עולמות רועדים… עמוק בקירטון, משהו מתעורר. הינשופים והשועלים חשים בזה, וטיפני אייקין מרגישה זאת במגפיה. אויב עתיק צובר כוח. זו […]
פרק 1: אנה נושבת הרוח
היה זה אחד מאותם ימים שנוצרים בזיכרון. במרומי כרי המרעה, מעל החווה של הוריה, טיפני אייקין הרגישה כאילו היא יכולה לראות את קצה העולם. האוויר היה צח כבדולח, וברוח העֵרה הסתחררו עלי השלכת סביב עצי המֵילָה ששקשקו בענפיהם כדי לפנות מקום ללבלוב האביב החדש.
תמיד תהתה מדוע צומחים שם העצים. סבתא אייקין אמרה לה שהיו שם למעלה שבילים ישנים, מתקופה שבה העמק למטה היה ביצה. סבתא אמרה שזו הסיבה שהקדמונים בנו את בתיהם במרומי הגבעות – הרחק מהביצות, והרחק מאנשים אחרים שירצו לחמוס את צאנם.
ייתכן שחשו מוגנים ליד מעגלי האבן העתיקים שמצאו שם. ייתכן שהם אלה שבנו אותם? איש לא ידע בוודאות מניין הגיעו… אך אף על פי שלא באמת האמינו בזה, כולם ידעו שהם מסוג הדברים שמוטב להניח לנפשם. לכל מקרה. ככלות הכול, אפילו אם המעגל מסתיר סודות או אוצרות עתיקים, טוב, מה זה יועיל לכבשים? ואף על פי שרבות מהאבנים קרסו, מה אם האדם הקבור תחתיהן לא רצה שיחשפו את קברו? המוות לא מונע ממך להתעצבן, ממש לא.
אך טיפני השתמשה בעבר בקבוצת אבנים מסוימת כדלת כניסה לארץ הפיות – ארץ פיות שבשום פנים ואופן לא דמתה לזו שקראה עליה בספר הפיות לילדים – והיא ידעה שהסכנות היו אמיתיות.
היום, מסיבה מסוימת, חשה בצורך להעפיל אל האבנים. כמו כל מכשפה שקולה בדעתה, נעלה מגפיים חזקים שיכלו לפסוע דרך כל דבר – מגפיים טובים ושקולים. אך הם לא מנעו ממנה לחוש את ארצה, לחוש מה אמרה לה. זה החל בדגדוג, עקצוץ שהתגנב לכפות רגליה ודרש להישמע, דוחק בה לצעוד על כרי המרעה, לבקר במעגל, גם אם ידה תחובה באותו רגע בפי הטבעת של כבשה כדי לטפל במקרה קשה של חסימת מעיים. טיפני לא ידעה למה עליה ללכת לאבנים, אך אף מכשפה לא מתעלמת ממה שעשוי להיות זימון. והמעגלים ניצבו כהגנה. הגנה לארצה – הגנה ממה שעלול לחדור פנימה…
תכף ומיד שמה לשם פעמיה, כשקמט זעיר מופיע על מצחה. אך איכשהו, שם למעלה, בפסגת הקירטון, הכול היה בסדר. כך תמיד היה. אפילו היום.
האומנם? להפתעתה של טיפני, היא לא הייתה היחידה שנקראה למעגל העתיק באותו יום. כשסבה באוויר הצח והצלול, מאזינה לרוח, והעלים רוקדים על כפות רגליה, זיהתה את הבזק השיער האדום, הבלחה של עור כחול מקועקע – ושמעה רטינת "סוֹד וָסֶבֶר" כשפרץ עליז במיוחד של עלים נלכד בקרני קסדת גולגולת ארנב.
"אָקֶלְדָה בעצמה סָלְחַה תִי לפקוח עין על אָאבנים אָאֵלֶּה," אמר לי סטים ממקום עומדו על סלע שחלש על הסביבה. הוא סקר את הנוף כאילו ציפה להתקפה שעשויה להגיע מכל כיוון. בייחוד אם תגיע מתוך המעגל.
"ואם מִיסוּ מְאָנַכְלוּלִים אָאֵלֶה צֶה לַחֲסוֹר ולנסות סוּב, נַחְנוּ תמיד מוכנים, בָּנְתָ," הוסיף בתקווה. "נִי בטוח סֶנוּכַל לתת לאֵם את קבלת אָפָּנִים אָפִיגְלִית אָטוֹבַה ביותר." הוא מתח את גופו הכחול השרירי עד למלוא חמישה עשר הסנטימטרים שלו ונופף בחרבו לעבר אויב בלתי נראה.
המראה, חשבה טיפני, ולא בפעם הראשונה, היה די מרשים.
"אותם פושטים מימי קדם מתו מזמן," אמרה לפני שהצליחה לעצור בעצמה, אף על פי שהמחשבות השניות שלה אמרו לה להקשיב כהלכה. אם ג'יני – אשתו של לי והקלדה של שבט הפיגלים – ראתה צרות קורמות עור וגידים, טוב, יש להניח שהצרות בדרך.
"מתים? טוב, גם נַחְנוּ," אמר לי.[1]
"אבוי," נאנחה טיפני. "באותם ימי קדם, בני תמותה מתו וזהו. הם לא חזרו כפי שנראה שאתם חוזרים."
"אֵם אָיוּ חוֹסְרִים אִם אָיָה לאֵם אָגְלוּסְקָה סֶלָנוּ."
"מה זה?" שאלה טיפני.
"טוב, סֶה מין מאפה עם אָכּוֹל בפנים, אם אֶפְסָר, בָּנְתָ, טיפת ברנדי או קצת ממְסְחַת אָכְּבָסִים סֶל סבתא."
טיפני צחקה, אך התחושה הלא נעימה נותרה. אני צריכה לדבר עם ג'יני, חשבה. צריכה לדעת למה היא והמגפיים שלי חשים את אותה תחושה.
