעת.

מסתכלת עליו, מסתכלת סביב, דבר אינו מוכר…

מי זו לונה?

היא אוספת את ידה במהירות.

 

"מי זו לונה?" היא שואלת, "מי אתה…?"

הוא מביט בה, פניו מתעננות.

כעס?

בהלה אופפת אותה.

"לונה… אלון… בעלך…?"

היא מביטה בו בחוסר הבנה.

"את לא זוכרת אותי?"

"לא זוכרת אותי…" היא ממלמלת.

הרופא נכנס ובעקבותיו אחות.

הוא מעביר את מבטו ממנה אל אלון, נראה שהוא בורר את מילותיו בקפידה.

"חכה בחוץ, אני רוצה לבדוק אותה."

האיש, אלון, יוצא.

"לונה, שלום. אני ד"ר אחובסקי, את יודעת איפה את?"

היא שותקת.

האחות אוחזת ברכות בידה: "את יכולה לדבר?"

דמעות שוטפות את פניה, היא מהנהנת.

"אני לא זוכרת כלום…" היא ממלמלת.

כלום. מי זו לונה? מי זה האיש שאומר שהוא בעלי? מה קרה לי? כואב לי, היא חושבת.

האחות אוחזת חזק יותר בידה ומביטה ברופא.

"בהחלט טבעי אחרי מה שעבר עלייך בימים האחרונים," הוא אומר.

"מאוד לא נעים לא לזכור, ועוד יותר – מפחיד.

את לא לבד, אנחנו איתך, את בטוחה."

 

הוא פונה אל האחות: "יש לנו מראה בהישג יד?"

האחות מהנהנת ומביטה בה כמבקשת רשות לעזוב את ידה.

היא מהנהנת בתנועה כמעט בלתי נראית.

האחות מביאה מראה ומציבה אותה מולה.

"מזהה?" שואל הרופא.

היא מביטה במראה.

אישה כבת שלושים ניבטת ממנה.

יפה, עור לבן, כמעט שקוף.

עיני שקד, שיער בהיר ארוך.

פנס גדול בעין שמאל, חתך עמוק בשפתיים.

היא מרימה יד כדי לגעת ומבחינה שידה חבושה עד למרפק.

"מה קרה לי?"

"נגיע גם לזה," אומר הרופא, "משהו מרגיש מוכר?"

היא מביטה במראה, נעימות לה הפנים שמולה…

הפנים הראשונות מאז שהתעוררה שאינן מעוררות בה פחד.

בעצם, חושבת לעצמה, גם הפנים של האחות נעימות לי.

"לא," היא אומרת בשקט, "לא מוכר…"

"כרגע," אומר הרופא, "את המרכז, את ומה שאת צריכה. אם לא נוח לך שמישהו יהיה כאן בחדר — תגידי, אל תתביישי, אנחנו כאן בשבילך. תתחזקי מעט, קודם תבריאי פיזית. כמובן, נטפל גם בפן הנפשי, ברור, אבל מאוד חשוב שתתחזקי, אוקיי?"

היא מהנהנת.

הרופא מהסס ואז מוסיף: "את בטוחה כאן, מוגנת, אני מבטיח."

הבהלה שאחזה בה קודם למראה הכעס בפניו של אלון מתחילה להתפוגג.

"אפשר מים?"

האחות עוזבת את ידה בליטוף רך ויוצאת מהחדר.

"נראה לי שעדי נעימה לך."

היא מסתכלת על הרופא בשאלה.

"האחות, עדי, אני צודק?"

"כן, מאוד."

"מעכשיו עדי תהיה איתך."

"מצוין," הוא מוסיף כמו לעצמו.

"תשתי, תיכף נדאג גם למשהו טעים לבטן. תירגעי מעט, יש לך לא מעט לעכל. אני אגש לסדר כמה עניינים, לארגן כמה בדיקות ואחזור. תרגישי בנוח לקרוא לי אם את צריכה אותי, בסדר?"

היא מהנהנת.

 

עדי נכנסת לחדר, כוס מים בידה. כמה סוגי שוקולד ביד השנייה.

