כעורים

מי לא רוצה להיות יפה? כשטלי תגיע לגיל 16 היא תקבל רישיון להיות… יפה. כי טלי חיה בעולם מיוחד במינו: עולם שבו בגיל המיוחל היא תעבור ניתוח שיהפוך אותה ליפה. ולא רק טלי, אלא כל נערה ונער בני גילה. עד אז הם יחשבו בעיני כולם, אפילו בעיני עצמם, לכעורים.

כולם רוצים לעבור את הניתוח, כולם משתוקקים להיות יפים.

אלא שיש מי שלא רוצים להפוך ליפים ויפות. וחברתה של טלי, שי, היא כזאת. לאחר ששי בורחת אל מושבת מורדים, השלטון מעמיד בפניה של טלי ברירה אכזרית: רגלי אחרי המורדים, או שלא תוכלי להפוך ליפה.
טלי נאלצת להשתלב במושבה כנגד רצונה, אלא שלהפתעתה היא מוצאת במקום חברים אמיתיים וחשה לראשונה בחייה אהבה.

האם היא תבחר בהם, למרות פגמיהם, או בחיים המושלמים והיפים שממתינים לה?

"כעורים" הוא הרפתקה מסחררת לבני הנעורים שבמרכזה דמויות בלתי נשכחות וסיפור סוחף ומרתק. זהו הספר הראשון באחת מסדרות הנוער המצליחות ביותר בעולם. ספרי הסדרה נמכרו בעשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם ועתידים להפוך בקרוב לסדרת סרטי קולנוע מדוברת.