כשהגיעו לתל גדול מכוסה עשב שאכלס את המאורה המפותלת שבה גרו הפיגלים, טיפני ולי שמו פעמיהם לחלקת החוחים שהסתירה את הכניסה הראשית ומצאו את ג'יני יושבת בחוץ ואוכלת כריך.
כבש, חשבה טיפני בשמץ קל של כעס. היא הייתה מודעת היטב להסכם עם הפיגלים שהורשו לקחת מדי פעם כבשה זקנה בתמורה להנאה שבגירוש העורבים שאחרת יפגעו בטלאים הרכים, שעשו כמיטב יכולתם את מה שטלאים מיטיבים לעשות: הלכו לאיבוד, והתפגרו. לטלאים האבודים בקירטון היה תכסיס חדש עכשיו – לשעוט במהירות על פני כרי העשב, לפעמים אחורה, עם פיגלי תחת כל רגל, כשהושבו לעדר.
קלדה הזדקקה לתיאבון רב, כי הייתה רק קלדה אחת בשבט של נאק מאק פיגלי, והיו לה בנים רבים, בנוסף לבת פה ושם, אם התמזל מזלה.[2] בכל פעם שטיפני ראתה את ג'יני, הקלדה הקטנה הייתה מעט רחבה יותר ומעט עגולה יותר. הירכיים האלה דרשו עבודה, וג'יני ללא ספק עבדה קשה ברגע זה להגדילן כשהתמודדה עם מה שנראה כמו חצי רגל כבש בין שתי פרוסות לחם. זו לא הייתה משימה קלה לפיגלית בגובה חמישה עשר סנטימטר בלבד, וככל שג'יני גדלה ונעשתה לקלדה זקנה וחכמה, המילה "חגורה" כבר לא סימלה משהו שמחזיק את החצאית שלה אלא משהו שמסמן את קו המשווה שלה.
פיגלים צעירים רעו שבלולים ונאבקו זה בזה. הם עפו זה מזה, עפו מהקירות, ולפעמים עפו מתוך המגפיים שלהם. הם חשו יראת כבוד כלפי טיפני, כי החשיבו אותה למעין קלדה, ולכן הפסיקו להילחם והביטו בה בחשש כשהתקרבה.
"תתייצבו, בחורים, תָרוּ למְכַסֵפָה סֶלָנוּ כמה קָסֶה עבדתם," אמרה אמם בקול מלא גאווה ומחתה משפתיה טיפת שומן כבש.
אוי, לא, חשבה טיפני. מה אני הולכת לראות? אני מקווה שזה לא כולל שבלולים…
אבל ג'יני אמרה, "תנו למְכַסֵפָה לִסְמוֹעַ ת'אלפבית סֶלָכֶם עַכְסָיו. קדימה, תָה תתחיל, קצת-יותר-קטן-מג'וק-אָקטן-ג'וק."
הפיגלי הראשון בשורה חיטט בצקלון שלו ושלף חיפושית קטנה. נראה שזו אחת מעובדות החיים שצקלון הפיגלי תמיד יעקצץ, כנראה כי חלק מתכולתו עדיין עשויה להיות בחיים. קצת-יותר-קטן-מג'וק-הקטן-ג'וק בלע את רוקו. "א' סֶה… אגרוף," שאג. "כדי לְאָחְטִיף ךָ בָּרֹאס, בָּנְתָ," הוסיף ברהב.
"ב' סֶה בעיטה!" צעק הפיגלי הבא ומחה מחצאיתו משהו שנראה כמו ריר שבלולים. "כדי לבעוט ךָ בָּרֹאס."
"ג' סֶה גרזן… וגולגולת סֶה כל מה שֶיִיסָאֵר ממך אם תתקע בי ת'חרב אָסֹתִי עוד פעם אחת," צעק השלישי, הסתובב והתנפל על אחד מאחיו. עצם צהבהב דמוי סהר נפל ארצה כשהתגרה נחבטה בשיחים, ולי חטף אותו וניסה להסתירו מאחורי גבו.
טיפני הצרה את מבטה. זה נראה באופן מחשיד כמו… כן, חתיכת ציפורן ישנה!
"ובכן," אמר לי ודשדש ברגליו, "את תמיד חותכת ת'חתיכות אָקטנות אָאלה מאָקְסִיסִים סֶאַתְּ מבקרת ברוב אָימים. אֵן עפות מאָחלונות, רק מחכות סֶמִיסוּ ירים תָן. וְאֵן כל כך חדות סֶאֶפְסָר לְסַיֵּף אתן, בָּנְתָ."
"כן, כי הן ציפורניים, ברור שאפשר לשייף אותן – " פתחה טיפני, אך השתתקה. ככלות הכול, ייתכן שמישהו כמו מר נימלֶט ישמח לדעת שחלקים מגופו עדיין מוכנים ומזומנים לקרב, גם אם בעצמו אינו מסוגל כיום לקום מכיסאו ללא עזרה.
הקלדה משכה אותה לפינה ואמרה, "טוב, ממי, אָסֵם סֶלָך נמצא בארץ. אִי מדברת אלייך, טיר-פאר-טוין, אדמה תחת אָגלים. את מדברת אליה?"
"כן," אמרה טיפני. "אבל רק לפעמים. אבל אני מקשיבה, ג'יני."
"לא כל יום?" שאלה הקלדה.
"לא, לא כל יום. המלאכה כה רבה, המלאכה כה רבה."
"נִי בָּנְתָ סֶה," אמרה הקלדה. "את דָּעָת סֶנִי מַסְגִיחִה עלייך. נִי מַסְגִיחִה עלייך בָּרֹאס סֶלִי, בָל נִי גם רואה תָך מסתובבת לי מעל אָרֹאס. ואת חייבת לִסְכּוֹר סֶאת מתה מִסְמַן."