"לא ידעתי מה את אוהבת, הבאתי כל מיני," היא מחייכת.

"מריר," היא אומרת בלי לחשוב, "אני אוהבת מריר."

היא גומעת את המים בשקיקה.

"לאט," אומרת עדי, "לאט."

לונה עוצרת ושותה בלגימות קטנות ואטיות.

עדי מגביהה שתי טבליות של שוקולד מריר: "איזה?"

לונה מחייכת לראשונה. "אגוזים, בבקשה."

עדי פותחת את העטיפה ושוברת שורה ללונה ושורה לעצמה: "לחיים."

הן משיקות שוקולד בשוקולד.

לונה מרימה מבט לעבר עדי: "תודה."

"בבקשה, יפתי, בבקשה."

תכונה הולכת וגוברת נשמעת מחוץ לחדר ולונה מזהה את קולו הכועס של אלון.

"אין לכם זכות לעצור אותי מלהיכנס לחדר, אשתי שוכבת שם!"

"אדוני, אני לא יכול לאפשר לך להיכנס כרגע," עונה קול זר.

לונה מעיפה מבט שואל בעדי ורואה שפניה מתעננות.

"ביקשתי שיתרחקו מכאן… אל תטרידי את עצמך בזה כרגע. אני יכולה להציע לך עוד משהו? תה? קפה?"

לונה מנידה בראשה לשלילה.

"עדי, אני בסדר, מרגישה בסדר. ספרי לי בבקשה מה קורה בחוץ?"

האחות מהססת, משתהה, מושכת זמן. מסדרת כרית, זורקת את עטיפת השוקולד, מכניסה את השוקולדים למגירת השידה, מסתכלת אל הדלת.

 

הדלת נפתחת והרופא נכנס.

"אתם מודעים לרעש בחוץ?" נוזפת בו עדי.

"כן, מצטער, עכשיו שקט."

לונה פונה אל הרופא: "אולי אתה תספר לי מה קורה? עדי לא ממש משתפת איתי פעולה." היא מחייכת לאחות.

האחות מביטה ברופא בשאלה, אבל הוא מרוכז כל כולו במכשירים שבחדר.

"בדקתן לחץ דם? חום? דופק? ספיגת חמצן? הבוקר לקחו בדיקות דם?"

"דם נלקח בבוקר, השאר לא בדקתי מרגע שהתעוררה."

הרופא מביט בלונה.

"עדי תבדוק את כל הפרמטרים ואחר כך נשב שלושתנו ונדבר על הכול. כל מה שידוע לנו, כרגע לפחות, בסדר?"

"בסדר." לונה מתמסרת לידיה הבודקות של עדי.

ד"ר אחובסקי מסמן משהו לא ברור לאחות. "אחזור בעוד כמה דקות."

הוא פונה ללונה, "תשתי, בקושי שתית."

לונה מהנהנת.

האחות מסיימת לבדוק ומחייכת ללונה.

"הכול תקין, אני כל כך שמחה, מה מצב הכאבים? שאתן לך משהו לשיכוך?"

לונה זעה לאט במיטה. "לא, כרגע אין צורך."

 

ד"ר אחובסקי נכנס לחדר.

"הכול תקין," אומרת עדי.

"יופי, אז אנחנו עוברים חדר."

"למה עוברים?" שואלת לונה, "החדר הזה מקסים."

ד"ר אחובסקי מחייך אליה, "אנחנו מעבירים אותך לסוויטה כיאה לנסיכה."

לונה ועדי מצחקקות, עדי יוצאת וחוזרת עם כיסא גלגלים.

בזהירות רבה מקימים שניהם את לונה, מסדרים את עמוד האינפוזיה.

"צריך להחליף את האנטיביוטיקה," אומר הרופא.

האחות מהנהנת, "אטפל בזה מיד כשנתמקם."

ד"ר אחובסקי ניגש אל הדלת, מסתכל החוצה ואומר: "קדימה, אזמין את המעלית."

המסדרון שומם, מוזר. המעלית כבר פתוחה. עדי מכניסה את כיסא הגלגלים ומחכה בקוצר רוח שדלתות המעלית ייסגרו.