מקט: 4-676-50

ניו פְּריטי טאוּן

שמי תחילת הקיץ היו בצבע קיא של חתול.
כמובן, חשבה טלי, כדי להגיע לגוני הוורוד הנכונים, צריך להאכיל את החתול במשך זמן מה רק באוכל חתולים בטעם סלמון. העננים שנעו מהר בשמים באמת נראו קצת כמו דגים, ויצרו אדוות של קשקשים בהשפעת הרוח הגבוהה. כשהאור נמוג, הציצו מבין העננים חורים של לילה בכחול עמוק, כמו אוקיינוס הפוך, קר וחסר קרקעית.
בכל קיץ אחר, שקיעה כמו זו היתה יפהפייה. אבל שום דבר לא היה יפה מאז שפֶּרִיס התייפייף. מדכא לאבד את החבר הכי טוב שלך, אפילו אם זה רק למשך שלושה חודשים ויומיים.
טלי יַאנְגְבּלָאד חיכתה לחשכה.
היא צפתה על ניו פּריטי טאוּן מבעד לחלון הפתוח בחדרה. מגדלי המסיבות כבר האירו, ונחשים של לפידים בוערים התוו שבילים מבליחים בגני התענוגות. כמה כדורים פורחים משכו את החבלים המעגנים אותם לאדמה על רקע השמים הוורודים המאפילים, ונוסעיהם ירו זיקוקי בטיחות על כדורים פורחים אחרים וצנחנים ששייטו באוויר. קולות צחוק ומוזיקה דילגו על פני המים כמו אבנים שנזרקו בזווית הנכונה, והם הכאיבו לה בחדותם בדיוק באותה מידה.
בפאתי העיר, שהיו מנותקים מהעיר על ידי מסלולו האליפטי השחור של הנהר, הכול היה שרוי בחשכה. כל הכעורים כבר היו במיטה.
טלי הורידה את טבעת הממשק שלה ואמרה, "לילה טוב."
"חלומות פז, טלי," אמר החדר.
היא לעסה גלולת מברשת שיניים, התפיחה את הכריות, ודחפה תנור נישא ישן — שפלט חום בכמות דומה לזו של אדם ישן בגודל של טלי — אל מתחת לשמיכות.
ואז היא יצאה דרך החלון.
בחוץ, אחרי שהלילה הפך סוף סוף שחור כפחם מעל לראשה, השתפרה הרגשתה של טלי כמעט מיד. התוכנית אולי מטומטמת, אבל כל דבר היה טוב יותר מלילה נוסף שבו תשכב ערה במיטה ותרחם על עצמה. בשביל המוכר ומכוסה העלים שהוביל לשפת המים, היה קל לדמיין שפֶּריס צועד חרישית מאחוריה, מחניק צחקוק, מוכן ומזומן לליל ריגול על היפיופים החדשים. ביחד. היא ופריס גילו איך להערים על הבית כשהיו בני שתים–עשרה, כשנדמה שהפרש הגילאים ביניהם, שלושה חודשים, יהיה תמיד חסר חשיבות.
"חברים הכי טובים לנצח," מילמלה טלי, ומיששה את הצלקת הקטנה בכף ידה הימנית.
המים נצצו מבעד לעצים, והיא שמעה גלים קטנים של סירה חולפת מכים בגדה. היא התכופפה והתחבאה בין קני השיחים. הקיץ תמיד היה הזמן הטוב ביותר למשימות ריגול. העשב היה גבוה, אף פעם לא היה קר, ולא היה צריך להישאר ער בבית הספר למחרת.
עכשיו, כמובן, פריס יכול לישון עד מתי שהוא רוצה. זהו רק אחד היתרונות שביפייפות.
הגשר הישן רבץ בכבדות מעל הנהר, ומסגרת הברזל העצומה שלו היתה שחורה כמו השמים. הוא נבנה לפני זמן כה רב עד שהוא נשא את משקלו לבד, ללא סיוע של תומכות רחף. בעוד מיליון שנים, אחרי ששאר העיר תתפורר, הגשר כנראה עדיין יישאר במקומו, כמו עצם מאובנת.
בניגוד לגשרים האחרים שהובילו לניו פריטי טאון, הגשר הישן לא ידע לדבר, וחשוב מכך — לדווח על מסיגי גבול. אבל אף על פי שהגשר היה דומם, הוא תמיד נראה חכם בעיני טלי, שקט ונבון כמו עץ עתיק.
עיניה כבר הסתגלו לחשכה, ונדרשו לה שניות ספורות בלבד למצוא את חוט הדיג שקשרה לסלע הרגיל. היא משכה אותו, ושמעה את המים ניתזים מהחבל שנפל ממקום המחבוא שלו בין תומכות הגשר. היא משכה עוד ועוד עד שחוט הדיג הבלתי נראה הפך לחבל הרטוב עם הקשרים. קצהו השני עדיין היה קשור למסגרת הברזל של הגשר. טלי מתחה את החבל וקשרה אותו לעץ הרגיל.