טיפני נאנחה בתשישות. לערוך סיבוב בתים – זה מה שעשתה מכשפה רחומה, מה שהיא וכל שאר המכשפות עשו כדי למלא את החללים בעולם, עשו את המלאכות שיש לבצע: הביאו עצי הסקה לזקנה או הכינו סיר נזיד לארוחת הערב, רקחו מזור מעשבי מרפא לרגל פצועה או כאב מטריד, השיגו סלסלת ביצים "עודפות" או בגדים מיד שנייה לתינוק חדש במשפחה קשת יום, והקשיבו, אוף, תמיד הקשיבו לצרות ולדאגות של האנשים. וציפורני הרגליים האלה… ציפורני הרגליים האלה, הן נראו קשות כאבני צור, ולעתים, אצל זקן ללא חברים או משפחה, ציפורני הרגליים התפתלו בתוך המגפיים.
אך נדמה שהגמול לעבודה רבה היה עבודה רבה עוד יותר. אם תחפור את הבור העמוק ביותר, הם רק יתנו לה את חפירה גדול יותר…
"היום, ג'יני," אמרה באיטיות. "הקשבתי לארץ. היא אמרה לי ללכת למעגל…?" השאלה נותרה תלויה באוויר.
הקלדה נאנחה. "עדיין לא ראיתי את סֶה בבְאִירוּת, בָל יֵס… מַסוּ לא בסדר, טיפן," אמרה. "אָפַּרְגּוֹד דק בין אָעולמות סֶלָנוּ וְכוֹל לִיקָרֵעַ בקלות, בָּנְתָ. אָאבנים עומדות, אָס אָסַעַר פתוח עַכְסָיו – וְאָמְלֵחָה סֶל אָאלפים לא תִיֵה חֲסָקָה אחרי סֶסָלַחְת תָה חֲסָרָה לארץ אָפיות. אִי לא תִסְדָרֵס לקרוא עלייך סוּב תיגר, בָל… נִי עדיין חוסֶסֶת. נִי כוֹלָה לָחוּס את סֶה עַכְסָיו, כמו ערפל סֶנסחף לעברנו."
טיפני נשכה את שפתה. אם הקלדה מודאגת, היא ידעה שהדאגה תלפות גם אותה.
"סֶלא תתמלא סאת ייסורייך," אמרה ג'יני ברוך מבלי להסיר את מבטה מטיפני. "כְּסֶתצטרכי ת'פיגלים, נַחְנוּ נִיֵה סָם. ועד אָס, נַחְנוּ נפקח עלייך עין." היא לקחה ביס אחרון מהכריך ונעצה בטיפני מבט מסוג אחר כששינתה את הנושא. "יֵס לך בחור צעיר – פרסטון, ני חוֹסֶבֶת סֶאַתְּ קוראת לו. את מתראה אתו לעתים קרובות?" לפתע נעשה מבטה חד כגרזן.
"ובכן," אמרה טיפני, "הוא עובד קשה, בדיוק כמוני. הוא בבית החולים ואני בקירטון." לחרדתה, חשה שהיא מתחילה להסמיק, מסוג הסומק שמתחיל באצבעות הרגליים ומטפס מעלה לפנים עד שאת נראית כמו עגבנייה. היא לא יכולה להסמיק! לא כמו נערת כפר עם מחזר. היא מכשפה! "אנחנו כותבים זה לזו," הוסיפה בקול ענות חלושה.
"וסֶה מספיק? מכתבים?"
טיפני בלעה את רוקה. בעבר חשבה – כולם חשבו – שלה ולפרסטון עשויה להיות הבנה, מאחר שהיה בחור משכיל שניהל את בית הספר החדש באסם בחוות אייקין עד שחסך מספיק ללכת ללמוד בעיר הגדולה להיות רופא. כעת כולם עדיין חשבו שיש להם הבנה, כולל טיפני ופרסטון. אלא… האם היא חייבת לעשות מה שכולם מצפים ממנה לעשות? "הוא מאוד נחמד ומספר בדיחות נפלאות והוא מעולה עם מילים," ניסתה להסביר. "אבל… כל אחד מאתנו אוהב את העבודה שלו, למעשה אפשר לומר שאנחנו העבודה שלנו. פרסטון עובד נורא קשה בבית החולים של ליידי סיביל, שנותן שירות ללא תשלום. ואני לא יכולה שלא לחשוב על סבתא אייקין ואיך היא אהבה את חייה, למעלה בכרי המרעה, רק היא והכבשים ושני כלבים, ברק ורעם, ו…" קולה גווע וג'יני הניחה על זרועה יד קטנה, חומה כאגוז.
"את חוֹסֶבֶת סֶסוֹ דרך לחיות, ילדונת?"
"טוב, אני באמת אוהבת את מה שאני עושה וזה עוזר לאנשים."
"בָל מי עוֹסֵר לך? אָמטאטא אַסֶה סֶלָך מתעופף לכל עבר וְנִי חוֹסֶבֶת לפעמים סֶאוּ יעלה בָּאֵס. את דואגת לכולם – בָל מי דואג לך? אם פרסטון רחוק, טוב, יֵס ת'חבר סֶלָך אָבָּרוֹן וְאִסְתוֹ אָחֲדָסָה. לבטח אכפת לָאֵם מאָנתינים סֶלָאֵם. אכפת מספיק לַעֲסוֹר."
"באמת אכפת להם," אמרה טיפני ונזכרה בחלחלה איך כולם חשבו בעבר שלה ולרולנד, שכעת היה הברון, הייתה הבנה. למה הם כה להוטים לנסות למצוא לה בעל? האם בעלים היו עד כדי כך קשים למציאה אם תרצה אחד? "רולנד הוא אדם הגון, אף שעדיין אינו אדם משכמו ומעלה כמו שנעשה אביו. ולטיציה…"
לטיציה, חשבה. הן היא והן לטיציה ידעו שלטיציה יכולה לעשות קסמים וכרגע רק גילמה את תפקיד הברונית הצעירה. והיא היטיבה לעשות זאת – עד כדי כך שטיפני תהתה אם להיות ברונית ינצח בסופו של דבר את להיות מכשפה. זה ללא ספק כלל פחות בלגן.
"כבר עֲסִית מעל ומעבר," המשיכה ג'יני.