מגיעים לקומה שבע, דלתות המעלית נפתחות.

ד"ר אחובסקי מציץ החוצה, מסתכל ימינה ושמאלה.

"לאט ובזריזות לחדר," הוא מחייך אל לונה וקורץ.

דלת נפתחת. באמת סוויטה, חושבת לעצמה לונה ומחייכת.

לפני שדלת החדר נסגרת מספיקה לונה לראות שוטר במדים מתיישב לצד הדלת.

מה קורה כאן?

עדי מתפיחה את הכריות, עוזרת ללונה לקום מכיסא הגלגלים. נוח, נעים…

"עוד שמיכה?" שואלת עדי.

"כן, בבקשה, אשמח."

האחות מכסה את לונה בשמיכה נוספת.

ד"ר אחובסקי מביט בעדי והם מהנהנים זה לזה.

"ממממ… אני מתלבט," הוא אומר.

"את רוצה קודם להתקלח ואז נשוחח? לפנינו שיחה מעט ארוכה ולא פשוטה."

מקלחת… גם מקלחת אני מאוד אוהבת, היא חושבת.

"מקלחת זה רעיון נהדר, כן, כן, מקלחת."

"נפלא. עדי, אתן תסתדרו כאן, נכון? אחזור בעוד חצי שעה. תיהנו לכן."

האחות מחייכת אליו ופונה ללונה. "בואי בובה, נמרק אותך."

לונה צוחקת בקול, "כן, נראה לי שהגיע הזמן."

נקייה ומצוחצחת היא שוכבת במיטה ועדי מסרקת את שערה.

"עדי… את לא הולכת נכון? תישארי איתי עוד קצת?"

"שתינו הרווחנו. אני שלך להיום, איתך, לא הולכת לשום מקום."

ד"ר אחובסקי נכנס לחדר, בידיו מנשא ובו שלוש כוסות קפה ושקית.

"בנות, הבאתי לנו כיבוד לשיחה," הוא מחייך.

גם הן מחייכות.

"איך את מרגישה?"

"עכשיו נפלא, המקלחת היתה רעיון מעולה."

"אני שמח. לונה, תראי… יש כמה דברים שעלינו לתת את הדעת עליהם, דברים שצריך לשתף אותך בהם."

הוא מחלק את הקפה ומוציא מהשקית שלוש עוגות שמרים חמות.

"קרואסון שוקולד או שקדים?"

"שוקולד," עונות שתיהן וצוחקות.

"מזל שהבאתי שניים שוקולד ואחד שקדים."

שקט בחדר, רק קולות לעיסה נשמעים.

"טוב, נתחיל," אומר ד"ר אחובסקי.

"הגעת לבית החולים לפני שלושה ימים חסרת הכרה, עם זעזוע מוח, מכות יבשות, יד פצועה וחתכים קטנים." הוא לוגם מהקפה ונושם עמוק.

"הגעת באמבולנס עם אלון, בעלך, וממנו הבנו שנעלמת יומיים לפני כן ושהוא חיפש אותך. מצא אותך בפארק מחוץ לעיר." אחובסקי עוצר ומביט בה.

"להמשיך?"

"להמשיך."

"לאחר שבדקנו אותך זיהינו שהחבלות נגרמו יומיים לפני שהגעת, כלומר כשנעלמת או לפני כן."

ד"ר אחובסקי נושם עמוק.

"עד כאן אלו עובדות, מעכשיו אלו השערות. מאוד מבוססות, אבל עדיין השערות."

"טוב, תמשיך בבקשה."

"איך הראש שלך? את מרגישה סחרחורת? לחץ?"

"קצת סחרחורת, אבל אני בסדר. תמשיך בבקשה."

"אלון היה מאוד נסער כשהגעתם לפה. לא הסכים להתרחק ממך, בדק שוב ושוב אם את מתעוררת. כשאושפזת היה ברור שייקח זמן עד שתתעוררי ועדיין הוא ישן לצדך. ולמעט מקלחת, לא זז ממיטתך."

"ממש בעל למופת," מסננת האחות בשפתיים קפוצות.