היא הסתתרה שוב בעשב הגבוה בזמן שסירה נוספת חלפה בנהר. האנשים שרקדו על סיפונה לא הבחינו בחבל שנמתח מהגשר לחוף. הם מעולם לא הבחינו בו. יפיופים חדשים תמיד נהנו יותר מדי ולא שמו לב לדברים קטנים וחריגים.
כשאורות הסירה נמוגו, נתלתה טלי על החבל בכל כובד משקלה. פעם אחת הוא השתחרר מהעץ, והיא ופריס התנדנדו למטה ואז למעלה מעל אמצע הנהר לפני שצנחו למים הקרים. היא חייכה כשנזכרה בכך, והבינה שהיתה מעדיפה להיות במשימת הריגול ההיא — רטובה עד לשד עצמותיה עם פריס — מאשר יבשה ובמקום חם, אבל לבד.
כשהיא תלויה במהופך, וידיה וברכיה אוחזות בקשרים שלאורך החבל, טיפסה טלי על המסגרת האפלה של הגשר, ואז חצתה את שלד הברזל חרש והתגנבה לניו פריטי טאון.
היא ידעה איפה פריס מתגורר לפי ההודעה היחידה שטרח לשלוח מאז שהתייפייף. פריס לא מסר בה כתובת, אבל טלי ידעה איך לקרוא את המספרים האקראיים לכאורה שבתחתית ההודעה. הם הפנו אותה למקום שנקרא אחוזת גַרְבּוֹ על אחת הגבעות של העיר.
ההגעה לשם תהיה קשה. במשימות הריגול שלהם, טלי ופריס תמיד נשארו צמודים לגדה, שם הצמחייה והרקע האפל של אַגְלִיוִויל הקלו עליהם להסתתר. אבל עכשיו עמדה טלי להיכנס למרכז האי, שבו הרחובות המוארים היו מלאים במתהוללים ובתהלוכות עליזות במשך כל הלילה. יפיופים חדשים כמו פריס תמיד חיו במקום התוסס והכיפי ביותר.
טלי שיננה את המפה, אבל אם תטעה אפילו בפנייה אחת, שלום ולהתראות. בלי טבעת הממשק שלה, היא היתה בלתי נראית לכלי רכב. הם ידרסו אותה כאילו היתה אוויר.
טוב, כאן טלי באמת היתה אוויר.
גרוע מכך, היא היתה כעורה. אבל היא קיוותה שפריס לא יחשוב כך. לא יחשוב עליה כך.
לטלי לא היה מושג מה יקרה אם תיתפס. זה שונה מלהיתפס בגלל "ששכחה" את הטבעת שלה, הבריזה משיעורים, או הערימה על הבית וגרמה לו לנגן מוזיקה בקול חזק מהמותר. כולם עשו דברים כאלה, וכולם נתפסו. אבל היא ופריס תמיד נזהרו לא להיתפס במשימות הריגול הללו. חציית הנהר היתה עניין רציני.
אבל עכשיו היה מאוחר מדי לדאוג בגלל זה. בכלל, מה הם יכולים לעשות לה? בעוד שלושה חודשים היא תהיה יפיופה.
טלי התגנבה לאורך הנהר עד שהגיעה לגן תענוגות, וחמקה אל האפלה שמתחת לשורה של ערבות בוכיות. תחת המחסה שהעניקו לה היא התקדמה בשביל שהואר בלהבות מבליחות קטנות.
זוג יפיופים שוטטו לאורך השביל. טלי קפאה, אבל הם התעלמו מסביבתם, והיו עסוקים בבהייה זה בעיניו של זה מכדי להבחין בה משתופפת בעלטה. טלי צפתה בהם חולפים בדממה, וחשה את החמימות שתמיד הרגישה כשהסתכלה בפניו של יפיוף. אפילו כשהיא ופריס ריגלו עליהם מבין הצללים, וצחקו על כל הדברים המטופשים שהיפיופים עשו ואמרו, הם לא יכלו שלא לבהות בהם. היה משהו קסום בעיניים הגדולות והמושלמות, משהו שגרם לאנשים לרצות להקשיב למה שהם אומרים, להגן עליהם מפני כל סכנה, לשמח אותם. הם היו כל כך… יפים.
הזוג עבר את הפיתול הבא ונעלם, וטלי ניערה את ראשה כדי לסלק את המחשבות החמימות. היא לא הגיעה לכאן כדי לבהות בהם. היא היתה מסתננת, מרגלת, כעורה. והיתה לה משימה.