"טוב," אמרה טיפני, "יש יותר מדי דברים לעשות ומעט מדי אנשים שיעשו זאת."
החיוך שהעניקה לה הקלדה היה מוזר. "את מניחה לָאֵם לנסות?" שאלה האישה הקטנה. "אל לך לַחְסוֹס לְבַקֵס עֶסְרָה. גאווה אִי תכונה טובה, ילדונת, בָל אִי תַאֲרוֹג תָּךְ בסוף."
טיפני צחקה. "ג'יני, את תמיד צודקת. אבל אני מכשפה, אז הגאווה נמצאת לי בעצמות." זה העלה בראשה את סבתא רוח שעווה – המכשפה שכל שאר המכשפות החשיבו לחכמה והבכירה מכולן. כשסבתא רוח שעווה דיברה, דברים מעולם לא נשמעו מלאי גאווה – אך לא היה בזה צורך. היא פשוט הייתה שם, בנויה בתוך מהותה. למעשה, כל דבר שמכשפה הזדקקה לו בעצמותיה, לסבתא רוח שעווה היה ממנו בערימות. טיפני קיוותה שבאחד הימים תהיה בעצמה מכשפה כה חזקה.
"יופי, סֶה טוב ככה," אמרה הקלדה. "את מְכַסֵפַת אָגבעות סֶלָנוּ וְנַחְנוּ צִיכִים סֶלַמְכַסֵפָה סֶלָנוּ תִיֵה קצת גאווה. בָל נַחְנוּ גם צִים סֶאִיוּ לך חיים מסֶלָך." היא הביטה בטיפני בכובד ראש. "אָס לכי לדרכך לאן סֶאָרוּח לוקחת תָךְ."
הרוח למטה במישורים הייתה עזה, ונשבה לכל עבר כאילו חמתה בערה בה, מייללת סביב ארובות אחוזתו של לורד סביבונל, שהייתה מוקפת בשטחים מיוערים רחבים ונמצאת בסופה של דרך גישה ארוכה – וכך מונעת ביקור של כל אדם שאין ברשותו לפחות סוס ראוי לשמו.
זה סתם את הגולל לרוב האנשים הפשוטים בסביבה, שהיו ברובם איכרים, ובכל מקרה היו עסוקים מדי לעשות דבר כזה. כל סוס שברשותם היה לרוב גדול ובעל רגליים שעירות ובדרך כלל מחובר לעגלה. הסוסים הכחושים, המטורפים-למחצה שדהרו במעלה הדרך או משכו כרכרות לאורכה הובילו לרוב גבר בן מעמד אחר לגמרי: תמיד היה בעל אדמות וכסף, אך לעתים קרובות חסר סנטר כמעט לחלוטין. ואשתו דמתה לעתים לסוסו.
אביו של לורד סביבונל ירש את כספו ותואֳרו מאביו, בנאי רב אמן, אך הוא עצמו היה שיכור ובזבז כמעט הכול.[3] אף על פי כן, הרולד סביבונל הצעיר קנה ומכר, ואכן כן, סובב בכחש והוליך שולל, עד ששחזר את ההון המשפחתי, והוסיף שני אגפים לאחוזת המשפחה שאותם מילא בחפצים מכוערים יקרים.
היו לו שלושה בנים, וזה שימח אותו מאוד שאשתו הניבה אחד נוסף מעבר ל"אחד לריבוי ואחד לגיבוי" הרגיל. לורד סביבונל אהב להיות צעד אחד לפני כולם, גם אם אותו אחד היה בצורת בן שלא היה בעל חשיבות כה גדולה בעיניו.
הארי, הבכור, לא ממש הלך לבית הספר כי טיפל בנחלה עכשיו, סייע לאביו ולמד עם מי ראוי לשוחח ועם מי לא.
השני היה יוּ, שרמז לאביו שהוא מעוניין לשרת בכנסייה. "רק אם זו תהיה כנסיית אוֹם ולא אחרת," אמר אביו. "אני לא מוכן שהבן שלי ישתעשע עם כתות פולחניות!"[4] לנוחות מאמיניו, אום היה אל דומם, וכך אפשר לכמריו לפרש את רצונותיו כאוות נפשם. למרבה הפלא, לעתים נדירות תורגמו רצונותיו של אום להוראות כמו "האכילו את העניים" או "עזרו לזקנים" אלא יותר בסגנון של "אתה צריך ארמון מרהיב" או "למה לא לאכול שבע מנות בארוחת הערב?" לכן עלה בדעתו של לורד סביבונל שתהיה תועלת בכומר במשפחה.
בנו השלישי היה ג'פרי. אף אחד לא ממש הצליח לקלוט את ג'פרי. בטח שלא ג'פרי.
המורה שלורד סביבונל העסיק לבניו נקרא מר ויגול, אחיו הגדולים של ג'פרי קראו לו "חרגול", לפעמים אפילו בפניו. אך עבור ג'פרי היה מר ויגול מתנה משמים. המורה הגיע עם ארגז ענקי של ספרים משלו, מודע היטב לכך שבכמה מבתי האצילים לא היה אפילו ספר אחד לרפואה, אלא אם כן נכתב בספרים על קרבות עבר שבהן נהג אחד מבני המשפחה בגבורה מרהיבה ומטופשת. מר ויגול וספריו הנפלאים לימדו את ג'פרי על הפילוסופים לי טין וידל, אורינקרייט, קסנון ואיביד, והממציאים הידועים, דקטילוס עיני זהב יד כסף ולאונרד מקווירם. וג'פרי התחיל לגלות איך ירצה שייראה עתידו.
כשלא קראו או למדו, מר ויגול לקח את ג'פרי לחפור – עצמות ישנות ואתרים ישנים – באזור, וסיפר לו על היקום, שעד כה מעולם לא חשב עליו. ככל שלמד כך צמא לידע והשתוקק לדעת הכול על הצב א'טואין הגדול והארצות מעבר למישורים.