"עדי, באמת, זה מיותר."

עדי משפילה את מבטה ואוחזת בידה של לונה, והיא נאחזת בה כטובעת.

ד"ר אחובסקי ממשיך.

"כשעדי הכניסה את הפרטים שלך למחשב היא גם בדקה את היסטוריית האשפוזים שלך."

לונה מביטה באחות. עכשיו אני מבינה, אומרות עיניה, את שומרת עליי.

האחות לוחצת את ידה. "אני כאן לונה, זוכרת? לפחות עד סוף היום."

לונה מחזירה את מבטה לרופא, "אני רוצה לדעת הכול."

"גילינו שכבר היית כמה פעמים במיון עם חבלות התואמות התעללות פיזית, בדקנו גם בשני בתי החולים הקרובים, וגם שם היית. לפי הצילומים שעשינו, כנראה היו פעמים שנפצעת ולא הגעת לבית חולים. שברים שלא טופלו כמו שצריך ועוד. ההשערה שלנו כרגע היא שאלון אלים. תגובתו האלימה לכך שהרחקנו אותו ממך מחזקת את ההשערה."

רעד עובר בגווה של לונה.

"יש לי ילדים?" היא מזדקפת במיטה, מודאגת.

"לא, למיטב ידיעתנו אין לך," אומר אחובסקי, "גם המשטרה בדקה."

לונה נשכבת שוב במיטה וד"ר אחובסקי ממשיך:

"חוקר מהמשטרה חקר את אלון, הוא כאן. אחרי שנסיים לשוחח הוא ייכנס ויסביר לך. בדיוק כשהתעוררת, איתי, החוקר, התקשר ואמר שהוא בדרכו לבית החולים ושיש להרחיק את אלון ממך בכל מחיר, לכן הוצאתי אותו מהחדר כשהתעוררת, ולכן עברנו חדר בזהירות רבה. למעט עדי, איתי החוקר, השוטר שבחוץ ואני, איש לא יודע באיזה חדר את וגם במחשב רשום שם אחר."

לונה מנסה לעכל את הנאמר, חוזרת בראשה על דבריו של הרופא.

מרגיש חלום, לא מציאות, חיים של אחרת.

והחיים שלי? מי אני…?

"יש לי משפחה?" היא שואלת פתאום.

"בדיוק על זה החוקר בא לדבר איתך," אומר ד"ר אחובסקי. "לקרוא לו?"

לונה מהנהנת.

הרופא ניגש לדלת ומסמן ובידו לחוקר.

לחדר נכנס גבר גבוה, רחב כתפיים, קירח, על מצחו משקפי שמש, אקדח בחגורת מכנסיו.

הוא מהנהן לשלום לאחות וניגש ללונה.

ממש שוטר מהסרטים, חושבת לונה ומחייכת.

"נעים מאוד, לונה, אני איתי."

 

החוקר מושיט את ידו והיא נרתעת. הוא מושך את ידו במהירות. "סליחה."

לונה מסמיקה. "סליחה, לא יודעת למה קפצתי ככה…"

החוקר מחייך אליה, "זה בסדר, אני יכול להבין."

ד"ר אחובסקי מקרב כיסא אל החוקר. "בבקשה, שב."

"מה סיפרת?" שואל החוקר.

"על החשד שהייתה אישה מוכה ומדוע עברנו חדר."

החוקר מהנהן ופונה ללונה.

"התלבטנו כמה להעמיס עלייך. ד"ר אחובסקי רצה שנחכה עוד כמה ימים. אני אתחיל לספר ואת תחליטי מתי לעצור ונוכל להמשיך מאוחר יותר, מה דעתך?"

"כן, בהחלט, תודה."

היא מביטה בד"ר אחובסקי ובאחות. "אם ארגיש רע מבטיחה שאגיד, טוב?"

שניהם מהנהנים.

"בטוח שאלון לא יודע באיזה חדר אני?" היא שואלת בחשש.

החוקר נעמד. "בטוח, מילה שלי, וגם אסור לו להיכנס לבית החולים."

"תודה." דמעות זולגות פתאום מעיניה.