הגן השתרע מעלה לתוך העיר, מתפתל כמו נהר שחור דרך הבתים ומגדלי המסיבות הבוהקים. אחרי כמה דקות נוספות של התגנבות, היא הפתיעה זוג שהסתתר בין העצים (אחרי הכול, זה היה גן תענוגות), אבל הם לא ראו את פניה בחשכה, ורק צחקו עליה בזמן שמילמלה התנצלות וחמקה משם. היא גם לא ראתה אותם כל כך טוב. הם היו רק סבך של רגליים וזרועות מושלמות.
לבסוף היא הגיעה לקצה הגן, מרחק כמה גושי בניינים ממקום מגוריו של פריס.
טלי הציצה מאחורי וילון של צמח מטפס. היא הגיעה רחוק מכפי שפריס והיא הגיעו ביחד, ולסוף התוכנית שלה. לא היתה לה כל דרך להסתתר ברחובות ההומים והמוארים. היא מיששה את פניה באצבעותיה, את האף הרחב והשפתיים הדקות, המצח הגבוה מדי והגוש הסבוך של שיער מקורזל. צעד אחד מחוץ לצמחייה יספיק כדי שיבחינו בה. היה נדמה לה שפניה בוערות מנגיעות האור בהן. מה היא עושה כאן? היא צריכה לחזור לחשכה של אגליוויל ולחכות שיגיע תורה.
אבל היא היתה מוכרחה לראות את פריס, מוכרחה לדבר איתו. היא לא היתה בטוחה למה בדיוק, רק שנמאס לה לדמיין אלף שיחות איתו כל לילה לפני שנרדמה. הם בילו ביחד כל יום מאז שהיו קטנטנים, ועכשיו… כלום. אולי אם רק ידברו במשך כמה דקות, המוח שלה יפסיק לדבר לפריס הדמיוני. שלוש דקות אולי יספיקו כדי שתחזיק מעמד שלושה חודשים.
טלי הביטה לשני צדי הרחוב וחיפשה חצרות צדדיות לחמוק דרכן, פתחים אפלוליים שאפשר להתחבא בהם. היא הרגישה כמו מטפס צוקים על צוק אנכי, המחפש סדקים ומאחזי יד.
התנועה החלה להיעשות קצת פחות סואנת, והיא חיכתה, מגרדת את הצלקת בכף ידה הימנית. לבסוף טלי נאנחה ולחשה, "חברים הכי טובים לנצח", וצעדה צעד קדימה, אל האור.
מפץ של רעש נשמע מימינה, והיא זינקה בחזרה לתוך האפלה, מעדה בין ענפי הצמחים, ונפלה חזק על הברכיים באדמה הרכה. במשך כמה שניות היא היתה בטוחה שתפסו אותה.
אבל הקקופוניה הפכה למקצב פועם ומסודר. זו היתה מכונת תופים שטיפסה בגמלוניות לאורך הרחוב. היא היתה רחבה כבית, והבריקה מתנועתם של עשרות זרועות מכניות, שהיכו בתופים מכל גודל אפשרי. מאחוריה השתרכה קבוצה הולכת וגדלה של חוגגים, שרקדו לפי הקצב, שתו וזרקו את הבקבוקים הריקים כך שהתנפצו על המכונה העצומה והחסינה.
טלי חייכה. החוגגים לבשו מסכות.
המכונה חילקה את המסכות בגבה, בניסיון לשכנע אנשים נוספים להצטרף למצעד המאולתר: פני שדים וליצנים מזוויעים, מפלצות ירוקות וחייזרים אפורים עם עיניים אליפטיות גדולות, חתולים וכלבים ופרות, פנים עם חיוכים עקומים או אפים עצומים.
התהלוכה חלפה לאט על פניה, וטלי התרוממה אל הצמחייה. כמה מהחוגגים חלפו בקרבה גדולה כל כך שהמתיקות המבחילה מהבקבוקים שלהם מילאה את אפה. כעבור דקה, כשהמכונה הגיעה למרחק חצי גוש בניינים ממנה, זינקה טלי וחטפה מרצפת הרחוב מסכה שהושלכה. הפלסטיק היה רך בידה, עדיין חם אחרי שהוטבע בצורתו בתוך המכונה שניות ספורות לפני כן.
לפני שהצמידה את המסכה לפניה, טלי הבינה שהצבע שלה זהה לצבע הוורוד בגון קיא החתול של השקיעה, ושהיו לה חוטם ארוך ושתי אוזניים ורודות קטנות. דבק חכם נמתח על עורה בזמן שהמסכה התקבעה על פניה.
טלי נדחפה בין הרקדנים השיכורים, חצתה את התהלוכה לצדה השני, ורצה לאורך רחוב צדדי לעבר אחוזת גרבו, כשהיא עוטה פנים של חזיר.