"סלח לי, אדוני," אמר למורה באחד הימים. "איך נעשית מורה?"
מר ויגול צחק ואמר, "מישהו לימד אותי, כך זה עובד. והוא נתן לי ספר, ואחר כך קראתי כל ספר שהצלחתי להניח עליו את ידי. בדיוק כמוך, אדון צעיר. אני רואה אותך קורא כל הזמן, לא רק בשיעורים."
ג'פרי ידע שאביו בז למורה, אך אמו התערבה ואמרה שג'פרי מחזיק כוכב בידו.
"יש בידו רק בוץ," לעג אביו, "ואנשים מתים, ולמי אכפת איפה זה ארבעיקסים? אף אחד לא מגיע לשם!"[5]
אמו נראתה עייפה, אך תמכה בו ואמרה, "הוא טוב מאוד בקריאה ומר ויגול לימד אותו שלוש שפות. הוא אפילו יכול לדבר קצת אופלרית!"
אביו המשיך בלעגו. "זה מועיל רק אם ירצה להיות רופא שיניים! הא, למה לבזבז את הזמן ללמוד שפות. ככלות הכול, כולם מדברים בשפת אנק-מורפורק בימינו."
אך אמו של ג'פרי אמרה לו, "קרא, ילדי. קריאה היא הדרך למעלה. הידע הוא המפתח לכול."
זמן קצר לאחר מכן, המורה פוטר בידי לורד סביבונל, שאמר, "יש פה יותר מדי שטויות. הילד בכל מקרה לא יגיע רחוק. לא כמו אחיו."
קירות האחוזה נשאו את הקולות הרחק וג'פרי שמע זאת וחשב, טוב, לא משנה מה אחליט להיות, אני לא הולך להיות כמו אבא שלי!
ללא המורה, ג'פרי שוטט ברחבי האחוזה, למד דברים חדשים ובילה לעתים קרובות במחיצת מקטביש, נער האורוות שהיה זקן כמו הגבעות אך עדיין כונה "נער". הוא הכיר את שירת הציפורים מכל העולם וגם ידע לחקות אותן.
ומקטביש נכח כשג'פרי מצא את מפיסטופלס. אחת העזים הזקנות המליטה, ובעוד שנולדו לה שני גדיים בריאים, היה גדי שלישי חבוי בקש, גדי קטן וחלש שאמו דחתה.
"אני הולך לנסות להציל את הגדי הקטן הזה," הכריז ג'פרי. כל הלילה עמל לשמור את הוולד בחיים, חָלַב חָלָב מאמו ונתן לגדי הקטן ללקק את החלב מאצבעו עד שנרדם בשלווה לצדו באלומת חציר מפוזרת, שחיממה את שניהם.
הוא כל כך זעיר, חשב ג'פרי כשמבטו נעוץ בעיניו הצרות של הגדי. אני חייב לתת לו סיכוי.
והגדי הגיב לטיפול, וגדל להיות תיש צעיר חזק עם בעיטה מהגיהינום. הוא הלך אחרי ג'פרי לכל מקום, והרכין את ראשו והתכונן להסתער על כל מי שחשב שמאיים על אדונו הצעיר. מאחר שלעתים קרובות פירוש הדבר היה כל אחד בסביבה, רבים מהמשרתים והאורחים נאלצו לדלג באלגנטיות מדרכו כשניצבו מול קרניו המורכנות של התיש.
"למה קראת לתיש-השאול הזה מפיסטופלס?" שאל מקטביש באחד הימים.
"קראתי את זה בספר.[6] אפשר לדעת שזה שם טוב לתיש," השיב ג'פרי.
ג'פרי התבגר, והפך מילד קטן לבחור צעיר ואז לבחור גדול יותר, שבתבונתו מאפשר למבטו של אביו לנוח עליו רק לעתים רחוקות.
באחד הימים מקטביש אכף עבורו סוס והם רכבו אל השדות בקצה נחלתו של לורד סביבונל והתגנבו בדממה למחילת שועל ביער. שם, כפי שעשו פעמים רבות בעבר, צפו בשועלה משחקת עם גוריה.
"נעים להביט בהם כך," לחש מקטביש. "שועלה חייבת לאכול ולהאכיל את גוריה. אך חיבתם לתרנגולות שלי גדולה מדי לטעמי. הם הורגים דברים שחשובים לנו, אז אנחנו הורגים אותם. זו דרכו של עולם."
"זה לא צריך להיות כך," אמר ג'פרי בנימת צער כשרחמיו נכמרו על השועלה.
"אבל אנחנו צריכים את התרנגולות וחייבים להגן עליהן. לכן אנחנו צדים שועלים," אמר מקטביש. "הבאתי אותך לכאן היום, ג'פרי, כי תגיע בקרוב העת שאביך ירצה שתצטרף לציד. אולי אפילו של השועלה הזו."
"אני מבין," אמר ג'פרי. הוא ידע על הציד, כמובן, כי נדרש לצפות בהם יוצאים אליו מדי שנה מאז שהיה תינוק. "עלינו להגן על התרנגולות שלנו, והעולם יכול להיות אכזר וחסר רחמים. אבל זה לא בסדר להפוך את זה למשחק. זה איום ונורא! זו פשוט הוצאה להורג. אנחנו חייבים להרוג הכול? להרוג אם שמאכילה את גוריה? אנחנו לוקחים כל כך הרבה ולא משיבים דבר." הוא קם על רגליו ושב לסוסו. "אני לא רוצה לצוד, מקטביש. בחיי, אני לא אוהב לשנוא – אני אפילו לא שונא את אבא שלי – אבל את הציד הייתי רוצה לראות נקבר בבור אפל."
מקטביש נראה מודאג. "דומני שעליך להיזהר, ג'פרי הצעיר. אתה מכיר את אביך. הוא קצת תקוע בבוץ."
"אבא שלי לא תקוע בבוץ; הוא הבוץ עצמו!" אמר ג'פרי במרירות.