"אמרתי לך," מוכיח אותו ד"ר אחובסקי, "היא בפוסט טראומה, אנחנו מעמיסים עליה יותר מדי."

"לא, לא, בבקשה," מתייפחת לונה, "אני לא זוכרת כלום, חוסר האונים וחוסר הידיעה גרועים יותר." האחות מושיטה לה כוס מים.

"תשתי, בבקשה, ואז נמשיך."

לונה שותה בלגימה את כל הכוס.

החוקר מכחכח בגרונו, "אוקיי, נתחיל. לאחר שהתיק הגיע אליי והבנתי שיש חשד סביר שהגורם לפציעותייך הוא אלון, ניסיתי למצוא קרוב משפחה שישפוך אולי מעט אור על הדברים."

"ו…?" מתפרצת לונה.

"ו… ובכן, לונה שומר קיימת רק חמש־עשרה שנים, אין שום תיעוד שלך לפני גיל חמש־עשרה. כשגיליתי את זה התחלנו לנבור בחייו של אלון, גם הוא קיים רק חמש־עשרה שנים."

"אז מה עושים?" היא שואלת.

"חכי, זה לא הכול…" עונה החוקר, "עדי, האחות המדהימה שמטפלת בך, הבינה אתמול שאנחנו במבוי סתום, היא העבירה אליי כוס שהחזיק אלון ובדקנו את טביעות האצבעות. שמו ירון פז, עקבותיו נעלמו לפני חמש־עשרה שנים. הסיבה שיש לנו את טביעות האצבעות שלו היא בגלל שהיה חשוד ברצח אשתו לפני כעשרים שנה."

לונה מביטה בו בחוסר הבנה.

"זה הרבה לעכל… ואין לנו עדיין את כל הפרטים, אבל הדברים מתבהרים לאט־לאט. סבלנות, אני אספר לך מה אנחנו יודעים כרגע."

לונה מהנהנת.

"בדקנו מה התיעוד האחרון שיש על ירון פז וגילינו שהייתה לו מסעדה קטנה ברמת גן, שנסגרה בפתאומיות. אחר כך חיפשנו נערות בנות חמש־עשרה שנעלמו באותה התקופה."

"ו…? ו…?"

החוקר זז בכיסאו בחוסר נוחות, "רגע, אני כבר מגיע לזה."

"אולי תגיד לי כבר?"

"טוב… טוב… אז ככה…" הוא מוציא תמונה מכיס מעילו, תמונה של נערה הדומה לדמות שראתה במראה לפני כמה שעות. "תכירי, זו רוני אלמוג. זו את, איתרנו את המשפחה שלך ו…"

"הם כאן? אני יכולה לראות אותם? הם יודעים? הם חיפשו אותי?"

"רגע, רגע…" החוקר מסמן לה בידו ועדי אוחזת חזק בידה.

הוא פונה לד"ר אחובסקי, "רוני או לונה?"

"אתה שואל אותי?" אומר הרופא, "תשאל אותה." הרופא מחייך ללונה.

החוקר מביט בלונה.

לונה חושבת רגע…

"רוני, מעדיפה רוני."

"אוקיי," ממשיך החוקר, "איתרנו את משפחתך בשעות האחרונות, מהם קיבלתי את התמונה ואצלם הייתי כשהתעוררת. אני לא ממהר לומר להם איפה את, אני רוצה לבדוק לעומק את נסיבות ההיעלמות שלך. מאחר שאת לא זוכרת ולא תהיי מודעת לסכנה, אם ישנה, האחריות שלי היא לבדוק היטב לפני שאני חושף אותך. מקובל?"

רוני מביטה בו בשקט. שומרים עליי…

"מקובל?" הוא שואל שוב.

גופה מתרפה, היא נשכבת על המיטה. "מקובל."

"אני עייפה," היא פונה לאחות.

האחות קמה מיד ומלווה את ד"ר אחובסקי ואת החוקר לדלת.

"זה מספיק כרגע, הילדה צריכה לישון."

רוני ממלמלת. "ילדה… ממש ילדה… רגע… בת כמה אני בכלל?"

החוקר מסובב את ראשו. "אהה… את הכי חשוב שכחתי."

הוא מוציא ספר תהילים עטוף בשקיק שקוף.

"אתמול חגגת שלושים, מזל טוב." הוא נותן לה את הספר. "שישמור עלייך."

הוא מהסס לרגע, מוציא מכיס מכנסיו כרטיס ביקור ומושיט לרוני. "שיהיה לך, תרגישי בנוח להתקשר אליי מתי שתרצי."

אבל אין לי טלפון, חושבת רוני.

האחות חוטפת מידו את כרטיס הביקור וכותבת משהו בצדו האחורי.

"שיהיה לך גם את המספר שלי," היא אומרת, "אולי תצטרכי."

דמעות זולגות מעיניה של רוני.

"תודה, תודה לשניכם."

"החוצה," מצווה האחות, "אנחנו נחגוג יום הולדת כראוי, אבל כרגע את צריכה לנוח. שלום לשניכם."

שני הגברים הנזופים מחייכים אל רוני ויוצאים מהחדר.

"את בסדר?" שואלת האחות.

רוני מהנהנת.

"שתינו צריכות לנוח מעט," היא מוסיפה ומעמעמת את האור, מקרבת את הכורסה למיטה ומתיישבת עליה. "נישן קצת, אני כאן."

רוני מוצאת תנוחה נוחה במיטה, המחשבות מתרוצצות בראשה אבל העייפות מכריעה אותה והיא נרדמת מיד.

 

בית גדול.

היא עומדת בראש גרם מדרגות.

בתחתית המדרגות עומד גבר לא מוכר.

הוא מדבר אך היא אינה מצליחה להבין את דבריו.

היא מתחילה לרדת במדרגות והגבר מרים ידיים וצועק.

תעצרי? תיזהרי? היא לא מצליחה לפרש את הנאמר.

הגבר מנופף בידיו ומתחיל לרוץ במעלה המדרגות.

דחיפה מאחור.

היא מתגלגלת עד לתחתית המדרגות.

הגבר מנסה לעצור את נפילתה ומתגלגל יחד איתה.

היא מנסה להביט למעלה, לראות מי דחף אותה,

גופה כואב, היא יודעת שעליה לברוח.

הגבר מחוסר הכרה.

מוזר, חושבת לעצמה, נפילתו הייתה קצרה יותר.

העולם מסתחרר.

לא חשוב, קומי…

היא קמה לאט, שומעת טפיפת רגליים במורד המדרגות.

נעמדת. מאחוריה שולחן, על השולחן אגרטל.

שולחת יד אל מאחורי הגב ואוחזת בו.

מנסה למקד את מבטה, לראות מי מתקרב… הדמות שחורה… צללית.

יד מושטת לעברה.

היא מרימה את האגרטל וחובטת בצללית בכל כוחה, הדמות מתמוטטת.

היא מנצלת את ההזדמנות ומדדה לעבר הדלת והחוצה,

ממהרת כמיטב יכולתה. כביש, אני צריכה למצוא כביש.

חוצה שביל גישה לבית, בית… הבית שלה?

יוצאת משער גדול והולכת כברת דרך על שביל עפר ומשם לכביש.

נעמדת במרכז הכביש ומנופפת למכונית הראשונה שמגיעה.

 

אישה עוצרת בחריקת בלמים ומתחילה לצאת מן המכונית.

"את מטורפת? איך קפצת לי ככה מול הרכב? יכולתי להרוג אותך! אלוהים אדירים, מה קרה לך? את חבולה ומדממת כולך."

"חזרה לרכב," היא לוחשת, "מהר."

האישה נכנסת בזריזות למכונית ופותחת את הדלת שליד הנהג.

היא נכנסת, סוגרת את הדלת.

פתאום נשמעות קריאות: "עצור, עצור!"

"סעי, אני מתחננת."

ועוד לפני שמסתיים המשפט, המכונית מזנקת ומתרחקת במהירות משם.

האישה שולפת מגבונים מתא הכפפות ומורידה את מגן השמש,

בצדו השני יש מראה.