"טוב, אם תנסה לשוחח אתו – או עם אמא שלך – אולי הוא יבין שאתה עדיין לא מוכן להצטרף לציד?"
"אין טעם," אמר ג'פרי. "כשהגיע להחלטה, אי אפשר לדבר אתו. אני שומע את אמי בוכה לפעמים – היא לא אוהבת שרואים אותה בוכה, אבל אני יודע שהיא בוכה."
ואז זה קרה, כשהרים את מבטו לצפות בנץ דואה, הוא חשב לעצמו: זהו חופש. חופש הוא רצוני.
"אני רוצה לעוף, מקטביש," אמר, והוסיף, "כמו הציפורים. כמו לנגאס."[7]
וכמעט מיד, ראה מכשפה עפה ממעל על מטאטא, בעקבות הנץ, והוא הצביע מעלה ואמר, "אני רוצה אחד מאלה. אני רוצה להיות מכשפה."
אבל הזקן אמר, "זה לא בשבילך, ילד. כולם יודעים שגברים לא יכולים להיות מכשפות."
"למה לא?" שאל ג'פרי.
הזקן משך בכתפיו ואמר, "איש לא יודע."
וג'פרי אמר, "אני רוצה לדעת."
ביום הציד הראשון של ג'פרי הוא רכב עם כולם, חיוור פנים אך נחוש, וחשב, זה היום שבו עלי לנסות לעמוד על שלי.
עד מהרה דהרה האצולה המקומית לאורך השטח, כשחלקם מגדישים את הסאה בהסתערות לתוך שוחות, דרך שיחים או מעל שערים, לעתים תוך כדי איבוד הרוכב, שעה שג'פרי הקפיד לשמור על מקומו במאסף, עד שהצליח לחמוק מבלי שיבחינו בו. הוא הקיף את היער מהכיוון ההפוך לציד, לבו דואב, במיוחד כשנביחות כלבי הציד הפכו לקולות שמחה כשהטרף נתפס.
בשלב זה הגיעה העת לשוב לבית. שם, כולם היו בשלב המאושר של הציד שבו "מחר" היא מילה שעדיין יש לה משמעות ואתה מקבל כוס משקה חם מתובל היטב במשהו שאינו שונה ממש ממשחת הכבשים המיוחדת של סבתא של טיפני. פרס לגיבורים השבים! הם שרדו את הציד. הידד! הם גמעו ולגמו והמשקה ניגר על סנטריהם החסרים.
אבל לורד סביבונל הביט בסוסו של ג'פרי – בעל החיים היחיד שלא נטף זיעה ורגליו לא כוסו בוץ – וחרון אפו היה בלתי ניתן לפיוס.
אחיו של ג'פרי החזיקו אותו בזמן שאמו נעצה בהם מבט מפציר, אך לשווא. היא הסבה את מבטה כשלורד סביבונל מרח את דם השועלה על פני ג'פרי.
פני הלורד כמעט זהרו מרוב זעם. "איפה היית? היה עליך להיות נוכח בזמן ההרג!" שאג. "אתה תעשה זאת, בחור צעיר – ואתה תהנה מזה! אני הייתי צריך לעשות זאת בבחרותי, וכך גם אבי לפני. וכך תעשה גם אתה. זו מסורת. אתה מבין? כל זכר במשפחתנו גוּאַל בדם בגילך. מי אתה שתגיד שזה שגוי? אני מתבייש בך!"
ואז זה הגיע, צליפת שוט הרכיבה, לרוחב גבו של ג'פרי.
כשפניו מגואלים בדם השועלה, הביט ג'פרי באמו. "היא הייתה בעל חיים יפהפה! למה להרוג אותה באופן כזה? בשביל הכיף?"
"בבקשה, אל תכעיס את אביך," ביקשה אמו.
"אני רואה אותם ביער, ואתם פשוט צדים אותם. אתם יכולים לאכול אותם? לא. אנחנו – בני הבְּלִיַּעַל – צדים והורגים מה שאיננו יכולים לאכול, רק בשביל הדם. בשביל הכיף."
צליפה.
זה כאב, אבל ג'פרי התמלא לפתע ב… מה? בן רגע עלתה בו תחושה מופלאה שניתן לסדר את זה, והוא אמר לעצמו, אני יכול לעשות זאת. הוא הזדקף למלוא גובהו וניער מעליו את אחיו.
"עלי להודות לך, אבא," אמר בעוצמה בלתי צפויה. "למדתי היום שיעור חשוב. אך לא אניח לך להכות אותי שוב – לעולם לא – ושוב לא תראה אותי אלא אם תוכל להשתנות. אתה מבין אותי?" נימת קולו הייתה כעת רשמית להפליא, כאילו התאימה למאורע.
הארי ויוּ הביטו בג'פרי במין יראת כבוד והמתינו להתפוצצות, בזמן ששאר הציידים, שנתנו ללורד סביבונל מרווח כדי לטפל בבנו, הפסיקו להעמיד פנים שאינם צופים בנעשה. עולם הציד יצא מאיזון, האוויר קפוא וכאילו עוצר את נשימתו.
בדממה המתוחה, ג'פרי הוביל את סוסו לאורוות והותיר את לורד סביבונל כאבן שאין לה הופכין.
הוא נתן לסוס מעט חציר, הסיר את הרסן והאוכף והיה שקוע בעיסוי בעל החיים כשמקטביש התקרב אליו ואמר, "כל הכבוד, ג'פרי הצעיר." ואז, בכנות מפתיעה, נער האורוות הוסיף חרש, "עמדת על שלך, ללא ספק. אל תיתן לנבל הזה לדרוך עליך."
"אם תדבר ככה, מקטביש, אבי עלול לפטר אותך," הזהיר ג'פרי. "ואתה אוהב להיות כאן, נכון?"
"כן, בחור, אתה צודק. דומני שאני זקן מדי לשנות את חיי כעת," השיב מקטביש. "אבל אתה עמדת על שלך, ואין מעלה טובה יותר לגבר. אני מניח שעכשיו תעזוב אותנו, אדון ג'פרי?"