"קחי, נקי את עצמך קצת, בעצם רגע… אולי מגבונים לא טוב… רגע."

האישה רוכנת ומוציאה חבילה של מטפחות נייר. "תשתמשי בזה."

היא מסתכלת על עצמה במראה ונחרדת.

מרימה את מגן השמש, זה לא משהו שמטפחות נייר יסדרו.

לחשוב, היא אומרת לעצמה, לחשוב.

נוגעת בחטף בשדה השמאלי, מזל שיש לי כסף.

היא תפרה כיסים בכל חזיותיה — תמיד הייתה ערמת שטרות בכיסו של אלון, ומדי פעם, למרות הפחד, לקחה שטר או שניים ועכשיו היו בכיס החזייה שלבשה כאלפיים שקלים.

האישה מביטה בה בדאגה. "לבית חולים?"

"לא, לאן את נוסעת?"

"לירושלים… אבל חייבים לקחת אותך לבית חולים."

"אני צריכה להיעלם," היא אומרת לאישה ולעצמה.

"ירושלים… מה המרחק לירושלים?"

"כארבעים קילומטר."

"מצוין, מספיק רחוק, אני אגיד לך איפה להוריד אותי."

היא יודעת שהוא שינן את המספר ושבעזרת החברים שלו במשטרה, יאתר את המכונית במהירות.

"את יכולה טיפה להאיץ?"

האישה מהנהנת ולוחצת על דוושת הגז.

 

מגיעות לכניסה לירושלים. היא מביטה לצדדים, מחפשת בית מרקחת.

"יש בית מרקחת באזור? לא בתוך קניון, חנות."

האישה פונה שמאלה.

אחרי כמה פניות נוספות היא רואה מצד ימין בית מרקחת.

"מה לקנות?" שואלת האישה.

"פולידין, משחה ויוד. משהו לחיטוי, צמר גפן, פלסטרים, תחבושות ותחבושת אלסטית."

פניה של האישה מתעננות עוד יותר. "אלוהים, את מנוסה…"

היא מושיטה יד להוציא כסף מהחזייה.

האישה מנענעת בראשה לשלילה. "בשום אופן, תשמרי את הכסף שיש לך."

היא יוצאת בזריזות מהמכונית וחוזרת אחרי כמה דקות, מושיטה לה שקית ובה כל מה שביקשה.

"יש בעוד כמה מטרים חנות בגדים, אביא לך משהו להחליף את מה שאת לובשת. אני כבר חוזרת."

"תודה," היא ממלמלת, "תודה."

האישה חוזרת, בידה שקית.

"הבאתי בגדים רכים, לא צמודים, שלא יכאיב."

היא מתיישבת במושב הנהג.

"לאן עכשיו?"

"פארק, איזשהו פארק."

"מסוכן בפארק…"

היא מחייכת במרירות.

"לא מסוכן, תאמיני לי."

"אולי אקח אותך למשטרה, יגנו עלייך."

"לא, הוא מקושר גם במשטרה. אני לא סומכת על אף אחד."

האישה מתניעה את המכונית.

"תודה, תודה רבה…"

"הלוואי שהיית מאפשרת לי לקחת אותך למשטרה, מסוכן להסתובב ככה."

היא מחייכת במרירות.

"אני לא בטוחה מה מסוכן יותר."

 

מגיעות לפארק. פותחת את דלת המכונית. "הוא יגיע אלייך, בטוח, ישאל איפה אני."

"אני אגיד לו שהורדתי אותך בשער הגיא," מחייכת האישה.

"מבטיחה?"

"מבטיחה."

היא אוחזת בשתי השקיות. "תודה רבה… הצלת אותי… תודה."

"תשמרי על עצמך." האישה מוציאה כרטיס ביקור. "תתקשרי אם את צריכה משהו."

היא לא לוקחת. "מסוכן מדי, אבל תודה."

האישה מהנהנת.

"בהצלחה."

יוצאת מהמכונית ומביטה סביב. שירותים ציבוריים, מצוין.

היא פוסעת לאטה לכיוון השירותים, מודעת לפתע לגופה הדואב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כעוף החול”