"לדאבוני," אמר ג'פרי. "אבל אני מודה לך, מקטביש. אני מקווה שאבי לא יכעס עליך שדיברת אתי."
"הוא לא יעשה זאת," אמר נער האורוות המבוגר בעולם. "לא, לעולם לא, לא כל עוד אני מועיל כאן. מכל מקום, אחרי כל השנים האלה, אני מכיר אותו – הוא משול לאחד מהרי הגעש האלה. פיצוצים מסוכנים רבי עוצמה לזמן מה, כשלא אכפת לו במי פוגעים הסלעים הלוהטים שהוא מתיז לכל עבר, אך בסוף הוא נכבה. אנשים חכמים מסתתרים עד שזה נגמר. נהגת אתי באדיבות ובכבוד, אדון ג'פרי. אני מאמין שיצאת דומה לאמך. אישה נהדרת."
"תודה," אמר ג'פרי. "ואני אזכור אותך."
מקטביש הדליק מקטרת עצומה בגודלה והעשן היתמר מעלה. "אני מניח שתרצה לקחת את התיש הדפוק שלך."
"כן," אמר ג'פרי. "אבל אני לא חושב שזה תלוי בי – מפיסטופלס יחליט בעצמו. כך הוא בדרך כלל עושה."
מקטביש נעץ בו מבט מזווית עינו. "יש לך אוכל, אדון ג'פרי? יש לך כסף? אני מניח שלא תרצה להיכנס עכשיו לבית. שמע, אני אלווה לך קצת מזומן עד שתמצא את מקומך בעולם."
"לא!" אמר ג'פרי. "בשום אופן לא!"
"אני ידידך, אדון ג'פרי. כמו שאמרתי, אמך הייתה טובה אלי ואני חב לה רבות. חזור לבקר אותה מדי פעם. וכשתעשה זאת, רק תוודא שאתה קופץ למקטביש הזקן."
ג'פרי הלך להביא את מפיסטופלס והעלה אותו לעגלה הקטנה שמקטביש הכין עבורו. הוא העמיס כמה דברים על העגלה, נטל את המושכות, נקש בלשונו והם פנו לצאת מרחבת האורוות.
בעוד צליל פרסותיו העדינות של התיש מהדהדות בשביל, מקטביש אמר לעצמו, "איך הנער עושה זאת? תיש-השאול הזה בועט בתחת של כל מי שנכנס לפה. אבל לא בג'פרי."
אם ג'פרי היה מביט לאחור, היה מבחין במבטה המפציר של אמו המתייפחת, שעה שאביו המשיך לעמוד כפסל, נדהם מההתרסה. אחיו ביקשו לפנות בעקבותיו, אך עצרו כשראו את הזעם בעיני אביהם.
וכך יצאו ג'פרי והתיש שלו לחפש חיים חדשים. עכשיו, חשב, כשפנו בעיקול הראשון מבין רבים בדרך המובילה לאחוזה ורכבו אל העתיד, אין לי לאן ללכת.
אך הרוח לחשה, "לאנקר."
בלאנקר, לא היה זה יום טוב לסבתא רוח שעווה. חוטב עצים צעיר שעבד במרומי הרי פסגות-איל כמעט כרת לעצמו את כף הרגל. וביום שבו האיגור המקומי לא היה בנמצא לטפל בו. כשסבתא הגיעה למחנה על המטאטא הישן והרעוע שלה מיד ראתה שהבחור במצב הרבה יותר גרוע משציפתה. הוא עשה כמיטב יכולתו להפגין אומץ מול רעיו, שהתגודדו סביבו בניסיון לעודד אותו, אך היא ראתה את הכאב בפניו.
שעה שבחנה את הפצע, הוא זעק לאמו יולדתו.
"אתה, בחור," אמרה סבתא בחדות והפנתה מבט חודר לקרוב מבין חבריו. "אתה יודע היכן מתגוררת משפחתו של הבחור הזה?" ונוכח ההנהון המפוחד של הנער – נדמה שכובע מחודד של מכשפה גורם לעתים לבחורים צעירים להתמלא בעתה פתאומית – המשיכה, "אז קדימה. רוץ. אמור לגברת שאני מחזירה את בנה והיא תצטרך מים חמים ומצעים נקיים. נקיים, שים לב." וכשהנער שעט לדרכו, סבתא הביטה באחרים שעמדו סביבה במבוכה. "אתם," אמרה בחדות. "אל תעמדו סתם כך. הכינו אלונקה מהעצים שפזורים שם כדי שאוכל לקחת את החבר שלכם."
כף רגלו של הבחור כמעט ונתלשה ממקומה ומגפו היה מלא דם. סבתא חשקה שיניה, והתכוננה עם כל כלי הנשק וכל הידע שצברה במשך שנים רבות, בשקט, בעדינות, לקחת ממנו את הכאב, למשוך אותו אליה עד שתוכל לשחרר אותו.
פניו התעוררו לחיים ועיניו נצצו והוא החל לפטפט באוזני המכשפה כחבר ותיק. היא ניקתה ותפרה וכל אותה העת סיפרה לבחור מה היא עושה בקול עליז ושליו ואז נתנה לו מה שכונה בפיה "תמיסה קטנה". לצופים נדמה כאילו הנער כמעט שב לעצמו כשהביאו את האלונקה המאולתרת ומצאו את הבחור מספר לסבתא בחולמניות איך להגיע לביתו.
מגורי חוטבי העצים במרומי ההרים היו לעתים קרובות לא יותר מצריפים והתברר שהנער – ששמו היה ג'ק אבוט – ואמו התגוררו באחד מהם. זו הייתה בקתה קטנה מטה לנפול שעמדה על תילה בעיקר הודות לבוץ, וכשסבתא רוח שעווה עצרה בחוץ כשהאלונקה קשורה תחת המטאטא שלה, היא הקדירה את פניה ותהתה כיצד ניתן יהיה לשמור על ניקיון פצעו של הבחור בסביבה כזו. האם רצה החוצה לבנה וכרכרה מסביב שעה שהבחור שרץ אליה עם הידיעה על הפציעה סייע לסבתא לשאת את האלונקה פנימה ולהעביר את הנער למשטח עץ שעליו ערמה האם שמיכות ליצירת מיטה שתתאים לפצוע.
סבתא רוח שעווה אמרה בלחש לנער הפצוע, "שכב ואל תקום." ולאם הנסערת, שפכרה ידיה והפליטה מפיה צלילים בדבר תשלום, אמרה, "אין צורך בתשלום, גברתי – לא כך אנו המכשפות עובדות – ואחזור לבדוק מה שלומו בעוד כמה ימים, ואם לא אוכל לבוא בקשו ממרת אוג. אני מכירה בנים, ובנך ירצה לקום ולהיות פעיל בהקדם האפשרי, אבל זכרי את דבריי, מנוחה במיטה היא מה שעליו לעשות עכשיו."
אמו של הנער לטשה מבט בסבתא ואמרה, "תודה רבה, מרת… אממ… טוב, מעולם לא הייתי צריכה להזמין מכשפה, ושמעתי מכמה אנשים בסביבה שמכשפות עושות דברים רעים, אבל עכשיו אוכל לומר להם שלא ראיתי שום דבר כזה."
"באמת?" סבתא נאבקה לשמור על קור רוח. "טוב, אני ארצה לעשות כמה דברים רעים למשגיח שלא פקח עין על הבחורים האלה, ואל תניחי לו להורות לבן שלך לקום לפני שארשה זאת. אם יעשה זאת, אמרי לו שסבתא רוח שעווה תרדוף אחריו כי העסיק את הצעירים האלה בלי שידעו איך לטפס כהלכה על עצים. אני אמנם מכשפה טובה, אבל אם אגלה שהנער הזה עובד לפני שהרגל תירפא, מישהו ישלם על זה."
כשהאם נפרדה מסבתא לשלום, היא אמרה, "אתפלל לאוֹם למענך, מרת רוח שעווה."
"טוב, ספרי לי מה הוא אומר," אמרה סבתא בחדות. "וזה הגבירה רוח שעווה, תודה רבה. אבל אם יש לך כמה בגדים ישנים שאוכל לקחת אתי כשאחזור – ובכן, זה יעזור. אראה אותך בעוד יום או יומיים, יחד עם הבן שלך. ושימי לב שאת שומרת על הפצע הזה נקי."
את, החתולה הלבנה של סבתא, המתינה לה כששבה לביתה, יחד עם עוד כמה אנשים שרצו שיקויים ומשחות. אחד או שניים ביקשו עצה אך רוב האנשים הקפידו לא לבקש עצות מסבתא רוח שעווה, היות שהייתה לה נטייה לחלק עצות בין אם הייתה להן דרישה או לא, כמו החוכמה בעצה לא לתת לג'וני חיילי צעצוע עד שיהיה גדול דיו לדעת לא לתחוב אותם באפו.
היא טרחה שעה נוספת, חילקה תרופה אחרי תרופה, ורק מאוחר יותר התחוור לה שאף על פי שהאכילה את החתולה, מן הסתם, היא עצמה לא אכלה או שתתה מאז עלות השחר. לכן חיממה מעט נזיד – לא ארוחה כל כך טובה, אך זה מילא אותה.
לאחר מכן נשכבה במיטתה, אף על פי ששינה במהלך היום היה משהו שרק גבירות נעלות עושות, ולכן הרשתה לעצמה לא נמנום אלא רק נים. ככלות הכול, תמיד היו עוד אנשים לבקר ודברים לעשות.
לאחר מכאן הקימה את עצמה, ואף על פי שכבר היה די מאוחר היא יצאה החוצה וניקתה את השירותים. והיא שפשפה אותם. היא שפשפה אותם בכוח כה רב שראתה בהם את פניה…
אך איכשהו, במים הנוצצים, פניה גם יכלו לראות אותה, והיא נאנחה ואמרה, "לעזאזל, ומחר היה אמור להיות יום הרבה יותר טוב."
[1] הפיגלים מאמינים שהם חייבים להיות מתים, כי העולם שבו חיו כעת היה נפלא, מלא בהזדמנויות כה רבות לגנוב, להילחם ולהשתכר. ארץ הראויה לגיבורים מתים.
[2] אמנם כך, מאחר שהקלדה יולדת כשבעה תינוקות פיגלים בכל הריון. ג'יני ילדה בת בשגר הראשון שלה.
[3] אביו של לורד סביבונל לא החשיב זאת לבזבוז, היות שנהנה להפליא לכלות את ההון המשפחתי בשתייה. כך חשב לכל הפחות עד ששתה כל כך הרבה ונפל ופגש אדון עם מחסור מופגן בבשר על עצמותיו ותוספת החלטית של חרמש כמה שנים טובות בטרם עת.
[4] בנוסף ידע שלאלים עשויות להיות לעתים דרישות לא נעימות. אחד מעמיתיו בחר לסגוד לאל-התנין אופלר ואז גילה שעליו להחזיק כלוב של ציפורים מנקות-שיניים למילוי הגחמות הדנטליות של האל.
[5] אמת ויציב, אבל הרבה אנשים מגיעים מארבעיקסים, כפי שקורה לעתים קרובות עם מקום-שאף-אחד-בחיים-לא-שמע-עליו. הם פשוט אף פעם לא טורחים לחזור.
[6] וזו ההוכחה שספרים יכולים ללמד אתכם רבות, למצער לתת לכם שם לתיש שטני חכם.
[7] אגדת פילוטוס ובנו לנגאס, שרצו לעוף כמו הציפורים, ידועה לכל נער משכיל. הם אמנם בנו לעצמם כנפיים בתפירת נוצות ומוך. הילד הצליח לפחות לעוף קמעה, אך אביו המבוגר והכבד התרסק. מוסר ההשכל: תבינו מה אתם עושים לפני שאתם עושים זאת.
אין עדיין תגובות